בית יעקב על התורה, ויחי ו׳Beit Yaakov on Torah, Vayechi 6
א׳ויחי יעקב וגו'. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך וגו'. שבת היינו שם ה' הנמצא בכל דבר, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) מאי שבת שמא דקב"ה. כי בכל הדברים שבעולם השאיר לו הש"י כח לבלי יוכל שום אחר זולתו לפעול, כדי שיהיה ניכר יתרון הבורא מהנבראים, וזה נקרא שבת. וכמו שבשבת אסור לנבראים כל המלאכות, והבורא ית' מוריד גשמים ומפריח טללים. וזהו הוא דאיתא במדרש רבה (נשא פ' ח) בשעה שאמר הקב"ה זכור את יום השבת וגו' אמרו האומות איזה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים את יום השבת. ובפסיקתא דעשרת הדברות איתא, שיכבדו יום גנוסיא שלו. היינו כי הכרת מלכותו נקרא שבת, ואיזה מלך אינו רוצה שיהיה ניכר כבוד מלכותו. וזהו אם תשיב משבת רגלך, היינו שהאדם ישוב מלעשות דבר נגד השי"ת מפני כבוד ה', כי מכיר כבוד מלכותו ית' בלבו ומפניה יכנע. כי השורש מכל איסור לא תעשה הוא עבודה זרה, היינו שעושה זר מעשהו ונוטה מרצון השי"ת, וזהו ניקח מפני שאינו חושב לכבד שם כבוד מלכותו ית', זה הוא עבודה זרה ממש. ע"ז אמר הכתוב, אם תשיב משבת רגלך, לרמז בזה שיקבע האדם שם ה' גם במדרגה היותר תחתונה שהוא בבחינת הרגלים, שהדעת אין בהם, מפני שהם רחוקים מהדעת שבראשו יותר מכל אברי הגוף, וגם שם יהיה נקבע כבוד ה', ומעצמם יבינו שאף שלא מדעת לא ימשכו לילך במקום שהוא נגד רצון השי"תכדכמבואר בתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אדם בעבודתו צריך להרגיל עצמו בעבודה על כל אברי פעולותיו, שכל אבריו ירגישו מהקדושה, שאפילו הרגל שהוא רחוק מן המחשבה שבראש, יכניס בו ג"כ קדושה מהמחשבה שבראש, שבהגיעו חוץ לתחום ירגיש הרגל בעצמו שעד פה היה רצונו ית' לילך ולא יותר. וזה אם תשיב משבת רגלך. עיין לעיל פ' נח אות א, פ' ויצא אות א, ג, פ' וישב אות א, ב.. עשות חפציך ביום קדשי, קדושה הוא דבר הקיים לעד ואינו לפי שעה, ועל זה כתיב עשות חפציך ביום קדשי, היינו שידע האדם להבחין ולדחות מה שאינו רק לפי שעה מפני חיי עולם, על דרך שאמרו ז"ל (ברכות סא:) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא, היינו לידע במחשבתו ובמעשיו אם יצמח מהם חיי עולם. וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד. היינו שידע האדם שחייו אינו כאגב וטפל, רק חייו הם חיי עולם. ועיקר זאת ההכרה הוא דוקא בשבת, כי בימות החול עוסק האדם בחיי שעה ג"כ, אבל שבת מורה שלא יביט האדם על חיי שעה, וידע שעיקר הוא חיי עולם הנמצא בתמידות. אז תתענג על ה', על ה' מורה, שיפעל האדם אצל השי"ת כל מה שיחפוץ. וזהו, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שהוא נחלה בלי מצרים, וכמבואר (שבת קיח.) לא כאברהם וכו' ולא כיצחק וכו' אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כ״ח:י״ד) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה וגו'. היינו, כי אברהם ויצחק היה כל אחד מברר מדתו. אברהם אבינו היה מדתו מדת חסד, לכן היה מברר הקבלות לבלתי יקבל שום טוב בלתי רצון השי"ת. כי אברהם אבינו ע"ה היה מכוון לימינא דקב"ה, ואם רחש לבו איזה יראה היה ברור לו שמה' הוא, כי מצדו לא היה בלבו בלתי אהבת ה', ולכן כשהיה חפץ לעזוב איזה טובה שם לא היה צריך לברר. ויצחק אבינו היה מדתו מדת גבורה, לעזוב כל חמדת עולם הזה, לכך היה צריך לברר במקום שעזב טובה, אבל בקבלת טובה היה נקי ומבורר ולא היה צריך לברר כלום, וממילא כשעלה בלבו איזה אהבה לא הוצרך לברר עצמו בה. וזהו דאיתא בזוה"ק (חיי קלג.) מ"ש דכתיב ביה ביצחק ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וגו' דהא כל בני עלמא רחמי לנשייהו מאי שנא ביצחק דכתיב ביה ויאהבה אלא ודאי וכו' אע"ג דאברהם רחים לה לשרה לא כתיב ביה ויאהבה אלא ביצחק ואי תימא ויאהב יעקב את רחל סטרא דיצחק דהוה ביה קעביד וכו'. ויעקב אבינו היה צריך לברר בכל ענינים קודם כל מעשה בכל צדדיו הן במדת אהבה הן במדת היראהכהכמבואר במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [ב]: דהנה אברהם אבינו ע"ה היה שורשו מדות אהבה היינו שהיה מברר כל אהבות שבעולם שלא יאהב שום דבר עוה"ז זולת רצון הש"י, ויצחק היה מבורר בזאת המדה כי הוא נולד מאברהם אבינו אחר כל הברורים שברר את עצמו. ומדתו היתה רק לברר מדות היראה היינו לברר כל היראות שלא ירא משום גוון רק מה' לבדו, ואצל יעקב אבינו היו אלו השנים מבוררים היטב, אך כל עסקיו היה מדות תפארת, היינו בריח התיכון לסדר היראה למקומה ובעונתה וכן האהבה., והש"י נקרא אצלו והנורא כדאיתא בזוה"ק (יתרו עט.) האל הגדול הגבור והנורא, מאי והנורא דא יעקב, דכתיב ויעקב איש תם כתרגומו גבר שלים שלים בכלא, היינו שעומד תמיד מוכן להטות עצמו כפי רצון השי"ת, כדאיתא עליו בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דא יעקבכולעיל פרשת וירא אות י.. והנה אף שנראה לעיני אדם שמדרגתו קטנה ממדרגת אבותיו, וכמו שנראה נמי בעת שמדבר הנביא מקטנות קוראם בשם יעקב, מי יקום יעקב כי קטן הוא (עמוס ז׳:ב׳), וגם השם יעקב מורה על קטנות המדרגה מלשון עקב. אמנם באמת זה גדול שבכולן, מאחר שהאיר השי"ת עיניו בכל פרטי ענינים וקוראו ישראל, והוא כי ה' עמו, וכדאיתא בכתבי האר"י הקדוש ז"ל (עץ החיים שער הכללים פרק י) יעקב הם אותיות יבקע וגם אותיות קביע, וכדאיתא בזוה"ק (אמור דף קד.). היינו שנקבע אהבת ה' בלבו ובוקע כל הסתרות, עד שנתאחדו על ידו שמים וארץ. שמים מורה על בהירות, וארץ מורה כל מיני טובות של עולם הזהכזעיין לעיל פרשת לך אות ג ד"ה וזה הוא: וע"ז מרמז מה שברא השי"ת את השמים שהם בהירים ביותר עד שאין יכולין לקבל אף כגרעין חרדל מעוה"ז, כדאיתא בזוהר הקדוש (ויגש כז.). וברא גם את הארץ הגשמית ונמצא בה הסתרה ביותר, עד שנמצא בה טובות שמשכחים ומטרידים דעת האדם לגמרי כמו יין ושכר וכדומה. ועיין תפארת יוסף פ' האזינו ד"ה האזינו [ג]: כי שמים מרמזים על בהירות עד שאין ביכלתם לקבל שום לבוש מעוה"ז. כדאיתא בזוה"ק (ויקהל קצ"ז.) שמים לא יכולין למסבל אפילו כגרעין חרדל מגופא דהאי עלמא. וכן איתא בזוה"ק (ויגש רז:) ושמים לא זכו בעיניו ואי תימא גריעותא דשמים חשובתא דשמים וכו' דאתקין ליה תדיר. כי שמים מרמזים על זה המקום שהוא למעלה מגבול תפיסת הבריאה. ובמקום שאין גבול תפיסת הבריאה משגת שם הוא בהירות גדול, כי שם אין שום עונש ואין שום העדר. וארץ מרמז על הסתרות שהציב השי"ת בעוה"ז, כי הארץ הוא במקום שכבר התחיל תפיסת הבריאה., ויעקב אבינו בעבודתו איחד אותם ביחד, וממילא נגמר על ידו כל הבריאה, כדאיתא במדרש רבה (בחקותי לו) ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל (ישעיהו מ״ג:א׳) ר' פנחס בשם ר' ראובן אמר הקב"ה לעולמו, עולמי עולמי אומר לך מי בוראך מי יוצרך, יעקב בוראך יעקב יוצרך ככתוב בוראך יעקב יוצרך ישראל וכו'. והוא כמו דאיתא בזוה"ק (ויצא קנד:) ומקדמת דנא הוה קב"ה בני עלמין וחריב לון כיון דאתא יעקב מניה אשתכללו עלמין ולא אתחרבו כקדמיתא, הה"ד כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל וגו'. היינו שעיקר עולם התיקון התחיל מיעקב אבינו ע"הכחעיין לעיל פ' מקץ אות ח ד"ה אכן: שבא יעקב אבינו ע"ה בעולם, שהוא כלל כל ישראל, מאז נתבסם ונבנה עולם התיקון בשלימות, שלא תתבטל שום נפש ישראל שלא ישאר ממנה שארית ורשימו בעולם, וכדאיתא (משפטים ק:) אפילו הבלא דפומא אתר ודוכתא אית ליה וקוב"ה עביד מינה מה דעביד. עיין שם כל הענין בזה.:
1
ב׳כי כל הענין מעלמין דאתחרבון היה שהיה משוללי התכללות, ומי שעמד במדת החסד לא היה יכול להתמשך ממנה ולהתהפך למדת הגבורה, וכן העומד במדת הגבורה לא היה יכול להטות למדת החסד. ויען שאין לשום מדה מצד עצמה כלום בלתי מה שנמדד לה מהשי"ת, ולזה נקראו מדות. וכל הויות המדה עם הנאחזים בה הוא רק כל עוד שיאיר הש"י בתוכה, אבל כשהשי"ת מוציא אורו ממדה זו ומלביש את האור במדה אחרת להנהיג בה את העולם, ואין בכח הנאחזים במדה הראשונה להתמשך ממנה ולהתהפך אל מדה האחרת, אזי נתבטלו כל הנאחזים בה. אבל כאשר נמצא בהנברא מאור הבורא, אזי יש התכללות המדות ויכולין להתהפך בכל פעם לאיזה מדה שמאיר השי"ת, וזה נקרא עולם התיקון שקיים לעד, משום שיש בו התכללות המדותכטמבואר לעיל פרשת בראשית אות כד: כי עלמין דאתחרבו נחרבו מפני שלא היה בהם מיזוג המדות, מפני שנחסרה להם היראה, כי עוד זכרו מקור מחצבתם שנאצלו מהמאציל ב"ה, והיה להם תקיפות יתירה להתפשט בכל מדה ולא רצון להתכלל במדה המתנגדת למדתם. וכל זה מחמת שראו בהם נבראים מהש"י היה להם תקיפות להתפשט, ובעבור זה לא היו יכולים לקבל האורה, ולכן נתבטלו לגמרי, והרחיק אותם הש"י ממקורם. וכשנבנו אחר כן מחדש, נבנו ע"י כמה הסתרות, שלא יהיו סמוכים כל כך לראות את מקור מחצבתם, ויהיה נקבע בהם היראה שלא יתפשטו במדתם, אבל כל אחד צריך לצמצם במדתו ויתן מקום גם למדת חברו למען יתכלל בה, שיתכללו זה בזה. ועיין עוד שם אות כט ד"ה וזהו דכתיב, אות מה.:
2
ג׳וזהו נמי שנשתברו לוחות הראשונים ולוחות האחרונים נתקיימו, כדאיתא בזוה"ק (ואתחנן רסא.) בקדמיתא גבורה דלא פסק והשתא כלא כחדא, בגין כך הכא באלין עשרת הדברות כלא רשים בוא"ו ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה ולא תחמוד וכו'. היינו כי הלוחות הראשונים היו בלא התכללות, כי לא כתיב שם וא"ו אצל כל דבור ודבור שיהיה מוסיף על ענין ראשון, אבל בדברות האחרונות נאמר בוא"ו להורות על התכללות, שמוסיף על ענין ראשון ומחבר הכל ביחד, וכמו שנתבאר בפ' ואתחנןלכדאיתא בבית יעקב הכולל פרשת ואתחנן ד"ה וגם בלוחות: ועל ידי זה נאמרו כאן כל הדברות בהוספת וי"ו, שמוסיף על עניין ראשון וכו'. כי דברות הראשונות היה כל דבור בהתפשטות, כמו שהם מצד השי"ת, כל דבור בגודל הסתעפות, ולכן באם היה דבר מה בהאדם נגד השי"ת, היה חס ושלום מתבטל, והאדם אינו יכול לקבלם. כי לא תרצח מצד השי"ת היינו שלא ימצא בהאדם שום כעס. ומצד