בית יעקב על התורה, תולדות י״גBeit Yaakov on Torah, Toldot 13
א׳אברהם הוליד את יצחק. איתא בתנחומא (תולדות א) מפני שהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה לכן צר קלסתר פניו דומה לאברהם. הענין בזה, כי יצחק אבינו הוא הטובה של לעתיד כדכתיב (תהילים ב׳:ד׳) יושב בשמים ישחק. ואיתא בש"ס (ברכות לא.) אסור לאדם למלאות פיו שחוק בעולם הזה, אבל לעתיד כתיב (תהילים קכ״ו:ב׳) אז ימלא שחוק פינו, ולפעמים מאיר השי"ת הטובה שלעתיד אף בעולם הזה, כדאיתא בש"ס (ברכות ל:) חזייה דקא בדח טובא אמר אנא תפלין קא מנחנא. וכמו כן בכאן במדת יצחק, שהיה מדתו להסתיר כל דבר ולזרוע אותו ולהחזירו לשרשו, ולעתיד שלא יהא שום רע בעולם אז יתן יצחק כל הטובות, כדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) על פסוק אומר לצפון תני (ישעיה מג) בך יהבית כל גניזין וכל טיבו וכו'. כי אברהם הוא התפלה והעבודה, ויצחק אבינו הוא הישועה וההשפעה שהשי"ת נותן אחר התפלה. ואברהם היינו העבודה והצמצום כדכתיב (לך יב) הלוך ונסוע הנגבהעזכמבואר לעיל פרשה זו אות יא ובהערה סז שם., ולכן כתיב אברהם הוליד את יצחק, היינו שהשי"ת נותן ההשפעה כמו התפלה והצמצום של האדם. כי בכל המצות יש בהם חיים וטובה מלעתיד, כי בעולם הזה הסתיר השי"ת גוף החיים ולא העמיד רק לבוש לחיים וציונים, שכל מצוה הוא ציון לגוף החיים שהשי"ת שורה בו, בשעת עטיפת הטלית שורה החיים של השי"ת בזה הטלית, והטלית הוא רק לבוש וציון לגוף החיים. וכן בעשיית כל המצות שורה אז גוף החיים של השי"ת בעשיית המצוה הזאת, רק שהאדם אין לו תפיסה בחיים עצמו כיון שהוא למעלה מתפיסתו והוא נסתר, רק בעשיית המצוה וציונו יש לו תפיסהעחכמבואר במי השלוח ח"א פרשת חקת ד"ה ויקחו וזה לשונו בתוך הדברים: כי לעתיד יגלה הש"י את כבודו לישראל בלי שום לבוש, כי עכשיו ג"כ נמצא זה החיים בעומק ישראל אך אינו בהתגלות רק בלבושים, והלבושים הם התורה והמצות שאין יכולים לבוא לעומק רצון השם יתברך רק ע"י התורה והמצות וכו'. ולעת עתה נצטוו שהחיים יהיו בתוך לבושים היינו התורה והמצוות. וכ"ז הוא עתה כמוס בהתורה ומצות אבל לעתיד יראה הש"י זאת מבלי לבוש, כמו דאיתא (נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבא, ויראה הש"י שלא היה להם שום עול מאחר שהוא יתברך מנהיג אותם, אך שהיה בהסתר. ועיין עוד ח"ב פ' משפטים ד"ה ויקח.:
1
ב׳כמו מצות שבת, שבאמת שבת רומז על לעתיד, שעתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת (שבת ל:), היינו שכל ההשפעה הוא בלי פעולת אדם, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) שבשבת השי"ת מברך יומין עילאין, מכל מקום בעולם הזה אין להאדם בו תפיסה רק בהציונים. היינו כמו שמונה התנא במשנה (שבת עג.) שמתחלה מונה התנא צמצומים באכילה נגד גלוסקאות, ואח"כ צמצומים בבגדים נגד כלי מילת, והציונים הם היפוך מהחיים, שגוף החיים של שבת הוא השפעה בלי פעולת אדם, ובעולם הזה הוא צמצומים, מפני שאין להאדם תפיסה בגוף החיים רק בהלבוש. כי גוף החיים הוא