בית יעקב על התורה, ויחי מ״טBeit Yaakov on Torah, Vayechi 49

א׳ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וגו'. להבין הענין, שמתחלה בירך יעקב אבינו את בנו יוסף בפרט, ואח"כ בברכת השבטים כלל אותם בברכת יוסף ולא מזכיר אותם שם בפרט. כי איתא בספר יצירה שנים עשר מנהיגים בנפש זכר ונקבה ושנים עשר שבטי יה. היינו, כמו שהשנים עשר מנהיגים בנפש זכר ונקיבה כולם נצרכים להאדם, לפעמים יוצרך להשתמש בזה ולפעמים בזה, כך משתמש השי"ת בשנים עשר שבטי יה. ובעת שחפץ השי"ת להשפיע התפשטות וריבוי בתוך ישראל, אז משתמש במדת יוסף. ולהיות שישראל מצדם אין בכחם להתפשט, כי תוכן כוונתם אינו בלתי אחד, ומזה לא יבא התפשטות, מאחר שהם נכללים תמיד באחדות האמיתי וזהו ההיפך מהתפשטות, ולכן היה מהצורך להכניסם בהגלות, כי שם יכולין ישראל להשיג ההתרבות, כדאיתא בגמ' (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העמים אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין. הרי שכל ענין הגלות הוא זריעה כדי להתרבות^קסונתבאר במי השלוח ח"ב תהלים (קמז) ד"ה בונה ירושלים: עיקר בנין ירושלים הוא בזמן הגלות שפזר השי"ת את ישראל בין העכו"ם שיקבלו כל הטובות מהם ולהכניסם לקדושה. ומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות א: כי בכל בנין המדרגות נבנים רק מפזרונם של ישראל, כמ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים וכו' מאי דכתיב (שופטים ה׳:י״א) צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין העכו"ם וכו'. והוא שמזה שישראל פזורים בין העכו"ם המלאים זדון ועכ"ז אינם שוכחים בהש"י, ומגבירים שכלם על תאוותם, ומוציאים בלעם מפיהם ומקרבין לקדושה וסובלים מזה, מזה יתברר לכל אחד ואחד מקומו ומדרגתו בקודש, זהו עצמו הוא בנין חומת ציון וירושלים. עיי"ש כל דבריו. וכן בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה והיה ביום ההוא: כי עיקר הגלות היה כמו שאיתא בש"ס (פסחים פז:) צדקת פרזונו צדקה עשה הקב"ה עם ישראל וכו' שיתוספו עליהם גרים. והיינו כמו הזורע אשר זורע במפולת יד ותכלית כוונתו שיצמח מזה זריעה. וכמו כן יראה השי"ת לעתיד אשר תכלית כוונת הגלות הוא שיתוספו נפשות אצל ישראל. עיין עוד בית יעקב שמות פ' שמות אות ה, ט, פ' תרומה אות כז ד"ה מאדמים, תפארת יוסף פ' תצא ד"ה כי תצא, מס' תענית (ה.) ד"ה אמר, מס' מגילה (ט:) ד"ה וגם, לעיל פ' תולדות אות מט ד"ה לתת לך, פ' ויצא אות י, פ' וישב אות כ.. אף שנכללים כולם בכוונה אחת באחדותו ית', אך כשנזרעים בין האומות, וכל אומה ואומה מתפארת בגוונים שלה, כי בכל אומה נמצא איזה חן, ונגדם יוכל כל אחד ואחד להתפאר במדרגתו לבדו, כמש"נ בעז"ה, ועי"ז מגיע להם כל ההתפשטות. וזהו נמי שקרא יוסף לבנו הראשון מנשה, כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי, ואח"כ קרא שם השני אפרים. ולפי הנראה היה צריך להיות להיפך לקרוא מתחלה אפרים, כי הפרני אלהים בארץ עניי, ואח"כ כי נשני וגו'. אלא משום שעיקר הריבוי והתפשטות אינו יכול לבא כי אם ע"י שכחה, כאשר נסתר הבהירות מהאדם, כגון העומד נוכח המלך פנים בפנים אי אפשר שיהיה בו