האדם אין זה ביכולת, שבאם לא ימצא בו שום נטיה לכעס, אז לא יוכל להשמר מאהבה יתרה וכו'. ולפי שאלו נאמרו שאחד צריך לחברו, לכן הם כפי דעת האדם שיוכל לקבלם. והוא שנזהרו לא תרצח שלא יהיה בהם שום כעס, ומכל מקום, ולא תנאף, שבמקום שנצרך מעט ממדת הכעס נגד מדת לא תנאף, יוכל האדם להכניס את עצמו מעט בזה, וכן כולם, ועל ידי זה נתקיימו. ועיין לעיל פ' נח אות יג: אכן מצד האדם שהוא בהסתר הדעת, שהמדות נראים כמתגברים אחד על חבירו, צריך האדם לאחוז כל מדה בצמצם גדול ובחשבון, שלא יתפשט יותר מדאי בשום מדה, כדי לעשות חבור ואחדות בין מדות ההפכיים כלם. וזהו הענין שמבואר בזוה"ק ואתחנן (רסא.) דדברות האחרונים כלא רשים בוא"ו לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב וכן כלם. ובדברות הראשונים הם בלא וא"ו. לפי שהוא"ו הוא וא"ו החבור, כמאמרם וא"ו מוסיף על ענין ראשון, ומרמז על כח העבודה והצמצום שמחבר ומאחד את הכל. ולפי שדברות האחרונים נאמרו אחר חטא העגל מפי מרע"ה כפי כח שכל תפיסת האדם לקבל הארה מדברי תורה, ומצד שכל האדם נדמה היות כל דבור הפכיי לחבירו, לכן באו בוא"ו החבור, שרומז שצריך לאחוז בצמצום ועבודה שלא יתפשט עצמו בשום אחד מהם עד קצהו פן ידחה את גבול חבירו. שע"ז מורה הוא"ו, לא תרצח, דהיינו שתצמצם גבולך לתכלית ישובו של עולם, ואעפ"כ ולא תנאף, אל תתפשט גבולך בזו, שתרצה להרבות ישובו של עולם יותר מדאי באופן שתכנוס לגבול נאוף, כי צריך לתת חבור גם לדבור של ולא תנאף.:
3
ד׳וכן הענין גם אצל האבות, אף שאברהם אבינו ויצחק אבינו ע"ה היו גם כן כוללים מכל המדות, מכל מקום אצל אברהם היה בולט יותר מדת החסד וביצחק היה בולט ביותר מדת הגבורה. אמנם ביעקב אבינו ע"ה נגמר השלמות בתכלית האמצעות והתכללות, כי נקרא תפארת שכולל חסד וגבורה. וזה רומז נמי השם ישראל, שאינו מושרש ומדובק בשום דבר, ובכחו להתהפך בכל רגע מדרגא לדרגא כאות רצון השי"תלאלעיל פרשה זו אות ג בהערה יד שם.. וזהו שלא כטבע הבריאה, כי כפי מערכת הטבע, מי שדבוק באיזה מדה אי אפשר לו להתהפך תיכף ומיד למדה אחרת. משא"כ יעקב אע"ה נקרא נחלה בלי מצרים, להורות שאין אצלו שום מצר וגבול, כי לבו דבוק בשורש העליון במקום מעלה האמיתי, אשר שם יתאחדו כל התחלקות המדות. ובזה נגמר התכלית מעולם התיקון והתחיל ממנו לחדש כל הבריאה. והיה בהשבטים כח האבות, ראובן נגד אברהם בחסד, ושמעון נגד יצחק בגבורה, ולוי נגד יעקב כלול משניהם. ויהודה התחיל לחזור לראשית הבריאה והיה נגד אדם הראשון, כמבואר במדרש (נשא יד) ובזוה"ק (בראשית נה.) וגרעו מאדם ע' שנין וסליק לון קוב"ה לדוד ועל דא שבח דוד ואמר (תהילים צב) כי שמחתני ה' בפעלך וכו'. וכדאיתא בזוה"ק (בראשית נה:) שזה אמר דוד המלך ע"ה על אדה"ר. וזהו שמרמז הכתוב בחשבון שני חייו של יעקב שבע שנים וארבעים ומאת שנה, מחשב תחלה פרטי שנותיו ואח"כ הכלל, משא"כ בשאר אבות, באברהם כתיב (בראשית כ״ה:ז׳) מאת שנה ושבעים שנה וחמש וגו' וביצחק כתיב (שם לה) ויהיו ימי יצחק מאת שנה ושמונים וגו'. וגם באמהות נאמר הכלל קודם. אלא שהכתוב רומז בזה יקרות מדתו של יעקב אבינו, שלא קבל מעולם מתחלה בכלל על סמך שיברר אחר כך בהפרטים, אלא שהיה מביט תמיד מקודם בכל פרטי מעשיו אל ה', לכן נמנו תחלה פרטי שנותיו ואחר כך הכלללבלקמן פרשה זו אות יד, מד.:
4