בית יעקב על התורה, תולדות מ״אBeit Yaakov on Torah, Toldot 41
א׳ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. אמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"ב פרשת תולדות ד"ה ויגש) ולמי אמר ראה והלא לא היה עמו שום איש, אלא להשי"ת אמר כןקנגכמו שמבואר לחד מאן דאמר בזוהר הקדוש פרשת תולדות (קמב:): ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', ויאמר מלה סתים הוא אית דאמרי שכינתא הות ואית דאמרי יצחק הוה. ומבואר בנצוצי אורות להרחיד"א: שיצחק אמר להקב"ה, ראה אדוני המלך, ריח בני כריח שדה וראוי לברכה, ואז הסכים עמו וברכיה.. והענין בזה, כי רבקה בעת שצותה ליעקב לילך לקבל הברכות, אמרה ליעקב, הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך וגו' ואברככה לפני ה', ולא מצינו שיאמר יצחק לעשו לפני ה'. אלא כנתבאר לעיל (ענין לח) שבזה שאמר צידה בה"א, מזה ידעה רבקה שהוא לפני ה'. והיינו, שבאמת אם היה יצחק מברך לעשו, היה השי"ת מסכים עמו שיהיה הוא העיקר ויעקב הטפל. ובאמת יצחק לא טעה בעשו, אך הענין בזה כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב:) שמדתו של יצחק אבינו היה ולחשך קרא לילה. והענין בזה, שיצחק לא רצה לסמוך על דעתו כלל, והיה לו יראה, ומסר הכל להשי"ת, ולכן מצד יצחק ישועתו גדולה מאד, שמצדו כל הניצוצות אפילו מעלמין דאתחרבו לא יאבדו רק יכנסו לקדושה, כמו זריעה שכל מה שביד האדם וזורע, אף שעל הגוון נראה כאבדה, אך מכל מקום מחמת זה מצמיח צמיחה גדולקנדכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות ג ד"ה וזה היה ובהערה כג שם.. וכמו כן ע"י יצחק אבינו, שמדתו הוא זריעה, ועל ידו תהיה ישועה גדולה, כי יתעלו כל הניצוצות. ולכן בברכת מכלכל חיים שהוא ברכתו של יצחק כתובים בה כל הצמיחות ישועות, ואף מה שנדמה לאדם שאפס תקוה והתעוררות מצדו, יגיע עד להחיות מתיםקנהעיין בתפארת החנוכי על זוהר פרשת תולדות מדרש הנעלם (קלד.) ד"ה ענין: ברכת מחיה מתים הוא ברכת יצחק אבינו, שהיא ברכת אתה גבור. כי מצד יצחק שהוא מדת הגבורה יזדכך גם הדומם, שהוא חומר הגוף, ויתראה הפנימיות שלו שימצא בכל דבר שורש טוב וכו'. כי יתעורר הפנימיות שבלב כל נפש מישראל, כי הוא מלא אהבת השי"ת וכו'. וזה עניין שיתנערו המתים מעפרן, היינו שיזדכך כח החומר והדומם והפנימיות מכל דבר, הוא אור השי"ת. ועיין עוד שם דף קלט. ד"ה תנן: ומחיה מתים הוא סוף הברכה, שרומז לשלמות מדת יצחק בשעת זווגו. וקודם לכך נזכר, מתיר אסורים וסומך נופלים ורופא חולים, שרומזים על בירורים וסבלנות, שהשי"ת יבררם לטוב וירפא ויחבוש מכותם, ואחר הבירורים יהיה גמר הבירור תחית המתים. ועיין עוד בספר הזמנים – הגדה של פסח עניין טל אות ב בסופו.. והיינו שיצחק אבינו עיקר כחו הוא מה שעושה שלא מדעת, וזה רומז על צידה בה"א, שבאמת היה יצחק גם כן יודע שעשו הוא רשע, כדכתיב, ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה. חלילה לא היה ליצחק טעות בעשו, ובאמת היו מעשי עשו רעים בעיני יצחק, ורק שלא רצה לסמוך על דעתו כלל רק על השי"ת, והשי"ת יכול ליתן תיקון לכל המעשים, ובאם יברר השי"ת מעשי עשו יהיו יותר מאירים מהפעולות של יעקבקנוכמבואר לעיל פרשה זו אות ב ד"ה והנה מדתו., כי באם תאמר שהשי"ת אינו יכול לברר מעשי עשו יתן מגרעות בהנהגת השי"ת, כי היפלא מה' דבר, ולכן לא רצה לסמוך על דעתו, כי בדעתו היה קשה לו לברך את עשו. ולכן אמר וצודה לי ציד"ה, היינו שיצוד ממנו את הדעה ויברכנו שלא מדעת, והיינו שיאכילהו וישקהו יין שלא מדעת, וישולל ממנו קצת הבחירה, ויברך אותו שלא מדעת. כי מה שיצחק אבינו עשה מדעת היה אצלו דבר קטן, כי בהדעה של האדם יוכל להיות חסרון, כי בעוה"ז אין שום שלימות, ולכן לא יוכל האדם לסמוך על דעתו מה שנראה בדעתו שזה טוב, כי יוכל להיות שזה הוא מחמת חסרון שיש בהדעה, ולכן היה אצלו דבר קטן, ולכן לא רצה לסמוך על דעתו מה שלדעתו יעקב גדול מעשו, ורק אמר יקוב הדין את ההר, כיון שעשו הוא בכור, ובעוה"ז אין שום שלימות ודבר מבורר, ולכן אמר וצודה לי ציד"ה שיאכילהו וישקהו, ואח"כ יכנוס עשו ויברכו שלא מדעת, והשי"ת יסכים על הברכות:
1
ב׳ובאברהם אבינו ע"ה הפעולות שלא מדעת לא פעלו כלום בזה, שאמר, לו ישמעאל יחיה לפניך, והשי"ת השיבו, אבל שרה אשתך יולדת לך בן. אבל ביצחק אבינו, שמדתו הוא ולחשך קרא לילה, שמוסר עצמו להשי"ת לגמרי, ולכן זה שעשה שלא מדעת השי"ת גמר בעדו לטוב, ולכן אח"כ כשראה שברך ליעקב אמר גם ברוך יהיה, כי היה אצלו דבר יקר במה שכוון שלא מדעת לרצון השי"תקנזעיין לעיל פרשה זו אות לג ובהערה קל שם, אות לח ובהערה קמד שם.. ואם היה מברך לעשו ממילא היה לפני ה', כי השם הוי"ה מורה על כבודו ית' שרוצה בהויות העוה"ז, וזה הוא חלקו של יעקב אבינו שמרבה כבוד שמים, וזה היה עיקר בריאת עולם כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. אבל פעולות של עשו אין בהם שום כבוד שמים, ולכן אם היה מברך לעשו היה לפני ה', היינו שהיה מקבל השפעתו מעלמין דאתחרבו, היינו קודם שנתגלה השם הוי"ה ב"ה:
2
ג׳ולכן שאל אותו האיך מעשרין את המלח ואת התבן, כי במעשר איתא (מעשרות פ"א) כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדוליו מן הארץ, והיינו כל מה שהוא ביד האדם וברשותו יכול לעשות בה רע, זה מחויב במעשר ליתן ללוי. ואם נותן מעשר ללוי הוא כמו שמסרו להשם יתברך, שבלוי כתיב (מלאכי ב׳:ה׳) ואתנם לו מורא וייראני, ומלח אינו מאכל בעצם רק גורר תאות האכילה ונותן חשק לאכילה, שעל ידי המלח ירגיש טעם בהמאכל, כמו בעת שאוכלין שני בני אדם ואחד מרגיש טעם בהמאכל ואחד אינו מרגיש בו טעם, והוא מחמת שהאחד אוכלו ברעבון ולכן מרגיש בו טעם, והיינו מחמת שיש חסרון בזה הדבר שהוא מחוסר מן הטובה, לכן יש לו חשק להטובה, ולכן מצד שיש ארץ מלחה שאינה מצמחת, לכן יש ארץ פרי שמשפיעה כל הטובות, ומצד ארץ מלחה יש צמצום ויראה אף במקום שמצמיחקנחלעיל פרשה זו אות כד.. וכן בתבן שהוא יד לפרי, ובאמת היה צריך להיות שביד הפרי יהיה עיקר הטעם, שמהיד נשתלשל הטעם להפרי, ובאמת בהתבן אין לאדם שום טעם ותפיסה בו, ובאמת מצד השי"ת אמר הש"י עץ פרי, ואיתא במד"ר (בראשית ה) שהיינו שטעם עצו ופריו שוין, והארץ לא שמעה את המאמר (כמו שנתבאר בפ' בראשית לעיל אות לה), כדי שהאדם יראה שיש מקום שאין להאדם שום תפיסה והכרה רק השי"ת בעצמו, ואין צריך ליתן מזה מעשר, היינו להכיר שהוא מהשי"ת, כיון שזה עצמו הוא ההכרה. ובאמת כשהאדם מקבל את הטובה וממליך עליו מקודם את השי"ת, שם יש כבוד שמים כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי וגו', אבל במקום שישן האדם ושלא מדעת אז אין ניכר שום כבוד שמים, כי באדם מוכרח להיות לפעמים מעט שכחה, אך ששם השי"ת מבררו, וזה נקרא מעשר מלח ותבן. וזהו רק השי"ת בעצמו, והיינו כי בעת שהאדם עושה מדעת אין להאדם רק ההכרה שמכיר שהכל הוא מהשי"ת, ובעת שהאדם מוכרח לעשות שלא מדעת אז מבררו השי"ת, שהאדם מוסר אז אפילו ההכרה שמכיר שהכל מהשי"ת, זה הוא גם כן מהשי"ת, כי באמת מה שיראת שמים הוא ביד האדם הוא רק בגבול תפיסתו וכדאיתא בזוה"ק (פ' בא), אבל בשורש הבריאה מצד השי"ת אין האדם יכול לעשות מאומה, שהכל הוא בידי שמים אפילו יראת שמים, ורק לעין האדם הציב השי"ת שכל היראות שמים הוא מצד האדםקנטמבואר במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה ותכחש: עומק הענין בזה, כי מה דאיתא בגמ' (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הוא רק לפי גבול תפיסת שכל האדם, אבל באמת הכל בידי שמים ואף יראת שמים ורק בעוה"ז הסתיר הש"י דרכו. ומדות יצחק אבינו היה להכיר שאף יראת שמים הוא ביד הש"י אך העולם לא היה ראוי ליקרת כזה. ועיין עוד שם פ' קרח ד"ה ויקח קרח [ב]., וזה נקרא מעשר את המלח והתבן. ולכן סבר יצחק שההתפשטות שיש לעשו ועושה פעולות שלא מדעת יבררו הש"י, שהוא מעשר התבן והמלח, ובאמת השי"ת יכול לברר גם אותו, אך השי"ת אינו רוצה לברר רק למי שמברר עצמו בדעתו ושכלו עד מקום שידו מגעת, את זה מברר השי"ת אף בשעה ובמקום שאין ידו מגעת מבררו השי"ת שהוא כולו ביד השי"ת, אבל למי שאינו מברר עצמו מצדו, זה לא יחפוץ השי"ת לברר שהוא מתנהג במשפטקסעיין בתפארת יוסף מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין חוששין: כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אם האדם מצידו מנקה ומטהר ומברר עצמו עד מקום שידו מגעת. אז השי"ת מעיד עליו שהוא נמשך תמיד אחר רצונו ית', ויש לו חיבור עם אור רצונו ית'. ועיין עוד שם פ' נשא ד"ה וידבר. לקמן פרשת וישלח אות מד ד"ה וזהו.:
3
ד׳וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קמג.) בשעתא דאמר יצחק לעשו ציד"ה בה"א וכו' בההיא שעתא אזדעזע כורסי יקרא, והיינו שבאם יצחק היה מברך לעשו היה השי"ת מוכרח לחתום על כל מעשיו, וזה לא יחפוץ השי"ת, אף שתחלת הבריאה היה רק רצון השי"ת בלא שום תפלת אדם, אבל אחר הבריאה שוב רוצה השי"ת שהאדם יברר עצמו בדעתו, ולכן עשו שלא עשה מדעת כלל לא יחפוץ השי"ת לבררו, וישראל אומרים בכל יום (בסדר התפלה) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, והיינו שמושכין את הכל לה' אחד, ואף ההכרה נותנים להשי"ת, כדאיתא בזוה"ק (משפטים צו.) דכתיב (ישעיהו מ׳:י״ז) כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, והיינו שישראל עובדים לאין, והיינו שמוסרים נפשם לגמרי להשי"ת, ואף ההכרה נותנים להשי"ת, כדכתיב (איוב כ״ח:י״ב) והחכמה מאין תמצא. וזה דאיתא בש"ס (שבת י.) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם, והיינו שישראל ידעו שהשי"ת מקדשם, כדתיב (תשא לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם, ומזה סימן ששבת היא טובה הרבה וגדולה, והיינו שאמר השי"ת לך והודיעם, כי עיקר הוא ההכרה, וכשישראל רוצים לטעום מקדושת שבת מוכרחים ליתן גם ההכרה שלהם להשי"ת, וזה נקרא אין, וזהו דכתיב (ישעיהו מ״א:י״ז) העניים והאביונים מבקשים מים ואין, והיינו שישראל יוכלו למסור עצמם לגמרי לאין, והעכו"ם אומרים שהם עובדים גם כן לאין, אבל מאפס ותהו נחשבו, שהם לא רצה השי"ת לבררם, ולכן לא רצה השי"ת לברר לעשו שמעשר המלח והתבןקסאבית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ויהי כי זקן [ב].:
4