בית יעקב על התורה, וירא י״בBeit Yaakov on Torah, Vayera 12
א׳וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל וגו'. אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך (תהילים ב׳:ז׳). תרגומו דהאי קרא אשתעי קיימא דה'. הענין בזה, דהנה כל מה שנמצא בעוה"ז מתיישן כדכתיב (תהילים ל״ז:כ״ה) נער הייתי וגם זקנתי ודרשו בש"ס (יבמות טז:) פסוק זה שר העולם אמרו. שר העולם היינו הנהגת העולם, והוא, כי כל הבריאה נברא בראשיתה בכחות עצומים, מפני שהכירו את בוראם, שהיו קרובים לראשית הבריאה. אכן כאשר נדמה להבריאה שבכחה ועוצם ידה עשתה לה חיל, אזי השי"ת מוציא את כחו מהטובה שבידם, אף שכבר חלק להם טובה, מ"מ מוציא השי"ת את אורו מהם ואז מתיישן הטובה שבידם ומתעפשת ומתקלקלת ואין לה שום הויה בעולםנבזה העניין נתבאר בתפארת יוסף מסכת תענית (כח:) ד"ה רב: ביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שהשי"ת מזכך התפיסה של אדם ומנשא אותה, ומאחר שמזדכך תפיסתו של האדם, ממילא מכיר היטב איך שבאמת מחדש הקב"ה בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי ענין נס הוא רק מצד האדם, שנדמה לו בתפיסתו הנמוכה לשינוי טבע, וכיון שמזדכך תפיסתו של אדם, רואה שפיר שאין שום טבע כלל. כי גבי אדם הראשון, בעת שנברא והלך לחוץ, וראה הים הולך וסוער, ראה והכיר שהליכת הים הוא נס, ואח"כ נעשה מורגל שהים ילך. ובעת קריעת ים סוף שעמד הים, נראה שזאת העמדת הים הוא נס, כי נשתנה מהרגלו, אבל באמת זאת ההשתנות הוא רק מצד תפיסת אדם, שנתיישן אצלו והוא מורגל כך, נדמה לו כשרואה איזה השתנות לשינוי טבע, וזה נקרא נס. אבל כשמזדכך התפיסה גבי האדם, מכיר שפיר איך שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ואין שום השתנות כלל.. אמנם דוד המלך ע"ה אמר שכל עסקו בעולם הוא לספר ולאשתעי תמיד בחוקי הד"ת, ממילא לא ישיגהו שום הפסד וקלקול, כמו שאין לד"ת שום התיישנות, ועליו אמר הכתוב (שמואל טו) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. והנה זו הפרשה היא הרביעית לסדר בראשית, והיא נגד ספירה רביעית נצח, ומדברת מעניני ניצוח שהיה בין אברהם לאומות העולם, שאאע"ה היה מצמצם את עצמו והסיר מאתו את כל הבלי עוה"ז, מפני שהבין שהם רק לפי שעה ומטרידים דעת האדם מעבוד את השי"תנגכמבואר עניין זה במי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה ויבן: אחר שנתברר בעניות בבירר גמור בנסיון הראשון נאמר כבד מאד, לשון כבידות, שהיה ירא לנפשו מפני העשירות כתפלות שלמה המלך ע"ה (משלי ל׳:ח׳) ראש ועושר אל תתן לי וכו'. משא"כ באברהם כתיב כבד מפני היראה ע"כ כתיב וילך למסעיו ויקרא שם אברם וכו' כי גם עתה היה מתירא מהעשירות כנ"ל. וכן מבואר בפרי צדיק פרשת לך אות א: כתיב הלוך ונסוע הנגבה, והיינו שמדרגת אברהם אבינו היתה האהבה, ומדתו מדת חסד. וכל עסקו היה לברר שיהיה אהבתו זכה רק להשי"ת לבדו, ולא יבוא בלבו שום חמדה מעניני עוה"ז. וזש"נ, הלוך ונסוע הנגבה, ע"ד מה שדרשו (תמורה טז.) כי ארץ הנגב נתתני, בית שמנוגב מכל טובה. וזהו דרגא דאברהם, שהיה מברר מדתו שהיתה חסד, שיהיה זכה לה' ולא יתערב שום חמדה מעניני עוה"ז.. ולעומת זה הוציא השי"ת את אורו וטובו מכל העולם כלו ולא היה לו שום עסק עמהם רק עם אאע"הנדכמבואר בתפארת יוסף פרשת תשא ד"ה וידבר [ב]: כמו שראינו גבי אברהם אבינו ע"ה שהיה מברר עצמו וסילק נגיעת עוה"ז, אז ראה מפורש שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, כדאיתא במדרש (רבה לך לט) אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול היה מתברכות בשביל אאע"ה. ופריך והלא של נסך הם, ומתרץ חלא מוזיל חמרא, היינו כיון שבירר עצמו וסילק כל נגיעת עוה"ז, ממילא היה כל צרכיו כבוד שמים. וכן נתבאר שם שביעי של פסח ד"ה אשירה: מאחר שבירר את עצמו שאחר כל העבודות לא נטל לעצמו שום כח רק החזיר הכל להשי"ת. אז היה הוא עיקר המכוון מהבריאה.. וכן עומדים עלינו העכו"ם בכל דור ודור לנתק ולהסיר מאתנו אהבת השי"ת, וכאשר יענו אותנו כן ירבה אהבתו לטוב לנו כל הימים. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (וירא צח.) וירא אליו ה' לההוא דרגא דמליל עמיה וכו', כי מדת אברהם הוא מדת החסד להכיר שכל הויית העולם הוא רק בחסדי הש"י, ולזו ההכרה לא יבא האדם רק ע"י צמצומים שיצמצם את עצמו בהנאת עוה"ז, להכיר שאין לו מצדו שום כח, כי אם ידמה לו שיש לו כח בפני עצמו אזי לא יוכל לקבל עליו עול מלכות שמים, דאיידי דטריד למפלט לא בלע. לזה ע"י שאברהם צמצם את עצמו להכיר שכל הארץ מלאה חסדי השי"ת, הוציא השי"ת אורו וכחו מהטובות שחלק לאומות העולם ונטע אותם בישראל וכדאיתא במי השלוח (ח"א וירא ד"ה כי עצר על הכתוב וה' פקד את שרה). וכענין דאיתא בש"ס (שבת לא.) יראת ה' היא אוצרו, משל לאדם שאמר לשליח העלה לי כור חטים לעליה הלך והעלה לו, אמר ליה עירבת לי בהן קב חומטין וכו' היינו אדמה מלחה ועל ידה מתקיימת התבואה. והוא דהנה יראה הוא כמו פעולת המלח בעוה"ז, דאיתא בהאר"י הק', שזה שאדם מתאוה לאכול הוא מפני שנמצא בעולם מאכלים החפצים להתדבק בצורת אדם והם מעוררים חשק באדם שיתאוה להםנהדבר זה נתבאר בפירושו הידוע של הבעש"ט הקדוש על פרק קז בתהילים הנקרא ספר קטן ומובא בספר בעש"ט על התורה פרשת יתרו: רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. פירש בכאן סוד גדול ונורא, למה ברא הקב"ה עניני מאכל ומשתה, שאדם תאב להם לאכול ולשתות. והטעם, שהם ממש ניצוצי אדם הראשון, שהם מתלבשים בדומם ובצומח ובחי ובמדבר, ויש להם חשק לדבק בקדושה. והן מעוררין מיין נוקבין, בסוד (זוה"ק פנחס רמז:) אין טיפה יורדת מלמעלה שאין טיפיים עולים לנגדה מלמטה. וכל אכילה ושתיה שאדם אוכל ושותה, הוא ממש חלק ניצוצות שלו, שהוא צריך לתקן וכו'.. וארץ מלחה אשר לא תזרע ולא תצמיח מחייבת צמצום באדם, וע"י האדמה מלחה מתקיימת גם התבואהנוונתבאר ענין עירוב המלח, במי השלוח ח"ב מסכת ברכות (מ.) ד"ה אמר רבא [א] וזה לשונו בתוך דבריו שם: שמלח הוא היפוך הטוב כי יצמצם התפשטות הטובה, כמו שארץ מלחה אינה מגדלת, אך לערבב מלח עם הטוב אז תוסיף טעם לטוב וכו' וזה הוא ענין הזה שמורה שיערבב הצמצום בכל דבר וכו'. וזה מורה מלח, לצמצם כל התפשטות תאותו שלא יהיה נוגע לתאות לבו, רק לערבב הכל בצמצום. עיי"ש כל העניין, ועיין לקמן פרשה זו אות לה, פרשת מקץ אות לג, לו, בית יעקב הכולל פ' וירא ד"ה וירא [ג].. וכן ע"י הצמצומים שהאדם מצמצם את עצמו מתקיים הויית צורת אדם, ועיקר הצמצום הוא בהמולו את בשר ערלתו. לזה כאשר קיים אאע"ה מצות מילה, זיכה לכל ישראל אחריו שיוכלו לקבל כל הכחות מטובה שנמצא בעוה"ז, וכל הכחות מקדושה שלא היו טרודים ומובלעים תחת יד עכו"ם רק להוציא בלעם מפיהם, ואלו הכחות עצמן שהיו ביניהם בטרדא נמסרו לאאע"ה שיהיו אצלו בלי שום טרדא בגודל ישוב הדעת, וכדכתיב והוא יושב, ודרשו בתנחומא (לך) עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל משמל היה מסיח עמו וכו' והוא יושב. וזה הוא דאיתא בזוה"ק, לההוא דרגא דמליל עמיה, היינו זהו המדרגה עצמה שהיתה לו עוד קודם לכן, ועתה היה לו התגלות זו המדרגה בגודל ישוב הדעתנזלעיל פרשה זו אות ד ד"ה ושלימות, בית יעקב הכולל פ' וירא ד"ה וירא [ג].:
1