שום התפשטות, רק אחר שעובר ונעלם ממנו פני המלך אזי יתכן בו התפשטות. לכן קרא שם הראשון מנשה כי נשני אלהים וגו', כדי שיהיה מקום להתרבות כנ"ל, ושם השני אפרים כי הפרני אלהים וגו'. וזהו נמי הענין שבירך אותם יעקב אבינו מתחלה בפרט כדי שיתרבו ישראל, ואח"כ בברכת השבטים לא חשבו עוד אותם בפרט בפני עצמם אלא שנכללו בברכת יוסף. כי בכל מקום שמחשב לוי לשבט, שוב אין מקום לחשוב מנשה ואפרים בפני עצמם. כי השבט לוי רומז על עבודה בבהירות. וכן הוא בכל מקום שמחשב השבט לוי בין השבטים אינו מחשב שוב בסדר השבטים אפרים ומנשה בפני עצמם רק יוסף בלבד. כי כשמסדר השבט לוי בין השבטים אז כל ישראל הם כאחד, לאחד שם ה' באחדות האמיתי. וזהו דאיתא במדרש תנחומא (פ' ויחי) א"ר יוחנן וכי י"ב שבטים הן והלא כבר נאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון והן י"ד. אלא כשלוי נמנה עמהן אינן נמנין עמו, וכשאין לוי נמנה עמהן, אפרים ומנשה נמנין שבט אחד וכו':

ב׳וזהו נמי, ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, היינו כי ע"י אפרים ומנשה יתכן בישראל רבוי והתפשטות. כי ישראל בעצם מדתם המה פשוטים בתכלית הפשיטות ואינם חפצים בשום התפשטות, אך ע"י שהאומות מפארים בחכמה ומתהללים באלילים לומר שיש בהם כח, והיושב בשמים ישחק למו, ואז ידבר אלימו, מדוע יעלה זאת על מחשבותיכם שיש לכם איזה כח, ראו בריה שבראתי בעולמי וישראל שמה, ובהם נמצא זה הכח. ומתפאר הש"י בישראל בחירו, כדכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר. ועיקר התפארות הזה הוא ביותר מאלו השני שבטים, כי בהם יש כח היותר גדול בפעולות המצות ובמעשים טובים. ועל זאת ההתפארות רומזין השמות, שם האחד מנשה כי נשני וגו', כי בשעה שאדם רואה מפורש לעיניו שהשי"ת הוא הנותן לו כח לעשות חיל, אז לא יתפאר האדם שהוא עשה מה שבחר בו ה', כי היתפאר הגרזן על החוצב בו, הלא יוצרך הוא נתן בך זה הכח. וכן, אל יתהלל חכם בחכמתו, כי האדם רואה מפורש שאין לו בזה שום חלק רק השי"ת השפיע בו זה החכמה, לזה צריך להיות הסתרה ושכחה מקודם, שלא יראה האדם מפורש שכל כח המדע והחכמה הוא רק מהש"י, ואזי כשיבקיע האדם ההסתר והשכחה להגיע לחכמת ה', אז יוכל להתפאר שאף שהיה הסתרה לנגד עיניו, מ"מ הוא בכח עבודתו בקע את ההסתר, וע"ז מורה השם מנשה, כי נשני וגו'. והשם השני קרא אפרים, כי הפרני אלהים בארץ עניי, כי אחר הסבלנות מהשכחה יתכן להיות רבוי, שע"י שבקע בעבודתו את ההסתר והשכחה יוכל להתפאר לנגד האומות^קסזכמו שביאר במי השלוח ח"ב פרשת מקץ ד"ה ויקרא יוסף: ושם אפרים על ראותו בטוב, וזה נקרא הפרני שנרחב לבו, כדכתיב ונתון אתו על כל ארץ מצרים. וזה הפרני אלהים בארץ עניי שעל ידי שסבל זכה להטובה, והכיר טובה גם בהסבלנות.. ומזה ההתפארות הוא כל ההתפשטות והרבוי של ישראל. ולזה במקום שנזכר לוי אין שבט יוסף נחלק לשנים כמו שבארנו לעיל. כי לוי מורה שהוא דבוק בהשי"ת פנים בפנים, ובזמן שהאדם עומד נוכח השי"ת פנים בפנים, אז רואה מפורש שאין עוד באמת להבריאה שום התפארות. לכן נזכר שם יוסף לבדו, כי אין שום מקום להתפשטות וכמו שביארנו לעיל^קסחבית יעקב הכולל פרשת ויחי ד"ה בך יברך.: