בית יעקב על התורה, וירא ל״גBeit Yaakov on Torah, Vayera 33
א׳ויגש אברהם ויאמר אולי וגו'. הענין בזה הוא, שבעת שנגמר הדין שהוא סוף המעשה שנסתעף מהמחשבה תחלה, זה נקרא שב"ת, שהוא מרמז לשער הנ' שהיא בינה, ואז אין מקום להתפלל שכבר נחתם כך, וכדאיתא במס' שבת (דף יב:) בקושי התירו לבקר את החולה בשבת מפני שאסור להתפלל עליו. אך מפני ששמע מהקב"ה כי עוד לא נגמר דינם לכלותם, התחיל להתפלל עליהם. ומה שהתחיל במספר החמשים, כוון בזה כנגד שרי חמשים, ולא פתח במאה שהוא כנגד שרי מאות, מפני שזה היה ברור לו שאם היה נמצא בהם מאה צדיקים בודאי לא היה ברצון הקב"ה להשחיתם, אלא מדעלה על רצון השי"ת הבין מזה שבודאי אין בהם מאה צדיקים, רק התחיל להתפלל אולי יש ביניהם חמשים צדיקים, ובטח קדושתם תספיק להגן על כלם. וכענין דאיתא גבי ברכת המזון (ברכות מט:) סדר ברכת המזון כיצד בשלשה אומר נברך. היינו, כי הצירוף משלשה יספיק חבורם יחד רק לברכות והודאות להשי"ת, ובעשרה אומרים נברך לאלהינו, כי בעשרה בני אדם בטח יש בהם אחד שהוא שר עשרה, היינו שנמצא בו דרך ארץ אשר ממנו ניכר כי הקב"ה הוא מלך אלהים. והאמנם כי לא בכל אחד מהם בפני עצמו נמצא זה הדרך ארץ, אבל בשגם המה מקובצים יחד, אז כולם נכללים בהעשירי הזה שהוא קודש, וממנו תבוא האורה גם להשאר. ובמאה המקובצים יחד אז נמצא בהאחד יותר קדושה שכל כונתו הוא רק לשם שמים, והשאר הם טפלים אליו וישאבו מאור קדושתו. ובאלף יש אחד אשר הוא צדיק וטוב במעשיו. וכן ברבוא יש בהאחד עוד יותר קדושה וכלם טפלים אליו:
1