בית יעקב על התורה, וירא כ״וBeit Yaakov on Torah, Vayera 26
א׳ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. הענין שנאמר כאן לשון ירידה, ולמה צריכה הירידה הלא קמי שמיא גליא. גם להבין מה דכתיב (לך טו) כי לא שלם עון האמרי עד הנה, וכן מה שאמרו חז"ל כמה פעמים עוד לא נתמלאה סאתם, מה נפקא לן אם עשו הרבה עונות או מעט, מאחר שנטה וסר מרצון השי"ת ממילא אין לו שום חיים כלל עוד בעולם. אכן כמו שנמצא דכר ונוקבא בקדושה כן נמצא דכר ונוקבא בקליפה, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קמח.) כמה דאיהו בסטר קדושה הכי נמי בסטרא אחרא דכר ונוקבא כלילן דא בדא וכו' קשיטת גרמה בכמה תכשיטין כזונה וכו' אתער ההוא שטיא וחשב לחייכא בהדה כקדמיתא והיא אעדיאת תקונהא מינה. ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבליה וכו'. נוקבא דקדושה, היינו שהאדם אינו מבורר ומזוכך בשלימות, ואז צריך לצמצם את עצמו בכל פעולותיו, ודומה עליו קיום מצות השי"ת כמשא אשר יכבד עליו, ויש לו יגיעה לקיים מצות השי"ת, מפני שאז שורה עליו מבחינת השם אדנ"י שהשי"ת אדון עליו, ואז סובל עוד מקיום המצות, כדאיתא בש"ס (ברכות יז.) חד אמר אלופינו בתורה ומסובלים במצות וחד אמר אלופינו בתורה ובמצות ומסובלים ביסורין. והוא שכל זמן שהאדם אינו מורגל עוד במצות, אזי אף הד"ת הם עליו כמשא. וכשירגיל את עצמו מעט במצות, אזי הד"ת משמחין את לבו, אך המצות הם עליו כמשא מפני שאינו מבין את העומק ממעשה המצותצחעיין לעיל פרשה זו אות ה ובהערה כא שם.. אבל כשיזכה האדם לבחינת דכר דקדושה, שיהיה רגיל כ"כ בקדושה עד שלא יבא בלבו שום חשק ונגיעה למה שאין בו רצון השי"ת, ויכוין אל האמת אף בלי דעת, שלא יהיה לו הרגשה מה הנאה יצמח לו מזו הפעולה ג"כ יעשה, אזי שורה עליו מבחינת השם יקו"ק, שהוא דכר דקדושה, ואז יתמלא האדם שמחה וחיים אף בעוה"ז מקיום מצות השי"ת, ולא יהיה לו מהם שום סבל, רק יהיה בן חורין היותר גדולצטמבואר בתפארת יוסף מסכת חגיגה (ח.) ד"ה ת"ר: כי ענין שמחה, ביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שנתעורר בלב עיקר השמחה בשעה שהאדם עומד בבהירות ומכיר איך שהכל הוא ביד השי"ת, ע"ד הכתוב (דברי הימים א כ״ט:י״ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, היינו שמכיר שגם זאת הדיעה צלולה למסור בחזרה להשי"ת וכו'. כי עיקר הנייחא והשמחה הוא רק בדיעה, וכשמכיר האדם שזאת הדיעה צלולה הוא נמי רק שהשי"ת חנן אותו בדיעה צלולה כזו, מזה נתרבה בנפשו עוז בגודל שמחה, כמו שמצינו (דברי הימים א כ״ט:ט׳) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לד' וגו', היינו ששמחו מזה בעצמו שחנן להם השי"ת בדיעה צלולה על זאת הנדיבות. ועיין עוד שם חג השבועות ד"ה והשיאנו: באמת שופע השי"ת בעולם כל מיני טובות, אכן מי שעומד בהתרחקות, לא זה בלבד שאינו מכיר את הטובה, אלא שנראה לו בזה השפעת הטובה כל מיני הפכיים ומיני סבלנות. אבל מי שהוא קרוב להמקור ית', מכיר שפיר בזאת השפע בעצמה כל מיני טובות.. וכן מצד השי"ת נקרא דכר דקדושה, אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם, שאין להשי"ת שום נפקותא והנאה ממעשה בני אדם אם ייטיבו ואם ירעו אם תצדק מה תתן לו. ולזה כאשר קיים אאע"ה מצות מילה, שזה מרמז על הרגל בקדושה, מפני שזו המצוה היא בתמידות עם האדם אף בלי דעת בשינה ובבית המרחץ, אז ביום שלישי למילתו היה לו התגלות השי"ת בבחינת שם יקו"ק, ואתגליא ביה רשימו דאת י' דבשמא קדישא, כדאיתא בזוה"ק (לך צה:)קעיין לעיל פרשה זו אות ד ובהערה טו שם, אות ו.:
1
ב׳ונוקבא דקליפה, היינו שעושה פעולת הרע מפני שמתאוה וחושק לזה הדבר, שאינו עושה משאט נפש, רק למלאות תאותו, כענין דכתיב (משלי ה׳:ג׳) נפת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, וזה אינו מבורר עוד לגמרי לרע, מאחר שנמצא עוד חשק באדם שמתאוה לה. ודכר דקליפה, היינו שעושה בשאט נפש, שכ"כ הורגל ונשתרש ברע עד שעושה פועל רע אף בלי דעת, שאין לו שום הנאה וחשק לפעול זאת, וזה הוא מבורר שכולו רע, מאחר שאין באדם אף תאוה להתאוות לזה, ומזה ודאי אתמנע תשובה, וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא כד.) ואי אוסיף למיחטי אוסיף דרגא על דרגא עד דאשלים לחמש דרגין וכו' כדין לא תליא בתשובה. ולזה אם יעבור אדם עבירה בעדים והתראה ממיתין אותו. ואף שלכאורה יפלא למה נמית נפש אדם, אולי יעשה תשובה וישוב מדרכו הרע וחיה. אכן מזה שאנו רואין שמסר עצמו למות, ועשה זאת אף שאין לו שום הנאה מפעלו זה מאחר שימות על ידו, משמע מזה שתשובה אתמנע מניה, מפני שהורגל ונשתרש בחטא כ"כ עד שעושה בשאט נפשקאלקמן פרשה זו אות לד ד"ה והטעם מתרץ על קושיא זו עוד שני תרוצים עיי"ש.. וזה הוא שאמר השי"ת, ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. לשון ארדה היינו שאוריד זו המדה לברר האם אף גם בזה נוגע הפגם שלהם שרע הוא בכולו, וזה נחשב שנתמלאה סאתם, מפני שהם מושרשים בחטא בבחינת דכר דקליפה, אזי כלה אני עושה בהם. ואם לא, שאינם מושרשים עוד בהחטא כ"כ רק בבחינת נוקבא דקליפה, אז אדעה, אהיה עמם עוד בהתחברות אולי יעשו תשובה, כי אין הקב"ה דן לבני אדם רק באשר הם שם לפי שעה. אבל מה כתיב באנשי סדום, ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד, שהם היו מושרשים בחטא בבחינת דכר דקליפה, עד שעלה ברצונם לזנות ולנאף עם המלאכים מה שאי אפשר להיות זאת בעולם, ומהיכן ימצא חשק באדם לעבור עבירה שאין בכחו כלל לעשותה, משמע מזה שנשתרשו כ"כ בחטא עד שפעלו הרע אף בלי שום חשק ותאוה בלא דעת כלל, אזי המטיר ה' עליהם גפרית ואש מן השמים. וזה פירוש ארדה נא ואראה, היינו אברר עומק לבם וזה היה שליחות המלאכים לסדום, שבזה נגמר חטאם עד תכליתם (ועיין במאמר כב ד"ה וה' אמר):
