בית יעקב על התורה, וישב י״זBeit Yaakov on Torah, Vayeshev 17
א׳וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. הענין בזה הוא, שכל הקנינים של יעקב אבינו נתבררו ונתבסמו ברזא דיוסף הצדיק, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קפ.) אע"ג דאתקריב שמשא בסהרא לא עביד איבין בר ההוא דרגא דאקרי צדיק. ויוסף איהו דרגא דיעקב למעבד איבין ולאפקא תולדין לעלמא וכו'. וע"ז מרמז בן זקונים, כענין דאיתא בש"ס (קידושין לב:) זקן זה קנה חכמה. וכאשר רק ילדה רחל את יוסף אז אמר תיכף ללבן (ויצא ל) שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי, שהוא שטנו של עשו, כדכתיב (עובדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו'. והענין בזה, כי מצד היחוס שיש להם לישראל שנולדו מהאבות הקדושים יש לו שייכות גם לעשו לזה היחס, שגם הוא נולד מהם, וכמו שמתפאר בעצמו אומר (שם) שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורדני ארץ, א"כ אין בזה די בירור נגד עשוקמהעיין לעיל פרשה זו אות ח בהערה עג שם.. אכן מוכרחין אנו לומר, שאף כי אמת הוא שמצד הנקודה הראשונה טוב הוא, אבל העיקר הוא ההוספה שאדם מוסיף מצדו. לזה אף שיעקב ועשו נולדו מאב ואם אחד, אך יעקב הוסיף קדושה מצדו על קדושת אבות שהיה בידו מכבר, זה וזה עלה בידו. ועשו שהוסיף מדיליה ההיפך מקדושת אבות, לזה אין לו אף בקדושת אבותיו שום קנין, מאחר שהוא בהיפך מזה, וכדכתיב (מלאכי א׳:ב׳-ג׳) הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, היינו אף שמרחם אחד יצאו אבל זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לע"ז. אמנם כ"ז הוא בשעה שנמצא מדת יוסף הצדיק בישראל, והוא שומר יחוסן, אזי נראה נשיקת אלו השתי קדושות בישראל, קדושת עצמם שמוסיפים מדלהו עם קדושת אבות, אבל כאשר נעלם מהם לשעה מדת יוסף הצדיק שנמכר למצרים, אזי נסתר גם מהם ספר יחוסיהם, והיה להם מיחושים פן גם הם אינם עוד עיקר הנקודה והמכוון מהשי"ת. כי דברי השי"ת חיים וקיימים תמיד, ויכולים להתפרש לאופנים שונים כפי העת שעומדים בה. לזה כמו שבשעה שהבטיח השי"ת (וירא כא.) כי ביצחק יקרא לך זרע היה נראה הפירוש שבנו יצחק הוא עיקר המכוון ולא ישמעאל, ויש בכלל הזה יצחק וכל התולדות שיצאו ממנו. ואח"ז נתפרש זה המאמר עצמו שרק ביצחק ולא כל יצחק, א"כ אולי עוד יתפרש זה המאמר בדרך אחר, והיה להם מיחושים פן גם הם אינם עוד עיקר השורש. וכ"ז הפחד עלה בלבם מעת שנסתר מהם יוסף הצדיק, אבל כשהוא דר ביניהם אזי מאיר להם היחוס שהם עלו במחשבה והם עיקר המכווןקמוענין יוסף הצדיק ששומר יחוסן של ישראל נתבאר בארוכה לעיל בפרשה זו עיין שם אות ו ד"ה וזה הוא, אות ח ד"ה וזהו דכתיב, אות יג. סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה ובמדרש רבה.:
1
ב׳וענין היחוס הוא כמו סמיכת החכמים שהיו נוהגין לפנים בישראל, שאדם שסמכוהו רבותיו היה בו תקיפות גדול לעשות כפי שנראה בעיניו והקב"ה הסכים על ידו שמכוון אל שורש האמת. וכמו שמצינו בש"ס (ר"ה כה.) אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין, כי מאחר שרבו סמך אותו משמע מזה שמכוון אל האמת. כי אם יעלה על דעת אדם לומר שבטעות נסמך זה, א"כ נחשב זה החסרון אף ברבו, מאחר שיצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו שסמך לאדם טועה. וכן רבה דרביה ורבה דרבה דרביה, עד משה רבינו ע"ה שהוא היה הסומך הראשון שהסמיך את יהושע, כדכתיב (פנחס כז) וסמכת את ידך עליו, ומשה רבינו נסמך מהשי"ת כדכתיב (תשא לג.) ושכותי כפי עליך. משמע מזה שמוכרחין אנו לומר שאדם הנסמך מרבותיו מסכים השי"ת אף על טעותוקמזלעיל פרשת בראשית אות סה ד"ה ולפני אדם, פ' תולדות אות נא.. ואף שיכול להיות שבשעה שנסמך היה צדיק ואח"כ החמיץ, אכן ע"ז נמצא בישראל מדת יוסף הצדיק ששומר יחוסן של ישראל על ידי צמצומיו והגבלותיו והגדרותיו, שכל הימים שהוא בחזקת סמוך העמידהו על חזקת כשר, שלא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, וכדכתיב (תהילים פ״א:ו׳.) עדות ביהוסף שמו וגו', שע"י יוסף הצדיק מעיד השי"ת בישראל שלא אבדו יחוסן, רק הם מצמצמין את עצמם כפי כחם. וע"ז מרמז רזא דברית שהוא