בית יעקב על התורה, וירא ל״דBeit Yaakov on Torah, Vayera 34
א׳ויגש אברהם ויאמר אולי יש חמשים צדיקים וגו'. והטעם שהתחיל אברהם אבינו ע"ה במספר חמשים הוא, יען כי חמשים מורה על ד"ת אמיתיים שנקבעו בלב בקביעות, ולזה נקראו חמשים כדאיתא בזוה"ק (וירא קד:) שזה המספר מורה על חמשה חומשי תורה וכל ספר כלול מעשרת הדברות ומעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, והוא מורה על בינת הלבקככמבואר בהרבה מקומות עניין חמישים שערי בינה (עיין גמ' ראש השנה כא:).. ואחר זה ביקש על מספר ארבעים שהוא במדרגה פחותה מזה, היינו אם יעסוק בד"ת בהכרחה שמכריח עצמו לעסוק בתורה, אף אם לבו בל עמו שאין לו התשוקה בהם אבל יצער עצמו ללמוד. וזה הוא בדמיון המלקות, אשר מספר הארבעים רומז לזה, וגם זו לטובה ולזכות יחשב. והיה פוחת והולך עד עשרה, שזה המספר מורה על מדרגה הקטנה, היינו אולי יש להם בושה מפני בני אדם והיא התחלת הקדושה, וע"י המדה זו אם נמצאת בהם הנה כבר יהיה במה לתפוס ולהעלותם עי"ז עד רום המעלות. כי האמנם עיקר הבושה הוא מה שיתבייש האדם בפני השי"ת גם בהיותו בחדרי חדרים, אשר זאת נקבע בלב ישראל ממתן תורה, כדכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם, ואמרו על זה בגמרא (נדרים כ.) זו הבושה, ומי שאין לו בושה בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. והבושה בפני בני אדם היא המדרגה התחתונה, בכל זאת נמצא גם באופן בושה הזו מהטוב, בזה שעל ידה יוכל לחזור ולבא לידי תשובה שלמהקכאעניין הבושה מבואר בתפארת יוסף פרשת תצא ד"ה כי תבנה., כי היא כמו קוסטא דחיותא אשר על ידה יוכל לשוב לחיים עוד. וכמו שאמרו (במס' יומא פו:) תשובת המוחלטין מעכבת את הפורעניות, וזהו לפי שיש עוד תקוה שישוב באמת על חטאיו, מאחר שנמצא אצלו עוד זה הכח שיתבייש במעשיו. ובכל אלו הזכותים בחן אברהם אבינו ע"ה להתפלל להשי"ת עליהם שינצלו:
1
ב׳והטעם שלא התפלל עליהם שיאריך להם השי"ת עוד זמן וינצלו בזכות מה שיתחרטו וישובו אח"כ. יען כי זאת היא אינה מן המדה, וכמו שאנו רואים המשפט בכל חייבי מיתות ב"ד ומלקות, אשר אם נגמר דינם בעדים והתראה מקיימין בהם דינם, אשר לכאורה הוא בלתי מובן למה תהיה כזאת, הלא אמרו אין לך דבר שעומד בפני התשובה ואיך נמית או נלקה אותו אולי עשה תשובה. אבל הענין בזה הוא כן, שמסבת שני דברים תתבטל הטענה הזאת. והאחד הוא, שאם היינו מקיימים הטענה הזאת לבלתי המית את העובר בפרהסיא בעדים והתראה עבירה שחייבים עליהם מיתת ב"ד, בזכות זה שמא עשה תשובה, היה בזה הלקאה למדת המשפט, יען כי הוא חטא בחללו את השם בפרהסיא לעין כל והכל יודעים מזה, והתשובה שלו גם אם נאמר כי עשה, מזה אינו יודע שום אדם, ולא תוכל להציל התשובה המוסתרת את החטא המפורסם לרביםקכבלעיל פרשת נח אות יז.. והסבה השנית בבטלת הטענה שאמרנו להליץ בפני החוטא הוא על זה האופן. הנה, כי כן שערה התורה הקדושה בשורש הנפש החוטאת הזו, אשר מאחר שכן נתגלגל הדבר שפרסמו הקב"ה לאותו החוטא להיותו עושה מעשיו הרעים בפני בני אדם ולא יבוש מהם, מזה ראיה שאין נמצא בלבו שום הרהור תשובה עוד ואבדה התקוה ממנו ובטח לא ישוב עוד, וזה הוא רע במוחלט, ולכן הדין דין אמת להמיתו או להלקותו עפ"י מה שנגמר דינו בב"ד של מטהקכגלעיל פרשה זו אות כו ד"ה ונוקבא מתרץ עוד תרוץ בזה.. וכן היה הענין כאן אצל אנשי סדום, כי מתחלה אמר הקב"ה ארדה נא ואראה, היינו שעוד לא נגמר דינם, וכמו שתרגם אונקלוס, אם לא תייבין ואם תייבין לא אתפרע. והוא, יען כי עוד היה הספק אולי יתביישו מפני אדם וישובו מחמת זו הבושה. אך כאשר נתבררו בעוצם רשעם לחטוא גם בפני בני אדם ושאין בהם גם הבושה זו הקטנה במדרגה, כי מאחר שנשלחו שמה המלאכים היה להם אז להתחרט, אבל הם לא פחדו ולא רָהו, ועוד היה כמצחק בעיניהם, ועשו מה שעשו בפרסום רב, אז נחתם גזר דינם, ולא היה עוד פתחון פה לאאע"ה ללמד עליהם סנגוריא במה שישובו אחר כן, כי מעשיהם הוכיחו עליהם לדעת אשר לא נמצא בהם עוד שום הרהור תשובה ולא ישובון עודקכדלעיל פרשה זו אות כז.. וזהו מה שנאמר בזוה"ק (וירא קה:) עשו כלה מ"ט עשו עשה מיבעי ליה מאי עשו דא אברהם ושכינתא וכו'. היינו שגם אברהם הסכים לגמר דינם מפני שלא מצא להם שום זכות:
2