בית יעקב על התורה, וישב ט״זBeit Yaakov on Torah, Vayeshev 16
א׳וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. בן זקונים מרמז, על שיעקב אבינו צפה וקוה עליו תמיד, כמו שדרשו בתנחומא (וישב) וברבה (וישב פד) בן איקונים, שהיה דומה לו ובא לו ע"י יגיעה רבה, וע"ז מרמז לשון זקן כדאיתא בש"ס (קידושין לב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה. ולא אמרו מי שלמד חכמה רק שקנה חכמה. קנין מורה על מה שבא לאדם ביגיעה רבה, לזה יוסף הצדיק שנולד לו ליעקב ע"י גודל יגיעה נקרא בן זקונים, ואהב אותו מכל בניו, דאיידי דאתא מדרשא חביב עליה. ויוסף הצדיק היה משתוקק למדת יעקב אבינו וד"ת שלו, שמדתו הוא כדכתיב (תהילים קמ״ו:ה׳) אשר שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו. היינו שלא היה חפץ בשום דבר שאינו מבורר, אכן אם ראה מתחלה מפורש האור לנכח פניו שיוכל לומר ברוך אתה ה', שהשי"ת חפץ בזו הפעולה, אזי עשאה, וזו הפעולה הוא באורח מישר, אבל פעולה שאינה מבוררת בעידן עשיה רק שמתבררת אחר זמן, זה נקרא בזוה"ק (משפטים קד.) ובתיקוני הזהר (תקון כא דף ס:) אורח יבום, שאחד מסייע לחבירו. ויעקב אבינו לא רצה באלו הפעולות על הסמך שתתברר אחר זמן, רק כל פעולותיו היו מבוררים בשעת עשיה. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (קדשים פו:) לפני לא נוצר אל דא יעקב (וכמש"נ בכמה מקומות)קלועיין לעיל אות יב ובהערה קיט שם.:
1
ב׳ודהמע"ה בירר לו דרך אחרת, שעשה לפעמים פעולה שעל הלבוש היתה נראה ההיפך מרצון השי"ת, ואח"כ בירר אותו השי"ת לטוב שכן היו הדברים כבושים. וכמו שאמר בספרו (תהילים קכ״א:א׳-ב׳) שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) ואחרי דא דוד, שהוא עשה פעולות שהיו נראים בבחינת אחוריםקלזעיין לקמן פרשת ויגש אות ה ד"ה וזהו העניין: כי על הגוון היה כנראה אף על דוד המלך כמה וכמה קושיות תמיד, אבל באמת מצדו כלכל כל דבריו במשפט, והיה חפץ מצדו תמיד לברר את עצמו, אכן מאתו ית' יוצאים הדברים כבושים, וכן הוא רצונו ית' לנהלו שלא מדעתו ובחירתו כלל, ולזה אף השלא מדעת שלו מבורר מאד לטוב, וחפץ ה' בידו יצלח וכו'. אף גם כל פעולותיו אשר פעל ועשה בעולם יברר אותם השי"ת לטוב, שכל כונתו היה להגדיל ולהרחיב שם ה' בארץ, ואף כי נדמה לעין אדם לאשמה ופשע, אמנם הוא מצדו לא פנה עצמו לזאת רק להוציא יקר מזולל שרש הטוב שכלול בה. עיין שם כל העניין ובהערות שם. ועיין עוד לעיל פרשת חיי אות יג, פ' ויצא אות סז ד"ה וזהו.. וכן יהודה אבי זה השבט אחז בזה הדרך. ויוסף הצדיק לקח ובירר לעצמו דרך יעקב אבינו לברר כל פעולה, שלא לעשות רק פעולה מבוררת בשעת עשיה, ושלא להיות בבחינת אחרי בזווגא דפנים באחור, וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל (ליקוטי תורה ירמיה ב) שדור המדבר היו בזווגא דפנים באחור, דכתיב בהו (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר. אבל יוסף הצדיק לקח לו דרך יעקב אביו להיות תמיד ברזא דפנים בפנים. ולזה אהב אותו יעקב אביו מכל בניו ועשה לו כתנת פסים, היינו שעשה אותו שפה שהוא מחזק את כל המלבוש, כענין דאיתא בש"ס (בכורות נח:) העשירי סוקרו בסיקרא קדש לה', היינו שכל השבטים צריכים למדתו, וכמו שאמרו עליו בש"ס (סוטה יג.) שארונו של יוסף הלך בצד ארון השכינה מפני שקיים זה מה שכתוב בזה. ואף שבכל השבטים נמצא גודל יקרות יותר מביוסף, אכן מתחלה הם צריכים אליו, שמדתו הוא אור הדעת להאיר בתפיסת אדם להבין ולהרגיש ענין כל טובה, ואם לא יהיה לאדם אור לראות ולהבין הטובה א"כ מה יתרון לו ממנה, שאם יהיה לאדם הון רב מונח באוצרות חושך, ואם לא יהיה לו נר להאיר ולראות הטובה, אזי מה יתרון לו מכל הטובות אשר לו. אבל אם יהיה לו נר להאיר במקום חושך, אזי יכיר היקרות מכל טובה. וזה הוא רזא דיוסף הצדיק, שמכניס אור בכל השבטים לראות אור יקרותם, לזה כולם מוכרחים למדת יוסף הצדיק, שהוא ברזא דאתה, שזה הוא עיקר החיות כענין דאיתא בזוה"ק (תצוה קעט:) מאי ואתה כמד"א ואתה מחיה את כולם:
2
ג׳כי כל הדוממים והצמחים ובעלי החיים משתוקקים להתכלל זה בזה, ויחפצו להתכלל בהצורת אדם שהוא יחזיר אותם לנכח פני הש"יקלחלעיל פרשה זו אות י ד"ה והדבה רעה ובהערה קג שם. לקמן פרשה זו אות כא בהערה קסח שם., ולזה יש להם קפיצין להתעלות על ידם, לבר מצבאי מעלה שאין להם קפיצין, כדאיתא בירושלמי ברכות (פרק א' הלכה א) ובמדרש, כי הקפיצין מרמזין שעל ידם יוכל אדם לדלג להפוך מחושך לאור, לכן נקראים ישראל בשם מהלכים שאין עומדין במצב אחד רק מתעלים מדרגא לדרגא, ובכחם להעלות אף את הדומם כשתתכלל בהצורת אדם, והוא יעבוד בזה הכח את הש"י, אזי יברר איך שבכל הנבראים נמצא דברי תורה, וכדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קב"ה עלמא. וכדכתיב (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו. לכן נמצא בכל הברואים קפיצין, לדלג בהם מדרגא לדרגא. אכן החילוק הוא בין הקפיצין שבצורת אדם לבין הקפיצין שבברואים, שהם אין להם שום חלק והכרה להכיר בתפיסתם איך שהם מתעלים עד למרכבה העליונה, רק הם מעלים זה את זה, דומם נתעלה בצומח וצומח בחי וחי במדבר שהוא צורת אדם, וזה הוא עיקר חפצם, כי אם לא זאת מי הוא הדוחה אותן שיצמחו ויתגדלו, אכן מפני שמשתוקקין להתעלות בצורת אדם שיאיר אותן ויעמידם לנכח פני השי"ת ברזא דאתה, שזה הוא עיקר החיות כמד"א ואתה מחיה את כולם, וכדאיתא בש"ס (חולין ס:) מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחוקלטהרחבת הדברים בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות ט ד"ה והנה עיי"ש, ועיין עוד שם אות יא שמבאר: כמו שבבריאת עולם כשאמר השי"ת נעשה אדם לא היה זה מאמר חדש, כי בכלל היה נמצא האדם אף קודם זה המאמר וכו'. אכן שכל הברואים היו נבדלין בפני עצמן, ולא היה ביניהם שום חיבור, רק אחר שאמר הקב"ה המאמר נעשה אדם, נתפעל עיי"ז חיבור והתכללות בין כל הברואים. וכדאיתא (חולין ס:) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדה"ר ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו. היינו שתחלה לא רצו הברואים להתחבר ולהתכלל זה בזה, הגדול לא רצה להזריח מכחו בהקטן, והקטן לא היה בכחו להעלות את עצמו, עד שנברא צורת אדם בעולם, אז נעשה חיבור בין כל הברואים, כי האדם יכול להעלות אף את הקטן לרום המעלות. שאחר שהשתתפו כל הברואים ונתנו מכחם בהצורת אדם, לזה יש לו התכללות והכח והחיבור מכל הברואים וכו'. עיי"ש המשך הדברים. עיין לעיל פ' בראשית אות מג, נד, נו, פרשת וירא אות ד.. וזו המעלה לא תמצא בשום בריאה לבר מישראל, ואף בצבא מעלה אין זאת כי לית להון קפיצין, מפני שעומדים תמיד במצב אחד ונקראים בשם עומדים, שאין להם כח להתעלות יותר, מפני שהם תמיד באור ואין שום הסתר לפניהם ולא שינה, וכמו שנקראים (דניאל ד) עירין קדישין, לזה הם עומדים במצב אחד. אבל ישראל שמצבם הוא בעוה"ז שהוא מלא הסתרה והעלם ושינה, והישראל בוקע כל ההסתרות ומאיר שמלא כבוד השי"ת אף שם, לזה יוכלו להתנשאות ולילך מדרגא לדרגא עד לעילא. לכן נקראים בשם מהלכים, כדכתיב (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלהקמכמו שהובא בתפארת יוסף פרשת במדבר ד"ה איש על דגלו: והענין בזה כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, שבאמת אצל מלאכי מעלה לא שייך שהעבודה שלהם יהיה נקרא על שמם, מחמת שאין להם שום בחירה לעשות ההיפך מרצונו ית', ואין להם שום מניעות שיוצרכו להתגבר עליהם, כי למה שאין ברצונו ית' אין להם אפילו שום חשקות לעשות, כמו שנאמר אצלם (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, והוא שאין להם שום נטיה למה שאין ברצונו ית', ולזה לא שייך שהעבודה שלהם יהיה נקרא יגיע כפיהם. וזה מורה אצל מלאכי מעלה דגלים, שהעבודה שלהם הוא בסדר מסודר שאין ביכולתם להפסיד כלום, וגם לא להרויח, ורק הוא בסדר מסודר, שאני אצל ישראל כתיב (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שישראל נקרא מהלך שיכול לילך ממדרגה למדרגה ואין לו שום סדר ויכול להרויח בעבודתו, אמת הוא שיכול להפסיד ג"כ חלילה אבל יכול להרויח ג"כ. ועיין שם פ' נצבים ד"ה אתם נצבים [ג], לעיל פ' ויצא אות כ.:
3
ד׳וזה הוא מבחינת יוסף הצדיק, שמצמצם את עצמו שלא להתפשט בשום ענין רק כפי שיאיר לפניו אור הדעת, ולפי ראות עין אדם אין מדה טובה מזו, ואף ליעקב אבינו נראה מתחלה שיוסף הוא עיקרן של שבטים, אכן אחר שראה המעשים שעברו ואיך התנהג עמו השי"ת, אזי הבין שיהודה הוא אשר גבר באחיו ולו המלוכה, ששורש כל הטובות והאורות הם רק בו, עד שבכחו הוציא לאור אורו של יוסף הצדיק מתוך עומק החושך ממצרים, שבכחו לצעוק להשי"ת הושיעה ה' עד שיבקעו וישברו כל ההסתרות, ולגלות שמעולם לא נאבד יוסף הצדיק, רק בחינתו נמצא בכל הפעולות. לזה הוא אורו של יהודה גדול מאורו של יוסף, שיוסף נגד יהודה הוא כדוגמת אור הנר כנגד אור אבוקה שמתבטל לגמרי. וע"ז מרמז מה שאמרו (סוכה נב.) שמשיח בן יוסף יהרג לפני בוא משיח בן דוד, כי משיח מורה שהוא המובחר והגדול מכל בני שבטו, לזה כשיתגלה היקרות ממשיח בן דוד יתבטל היקרות ממשיח בן יוסף. וכמה סבלנות היה ליעקב אבינו קודם שבא על זה:
4
ה׳וכן כמה סבלנות היה לאברהם אבינו ע"ה קודם שנודע לו יקרות האור מארץ ישראל, וכדאיתא בזוה"ק (לך עח.) כד מטא להאי אתר חמא תקיפו דעמיקין ולא יכיל למיקם ביה וכו' אראך מה דלא יכילת למיקם עליה ולא יכילת למנדע חילא דההיא ארעא דאיהו עמיק וסתים. והוא, כי ארץ ישראל כתיב בה (דברים י״א:י״ב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, שהאור הוא שם בבחינת "אתה" וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קמא.) ובגין דעמא קדישא לא הוו תמן חפיא על ההוא פתיחו חופאה קדישא דפרוכתא קלישא וכו'. אכן אחר שבירר את עצמו וסליק תמן אזי היה לו קנין בארץ, והיה לו הכרה באור מלכות השי"ת שנמצא שם ברזא דאתה, לפי שמקבלת שפעת אורה מנהירו דלעילא. וכן יעקב אבינו אחר שבירר את עצמו וסבל מזה הענין, שרצה לידע מי הוא הגדול והראש מהשבטים, אזי ראה והכיר יקרות יהודה, שהאור שבו הוא בבינת "אתה". ולכן כאשר ברך את בניו איש כברכתו, אמר ליהודה (ויחי מט.) יהודה אתה יודוך אחיך. וכדאיתא ע"ז בזוה"ק (משפטים קד:) יהודה אתה, אתה הוא אבא קדמאה אתה הוא אבא תנינא, שאף מה שנדמה לעין שהוא בארח יבום הוא רק לפי ראות, אבל בעומק הם כל עניניו בארח מישור. וזאת הבין יעקב אבינו אחר מעשה דתמר, שמתחלה נבנה זו הישועה בהסתר, וכדכתיב (וישלח לח.) כי כסתה פניה, ואח"ז נתגלה גודל יקרות זו הישועה, וכמו שאמר דהמע"ה על עצמו (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, שמתחלה אין פעולותיו נושאים חן ובני אדם מואסין בו, ואח"ז נראה לעין כל שראוי לעשות ממנה ראש פנה, כי באמת הוא עיקר היקרות רק בזה השבט, שבידו הם כל האורות, ואף האור של הסיבה הוא בידו, ובכחו לבקוע כל המסכים להראות שבחינת יוסף הצדיק נמצא בכל הפעולותקמאלעיל פרשת ויצא אות סו ד"ה וכן, פרשה זו אות ז ד"ה ואחר.:
5
ו׳אכן בעוה"ז, קודם הבירור האמיתי, בחר השי"ת במדת יוסף הצדיק, שיצמצם אדם את עצמו בל להתפשט רק לברר כל עסקיו מתחלה, ולא יחשב שום דבר לטובה אך אם יהיה בה אור. ולזה כשנסתר ונעלם יוסף הצדיק מבין השבטים, לא היו השבטים מתפארים בהטובות שהיו בידם, מפני שהיה על הגוון קושיות עצומות על כל פעולותיהן. ואף יהודה לא היה מאמין בעצמו וירד מאד, כי כל זמן שיוסף היה נמצא ביניהם וראו באור שהשי"ת שוכן בתוכם, אזי הכיר כל אחד את מקומו והיקרות שנמצא בכל שבט ושבט. אבל כשנעלם מהם יוסף הצדיק, היה לכל אחד מיחושים, וליהודה יותר מכולם, כדכתיב (וישב לח) וירד יהודה מאת אחיו, כי מאחר שהיה בו תקיפות יותר מבשאר השבטים, לזה כאשר הסכים עליו השי"ת, אזי היה בזה גודל יקרות מאד, אבל כאשר היו בו מיחושים פן אין השי"ת שוכן אתו אזי ירד מאד, מפני שתקיפות שהשי"ת אין מסכים עליו הוא חסרון אשר לא יוכל להמנות, כי אף בכל האומות נמצא תקיפות. אמנם אח"ז נתברר יהודה שמעולם לא היה בו תקיפות זר, רק כל תקיפותו הוא ברצון השי"ת, ונקרא (זוהר משפטים קז.) בדחנא דמלכא, שאף במקום שנראה שלא עמד בנסיון אף זה הוא ברצון השי"ת, לכן מניח הוא מצדו את עצמו להנצח מהשי"ת שיתגדל ויתקדש כבוד שמים ביותר. וכדכתיב בדהמע"ה שבא משבטו של יהודה (תהילים נ״א:ו׳) למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, ודרשו ע"ז, שאמר להשי"ת למי נאה ליצדק אני או אתה. וכן הם כל הפעולות של זה השבט שבעומק הם ברורים ונקיים, אכן שצריכין זמן, וקודם הזמן נראה שאין בהם שלימות, אבל בעתם מתברריםקמבכמו שהתבאר במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [א]: ויהודא הוא נגד שר המשקה כי דוד המלך ע"ה נקרא בדחנא דמלכא (זוהר שמות ק"ז.) ועל ניסוך היין נשמעין שירי דוד, ובאמת ליהודא במעשה דתמר, וכן בכל המעשים משבט יהודא הדומין לזה נתן בהם הש"י כח התאוה כ"כ עד שלא היה באפשרותם להתגבר, וכמו שמבואר (בראשית רבה פרשה פה) שמלאך הממונה על התאוה הכריחו, ולכן לא עליו האשם במה שלא היה יכול להתגבר על יצרו. וכן נתבאר שם בסוף הפרשה ד"ה ויהי ער בסופו: כי כל הבנינים של מלכות בית דוד מנהיג הקב"ה ע"י בנינים כאלה, אף שבשעת מעשה היה נראה לו שחטא, כי יהודה חשבה לזונה כי כסתה פניה, היינו שהדבר היה בסוד מהש"י וכמו שמבואר (סוטה י':) ממני יצאו הדברים כבושים, היינו בסוד כבוש, שנעלם אף מנביאים הבנין של מלכות בית דוד. ועיין לקמן פ' ויגש אות ה ד"ה וזהו הענין.. וכל חטאים של זה השבט הם רק קודם שמגיע הזמן אזי נראים לעין כחטא, כי אפילו כל עשיית מצוה צריכה להיות בדחילו ורחימו, מפני שאין אדם יודע אם הגיע הזמן שיחפוץ השי"ת ויסכים שיתגלה עתה האור מזו המצוה. וכן כל פעולות זה השבט יהודה רק בעת עשייה לא נראה גודל יקרותן, אבל בהגיע עתן אזי נושאים חן בעיני כל רואיהם וכולם יכירון שהם כמצות ה' עליו, מפני שבעומק חפץ בזה השי"ת, ואף שנראה מתחלה שהוא בהיפך מרצון השי"ת, וכדאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה. איש תרומות דא עשו וכו' ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה אלא ברחמי. ולא עוד אלא דהא כתיב חסדי דוד הנאמנים וכו'. ת"ח כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל דהאי תרומה יתקשר במשפט וכו'. היינו שגם דוד המלך ע"ה מצדו היה חפץ לעמוד במשפט נגד יצרו ולצמצם את עצמו בכל היכולת, אכן שאין לאל ידו להתגבר על יצרו מפני שבעומק הוא כן רצון השי"ת, ועל כל פשעים תכסה אהבהקמגעיין לקמן פרשה זו אות לט ד"ה ופעולה ובהערה רב שם.:
6
ז׳אמנם כל אלו הקנאות והתחלקות שבין אלו השני שבטים יהודה ויוסף הם רק על הלבוש מעוה"ז, שזה השבט הוא לבוש לזו המדה וזה לזו המדה, ולזה הם נקראים בשם שבטים שפירושו הוא ענפים, היינו שמחולקים הם לענפים שונים וכל אחד הוא לבוש לפרט מיוחד, אבל בשרשם הם כלל אחד בלי שום התחלקות כלל. והמשל בזה, כמו שנמצא בנפש אדם כלי פעולה, שכל כלי עושה פעולה מיוחדת למינים שונים, וכי נאמר שלכל כלי פעולה מיוחדת נמצא נפש פרטי מיוחד שפועל בה פעולתה, אכן באמת אין באדם רק נפש אחד ובנפש הם כל הפעולות בנשוא אחד, רק על אברי הגוף נראה כמה פרטים. בעין נמצא הזדככות לראות בהם, והעין מקבלת כח הראות מהנפש. ובאוזן נמצא כח השמע, ומקבלת כחה מזה הנפש עצמו שהעין מקבלת כח הראות. ואם נמצא חסרון אבר באדם אין בכחו לפעול פעולת זה האבר החסרון הוא רק מצד האבר, אבל הנפש פועלת פעולתה כן עם זה האבר כן בלעדה, כי הנפש הוא כלל כל הכחות ושופעת חיים בכלי הפעולה. וכדאיתא (חולין סט.) שמע מינה מבלבל זרעיה דאם לא כן היה חיגר מוליד חיגר וסומא סומא, והיינו שאין החסרון אלא בכלי הפעולה, ומצד הנפש אין שום חסרון, שכן אנו רואים שסומא בעיניו מוליד בן שיש לו כח הראות, וכן חרש מוליד בן שיש לו כח השמע, משמע מזה שהנפש פועלת פעולתה בלי שום שינוי, רק החסרון הוא מצד הגוף, שכלי הגוף מקבלים חיים מהנפש, ואזי כל אבר פועל פעולה מיוחדת כפי הזדככותה, ואם חסר אבר אחד בגוף האדם שאז אין זה האבר מקבל כח חיותה מהנפש, אזי אין באדם כח זו הפעולה. וכן ישראל שהם אברי דשכינתא, כל פרט מישראל מקבל שפעת חיותו מהשי"ת משורש הכללי, כל אחד מקבל כפי הזדככותו בפרט, אבל כל התחלקות הפרטים הם רק מצד ישראל על הלבוש כקליפת השום, אבל בשורש הם בנושא אחד באחדותא חדא בלי שום התחלקותקמדעיין לעיל פרשה זו אות ט ד"ה וזהו העניין ובהערה פז שם.:
7