בית יעקב על התורה, תולדות י״דBeit Yaakov on Torah, Toldot 14
א׳אברהם היה התשוקה לד"ת ויצחק הוא הקנין שנותן השי"ת אחר התשוקה, והקנין יהיה רק לעתיד, כי בעולם הזה אין יכול להיות להאדם קנין בדברי תורה ממש, כי כח וקנין אינו רק להשי"ת לבד, רק הקנין של האדם הוא כשהשי"ת חותם עצמו עליו שהחשק שלו לדברי תורה הוא בקביעות ולא יופסק לעולם, היינו שהקנין בעולם הזה הוא שיראה האדם ויכיר שאין לו שום כח וקנין, ורק השי"ת יש לו כל הכח והקנין, וכשאדם משמר עצמו לבל להכניס עצמו בטרדות כדי שחלילה לא יאמר כחי ועצם ידי, זה חותם עליו השי"ת שיש לו תשוקה בד"ת, אבל קנין בד"ת עצמו אין בלתי להנכנס בספיקות וטרדות ואף שם לא יאמר כחי ועוצם ידי, והיינו שצריך לבירורים, דאיתא (עירובין סה:) בשלשה דברים האדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו. ואם האדם חושב שיש לו שם קנין, אזי השי"ת מביאו לנסיון באלו הדברים, וכל אלו הבירורים הם שלא יאמר האדם שיש לו קנין בד"ת. ומי שמברר עצמו באלו הבירורים חותם עליו השי"ת שלעולם לא יתגאה בשום כח, אבל כח עצמו אין להאדם רק להשי"ת יש לו הכח. והקנין של האדם בד"ת הוא שהחשק שלו הוא שלא יאמר כחי ועצם ידי. וזה דאיתא בש"ס (כתובות לג:) אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא. והיינו, מחמת שבעוה"ז אין להאדם קנין משיכה גמורה בד"ת, שיקנו אותם מהשי"ת ולהכניסם לתוך גופן, שאפילו ינגדוהו לא יסור מד"ת, זה אין להאדם בעוה"ז, רק התשוקה, והשי"ת חתם עליהם שזה די לפניו, כדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, שהשי"ת אומר שזה די לפניו, א"כ המשפט נותן שלא ינגדוהו, זה הקנין יש להאדם בד"ת, כדאיתא במדרש (קהלת פ' ד) אם היה רוצה השי"ת לחשוב עצמו עם האבות היה מוצא בהם גם כן חסרון, רק זה הקנין היה להם, שהשי"ת חתם עליהם שבררו עצמן לפי כחן ואינם צריכין יותר, לכן המשפט נותן שאין לחשוב עמהן להראות להם חסרוןפזלקמן פרשה זו אות לג.. וכמו כן בעבודת האדם, שצריך לשמור עצמו מכל טרדא לבל יאמר כחי ועוצם ידי, זה הוא קנין שהכרה זו היא אצלו בקביעות, אבל קנין וכח שיוכל לומר כחי ועוצם ידי זה אינו רק להשי"ת:
1
ב׳וזהו הענין דאיתא בש"ס (ב"מ מד.) מתני ליה רבי לר' שמעון בריה בילדותיה הכסף קונה את הזהב ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף. כסף היינו חשק לד"ת ועבודה, וזהב הוא קנין בד"ת, וזהב הוא יקר מכסף, ולכן בילדותיה היה סבור שע"י התשוקה יקנה לו הזהב, הוא הקנין והקביעות בהד"ת. ובזקנותיה, כשהבין שעיקר הקנין בעוה"ז הוא החשק והתשוקה, לכן היה חביב אצלו התשוקה והחשק, ולכן היה סבור הזהב קונה את הכסף, שעיקר הקנין הוא התשוקה, כמו שנתבאר במי השלוח חלק ראשון פ' תולדות (ד"ה ואלה)פחוזה לשון המי השלוח כאן (ח"א פ' תולדות ד"ה ואלה תולדות): וזה ג"כ ענין הגמ' (בבא מציעא מד.) מתני ליה רבי לר"ש בריה בילדותיה, הכסף קונה את הזהב, ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף. היינו כי בילדות של האדם יש גודל תשוקה וחמדה לד"ת ועי"ז קונה את הזהב היינו ד"ת לאמיתם יקראו בשם זהב, וכסף היינו תשוקה וכסיפה. אבל בזקנה צריך האדם לבקש שלא יוסר ממנו החשק לד"ת, כי לעת הזקנה כל כחות התשוקה של האדם מתחלשין, ע"כ שינה לו הזהב קונה את הכסף, והוא תפלה שהתפלל לה' שע"י ד"ת יבא בלבו חשק להוספת עוד ד"ת, והוא למשל לאדם ששבע מאכילה ואעפ"כ אם בא לפניו מאכל טוב המאכל הזה ממשיך לו תאוה וחשק לאכול יותר, וכן הוא הענין בד"ת. ועיין בפרי צדיק פרשת במדבר אות טז שמפרש זאת באופן אחר קצת.. וזה דאיתא בש"ס (בבא מציעא מז:) דבר תורה מעות קונות, היינו מן הדין מי שיש לו חשק לד"ת קונה הד"ת, והשי"ת ודאי יסיים ההתחלה לטוב. כי מעות היינו ההתחלה והתשוקה מלשון המו מעי לו וגו' (ירמיהו ל״א:כ׳), רק בעוה"ז אם יהיה להאדם קנין פן יתגאה בהם וימשוך השי"ת את אורו מתוכו וישאר ריק לגמרי, וזהו שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, היינו ע"י שהאדם יתעלה בהן, והשי"ת הוא אש אוכלה (דברים ד) ואש מכלה כל הכחות, כדכתיב (משלי ל׳:ט״ז) אש לא אמרה הון, היינו כל מי שאומר שיש לו הון אש מכלה הכח שלו, וכדאיתא במדרש רבה (צו ז) כל המתגאה נידון באש. ולכן אין האדם קונה ע"י התשוקה, רק בעוה"ז אין לאדם רק התשוקה לד"ת, והשי"ת אומר שזה די, ולכן האדם לא יסתכל כלל על הקנין רק על החשק, שבודאי השי"ת יסיים החשק הזה לטוב, אבל האדם לא יחזיק אותו עדיין לקנין גמור רק החשק הוא בעוה"ז. ולכן בזקנותיה היה מתני לו הזהב קונה את הכסף, ולכן כתיב (משלי ח׳:ל״ה) כי מוצאי מצא חיים, ויש בהכתוב הזה קרי וכתיב ואמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"א משלי [ח] ד"ה כי מצאי) שהקרי שהוא כי מוצאי מצא חיים, היינו מי שמצא השי"ת אז יש אצלו גם כן חיים, והכתיב הוא, כי מוצאי מצאי חיים, היינו כי מוצאי מצאי מי שיש לו התשוקה למצוא השי"ת היינו הד"ת, זו בעצמו הוא גם כן חיים, שעל ידי התשוקה שיש לו לדברי תורה זה בעצמו דיפטלקמן פרשת ויגש אות יא ד"ה וכענין., אבל הקנין בדברי תורה הוא רק לעתיד, ולכן מדת יצחק הוא רק לעתיד:
2