בית יעקב על התורה, ויחי מ״בBeit Yaakov on Torah, Vayechi 42

א׳שכל את ידיו כי מנשה הבכור. הנה יצחק אבינו לא חפץ כלום לסמוך על תפיסת דעתו, אף שבטח לא נעלם מיצחק אבינו שעשו הוא רשע, מכל מקום רצה לברכו, משום שאמר יקוב הדין את ההר, היינו מאחר שהשי"ת עשה אתו בכור, בודאי יש לו ית' בזה כוונה עמוקה, אף שעכשיו הוא אינו טוב, בכל זאת כאשר יברר אותו השי"ת יהיה טוב מאד שהרי עשה אותו לבכור^קנבעיין מי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה שכל הובא לעיל פרשה זו אות מ הערה קמג, לעיל פ' ויצא אות ז, סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויצא ד"ה ויצא [ב].. והראה לו השי"ת, אמת שיש בו לבושים אשר אם יתבררו יהיו טובים מאד, אך אימתי יתכן להם שיבאו לידי בירור, רק כשיכניסו אל יעקב ואזי יהיה בהם באמת יקרות יותר גדול מהלבושים של יעקב עצמו, כדכתיב (ירמיהו ט״ו:י״ט) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, אבל כל זמן שהם אצל עשו אי אפשר כלל לבוא לידי בירור, כי להבירור שלהם צריך שיהיה כדכתיב (תצא כב) והארכת ימים, היינו שתפיסת האדם והשגתו תגיע לשרשו העליון, וזהו רק ביעקב אבל עשו אינו יכול לנשאם למעלה וכמו שהם אצלו הם בתכלית הרע. אמנם יעקב אבינו היה סומך על הארת תפיסת דעתו ועשה את אפרים לבכור. אכן כל בכירותו של אפרים הוא רק בפעולות, היינו במה שנקנה על ידי עבודה, אבל במה שהוא מהשורש והתולדה בזה הוא מנשה הבכור. לכן מצינו גבי חלוקת הארץ (במדבר כו, לה, ובספר יהושע טז) באלו הג' מקומות נחשב מנשה לבכור. והוא כי חלוקת הארץ הוא בגורל, וגורל הוא בלי סדר מתפיסת אדם כלל רק מהשורש^קנגכמבואר בסוד ישרים ערב יום כפור אות כג: והטלת גורל מורה על שלילת הבחירה מהדעה, כי גורל הוא בלי דעת האדם., ושם בהשורש למעלה מהסדר של תפיסת אדם הוא באמת מנשה הבכור. אולם בפעולות שהם בתפיסת דעת אדם עשה יעקב אבינו אפרים לבכור:

ב׳וזה שעשה את אפרים לבכור בפעולות, הוא כמו הענין שהשביע ליוסף שישאנו למערת המכפלה, ומבואר במדרש רבה (ויחי ק) ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי אם זכיתם לכם זכיתם בעצמי ואם לאו משאני מסתלק מן העולם אצל אבותי אני הולך וכו', היינו מעצמי אני הולך לשם. כי יעקב הוא כדאיתא בזוה"ק (קדושים פו:) לפני לא נוצר אל דתנינן קרא קב"ה ליעקב אל דכתיב (וישלח לג) ויקרא לו אל אלהי ישראל הה"ד לפני לא נוצר אל. היינו כל מה שראה שהש"י בונה הקדים הוא בעבודתו לעשותו, כדי שיהיה לו חלק בהדבר על ידי יגיע כפו. והנה בהאדם יש שלשה דברים, הנפש שעולה למעלה, והגוף שיורד למטה, ומה שהאדם מסגל מצות ומעשים טובים בעוה"ז זה נשאר לבניו אחריו. כי כמו שהאדם מוריש לבניו קנינים מיגיעות עוה"ז, כן מוריש לזרעו אחריו כל מה שיגע בעד כבוד שמים, כמו שביארנו לעיל (אות כז). והנה כמו שבכל אדם עולה הנפש מעצמו למעלה למקור מחצבתה, כמו שנאמר (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וכמאמר (ברכות השחר) אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא^קנדכמובא בהרבה מקומות בתפארת יוסף עיין שם מס' חגיגה (טז:): והנה הנשמה, הוא כמו שאנו אומרים אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, היינו שהיא דרגא העליונה כ"כ שאינה נפגמת לעולם ואין שום חטא יכול לנגוע בה., כך היה יעקב אבינו מזכך את הגוף שלו גם כן שיהיה זוכה להיות במערת המכפלה שאדם הראשון נקבר שם, שכל מי שקבור שם שכרו כפול ומכופל כדאיתא במדרש רבה (חיי נח). היינו, כי אחר שמגיע האדם לאור דרך הניצוח והספיקות של עולם הזה הוא שכרו כפול ומכופל הרבה יותר ממה שהיה לו טרם ירידתו לעולם הזה, כי לשכר כפול ומכופל זוכין על ידי הגוף. וכיון שאצל יעקב אבינו היה הגוף מבורר כל כך לא היה צריך שבניו ישאוהו למערת המכפלה, כי כמו שהנפש אינה צריכה לשום אדם אלא שעולה למעלה מעצמה, ומכל שכן הגוף של יעקב אבינו, שאצלו היה הגוף מזוכך ממש כמו הנפש, ועוד זאת שהיה בו יותר יקרות ששכרו כפול ומכופל היה בודאי מתנשא מעצמו למערת המכפלה כמו הנפש. אלא ודאי שהגוף של יעקב אבינו נשא את בניו לא שבניו נשאו אותו. ולזה היה באמת הסדר מנשיאת מטתו של יעקב אבינו ממש כמו הסדר של נשיאת הארון, כדאיתא במדרש רבה (במדבר ב) כבר יש להם טכסים מיעקב אביהם כמו שטענו אותו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן. וכמו שהארון היה נושא את נושאיו כך היתה מטתו של יעקב אבינו נושא את נושאיו. אלא שכל ענין השבועה שהשביע ליוסף ואמר לו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, זה היה רק משום שכל חפצו של יעקב אבינו היה שהם יקדימו עצמם כדי שיקרא על שמם, שהם הביאו הקוסטא דחיותא של הגוף לתוך המערה ויהיה להם חלק בזה על ידי יגיע כפים. וזהו שאמר להם אם זכיתם לכם זכיתם בעצמו ואם לאו משאני מסתלק מן העולם אצל אבותי אני הולך. היינו שאין אני צריך לכם, רק מצדכם שיהיה לכם חלק בהדבר שאתם נשאתם אותי לא"י והכנסתם אותי למערת המכפלה וזכיתם בעצמי:

ג׳וכן יש גם בכל פרט נפש, כי בכל גוף ישראל נמצא קוסטא דחיותא שנכנסת לתוך מערת המכפלה, וזאת הקוסטא דחיותא הוא הקדושה בקביעות שיש בכל גוף ישראל. כי בכל גוף מישראל יש מצות עשה בקביעות כגון מילה, וגם יש בו בקביעות מצות לא תעשה כגון (קדושים יט) לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך וגו'. וזאת הקביעות שבתוך הגוף נכנסת לתוך מערת המכפלה, והאדם צריך לעבוד ולהראות שהוא מכניס זאת הקוסטא דחיותא שיש אצל בקביעות לתוך מערת המכפלה ולקבל שכר כפול ומכופל. אמנם באמת הוא להיפוך, שזאת הקוסטא דחיותא נושא את האדם לא האדם את הקוסטא דחיותא, וכענין הקדושת אבות, שדומה שישראל נושאים עליהם הקדושת אבות בזה שהם מיגעים עצמם בתורה ובתפלה. אמנם באמת הקדושת אבות נושא את ישראל. כי כל החשק לתורה ולתפלה נמשך לישראל רק מקדושת אבות, וזה הוא כל הקיום של ישראל, הרי שקדושת אבות נושא את ישראל. ולפי שכל אורו של יעקב אבינו היה להקדים עצמו ולעשות כל הדברים שהיה ברצונו ית', אף שבאמת נגמר הרצון ית' בלעדו גם כן, מכל מקום היה הוא מקדים עצמו שיהיה נקרא על שמו שעל ידו נגמר הרצון ית' על ידי יגיע כפו. לכך נתן את הבכורה לאפרים במקום שהוא על ידי פעולות, היינו במה שהאדם קונה לעצמו בפעולת עבודתו בזה יראה שיהיה הוא הבכור, שיהיה הוא הראשון בדבר, כדי שיהיה נקרא על שמו, שעל ידי יגיע כפו נגמר הרצון ית'. וכדאיתא במדרש תנחומא (פ' תצוה) ואתה תצוה, זה שאמר הכתוב תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף (איוב י״ד:ט״ו) אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה וכו' שאתה מתאוה למעשה ידיך ואתה סובל את כל העולם דכתיב (ישעיהו מ״ו:ד׳) אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול. ואתה מצוה את בני קהת להיות נושאין כבודך, שנאמר (נשא ז) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם, הוי למעשה ידיך תכסוף. אתה זן את כל העולם ואתה מצוה אותו להקריב את קרבני לחמי, אתה מאיר לכל העולם ואתה מצוה להדליק נרות וכו'. וזה היה עסקו של יעקב אבינו לקבוע בישראל לבל יסמכו על שורש הכלל בלבד, כי אם להגיע להכלל רק על ידי עבודת הפרט^קנהלעיל פרשה זו אות כז ובהערה קיא שם.. ולזה נמי נחשבו פרטי שנותיו מקודם הכלל, לרמז שעל ידי עבודת הפרט דוקא יבא אל שורש הכלל^קנועיין לעיל פרשה זו אות יד.: