בית יעקב על התורה, וירא כ״דBeit Yaakov on Torah, Vayera 24

א׳וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. הענין בזה מה היא הנתינת טעם, שלכן גילה הקב"ה לאברהם מהפיכת סדום, למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט. והוא כמו דאיתא בהאר"י הק' (שער הפסוקים פ' שמות ד"ה ויקם) שכל הדורות שנחרבו ונאבדו מן העולם כמו דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום, נשרשו ונכללו כולם אח"כ בישראל. והכח מההתפשטות שהיה באנשי סדום נתנטע אח"כ בבניו של אברהם, רק הם הכניסו אותו בהקדושה ועשו בו משפט וצדקה, ובררו כל המדות והעלום לטוב. ואחר מצות מילה שהיא הסרת ערלת ומותרות הגוף שנצטוה אברהם, והוא היה שורש ויסוד העולם, וכמו שהוא הסיר מאתו ערלת הגוף, כן הנהיג השי"ת בכלל העולם והסיר ערלת העולם, ומזה נהפכה סדום שהיא ערלת הארץ^צבעיין בבית יעקב שמות פרשת בא אות נו: הנה המצוה היתה קודם יציאת מצרים לימול הערלה. כי במצרים הוא התגברות התאווה והשכחה מהשי"ת. וכמו כן נקרא מצרים ערוות הארץ, שג"כ מורה על זה שהיו שוכחים בהשי"ת לגמרי שהוא המנהיג. ונגד זה צוה השי"ת לבני ישראל שהיו משוקעים בתוכם, לחתוך הערלה ולצמצמם בזה המקום. וזה הוא מילה, רחמי לישראל ודינא למצרים, שמכח זה נאבדו מכל וכל. וכמו כן מצינו באברהם אבינו ע"ה, שאחר מצוות מילה נהפכה סדום, שהיו ג"כ מלאים כל טוב וכו'. ובסוד ישרים ליל שביעי של פסח אות טו [א]: והנה כאשר נתבררו ישראל באיזה מידה בתכלית השלימות, אזי נתבטל מן העולם אותה האומה שהיא עומדת נגד זו המידה וכו' עיי"ש. ועיין עוד לעיל פרשת לך אות נד, לקמן פרשה זו אות כו ד"ה ומהפכת.. כי יש אילנא דטוב ורע, וזה נקרא קליפת נוגה מעורב אור וחושך, פעם מתגבר האור ופעם להיפך^צגכמבואר בעץ החיים לרבנו האריז"ל שער מט – שער קליפת נוגה – פרק ג., והוא בבחינת מטי ולא מטי, ובעת שהיא בבחינת מטי ולא מטי, אז נולדים כל הספיקות, וצריך האדם אז לצמצם את עצמו בכל מה דאפשר ולחזק עצמו בעבודת ה', וכל הברואים הם במדרגה הזאת, כי אף בהצבא מעלה כתיב (יחזקאל א׳:י״ד) והחיות רצוא ושוב, בעת שהם במדרגת שוב אזי הם רוצים לעשות רצון קונם, וע"י מדת הספיקות הוא קיום והעמדת כל העולם, כי מאחר שיש ספיקות בעולם אז כביכול גם השי"ת מתלבש בלבוש כאלו הוא ג"כ בספק, וע"י זה הלבוש תולה על חטאיו של האדם, מאחר שהוא רק ספק ואולי ימצא מי שיוכל ללמד עליו זכות. וכדאיתא (במדרש רבה שמות ג) לפי מעשי אני נקרא, כשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שד"י. ומזו המדה הוא הקיום והעמדת כל הרשעים וכל העכו"ם. אכן ישראל מכלכלים כל דבריהם במשפט, ומשפט היינו פלס ומשקל כמו שנקרא בתיקונים (הקדמה ב) עמודא דאמצעיתא. והוא שכל דבר הם מפלסים ושוקלין אם הוא רצון השי"ת, כי אף בדבר קדושה כגון מצות צריך שיהיו בדברי תורה, היינו ברצון ולא שיאחוז רק בהלבוש בלבד מגולם המצוה, כי בלא רצון הוא רק כתמונה מוצקת^צדנתבאר בתפארת יוסף פרשת תבא ד"ה ולא נתן: הנה עיקר מכל דבר הוא הפנימיות והמוצא פי ד' שיש בהדבר ואפילו מהתרי"ג מצות הפנימיות שלהם הוא ד"ת, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קוב"ה עלמא. היינו שמכל דבר התכלית הוא ד"ת, ועל זה אמר הכתוב (משלי י״ז:ט״ז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, היינו שהכסיל אינו רוצה הפנימיות מהדבר ויש לו נייחא מהלבוש עצמו, שאני ישראל שהם אינם בנייחא משום לבוש מעוה"ז, ורק מכל דבר רוצים הפנימיות.. אבל העכו"ם עושין כל דבריהם בהתפשטות בשטף וזרם באין מעצור^צהכמו שהתבאר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה סוס, ועיין תפארת יוסף פרשת במדבר ד"ה וידבר [א]: האומות בעת שהשי"ת משפיע להם מתפשטים עצמם בכל מיני התפשטות, ואף שמציבים להם דחלא לפעמים שמזרחת להם יראה שלא מדעת, זה הכל כשאין להם טובת עוה"ז, אבל כשיש להם טובת עוה"ז אז מתפשטים עצמם בכל מיני התפשטות ואין להם שום יראה אפילו שלא מדעת ג"כ., הן בתאות גופניות כמו אנשי סדום, ולזה היתה מפלתם גפרית ומלח, מפני שהיו מקודם מלאים כל טוב ולא היה להם שום מעצור, לכן היא המדה אשר תהיה ארץ מלחה ולא תצמיח. וכאשר עושים איזה עבודה היא ג"כ בהתפשטות בלי מעצור ובלי משפט, כדכתיב (ראה יב) גם את בניהם ישרפו באש, וע"ז אמר השי"ת, אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי (ירמיהו ז׳:ל״א), שלא ישאר לאדם שום השארה. כי אף בקידוש השם המצוה רק בעשרה למסור עצמו על קדושת השי"ת ולא ביחיד כדאיתא (סנהדרין עד:). והטעם בזה הוא, כי אם יקדש ה' בתוך עשרה בני ישראל אז נשאר הקדושה והכבוד שמים בהנשארים, אבל אם יקדש השם ביחיד מה ישאר מזה מי רואהו ומי יודע את הכבוד שמים שקידש זה את השם. ולזה ג"כ איתא (רבה וירא נו) בעקידת יצחק שאמר הקב"ה לאברהם אמרתי לך העלהו ולא שחטהו, כי מה יהיה השארה מזה אם יצחק יהיה נשחט, וכדכתיב (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני^צולעיל פרשת נח אות ב, לקמן פרשה זו אות נז.: