בית יעקב על התורה, וירא כ״אBeit Yaakov on Torah, Vayera 21
א׳ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן. ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. להבין החילוק למה הקפיד השי"ת על שרה באמרה ואני זקנתי, הלא גם באאע"ה נאמר (לך יז) ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד, ולא הקפיד עליו השי"ת. גם יפלא היתכן ששרה אמנו לא היתה מאמנת שבכח השי"ת לעשות זאת, הלא מה דלא הוה הוה מה דהוה לא כל שכן. והענין בזה הוא, שבאמת האמינו אברהם ושרה שלא יפלא מה' דבר, ומה שאמרו על עצמם שזקנו לא היתה כוונתן שזה תעצרם מלהוליד עוד, כי זאת ידעו שבכח השי"ת להושיע לאדם בימי הזקנה כמו בימי ילדותו בלי שום חילוק מצדו ית', וכדאיתא מה דלא הוה הוה דהוה לא כל שכן, והלא הקב"ה יכול לברא יש מאין ג"כ. אכן החילוק הוא מצד האדם, שאם יזקין אז אף אם השי"ת ישלח ישועתו אבל לא יהיה לו שום חלק בהישועה שיקרא על שמו שביגיע כפיו ובתפילתו פעל כל זאת, מאחר שמצדו לא היה לו אף קווי לישועה שיהיה לו רצון להתפלל על זה, כמו שלא יעלה רצון בלב האדם להתפלל על המת שיחיה, מאחר שבתפיסת האדם אין שום מקום לזה, ואף שישראל מאמינים שיחיו המתים, אבל רק מצד השי"ת לא יבצר מלהחיות המת, אבל בשכל האדם אין שום תפיסה בזה והוא ההיפך מטבע העולם. כי מבריאת העולם ואילך הציב השי"ת שהברכה לא תחול רק במה ששכל אדם תופס יש מיש. כמו שמצינו אצל אלישע הנביא בשעה שבאה השונמית לפניו אמר לה הגידי לי מה יש לך בבית וגו' (מלכים ב ד׳:ג׳) וכאשר השיבה לו שיש לה אסוך שמן אז אמר כלים רקים אל תמעיטי וגו', אבל אם לא היה כלום, אזי לא היה מקום שתחול הברכה. שרק בריאת עולם היה יש מאין חסד הראשון, שהיה בלי שום אתערותא דלתתא, ומאז ואילך הציב השי"ת שבאתערותא דלתתא יתער לעילא יש מיש. לכן כאשר אפסה התקוה מאברהם ושרה מלהוליד עוד עד שלא עלה בליבם אף קווי לישועה, אזי אמרו בפיהם שזקנו מלהוליד והתיאשו מזה הישועה, כי מה שנקרא אבי הילד בשם אב והבן בן הוא רק מפני שאביו זה ילדו, לזה הוא נקרא אבי הילד שהוא הביא את זה הילד לעולם ויש לו גם חלק בההולדה. שאני בעשותו ית' נוראות שאדם לא קוה וצפה לזו הישועה, אזי נחשב זאת כבריה חדשה שהוא רק מצד השי"ת, כמו בראשית הבריאה שאז היה הכל חדשות ומצד האדם נקרא זאת יוצא דופן שאינו דרך לידה (וכמש"נ בענין מילה) עיי"ש כל העניןעאכמבואר בבית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות כז: שאמר הכתוב, אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' עד שתלד ממקום שמזרעת, אבל יוצא דופן אין אמו טמאה לידה וכו'. זריעה מורה על תפלה, ואם השי"ת נותן לאדם ע"י תפלתו זה נקרא ממקום שמזרעת, אבל להם לא נתן השי"ת דבר זה שרצו והתפללו ולא בזמן שרצו, וע"כ זה נקרא יוצא דופן, אבל אין בזה שום טומאה, כי מאחר שאין בזה רק רצון השי"ת הפשוט זה הוא מבורר וכו'. עיי"ש כל הרחבת העניין.:
1
ב׳והנה באמת היא זו הישועה יקרה עוד יותר מישועה שיש בה תפיסת אדם. התפלות שאדם נענה בהם הם ברזא דאור ישר, והנה נמצא גם תפלות שאין אדם נענה בהם ומתייאש מהם, כענין שמצינו בש"ס (תענית כד.) בכמה אמוראי שהתפללו על מטר ולא נענו וחלשה דעתן עד שנתייאשו לגמרי ואז נענו, וזה הוא ברזא דאור חוזר, וטובה היא במעלה מתפלה שהיא באור ישר, מאחר שהיא רק מצד השי"ת ואין בה תפיסת אדם. וכן היה לידת יצחק נחשב בעיני אברהם ושרה, שזאת היו מאמינים שלא יבצר מהשי"ת מלהושיע זאת, אכן כל טענתן היה שזו הישועה היא רק מצד השי"ת ולהם לא יחשב שום חלק בה שבתפלתן פעלו זאת, ולזה לא הקפיד השי"ת על אברהם מאחר שהאמין בה' שלא יפלא דבר מצדו יתברך. אכן כל ההקפדה היה על שרה, ואף שגם היא היתה מאמנת בהשי"ת שממנו לא יבצר דבר, אך מה שאמרה ואדוני זקן ותלתה חסרון באאע"ה שגם ממנו אפסה הצפוי והקווי כמו ממנה, ע"ז הקפיד השי"ת מנא ידעת מה שתלוי בדעת אחרת, אין אדם יודע מה נמצא במטמונותיו של חבירו, ובזה פגמה באתר דלא אתיידע, שזה נראה שתלתה החסרון בהשי"ת ח"ו, שנתנה קצב וגבול בישועת השי"ת, שכל ההנהגה היא רק כפי תפיסתה כפי שיש לה הבנה כן הוא הבנת ודעת בעלה ג"כ, מנא ידעת דעת זולתה, וזה נראה שלא היתה אמונתה חזקה כאמונת אאע"ה, לכן הקפיד השי"ת על אמרה זאת. וכמו דאיתא בתנחומא (שלח) שהשי"ת אמר למרגלים מה שאמרתם ונהי בעינינו כחגבים ותרתי עליה, אבל על שאמרתם וכן היינו בעיניהם מקפיד אני, מהיכן ידעתם אם לא הייתם בעיניהם כמלאכים, שזה נראה כנותן קצבה בישועת השי"ת, שכל שפעת השי"ת הוא רק כפי גבול תפיסת דעתם, וכן אמרו אח"כ כי חזק הוא ממנו, כביכול אין הקב"ה יכול להוציא כליו משם וכדאיתא בש"ס (מנחות נג). וזה הוא הענין שאחר זה כשסיפר השי"ת לאאע"ה את מאמר שרה, שינה מפני דרכי שלום, שאף שהיא אמרה ואדוני זקן והשי"ת אמר לאברהם שאמרה ואני זקנתי. ולהבין זאת, וכי יעלה על דעת אדם שהשי"ת שינה בדבר לספר מה שלא נאמר לעולם, אכן השי"ת ביאר פירוש בדבריה שמה שאמרה ואדוני זקן היתה כוונתה אחת כמו אמרה ואני זקנתי, והוא שלא החליטה הדבר שח"ו יפלא דבר מהשי"ת, אכן שאמרה שמבריאת עולם ואילך הציב השי"ת טבע העולם שיברא יש מיש ורק בריאת עולם לבד היה יש מאין, אבל מאז והלאה אי אפשר להיות בטבע העולם שיברא יש מאין אך יש מיש. וכמו שמצינו באשת עובדיה שבאה לפני אלישע הנביא (מלכים ב ד׳:א׳) וצעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת וגו' והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים. ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית ותאמר וגו' אסוך שמן. ויאמר לכי שאלי לך כלים רקים וגו' ויצקת על כל הכלים וגו'. משמע מזה שאם לא היה לה כלל אזי לא היתה הברכה חלה:
2
ג׳וכן היתה כוונת שרה שמאחר שכלה מאתה הצפוי והקווי מלקוות לזו הישועה, מפני שאין בטבע העולם זאת, ושיערה גם דעת אאע"ה שבטח גם מאתו כלתה הצפוי והקווי מלצפות לזו הישועה, וא"כ אף שביד השי"ת להושיע אף זאת, אבל בתפיסת אדם לא נמצא זאתעבעיין במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה ותכחש ובגליון שם אות ג, ועיין עוד בבית יעקב הכולל ראש השנה ד"ה וה' פקד: לזקוניו, היינו דבר שנתיאש ממנו. כי זאת ידע אברהם בטח כי השי"ת לא יעזוב את תפלתו ופעולותיו ומעשיו הטובים וכו'. אך זאת לא עלה בדעתו שיושיעו הקב"ה והישועה תקרא על שמו. כי היה רחוק מעיניו להתפלל על זה אף כי האמין בה'. אבל היה אצלו כמו שהקב"ה יכול לברוא בריאה חדשה. והקב"ה הושיעו מפורש, שיראה לעין כי תפילתו פעלה גם בקרבו וזה היה לידת יצחק. וזאת נקרא לזקוניו וכו'. ועיין הרחבת הביאור בסוד ישרים ראש השנה אות סד.. וזה הוא שאמרה שרה אחר לידת יצחק, אחרי בלותי היתה לי עדנה, היינו שאחר שנתייאשתי לא עלה על לבי אף קווי ישועה, עכ"ז היתה לי עדנה, שזה הוא יש מאין, אבל באמת האמינה שלא יפלא מה' דבר. ובזה מבואר ענין הש"ס (מגילה ט) מה ששינו לתלמי המלך וכתבו לו ותצחק שרה בקרוביה, כי החילוק שבארנו בין כוונת אברהם לכוונת שרה לא היה מספיק זאת לפני תלמי המלך, מאחר שכל החילוק הוא רק בכוונת הלב ועל מוצא השפתים אין שום הכרה מה הוא החילוק שביניהם, לזה לא תספיק זאת לפני עכו"ם מה שהאדם מכוון בעומק הלב, מאחר שאין בחירת המחשבה ביד האדם להטות כוונת הלב אל אשר יחפוץ, שרק השי"ת בלבד נקרא צור הלבבות של כל החיים, ולמי שהשי"ת משפיע יותר דעת יש לו גם אמונה יותר. לכן אין להאשים את האדם בדבר התלוי בלב, מאחר שאין בידו. לכן שינו לתלמי המלך וכתבו לו ותצחק שרה בקרוביה, שזה מורה על החילוק שהיה ביניהם במוצא השפתים, ובזה גם העכו"ם מודים שיש לאדם בחירה לבחור לשון ערומים, שפיו של אדם ברשותו אם ירצה ידבר דבריו ואם ירצה ימנע את עצמו מלדבר. והענין שהיה צריך להיות הסתרה גדולה כזה קודם לידת יצחק אבינו ע"ה שהתייאשו אברהם ושרה לגמרי עד שלא היה להם קווי לישועה. כי מדת יצחק הוא זריעה, ויזרע יצחק, שמסר הכל בחזרה להשי"ת, ולא היה חפץ לאחוז בשום דבר אף כרגע, וכענין דאיתא במי השלוח חלק א' בזו הפרשה (ד"ה ותכחש) שהשי"ת הציב בעולם תפיסה באדם שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:) אבל זה הוא רק לפי תפיסת גבול האדם ושכלו ודעתו, שבגבול תפיסתו יש לו בחירה, אבל מה שהוא חוץ לגבול תפיסתו אין לו שום בחירה, ומה שהוא חוץ לגבול השגתו שם אף יראת שמים בידי שמים, ורק בעוה"ז הסתיר השי"ת דרכו. ומדת יצחק הוא להכיר זאת בעולם שאף יראת שמים אינה בידי אדם רק ביד השי"ת. וכענין דכתיב במתן תורה שניתנה ברזא דיצחק שהוא מדת גבורה, ותורה ניתנה מפי הגבורה (ואתחנן ה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' כל הימים. ודרשו ע"ז בש"ס (ע"ז ה.) היה להם לומר תן אתה. היינו כי בשורש הוא אף לב ליראה ביד השי"ת. אך העולם לא היה ראוי שיולד בה נפש יצחק, לזה היה צריך להיות נקי אגב אמו, עד שגם אברהם ושרה הכירו מפורש שלידת יצחק הוא רק מצד השי"ת, אבל מצד הטבע לא היה אפשר שיולד נפש יצחק אבינו ע"ה. וזה הוא רזא דיצחק להכיר מפורש שהכל בידי שמים אף יראת שמים, שאם יסכים השי"ת ויאמר שזה הוא בכלל יראת שמים זה יתהלל, אבל אם לא יסכים השי"ת על זה שהיא בכלל יראת שמים אזי אין בזה שום חשיבות כלל:
3
ד׳וזה הוא הענין שקבעו תחית המתים בברכת אתה גבור שהוא ברכתו של יצחק. כי גם תחית המתים מתייחס לזה הענין. והוא כי מת מורה על העדר, שאין שום הרגשה להמת מצדו שיש לו עוד תקוה לחיות עוד בימי העתיד, כי אם היה לו הרגשה בההבלא דגרמי שנשאר בו באמת בלי הפסק, אזי לא היה נקרא מת רק חי כמו כל החיים. אמנם מפני שאין לו שום הרגשה מצדו שיקוה לתחיה ומתייאש בעצמו לזה הוא נקרא מצדו מת, שהוא מלשון השפלה כדאיתא בתנחומא (ויחי) אין מת אלא לשון השפלה, היינו שיורד ונשפל, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) כל מאן דנחית מדרגא קדמאי דהוה ביה קרי ביה מיתה, והיינו שדעתו שפלה ואינו רואה מצדו בתפיסת דעתו שום תקוה לתחיה. אבל באמת נשאר בתמידות באדם הבלא דגרמי בלי הפסק, שעי"ז יתעורר לתחיה לעתיד, וכדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.), ואז כשיחיו המתים יברר השי"ת לעין כל שבאמת לא התייאש האדם אף כרגע מלקוות להשי"ת שיחיה עוד, וכל הימים שהיה נראה שמת והלך לו היה כמו אם ישכב אדם לישון על איזה שעות, שאם יתעורר משנתו אזי זכור יזכור שהוא עצמו הוא אשר שכב ועתה הוסיף לקום, ויזכור מה היה לו מקודם השינה ויכיר את עצמו. וכן לעתיד כשיחיו המתים יכיר כל אדם את עצמו ויזכור כל הרפתקאות דעדו עליה בחייו והימים אשר שכב, ועתה יראה שהוא עצמו הוסיף עוד לקום ולחיות, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין צא:) אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד. היינו כמו שהאיש אשר יחלה ויבריא אזי יכיר את עצמו ויזכור כל אשר עבר עליו, כן המתים אשר יעמדו לעתיד יכירו את עצמם. וזה הוא סוד ועמקות גדול להבין זאת איך יהיה כזאת, שהאדם מצדו התייאש לגמרי עד שלא היה לו אף קווי לישועה, אך השי"ת יאמר לעתיד שבאמת לא נפסק הקווי והצפוי מהאדם ונשאר בו תמיד הבלא דגרמי שמזה נתעוררה התחיהעגמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק [ב]: וזה דאיתא בש"ס (סנהדרין צא.) לעתיד שיעמדו המתים יעמדו במומן ויתרפאו, שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה. כי זה יש להם אמונה שהשי"ת יכול לברוא תמיד יש מאין, וכמו שאנו אומרים המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ורק זאת שיאמינו שעיקר התחיה של עתיד יהיה מעבודה של עוה"ז, שמזה שהאדם הולך בעבודה בזה העולם מזה יהיה כח התחיה, זאת לא יאמינו. ולזה יראה להם השי"ת שיעמדו במומן ויתרפאו, כדי שיכירו שאינם בריאות חדשות, רק הכל מזה העולם. וכל כח התחיה הוא מעבודה של זה העולם. ועיין עוד שם שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [ג]. והרחבת העניין בסוד ישרים פרשת פרה אות ט, תפארת החנוכי על זוהר פרשת וישב (קפב.) ד"ה לעת. לקמן פ' חיי אות ח ד"ה וזה הוא., וכדכתיב (יחזקאל ל״ז:ג׳-ד׳) בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אלהים אתה ידעת וגו' ויאמר אלי וגו' הנה אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקותנו נגזרנו לנו וגו'. היינו שיחזקאל השיב להשי"ת אתה ידעת, שאם יהיה רצונך לומר שלא אבדה תקותן ולא יבשו עצמותיהן אז תחיינה העצמות האלה, אבל העצמות מצדם הם מתייאשין מתקוה. וכל זה הוא רק לטובת האדם, שהאדם מצדו בוחר בזה שיכיר את עצמו אבל מצד השי"ת אין שום חילוק בין להחיות המת לבין החיים שמשפיע בתמידות לכל חי, שאין שום אגב וטפל אצל השי"ת, אך הכל בהשגחה אחת. וכדאיתא בספרי (פנחס) אשר בידו נפש כל חי אלו החיים ורוח כל בשר איש אלו הנשמות שנתונות באוצר. והוא שרק מצד האדם הוא שמה שתפוס בידו שמירתו מעולה מהדבר שנתון באוצר, שאני בהשי"ת אין שום נפקותא בין מה שנתון בידו לבין מה שנתון באוצר, ואין שום דבר רחוק מהשגחת השי"ת, ממילא אין שום רבותא אצלו מה שיחיה את המתים, מאחר שאין נפש המת מרוחק מהשי"ת יותר מנפש החי רק בהשתוותעדעיין כל העניין בסוד ישרים פרשת פרה אות ח, יא, יב. ועיין עוד בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה ויאמר: באמת מצד השי"ת אין שום העדר והפסק כלל, כי כמו שהשי"ת חי וקיים כן מאמרו ית' חי וקיים. ומאחר שהאדם נברא במאמרו ית' לא יתכן שיופסק מאמרו ית' ח"ו. וכל ההעדר הוא רק מסטרא דילן, ומי שמכיר אור השי"ת רואה זאת מפורש שאין שום העדר אצל השי"ת. ומאחר שאדם נברא במאמרו ית' לא יתכן אצלו ג"כ שום העדר, ורק בתפיסת זה העולם נדמה שאצל המת נפסק ונעדר אורו ית', וזה מורה מאמר (ספרי) על הפסוק אשר בידו נפש כל חי, אלו נפשות החיים הנתונים בידו של הקב"ה, ורוח כל בשר איש אלו נפשות המתים הנתונים באוצר. ובאמת איך שייך זה החילוק אצל השי"ת, בשלמא אצל בשר ודם שייך שפיר זה החילוק, שמה שנצרך לו תמיד ומשתמש בו בכל עת זה תופס בידו, ומה שנצרך לו רק לפעמים זה נותן באוצר, אבל אצל השי"ת אין שייך זה החילוק. אבל כל זה מורה מצד תפיסת אדם, במקום שאדם מכיר המשא ומתן ועסק שיש לו עם השי"ת, זה נקרא שנתון בידו של הקב"ה. ונפשות המתים, שאינו מכיר העסק והמשא ומתן שיש להם עם השי"ת, זה נקרא נתון באוצר. כל זה מורה שרק מצד תפיסתינו נדמה שבמת נפסק ח"ו אורו ית', כי לעת התחיה יראה השי"ת לכל אחד ואחד שלא היה שום העדר והפסק אור אצלו. ועיין עוד שם פ' פרה ד"ה וידבר.. אכן מצד האדם נראה שנפש המת נעדרה ומרוחקת מאד עד שלא נמצא כלל אף רצון להתפלל על המת שיחיה, ואף המאמין בהשי"ת שעתיד הקב"ה להחיות המתים עכ"ז מתייאש בתפיסת השכל שניתן לו בעוה"ז מלהתפלל על המת שיחיה, מפני שהוא שינוי טבע ועל שינוי טבע לא יעלה באדם רצון להתפלל, כענין שמצינו בש"ס (תענית כד:) אטרוחי קמי שמיא. ובאמת כתיב בתחיית המתים (יחזקאל ל״ו:כ״ב) לא למענכם אני עושה נאם ה' אלהים וגו'. היינו שבאמת אין מקום בתפיסת אדם לזו הישועה, אכן אחר התחיה יאיר השי"ת את הישועה אף בתפיסת אדם, שאז יראה האדם שמעולם לא פסק ממנו כח החיים לגמרי, רק שנשאר בו בתמידות בלי הפסק הבלא דגרמי וקוסטא דחיותא, ולא מת נפש ישראל מעולם, ולא אבד מהם סברם ותקותם מלקוות ולצפות אל השי"ת, רק התפללו תמיד וצעקו אל השי"ת שישלח להם זו הישועה, והיה להם כל הד"ת כמו שהיה להם בחיים, ויזכרו כל הרפתקאות דעדו עלייהו. לא כסדר הגלגולים שנמצא אף בימינו אלה, שנפש אדם מתגלגלת בגלגולא בגוף אחר, אכן שאינו זוכר כלל מצדו אם היה כבר פעם אחת בעולם אם לא, ונחשב הוא כבריה חדשה. ובתחיית המתים יכיר כל אדם את עצמו שכבר חי בעולם עוד קודם זה, ושלא פסק ממנו כח החיים אף כרגעעהנתבאר באריכות בסוד ישרים שבת חול המועד פסח ש"ס אות יד כל העניין שם. ועיין עוד בתפארת יוסף שבת חוה"מ פסח ד"ה אמר.:
4
ה׳וזו הישועה הוא ברזא דיצחק, שמדתו הוא להכיר שהכל בידי שמים, ובכח השי"ת להראות לכל שלא מת נפש ישראל ולא אבדו סברו ותקותו, וכדאיתא בש"ס (שבת פט:) שלעתיד לבא וכו' ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו. וכן נתקן ברכת תחיית המתים בברכתו של יצחק, בברכת אתה גבור שהוא ברזא דגבורהעומבואר בסוד ישרים חג הסוכות אות סב: לכך סדרו אנשי כנה"ג בברכת יצחק כל הברכות היקרים, ורמזו שם מתיר אסורים, להורות שמבלעדי הצמצום ממדת הגבורה של יצחק אבינו, נעלמים ונסגרים כל הברכות כמו בבית אסורים. וע"י מדת הגבורה של יצחק אבינו, יוצאים כל הברכות מההעלם אל הגילוי, עד היכן שנתגלה מפורש ע"י מדת יצחק אבינו תחיית המתים. ולזה קבעו בברכתו מחיה המתים, להורות שכל מה שנעלם מדעת אדם ונראה לו בתפיסתו לנוראות לא נקוה, גם זאת מעורר יצחק אבינו על ידי צמצומיו, ומראה בה להאדם שהיה לו גם למפרע קו ותקוה. עיי"ש כל העניין ועיין עוד שם אות עא. וראה לקמן פרשת תולדות אות ג', ח' מה שמאריך בעניין.. וכן קודם שנולד יצחק אבינו ע"ה בעולם נתייאשו אברהם ושרה מצדם ואבדו סברם ותקותם מלצפות לזו הישועה, ואף שהאמינו בהשי"ת שלא יפלא ממנו שום דבר, אבל לא יקרא על יגיע כפיהם שמכח תפלתן נענו בזו הישועה, אך כבריה חדשה יחשב, כבריאת העולם שנברא יש מאין. ואחר שנולד יצחק האיר השי"ת לאברהם שבאמת מעולם לא נתייאשו מזה, ולא פסקו מלהתפלל להשי"ת ע"ז הישועה עצמה, והשי"ת ענה לו בה, שלידת יצחק באה רק מכח תפלותיהן והישועה היא בגדר חכמתן. וזה מרמז מה דכתיב ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו, שזה מורה על שהישועה היא בגדר חכמתן, כי זקן היינו זה קנה חכמה וכדאיתא בש"ס (קידושין לב). ומה שאברהם לא סמך את עצמו שיושע בזו הישועה, היתה כוונתו כענין דאיתא בזוה"ק (אמור צ:) צריך בר נש למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא דקוב"ה. היינו שרק מצדו לא היה נראה לו שום קווי לישועה, אבל זאת ידע ברור שלא יבצר מהשי"ת מלהושיע זאת, אף שרחוקה היא מגבול תפיסת אדםעזנתבאר לעיל במאמר זה ועיין בסוד ישרים ראש השנה אות סא ד"ה וה' פקד [ב]: ותלד שרה לאברהם בן לזקניו וגו' ומילת לזקוניו ביאר אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמורה על עצם הסתכלותו, כלומר שלא נפסק מאתו הקווי והתשוקה אף רגע אחת, שהכיר שפיר בלידת יצחק אשר כל ימיו היה מצפה ומבקש זאת הישועה, ולא נפסק מעולם הימנו זאת התקוה מתפיסתו.. ואחר לידת יצחק ראה את הישועה אף בגדר חכמתו, והיה לו מאז אף בחינת יצחק שמדתו הוא שיהיה מורא שמים על האדם כמורא בשר ודם, שיתבייש האדם מלעשות ההיפך מרצון השי"ת, ואף שלעין נראה זו המדה קטנה ממדת אאע"ה, כי מדת הבושה תוכל לפעמים להסתר מעין אדם, כגון אם לא יהיה לו ממי להתבייש. ואף כל שורש זו המדה שמרמז שהאדם יתבייש מהשי"ת אף זה אינו מפורש לפני האדם, רק בשעה שהוא בבהירות בדעת וחשבון. אכן בזה הוא יצחק אבינו ע"ה מדוגל במדתו, שיש לו הכרה ובליטה מפורשת לעיינין שהשי"ת עומד לנגדו תמיד. וזה הוא דכתיב וירא אליו ה', שזה הוא מרזא דיצחק, שיהא מפורש לאדם מורא שמים כמורא בשר ודם. ואף שגם אאע"ה היה מאמין בהשי"ת והיה מתיירא מפניו, אכן קודם לידת יצחק לא היה בו מורגש האמונה כל כך כמו ביצחק, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמט.) מי מלל כמד"א וקטפת מלילות בידך. היינו כמו שהיית מחזיק הדבר בידך, אמנם מפני שהיה סמוך ללידת יצחק לזה היה עתה גם לאברהם התגלות מפורשת והכרה מוחשת ומורגשת, ומי שיש לו הכרה זו הוא מרכבה לשכינהעחכמבואר בסוד ישרים ראש השנה אות ס"ט: היינו כמו שמצינו גבי אברהם שנאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה ולא נאמר שם מי דבר לאברהם, על זה אמר לא דכלהו לאחזאה מלה קא אתיין, היינו שרומז שם נמי במלת מלל כדכתיב וקטפת מלילות בידך, היינו שעדיין לא אחז הישועה בידו ממש, כלומר הגם שהאמין אברהם אבינו ע"ה היטב בהשי"ת שיקיים הבטחתו ויתן לו זרע מ"מ לא היה עדיין הבטוחות בלבו כ"כ חזק כמו אם היה אוחז הישועה בידו ממש, ולזה לא נאמר שם מי דבר לאברהם כי בבחינת דבר כבר היה אצלו הישועה, אבל שיהיה אצלו הישועה בבחינת מלל כדכתיב וקטפת מלילות בידך, היינו שיאחז אותה ממש בידו זאת לא היתה עדיין אצלו, וזה שמסיק הזוה"ק אוף הכא לאחזאה מלה קא אתיין מי ימלל גבורות ה' כדכתיב וקטפת מלילות בידך, היינו שכן הוא נמי בכל הישועות של ישראל, הגם שישראל המה מאמינים בני מאמינים ומרגישים תמיד הישועה בעומק לבבם, אכן שהבטוחות יהיה אצלם ממש כמו הבטוחות שיהיה אי"ה בעת התגלות הישועה בפועל ממש זאת אי אפשר.. וזה הוא שאמר השי"ת לאברהם, למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, שכוונתה בזה, שמבריאת העולם ואילך אי אפשר להיות זאת בטבע העולם שיברא יש מאין. היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, והוא שבכחי להראות זאת בתפיסת אדם כי אין שכחה לפני כסא כבודי, ואני זוכר את התפלות והצעקות שהתפללה עוד בימי נעוריה, ואמרה אף שאני עקרה בתולדה מ"מ אין מעצור לפניך מלהושיענו, כמו שבראת עולמך יש מאין שלא היה עוד בעולם מי שיתפלל לפניך, וק"ו שבכחך להושיע גם לי שאני מלא תפלה ותנובה, שזה נחשב לבריאת יש מיש כהכנת האסוך שמן שחל בה ברכת השי"ת. ותפלתה וצעקתה עלתה לפני למרום והחרשתי מלענות עד עתה שהגיע ימי זקנתה שמתייאשת מתקוה ואף כח התפלה אין בה עתה, ועתה אראה לבאי עולם עד היכן גודל כח התפלה, שאף כי היא עקרה בתולדה ועתה היא בימי הזקנה עוד, עכ"ז למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ואחר לידת יצחק כתיב, ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו, שזה מרמז על שהאיר השי"ת להם שבכח תפלתן פעלו זו הישועה וקראו את שמו יצחק, על רוב צחוק ושמחה שהיה להם בזה, כי אין שמחה לאיש כבשעה שנענה על תפלתו, כענין דאיתא בש"ס (תענית כה:) שבחו של צבור היכי דמי אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא. והשי"ת הראה לאברהם ושרה בעת שהושיע להם נגלה להם מורשי לבבם, שמעולם לא נתייאשו מהישועה, ובעומק לבם צפו תמיד לישועה:
5