בית יעקב על התורה, נח מ״אBeit Yaakov on Torah, Noach 41
א׳ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב נתתי לכם את כל. ענין הכתוב הזה ומה שהוצרך לכפול עוד הפעם שיהיה מוראם על החיות, אף שמיד לאחר בריאת העולם שהיו עוד כל הברואים במדרגה גבוהה שכל אחד הכיר את שרשו, ומ"מ נאמר לאדם (בראשית א׳:כ״ח) ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ, וכ"ש אחר שהשחית כל בשר את דרכו. אכן יבואר כמו דאיתא בתיקונים (תיקון יד ל.) על טעם איסור בשר בחלב דאיהו ברזא דלא תחרוש בשור ובחמור יחדו, אר"ש והא שור איהו מסטרא דדכיו וחמור מסטרא דמסאבו דא איהו כלאים טב וביש, אבל חלב איהו מסטרא דדכיו ובשרא מסטרא דדכיו, א"ל אליהו זכור לטוב ודאי הכי הוא אבל האי רזא אשתמודע בקרא דא (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה למינה דאע"ג דאינון מסטרא דדכיו כלהו אינון דכר ונוקבא ואינון זווגין, ומאן דנטיל ממה דלאו איהו מיניה ההוא בר דאתרכיב מתרווייהו עליה אתמר לא תבשל גדי בחלב אמו וכו' דההוא בר דאתרכיב מתרווייהו איהו ערבוביא דנפק כלאים מאתתא דלאו מיניה דאיהו כנגדו. והענין שהשי"ת ברא כל דבר למינהו, וכשאינו מעורב זוכר את שרשו ושורה עליו אור שורש בריאתו. ולכן האוכל ממנו מקבל סייעתא לעבודת השי"ת, וכשהוא מעורב אינו בשלמותו, לפי שנעתק ותועה משרשו. ולכך אף ששניהם היתר יש בו ענין כלאים, שאיסורו ג"כ מפני שהשורש נתערבב ונסתבך ונתפתל בהתולדה שיצא מהרכבת השרשים, עד שאין בהתולדה ביכולת לזכור ולשוב למקור שרשה עוד מעתה. וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פו:) בגין כך אסור למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו, מאי כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד"א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידיקנהעומק עניין איסור כלאים מבואר בעין התכלת מדף תל"ו ואילך עיי"ש כל העניין ונביא כאן מעט גרגרים מתוך הדברים: וזה רומז איסור כלאים, שהכלאים מונעים הכרת שורש השפע, שבכלאים נסתר הצורה הראשונה ונעלם יסוד ראשית הבריאה שאינו ניכר בו צורתו הראשונה ממאמרי הבריאה. וכן בכלאי בהמה, וכלאי בגדים ובשר בחלב, שבכלם הוא שאין בהם דרך אור ישר לשוב להכיר שורש מקורו וכו'. וזה דאיתא בזוה"ק קדושים (פו.) הנ"ל שכל הברואים נבראו, כל דבר נברא משורש עליון שניתן בו, ולכן כל מין כשאדם מקבלו באורח מישור, יש בו כח לכללו בתוכו ולעורר כוחו העליון להכיר על ידו כבוד בוראו. וזה שנאמר הידעת חקות שמים (איוב ל״ח:ל״ג), שהאדם יכול להכיר חקות שמים על ידי כוחות עולם הזה, שיכול להכיר בהם חקות שמים הנמצא בכל פרט. וכדאיתא (שם) כיון דנטלין ההוא חק כלהו אקרין חקות וכו'. ומסיק (שם) שאם האדם אינו מקבל כוחם באורח מישור ומחליף זינא בזינא ומיעל זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים, מאי כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כמה דאת אמר ירמיה (לז) אל בית הכלא. והוא כי מחמת תערובות שני כוחות הפכים כל אחד מתנגד לחבירו ומבטל כח שורשו שלא יוכל לשוב לראות שרשו, שכל כוחו הוא רק מחמת שתמיד שופע עליו כח מהש"י, ועל ידי תערובתו הוא נכנס בהסתר כח הטבע ואינו יכול לעורר כח שורשו, וזה דאיתא (שם) בגין דלא למעבד מידי.. והנה בדורות שמקודם המבול היו החיות והבהמות על שלמותם במדרגה עליונה, שהיו מזדווגים למינהם ורואים את שורש בריאתם, ולזאת לא הותר מהם לאדה"ר לאכלם כי לא היו צריכים תיקון עדיין, שהיו שלמים מצדם בפני עצמם. ולכן לא היה רשות לאדה"ר לאכול מהם רק מעשב ומפרי העץ בלבד, אף שגם הם עלו למיניהם אמנם נחסר בהם שלמות אחד ממדרגת בעלי חיים, וכדכתיב (בראשית ב׳:כ׳) ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, ואלו לסוג הצומח לא קרא שמות, כי לכל החיות קרא שמות שחיבר אותם לשרשם שיכירו שרשם. כי שם מורה על שרשו כדאיתא בזוה"ק (בראשית נח:, נח ס.) ובספר הבהיר (סימן לה) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כלומר הוא גופו. וזה שקרא האדם שמות, היינו שקשר אותם בשרשם והראה להם להכיר על מה נבראו, ולמיני הצומח לא קרא שמות יען שלא הגיעו עדיין לשלמות זה, ולפי שנשארו במדרגה נמוכה, לכן הוצרכו להתתקן ע"י האדם באכילתו במה שיתכללו על ידו בצורת אדם. אמנם מכשלון דור המבול, שהשחית כל בשר את דרכו, נתערבבו שרשי הברואים ונעתקו ממקורם, עד שלא הכירו שורש בריאתם. והסכימו כל הברואים ג"כ להתתקן ע"י האדם במה שיאכל מהם ויתעלו בצורת אדם, שאזי ישתלמו ויעלו במדרגה יותר עליונה שיתהפכו לצורת אדם ממשקנוכמבואר לעיל פרשת בראשית אות מג: והנה, קודם המבול לא התיר השי"ת להאדם לאכול מחי, יען כי הבעל חי היה בשלימות, שהמה לא שינו מרצון השי"ת. כי עיקר מעלת האדם על החי הלא שהאדם הוא בעל בחירה, וקודם שהשחית כל בשר את דרכו לא היו רוצים לדבק בהאדם, לפי שהחי לא היה בשום ספק, מאחר שאין להם בחירה, ממילא כל מה שהיו עושים היה ברצון השי"ת. והאדם להיותו בעל בחירה כבר היה בספק. לכן לא רצו הבעלי חיים לדבק עמו ולכנוס בספק. אבל אח"כ, שהם ג"כ השחיתו את דרכם, אז נתרצו להתכלל בהאדם למען אשר יתוקנו על ידו.. וע"ז מרמז הכתוב במה שאמר לנח ובניו עוד הפעם, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל וגו' כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה:
1