בית יעקב על התורה, ויחי מ״גBeit Yaakov on Torah, Vayechi 43

א׳ויברך את יוסף וגו'. בזוה"ק (ויחי רכז:) בהאי קרא אית לאסתכלא ביה ויברך את יוסף דלא אשכחן הכא ברכה דבריך ליה ליוסף אלא לבנוי וכו'. אמר ר' יוסי את דייקא כתיב את יוסף ברכתא דבנוי הוה וכד אתברכאן בנוי איהו מתברך דברכתא דבנוי דבר נש ברכתיה איהי וכו'. וכן איתא בזוה"ק (בלק קפז:) כיון דבריך לאלין נערים ליוסף בריך דהא לא יכלו לאתברכא אלא מגו יוסף ומגו דאיהו בטמירו ולא אתחזי לאתגלאה כתיב בטמירו כו'. היינו כי מנשה ואפרים נכללים בו ביוסף, כמו שמצינו בכל מקום שנמנה יוסף בין השבטים שוב אין נמנים אפרים ומנשה לשנים כי נכללים ביוסף. וכדאיתא בספר מי השלוח (ח"א פרשת וישלח ד"ה וזהו סדר השבטים) השתנות מניניהם של השבטים בששה עשר מקומות, ולא נמנה אפרים ומנשה לשנים רק בזה המקום שיוסף ולוי היו נכללים ביעקב ולא נמנו בין השבטים, ששם נמנה במקומם אפרים ומנשה. אבל בזה המקום שיוסף נמנה, שוב אינם נמנים אפרים ומנשה, רק שם נמנה לוי. כי אלו שני הארות יוסף ולוי צריכין תמיד זה לזה. שהארת יוסף רומז על הקוסטא דחיותא הנשאר בישראל אף בכל ההסתרות, כענין שנמצא בכל פרט נפש שנשאר בו בלילה קוסטא דחיותא, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.), וכך הוא יוסף הצדיק הקוסטא דחיותא של הכלל ישראל. אכן כל פעולת הקוסטא דחיותא הוא רק למען שיכיר האדם את עצמו בבקר כשיעור משנתו^קנזכמבואר לעיל פרשת וישב אות ה: ובאמת נשאר גם אז קוסטא דחיותא אף בשעת שינה, מרזא דאילנא דחיי, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) שאם יעיר האדם משנתו יכיר את עצמו שאינו בריה חדשה, רק לא נפסקה מאתו כח החיים שלו אף רגע אחד. כי כן הוא דרך סטרא דקדושה, שבמקום אשר תשכון פעם אחת לא תפסק משם לגמרי. ואף שנראה שנפסקה, מ"מ נשאר קוסטא דחיותא בתמידות בלי הפסק. וזהו דכתיב (הושע ה׳:ט״ו) אלך אשובה אל מקומי וגו' אלכה ואשובה לא נאמר רק אלך אשובה, לרמז בזה, שכל ההליכה היא רק אגב, אבל ישוב מיד למקומו הראשון, מאחר שכבר שכן שם ישכון עוד הפעם שם. משמע מזה, שאף בשינה יש לאדם חיבור באילנא דחיי.. אבל מכל מקום צריך האדם מי שיעורר ויקיץ אותו, וזה המעורר והמקיץ הוא לוי. הגם שנשאר תמיד בישראל אף בכל ההסתרות קוסטא דחיותא שינעור תמיד, מכל מקום בלתי עבודה יכול ח"ו גם זאת הנקודה הנקראת קוסטא דחיותא להתעלם, רק על ידי עבודה אזי נתחזקה זאת הקוסטא דחיותא להתפשט בכל הגוף, לעורר ולהקיץ אותו לבל ירדם, ולוי מרמז על זאת העבודה. לכן בכל מקום שנמנה יוסף נחשב גם לוי עמו, כי דוקא על ידי שניהם ביחד יתכן בישראל כל השלימות. כי כמו שלא היה מועיל כלום הקוסטא דחיותא בלתי עבודה, כך לא היה מועיל עבודה בלתי הקוסטא דחיותא. אמנם על ידי הארת יוסף הצדיק והארת לוי יש בכחם של ישראל להתעורר ולהקיץ עצמם מכל מיני הסתרות^קנחכמבואר לעיל פרשה זו אות לז.. ואיתא עוד שם, אמר ר' אלעזר ויברך את יוסף, את דייקא דבריך לאת קיימא רזא דברית דנטר יוסף וכו'. היינו כי הטובה אשר באה מהשי"ת היא מתפשטת מהתחלת הצינור, וצריך מתחלה למלאות את הצינור ואחר כך יתכן שיבוא התפשטות. ויוסף הוא הצינור, כי הוא מדת יסוד המשפיע כנודע. וזהו ויברך את יוסף, כלומר ההתפשטות של מדת יוסף. כי השי"ת כששולח חיים דרך צינור צריך הצינור בעצמו ששולח על ידו החיים גם כן להיות חי ומלא ברכה^קנטכמבואר בלשון זה במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וירד ויהודה עיי"ש., ואחר כך יתכן לו להשפיע להלן לכל התפשטותי' שיהיו מלאים ומשפיעים חיים: