בית יעקב על התורה, ויחי מ״אBeit Yaakov on Torah, Vayechi 41

א׳שכל את ידיו וגו'. ומתרגמינן אחכמינון לידוהי. היינו כי יצחק אבינו אמר יקוב הדין את ההר, מאחר שעשו הוא בכור לו צריך לברך. אבל יעקב אבינו נקרא ישורון, כדכתיב (ישעיהו מ״ד:ב׳) אל תירא עבדי יעקב וישרון בחרתי בו, וכמבואר בזוה"ק (וישלח קעז:) בקדמיתא יעקב ולבתר ישראל ולבתר ישורון וכו' ישורון כד"א ישור על אנשים וכו'. היינו כענין שאמרו ז"ל (אבות פ"א) חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וכו'. וזהו נמי ענין ישורון, שהסתכל לדורי דורות לבלתי יסתעף ח"ו מדבריו גם בהגלות שום טעות. כי אברהם ויצחק שהיו הולכים תמיד במדה המיוחדת להם, אברהם אבינו במדת החסד ויצחק אבינו במדת הגבורה, והיו דבוקים לגמרי בהשי"ת בגודל הבהירות, עד שהיו שוכחים בעצמם לגמרי, על כן הפסולת שיצא מהם היו שוכחים לגמרי בהש"י ונשארו דבוקים רק בתאות עולם הזה. אבל יעקב אבינו היה אוחז בשני ראשין חסד וגבורה, והיה צריך להביט בכל פעם אל השי"ת מה רצונו בזה הרגע^קמהוכן איתא בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה אין כאל: והשם ישרון מורה שאדם צריך להביט אל קו המדה, וימדוד את כל החסדים כמה שברצונו ית', ומה שאין ברצונו ית' יהיה מוכן למסור תיכף להשי"ת. כי אף מדת החסד שהוא מדה יקרה מאד, ואם לא יביט לרצונו ית' יכול לצמוח מזה גודל אכזריות. לזה צריך להביט תמיד אל עומק רצונו ית'. וזה שמשרע"ה אחר כל הברכות שבירך לישראל סיים, אין כאל ישרון. והיינו שהישראל עומד תמיד ישר ומביט אל קו המדה, שכל טובה שרואה שהוא מרצונו ית' הוא מקבל. אבל במקום שמושיט פסיעה לחוץ, והיינו שכל טובה שיוצאת מגבול היקף רצונו ית', הוא תמיד מוכן ומזומן למסור את הטובה בחזרה להשי"ת ולא לקבלו. לעיל פרשת ויצא אות ז, בית יעקב הכולל פרשת ויצא ד"ה ויצא [א]., לפיכך היתה לו נחלה בלי מצרים, שיוכל להתפשט בהקדושה כמה שירצה ולא יצא ממנו שום טעות. ועל זה מורה נמי סימני בהמות וחיות טהורות, שיש להם סימנים משני המדות^קמוכמו שביאר בבית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות מ: וזה רומז ג"כ השני סימני טהרה, מעלת גרה ומפריס פרסה, מדה והיפוכה, מפריס פרסה רומז על גודל תקופות ובטחון, ומעלת גרה רומז על מדת היראה. ובכח בחירת אדם להכניס במדתם דעת, לנטות ולזוז ממדה למדה כפי רצונו ית' וכו'. עיין לעיל פרשת ויצא אות כז כל העניין שם.. וכן בעוף יש סימן טהרה אצבע יתירה, להורות שיש לו דבר המונע אותו ומחזירו בחזרה להתיישב בכל פסיעה, כמו שיתבאר אי"ה במקומו (בפ' שמיני)^קמזמקורו במי השלוח ח"א פרשת שמיני ד"ה סימני עופות: אצבע יתירה מורה על ישוב הדעת כי בהאצבע הוא מחזיר פניו מן הרגל, ורומז כי בכל מרוצתו יש לו מעצור וישוב הדעת, פן נכון לפניו לשוב לאחוריו.. וגם רזא דקרבנא מורה על אורו של יעקב אבינו. כי כל הויות הבהמה נסתעפו מהשור של המרכבה, שעומד שם בגודל הבהירות ומביט תמיד רק להשי"ת עד ששוכח בעצמו מכל וכל, ומזה הביטול שמבטל עצמו כל כך למעלה בהמרכבה, מסתעף למטה בהמה שעומדת תמיד בשכחה בלי דעת כלל. אולם בני ישראל שהן תופסין בשני ראשין, הם יכולין להעלות אף הבהמה לשרשה ולהאיר כל העולמות, אשר אין בכח שום מלאך להאיר כל כך, משום שאחיזת המלאך הוא גם כן רק במדה מיוחדת. וזה שאמר הכתוב (תהילים פ״ט:ז׳) כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים, וכמבואר במדרש תנחומא (פ' צו) כי מי בשחק יערך לה' וגו' אמר הקב"ה אלו הייתי מבקש קרבן לא הייתי אומר למיכאל שהוא אצלי להקריב לי קרבן וממי אני מבקש קרבן מישראל, וכמו שנתבאר הענין (בפ' ויקרא וצו), כי רק ישראל משום שאוחזין בשתי המדות יש בכחם להקריב קרבן ולהאיר בכל העולמות^קמחלעיל פרשת וישלח אות מא.:

ב׳ולכן לא רצה לברך את מנשה מתחלה, כי מנשה רומז על שם שכחה, כדכתיב (מקץ מא) כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי, רומז בזה שהיה דבוק כל כך בהשי"ת עד שהיה שוכח לגמרי בעצמו, ומדבקות עצום כזאת יכול ח"ו להסתעף בזה העולם אחר כמה דורות טעות. וזהו דכתיב, שכל את ידיו כי מנשה הבכור, היינו שהוא בכור בהקדושה ודבוק לגמרי בהשי"ת בגודל התבטלות, על כן יוכל ח"ו להסתעף ממנו טעות בזה העולם. ולזה נמי מצינו שאמר על מנשה, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים, ועל מנשה לא אמר וזרעו יהיה מלא הגוים, כי זאת מורה על זה שזרעו יהיו דבוקים בהשי"ת גם שלא מדעת, וזרעו של מנשה כשהם שלא מדעת יכול ח"ו להיות בהם טעות. וכל ענינו של יעקב אבינו הוא נחלה בלי מצרים, היינו שלא יצא ממנו לעולמי עד שום טעות כלל. וזה שנאמר ביעקב (ויצא כט) וישא יעקב רגליו וגו' לרמז שהיה בכחו להגביה גם הרגלים שלו, היינו מה שהוא רחוק מאד מן הדעת, היה גם כן יכול לכללו בדעת וחשבון^קמטלעיל פרשה זו אות ב ד"ה וזהו דאיתא ובהערה יג שם.. וכן כאן נאמר שכל את ידיו, ומתרגמינן אחכמינון לידוהי, היינו שאף אצבעות הידים שהם רחוקים מהמוח נשא אותם למעלה והאיר בהם חכמה^קנכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה שכל את ידיו הובא במאמר הקודם בהערה קמג שם.. ולזה נקרא יעקב אבינו זעיר אנפין, להורות שאינו בגודל התפשטות לצד אחד רק שתופס בכל הצדדים מעט מעט לא ברעש ולא באש אלא בקול דממה דקה. כי אברהם ויצחק אבינו ע"ה נקראו בחינת ידים ורגלים, יצחק אבינו הוא בחינת ידים שרומז לעבודה, ואברהם אבינו ע"ה הוא בחינת רגלים כמו שנדרש עליו במדרש רבה (לך מג) פסיעותיו של אברהם אבינו היו שלש מילין ר' יודן בר ר' סימון אמר מיל שנאמר (ישעיהו מ״א:ג׳) ארח ברגליו לא יבא. ויעקב נקרא גופא דמלכא, שהוא בחינת עמודא דאמצעיתא, והוא היה יכול להגביה הידים ורגלים דמלכא שהם מדת אברהם ויצחק ולכללם בשורש הדעת^קנאכמבואר לעיל פרשת ויצא אות ח: שבאו האבות לעולם אברהם ויצחק, ואצלם היה ההשגה בשכל. אף כי השכל הוא למעלה מהמעשה, כי עבודה הוא בלב, והתפיסה והשכל הוא בהמוח. אכן ע"י עבודה יוכל להגיע למעלה מהראש, כי הידים, אף שהם ענפי הלב, ויכול האדם להגביה אותם למעלה מהראש, על ידי שפועל בהם פעולות מעשי המצות. ויעקב היה משיג בכל פעולה שהיה מכליל אף כלי פעולותיה בדעה ושכל, כמ"ש וישא יעקב רגליו, היינו שהגביה גם כח רגליו לכללם בדעה והשכל. עיין סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויצא ד"ה ויצא [ב] שמסביר הענין בארוכה.: