בית יעקב על התורה, נח מ״גBeit Yaakov on Torah, Noach 43
א׳ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו' ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ענין קישור הפסוקים הללו מורה, שצריך למחות ולמחוק שורש הכעס מלב האדם מכל וכל, ורומז הכתוב באזהרת ועונש הרציחה, שופך דם האדם באדם דמו ישפך, היינו כדכתיב (במדבר ל״ה:ל״ג) ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו. כי הארץ נבראת לתת הויה וקיום להאדם, אף שעל ההגיון נדמה שהעפר הוא מבלה ומכלה את הכל, שכל הזרעים שנטמנים בארץ נרקבים ונעדרים ושבים לאפס, בכל זאת נראה שההעדר הוא בעצמו סיבת הצמיחה להחיות כל הנבראים כולם, והרוצח הוא מתנגד להויות הארץ, לכן תרגז עליו הארץ מאד ואין ביכולת שיכופר עונו כי אם בדם שופכו. וכן מיד כל חיה אדרשנו, שגם כל הברואים מתמלאים חמה על מי שחפץ בהשחתת העולם, וכפירוש הרמב"ן ז"לקנטזה לשון הרמב"ן בראשית פרק ט פסוק ו: ויתכן שיהיה טעם, מיד כל חיה, שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה, כמו כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה (ישעיה מ). ואמר, אך דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה, כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ואשלח בו גם האדם ולא ינצל מידם.. אבל הארץ ביותר, לפי שהרוצח עומד בהיפוך בשרש מדתה, כי הנה הרציחה באה מן הכעס, שהחטא נוגע גם בנסתרות בשורש נפשו. וכדאיתא בזוה"ק (תצוה קפב.) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, דההוא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין "אפו" ודא אשר נשמה אחליף באפו כי במה נחשב הוא כו"ם אתחשב ההוא בר נש כו'. והענין הוא כמו שנתבאר בפ' האזינו ע"פ דור עקש ופתלתל, עקש היינו תאוה, לפי שכל התאות נמצא בהם בשורש איזה ניצוץ טוב ונקודה מהקדושה, שעל ידי זה יש לו שייכות עם נפשו של המתאוה, ועיקר החטא הוא רק במה שמתעקש באותה התאוה לקבל הנאה ממנה בדרך עבירה בפנים מכוער. וכדאיתא במס' סוטה (ט:) כי אזל מיהו בתר ישרותיה אזיל, וכמו שנתבאר בענינו, כי באמת אם היה מסיר הנגיעה והחמדה מלבו, היתה אותה ההנאה בעצמה השייכה לשרשו באה אליו בהיתר בפנים שוניםקסמבואר באריכות בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קלא: כל החטא הוא מה שחטא בגבול היקפו. וכדאי' במס' סוטה (דף ט:) שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו ופריך הש"ס איני והכתיב (שופטים טז) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא ומשני איהו מיהו כי אזל בתר ישרותיה אזל. ובאמת צריך לבאר מה היה שמשון יכול לעשות הרי הדבר יצא מה', ומכאן דייק בש"ס מועד קטן (יח:) שאין זווגו של אדם אלא מהקב"ה מקרא זה, וא"כ מה היה לו לעשות הרי בהכרח היה לישא אותה. אכן כפי שנתבאר לעיל, שכל בחירת האדם הוא רק בגבול הקיפו, ובזה הגבול הוא מקום שיעבוד את הש"י בבחירתו, ולכן שמשון ג"כ חטא בגבול היקף תפיסתו והשגתו, שזאת היתה העצה הנכונה לפני שמשון שהוא מצדו לא יחפוץ בה, ואז אלו עשה כן ולא היה חפץ בה, בודאי היה לו מאמר מפורש מהש"י שישא אותה. וכמו שמצינו בהושע (הושע א׳:ב׳) שנאמר לו קח לך אשת זנונים (ושם ג) שנאמר לו לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת וגו' וקיים מצות ה' אף שלא היה על דרך ההיתר, והוא הושע, בודאי לא חפץ בזה, וכיון שלא נתכוון להנאתו ולא רצה בהנאה שלא כמצוה, לכן בעת שהיה רצון הש"י לזו הפעולה היה לו מאמר מפורש מהש"י.. ולכן מפני שאין החטא של תאוה נוגע בשורש רק על הגוון בלבד, יש מקום לתקן בתשובה. ופתלתל הוא כינוי לכעס, שענין הכעס אינו בא מצד הנאה וחשק רק כועס בלי שום טעם, ולכן החטא נוגע בשורש נשמתו, שע"י כעסו נשמתו חולף ועובר ונכנס בקרבו אל זר, ולא תחזור עוד ע"י תשובה, כי חטאו הוא סימן לפגם נפשו בשורש שאין לזה תיקוןקסאמבואר באריז"ל בכמה מקומות בחומר עוון הכעס עיין בשער מאמרי רז"ל אבות פרק ב: בענין הכעס היה מקפיד מורי זלה"ה יותר מכל שאר העבירות. כי הלא כל שאר העבירות אינם מחליפים הנשמה, אלא הכעס. והענין, כי כאשר יכעוס האדם יסתלק ממנו הנשמה אשר בו, ותכנס בו נפש מצד החיצונים וכו'. וזהו סוד פסוק (איוב י״ח:ד׳) טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ, ר"ל כי האדם טורף נפשו, ועושה אותה טרפה, וממיתה בכעסו ואפו, והוא טורפה ומשליכה ממנו לגמרי, כי נאבד אותה הנשמה ובאה אחרת במקומה, וצריך לחזור ולתקן כבתחילה, וכן בכל פעם שיכעוס וכו'. ולא יוכל להשיג שום השגה מי שהוא בעל כעס, כי הוא בונה וסותר בכל עת מה שבונה וכו' ובאולי ח"ו אין לו שום תקנה כפי בחינתו ומציאות הכעס. עיי"ש כל העניין ועיין עוד בשער רוח הקודש אחר דרוש ג' וכוונת האפר (דף י:) מאריך בזה ביותר.. רק בעם ישראל השי"ת מבררם, שהכעס הנמצא בהם אין לו אחיזה בשורשקסבכמו שהתבאר במי השלוח ח"א פרשת שופטים ד"ה לא תוכל: לא תוכל לתת עליך איש נכרי. היינו מי שיש בו כעס, כי מדות הכעס אין לה חלק בישראל. וכן איתא בשיחת שדים למרן רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע אות א ד"ה והנה אברהם אבינו: ויצרא דכעס לא נזקקו לבטל (אנשי כנה"ג) דלא שכיח כלל בישראל וכו' עיי"ש.. כי הכעס שלהם בא רק מהסטרא אחרא אשר תטיל הכעס בלבם. וזש"ה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, שמקבל עונש מיד הארץ, שכח מדתה הוא היפוך משורש הכעס. אף שעל ההגיון נראה בה כעס, שהארץ מבלה ומכלה כל. אולם בשורש נראה כי הכליון הזה הוא לתכלית הצמיחה והויות העולם, ומסיים הכתוב, ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה, היינו שכל אחד ישמח בחלקו ולא יכעוס על חבירו:
1