נסתר לעין האדם בעולם הזה, ולעתיד כשיפתח השי"ת את גוף החיים אז יתכלל הציון והלבוש בתוך החיים עצמו, אבל בעולם הזה הסתיר השי"ת הפנימיות. ולפי שבשבת מאיר חיים יותר גבוהים מבחול, כן העמיד הציונים, וכיון שגוף החיים נסתר לכן יש בהלבוש צמצום גדול. ולכן בשבת יש בעולם הזה צמצום גדול, והיינו כי כמו שהשי"ת שורה אז באיזה חיים צריך האדם לעבוד השי"ת בהציון מזה החיים, היינו שלא יפעול כלל בידיו. כי כל העוה"ז נגד עולם הבא הוא כחלום נגד פתרונו, כדכתיב (תהלים קכו) היינו כחולמים, והחלום הוא מצומצם מאד, וכדאיתא בש"ס (ברכות נו:) שחלם לאחד שנקטעו ידיו ופתר לו שלא יצטרך למעשה ידיו. ולכן צריך לאחוז בשבת בצמצומים, כי השי"ת הסתיר גוף החיים ולא נשאר לאדם בלתי הלבוש והציון. וכן בכל המצות שהם כפי החיים שהשי"ת שורה בהאדם, כמו כן צריך האדם לעבודה מצדו, והעבודה הוא משורש החיים, רק שהחיים בעולם הזה הוא בהסתר, ולעתיד כשהשי"ת יאיר להם, יהיו רואים שבעת עשיית המצוה השפיע להם השי"ת גוף החיים, שעטיפת הטלית היה שהשי"ת עטף אותנו והקיף אותנו באורו, זה נכלל במצות עטיפת הטלית מצוייצת. וכן בשבת יפתח השי"ת שהשפיע להם גוף החיים שלא הצטרכו למעשה ידיהם, וכן בכל המצותעטמבואר בהרבה מקומות בספרנו זה ומקורו במי השלוח ח"א פרשת קדושים ד"ה את שבתתי: כי שבת לעת עתה היא לנו צמצום גדול ולעתיד ינחיל לנו הש"י יום שכלו שבת שלא נצטרך לשום מלאכה, וע"ז צריך לצפות. ובתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: שבאמת בעוה"ז נדמה לאדם שבת הוא צמצום גדול, כי בחול מכין אדם לעצמו כל צרכי אוכל נפש לחם לאכול ובגד ללבוש ובשבת אסור הכל, ונדמה לאדם בעוה"ז שהוא צמצום גדול, אבל בעומק מרמז שבת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כי שבת מרמז כמו שאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. והיינו שלא יוצרך האדם לכלי פעולותיו, כי על שבת איתא בזוה"ק (בשלח סג:) מניה מתברכין יומין עילאין. והיינו, שבשורש מקבל האדם אז כח עבודה על כל ששת ימי המעשה. עיין עוד שם חג הסוכות ד"ה ולקחתם [ב], בית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות ז ד"ה והענין, עיין לעיל פ' בראשית אות ב ובהערה ט שם.. והנה מצד השי"ת הפנימיות והחיים הוא תחלה והמצוה הוא לבוש לזה הפנימיות, אבל מצד האדם שנסתר החיים, והמצוה והציון הם תחלה ועל ידם משיג עיקר החיים, היינו שעל ידי שמצמצם עצמו בשבת יאיר לו אח"כ השי"ת החיים של מצות שבת, ובאמת החיים הוא תחלה ונתלבש בעבודת האדם, כי מה שמשה רבינו ע"ה העמיד כל הציונים הוא לפי שראה ששורה השי"ת, כמו הכלים של המשכן ובית המקדש, שכפי שהיה החיים כן היה הלבוש והכלי, וכמו שנתבאר בפ' תרומה על פסוק ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, שהקב"ה הראה למשה החיים ששורה בפנים כל כלי, וכן עשה משה את הלבושיםפעיין כל העניין בהרחבה בבית יעקב שמות פרשת ויקהל אות כב.:
2
ג׳והנה אברהם אבינו ע"ה היו לו הציונים והעבודות שצריך האדם לצמצם עצמו בעולם הזה ולעבוד השי"ת, כדכתיב (לך יב) הלוך ונסוע הנגבה, היינו מנוגב לגמרי בלא שום טובה. ויצחק היה מעין לעתיד, שהשי"ת האיר לו החיים של הציונים שהיה לאברהם, וזהו אברהם הוליד את יצחק, שצר קלסתר פניו דומה לאברהם, היינו שהאיר לו כפי הציונים של אברהם, שבאמת השי"ת יכול להאיר החיים יותר מכפי עבודת האדם, אך ברוב רחמיו נותן החיים כפי הכלים שהכין האדם, היינו לתוך הציונים, כדי שיהיה אברהם הוליד את יצחק, שיהיה להאדם חלק בהאור על ידי הציונים. כי לעתיד יכול השי"ת להאיר שבשבת היה שורה השי"ת עוד יותר ממקום גבוה, ומכל מקום יאיר כפי העבודה של האדם. וזהו שהאומות היו אומרים שמאבימלך נתעברה שרה, היינו שאין האדם צריך כלל להציונים והצמצומים, רק השי"ת יאיר לעתיד ברוב טובו לכל פעולות האדם, וכמו כן בכאן לא נתעברה שרה מחמת תפלת אברהם והקויי והציפוי שלו, רק שהשי"ת מרוב חסדיו נתן לה הריון, לכן צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, היינו שהשי"ת יאיר כפי הציונים והעבודה של האדם כדכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל, וכתיב (תהילים י״ד:ז׳) מי יתן מציון ישועת ישראל, וכתיב (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך. ואיתא בתנחומא (קדושים ט) מציון מעשים שבך, היינו שתהיה הישועה כפי הציונים של האדם, כדי שיהיה מעט חלק להאדם שיוכל לומר שקנה האור על ידי פעולותיו, שפעולות של עוה"ז פעלו לו שהשי"ת מאיר לופאכמו שנתבאר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה הנה יום: כי לעתיד יאיר השי"ת לישראל שכל הטובות שינחילם, הכל נבנה מהסבלנות שסבלו ישראל בעוה"ז. וכמו שכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל. וכמו שכתיב (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך. ואיתא במדרש (תנחומא קדושים) ישלח עזרך מקודש מקדושת מעשים שבך ומציון יסעדך מציון מעשים שבך. והיינו שמזה הסבלנות שסבלו, נבנה כל הישועה של לעתיד, שמכל שעל ושעל שסבלו עתיד השי"ת להאיר להם. עיין לעיל פרשה זו אות יב ובהערה עב שם.. ובאמת הכל הוא מהשי"ת הציפוי לישועה וגם הישועה שאחר הציפוי, היינו שעל ידי שהשי"ת רוצה להושיע נכנס להאדם הקווי והציפוי להישועהפבמקורו במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ [א]: כי כך הוא מדותיו של הקב"ה טרם אשר יתן הישועה מביא בלב האדם צעקה בזה למען אשר יקרא יגיע כפיך. ועוד שם פרשת שמות ד"ה ויאנחו: וזה הוא התחלת הישועה כשאדם מתעורר לזעוק לה'. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים ס״ו:כ׳) ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, היינו כיון שנמצא בו תפלה מאיר השי"ת חסדו, שמקודם שרוצה השי"ת להושיע אין האדם רואה את החסרון שלו, ואינו יודע כלל מה הוא חסר לו, אבל כשהשי"ת רוצה להושיע מראה לו שורש חסרונו, וממילא יראה כי כל הסתעפות חסרונותיו הם רק משורש הזה, ושולח לו כח תפלה וצעקה להשי"ת ומתחיל להרעיש על זה להשי"ת, ואז השי"ת מאיר לו חסדו. ועיין עוד שם ח"א פ' חקת ד"ה ומשם בארה. וביאר זאת באריכות בתפארת יוסף מסכת תענית (כה:) ד"ה שמואל עיי"ש., ואם כן יצחק הוליד את אברהם, שעל ידי שהשי"ת חפץ להשפיע נכנס תפלה ללב אברהם, רק בעולם הזה הסתיר השי"ת דרכו ואברהם הוליד את יצחק, שהשי"ת הוא טוב לכן רוצה שיקרא על שם האדם, שמחמת תפלת אברהם והציפוי שלו זכה שהושיע לו השי"ת והוליד את יצחק. וזה דאיתא בתנחומא (תולדות ג) מפני שהיו אומרים אסופי מן השוק הוא לכן היניקה בנים שרה, היינו שגם לעתיד ישאר זכר מן הסבלנות שסבלו בעולם הזה, ועי"ז יטעמו טעם בהטובה, כי באם ההשפעה הוא בלי סבלנות מקודם אין מרגישין בו טעם, ואפילו כשנתמלא החסרון והאדם מורגל בהטובה אינו מרגיש בו טעם כמו תענוג תמידי:
3
ד׳ולכן לעתיד אף שלא יהיה שום חסרון, מכל מקום ישאר זכר מן הסבלנות שהיה בעולם הזה, כדי שהטובה שישפיע השי"ת יהיה בטעם גדול, כדאיתא בתנחומא (תצא) נאמר בשבת זכור ונאמר בעמלק זכור בשבת הוא על תמחוי מלאה כל טוב ובעמלק הוא על תמחוי ריקנית. וזכור הוא דבר הקיים לעולמי עד, והיינו שגם מעמלק ישאר זכר, והיינו שבכל טובה יהיה זכר מהסבלנות שסבלו בעולם הזה על ידי עמלקפגמבואר היטב במי השלוח ח"א פרשת תצא ד"ה זכור: איתא במדרש (תנחומא תצא ז') נאמר כאן זכור ובשבת זכור משל למי שאמר זכור פלוני אוהבי על תמחי מלאה כל טוב, זכור פלוני שונאי על תמחי רקנית. והענין בזה כי לעתיד כשיעקר היצה"ר מן העולם אז מצד הטבע לא יוכל להיות החשק והחמדה בעולם כמו עתה ע"י שהיצה"ר מפתה לב אדם לחטא, לכן כאשר יתגבר עליו אז יעשה רצון הש"י בגודל ניצוח, וכמו דאיתא בזוה"ק (ויקרא מז:) על פסוק (קהלת י׳:א׳) יקר מחכמה ומכבוד וכו', וכן כאשר ינוח אדם משיעבוד, בההתחלה יהיה לו גודל נייחא, אך כאשר יורגל האדם במנוחה לא ירגיש טעם כ"כ בהנייחא, לכן נאמר זכור שיזכור בכל פעם איך היינו בשעבוד ואיך היה יצרנו גבר עלינו, ומזה יבא לנו בכל פעם חשק חדש ונהיה בנייחא מאד. וזה פי' על תמחוי רקנית כי כל החטאים ויסורים ומחלוקת שנמצא בין ישראל כל זה בא מכח עמלק כי הוא ראשית גוים, וזה שנאמר (שמות יז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור, וכאשר יתבטל כחו, אז בזכרונינו את כחו, יבא לנו חשק חדש. סוד ישרים פ' זכור אות א.. וזה הוא היניקה בנים שרה, כי התינוק היונק משדי אמו אינו מקבל על ידי היניקה חיים חדשים, רק שנתחזק כחו, והחיים שלו מן יניקת האם, והיינו שנשאר לו זכר עוד מהעת שהיה נכלל באמו, היינו מן העת שלא היה עדיין הויה בפני עצמו, ובזה היניקה מהאם נזכר הסבלנות שהיה לו טרם בא להויה בפני עצמו, ועל ידי היניקה מתחזק החיים שלו. וזו המדה נקרא כה, כדכתיב (במדבר ו) כה תברכו, היינו שיתפתחו חדשות באותה תפיסה עצמה שיש להאדם, שתפיסתו תזדכך, ולא שיבטל כח השגתו ותפיסתו. וזה מורה, באשר הוא עמל, וזה חביב מאד לפני השי"ת והאדם הוא בנייחא מאד מישועה מפורשת בזופדנתבאר בספר הזמנים – הגדה של פסח חג הפסח עניין ברכת כהנים ד"ה דבר: כה היינו מדה במדה. כפי הכלי של האדם, וכש"כ באשר הוא עמל. באותו דבר עצמו שסבל הרבה, והיה ביראה אולי ישכח ח"ו בהש"י, והיה לו חסרון בזה, והוצרך תמיד לצמצום ולבירורין, שנדמה לו שבזה ההנאה הוא נעתק ח"ו מהש"י. כמו כן לעומת זה, יושיע לו הש"י שיוכל לקבל כל הטובות ולא יגרמו לו שכחה כלל, ויכיר שהכל מהש"י, ויוכל להתפשט בזו ההנאה עצמה וכו'. וזו המדה של כה, היינו שימשיכו הברכה לכל פרט, באותו עניין שעמל בו וסבל ממנו. עיי"ש המשך הדברים.. וזהו אברהם הוליד את יצחק, כי אברהם היינו הציפוי ויצחק הוא הישועה עצמה. ולכן ברכת יצחק אבינו הוא מחיה המתים, שזה עיקר תחיית המתים, שהגוף עצמו יחיה ויכיר את עצמו שהוא הוא שהיה כבר ולא יהיה כבריה חדשה, כמו שנתבאר בפרשת חקתפהמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק [ב]: וזה דאיתא בש"ס (סנהדרין צ"א.) לעתיד שיעמדו המתים יעמדו במומן ויתרפאו, שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה. כי זה יש להם אמונה שהשי"ת יכול לברוא תמיד יש מאין, וכמו שאנו אומרים המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ורק זאת שיאמינו שעיקר התחיה של עתיד יהיה מעבודה של עוה"ז, שמזה שהאדם הולך בעבודה בזה העולם מזה יהיה כח התחיה, זאת לא יאמינו. ולזה יראה להם השי"ת שיעמדו במומן ויתרפאו, כדי שיכירו שאינם בריאות חדשות, רק הכל מזה העולם. וכל כח התחיה הוא מעבודה של זה העולם. ועיין עוד שם שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [ג]. והרחבת העניין בסוד ישרים פרשת פרה אות ט, תפארת החנוכי על זוהר פרשת וישב (קפב.) ד"ה לעת. לעיל פ' וירא אות כא ד"ה וזה הוא העניין, פ' חיי אות ח ד"ה וזה הוא.. וזה הוא שהכל אמרו אברהם הוליד את יצחק, שהוא חסד גדול מהשי"ת שהישועה נקרא על שם האדם, כי באמת אף התפלה על הישועה הוא שהשי"ת התחיל להשפיע ומזה נולד להאדם תפלה לההשפעה. רק השי"ת יש לו טובת עין, ונותן בתחלה רצון לתפלה בהעלם וחשאי, כדי שידמה להאדם שמצדו התפלל על הישועה ונקרא על שם האדם. ולעתיד יוכר שהכל מהשי"ת הן התפלה והן הישועהפונתבאר בתפארת יוסף מסכת ברכות (ב.) ד"ה אמר מר: כי בעת שהשי"ת רוצה להושיע לאדם, אז נתעורר אצל האדם כח תפלה, ומכח תפלה הזה מושיע השי"ת לאדם תיכף, ואף שעדיין אינו מבורר כ"כ על הלבושים של עוה"ז, ורק מחמת שבלב הוא מבורר מושיע לו תיכף, ואח"כ צריך האדם לברר את עצמו על הלבושים של זה העולם., רק ישאר זכר מעט מעבודת עוה"ז, כדאיתא בש"ס (שבת פט:) שלעתיד ישאל השי"ת לאברהם וליעקב ויאמר להם בניך חטאו וכו' ויצחק ילמד זכות על ישראל, ואיתא שם ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו. וזהו דאיתא בכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער ר"ח פרק ג) ובש"ס (שבת פט:) שלעתיד יהיה יצחק ראש ההנהגה, כי בעולם הזה כל בריאה חביב לה יגיע כפה, ולעתיד לא יתרצו רק בבטוחות, ולכן יראו מפורש שהכל הוא מהשי"ת, והשי"ת יַרְאֶה שהתפלה היא מבוררת, כי בעולם הזה אין תפלה מבוררת, אבל לעתיד כשהשי"ת יראה שהכל היה ממנו אין בטוחות גדול מזה, ולכן יהיה יצחק ראש ההנהגה, כי לא ירצו בלתי דבר המתקיים לעד:
4