2
ג׳ומהפכת סדום היתה אחר שנמול אאע"ה והסיר מבשרו קליפת הערלה, ונתגלה בו רשימו דאות י' דבשמא קדישא יקו"ק, כן הסיר השי"ת ערלת כל העולם, ומי היו ערלת כל העולם סדום ובנותיהקבעיין לעיל פרשה זו אות כד ובהערה צב שם.. והוא כי מדת אאע"ה היה בחינת שם הוי"ה, שמרמז שהשי"ת חפץ בהווית עולם שיהיה התכללות בעולם ואחד יסבול מהשני, ואנשי סדום היו ההיפך לגמרי מזה, כדאיתא בש"ס (סנהדרין קט.) שאמרו בואו ונשכח תורת רגל מארצנו יד עני ואביון לא החזיקו, שלא רצו בהתכללות שאחד יסבול מהשני, אזי כלה וסרה זו הערלה מן העולם, כמו שאברהם קיים בעצמו ברית מלח עולם. שמצות מילה מרמזת על גודל צמצום, שהאדם יצמצם את עצמו ויתן מקום לחבירו שיהיה התכללות בעולם, שאף בשעה שייטב לו לאדם ויהיו לו כל ההשפעות טובות, יזכור שנמצא גם ארץ מלחה שלא תצמיח. והוא שהעשיר יזכור את העני שצריכים זה לזה כל הימים. כמו שלכל המעדנים צריכים ליתן בהם מעט מלח, שאינו מצמיח, והוא נותן עיקר הטעם בהאוכל, כן יזכור העשיר בכל עשרו את העני שצריך לו, ובזה יוכל לקבל טובה בשלימות. אבל אנשי סדום שהיה להם השפעת כל טוב ולא השגיחו על העני ולא זכרו בארץ מלחה, באמרם אין אנו צריכין לשום בריה בעולם, לכן נהפך ארצם למלחה מעון יושבי בה כדכתיב (תהילים ק״ז:ל״ד) ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה, כי בטובה כזו אין שום טעם כלל מאחר שאין בה התכללות. ועיקר הטובה הוא שיהיה התכללות בין הברואים, שהעני ידע שצריך להעשיר והעשיר ידע שצריך להעני, עי"ז יהיה בהם יראה ויתכללו זה בזה. וכאן הראה השי"ת לאברהם סופן של דור הפלגה, שעל הגוון היה ביניהם אחדות ועתה ראה מה נצמח מאחדותן, שלא היה בו כבוד שמים, כי סדום היה הבירור מדור הפלגה, ובהם היה הפירוד היותר גדול עד שלא נתנו דרך לעובר אורח. הן אמת שמדה טובה הוא האחדות, רק אם יהיה בה כבוד שמים, שיכיר האדם שהכל בידי שמים וימסור כל רצונותיו להשי"ת, ומזה יהיה אחדות בין הברואים, מפני שיראה שכן הוא חבירו בריאה מהשי"ת כמו הוא, אל אחד בראנו אב אחד לכלנו וכל אחד חייב ליתן מקום לחבירוקגעיין במחשבות חרוץ למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות יט בתחילתו: רק כינוס לצדיקים יפה, אבל לרשעים אדרבה הפיזור יפה (סנהדרין עא:). ודור הפלגה שהיו עם אחד בתכלית האהבה, גרמו להם תכלית הפירוד בחילוק אומות ולשונות. ומ"מ אז"ל דלא נענשו כדור המבול בשביל השלום שהיה ביניהם. ומבואר כמו כן בצדקת הצדיק אות קצו: ג' אהבות יש, אהבת הקב"ה והתורה וישראל, וכולם חד כידוע בזוהר דהא בלא הא לא סגי. ואהבת הש"י הוא השורש, כי אהבת ישראל לבד בלא השי"ת הוא אוהב צוותא וחברותא, והוא דור הפלגה שג"כ אהבו חברותא. עיין לעיל פרשת נח אות נב ד"ה והוא ג"כ עד סוף המאמר. פרשת לך אות א ד"ה וזה הוא דאיתא.:
3