בחינת יוסף הצדיק, והוא בתמידות עם האדם בלי הפסק, ואי אפשר לשכוח ממנה אף רגע אחד, לכן הוא שטנו של עשו. ואף שיש לעשו מקום טענה שגם הוא נולד מיוחס מאבותינו הקדושים, אבל אין בו אור הדעת ממדת יוסף הצדיק שיצמצם ויגדיר את עצמו, ובזה אבד יחוסו שהתפשט ולקח את נשיו מסרבן ומרגזןקמחכדמתרגם אונקלוס על הפסוק (תולדות כו) ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה, והואה מסרבן ומרגזן על מימר יצחק ורבקה.. אבל בישראל, שנמצא בהם נפש יוסף הצדיק שמצמצם ומגדיר את ישראל שלא יתפשטו כ"כ עד שיאבד מהם יחוסן, והוא מבורר בזו המדה בשלימות וללמד על הכלל כולו יצא. ולזה נקרא בשם אברך שכל הברכים כורעות לו כדאיתא בספרי (דברים א), כי כל ישראל צריכים למדתו. וכאשר נעלם מהם יוסף הצדיק נסתר מהם יחוסן וירדו בגולה והיו עבדים למצרים, ועבד אין לו חייס, וכשלקחו עצמות יוסף ממצרים נגאלו, וכדמוכח מש"ס (סוטה יג.) שעיקר גאולת ישראל היתה תלויה בלקיחת עצמות יוסף, ועיקר הגלות היה שנעלם מהם יחוסןקמטכמבואר בבית יעקב שמות פרשת שמות אות יד: וכל זמן שהיה יוסף חי, היתה זו המדה מושלת בכל העולם, ולכן לא היה אז שום גלות על ישראל, כי במדת הצמצום ישראל הם המצמצמים עצמן, ונראה לכל העולם שאינם יכולים להדמות לישראל בזה. לכן כיון שהיה בהם ישוב הדעת מאד לא היה בהם שום גלות ושעבוד וכו'. אבל כשמת יוסף הצדיק, ונסתרה ונעלמה מדת ישוב הדעת הוא הצמצום, אז שייך גלות ושעבוד, מאחר שנטרד ונסתר הדעה של האדם, כי עיקר הגלות הוא הטרדה שלא נמצא ישוב הדעת. ובמצרים נסתר ונעלם מהם מדת יוסף כדאיתא במדרש רבה (שמות א) שהפירו ברית מילה. וזה הוא וימת יוסף. ועיין לקמן פרשה זו אות מ ד"ה וכן היה, פ' מקץ אות לא., וכמו שמצינו בפרשת שמות שהתחיל לייחס את בני ישראל, מאז התחילה גאולתן של ישראל. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (וישלח קעג.) וע"ד לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים בגין דאזדווג שור בהדייהו וכו' עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר לאינון חמורים וכו' ואפיק לשור מתמן הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וכדאיתא בזוה"ק (וישב קפ.) ואוף הכי ביומוי דיוסף וכו' לא שרא גלותא בגין דאיהו אגין עלייהו כל יומוי וכו'קננתבאר בהרחבה בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות כב: כי יוסף מורה על יראה וצמצום גדול, כמו שאמר (מקץ מב) את האלקים אני ירא. וכל כך היתה גדולה אצלו מדת היראה ברוב התפשטות, עד שהתפשט אותה בין המצרים, שנתן להם עצה שימולו עצמם. ואצלם לא פעלה היראה שום צמצום וכו'. וזאת גרם להם לישראל שגלו למצרים, עד דאיתער לוי ובדר להני חמורים כמלקדמין וכו' ואפיק לשור מתמן הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו, יען שישראל לא היו עוד מצדם כלי קיבול בשלימות כמבואר, וע"י מדת יוסף יהיה להם כלים לקבל, כש"כ (ישעיה לג) יראת ה' היא אוצרו. וצריך להתנהג תמיד במדת היראה, שתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו וכו'. ויראה מורה, שאדם ירא תמיד פן ואולי איננו עוד מבורר. לזאת צריך להקדים היראה לחכמה. וזהו מדת יוסף הצדיק שתמיד היה ביראה ובירר עצמו תמיד וכו'. לכן העלה עצמות יוסף, שתהיה היראה קודמת לחכמתם, היא התקופות והבטוחות, ואז חכמתם תתקימנה ויהיו בני חורין. ועיין כל העניין בהרחבה שם אות כא, כג, כד, כה.:
2
ג׳ובזו הפרשה מתחיל הפירוד שנתהוה בין בני ישראל, יוסף מקנא את יהודה ויהודה מכר את יוסף, וכדאיתא בתנחומא (ויגש) שהקנאה ביניהם עד שיבא משיח. יהודה אומר שאין צורך כלל למדת יוסף, ויוסף מקנא את יהודה. ואלו השני שבטים הם כלל כל ישראל, יש מישראל שנראה להם מדת יוסף הצדיק ויש שנראה להם מדת יהודה. ויעקב אבינו עליו השלום אהב את יוסף מכל בניו, כי האדם יראה לעינים, והיה נראה לו שיוסף הוא ראש השבטים, מפני שעושה מעשים מבוררים בשעת עשיה. אבל ה' יראה ללבב, והראה לו השי"ת ליעקב אבינו איך יעלה על דעתך שיוסף הוא הגדול מכל השבטים, ראה והביטה שאין בכחו לשמור אף את עצמו, עד שנדמה לעין שנאבד וטרף טרף יוסף. אבל יהודה, שאף בהסתרה הגדולה שמסביבו יש בו כח לצעוק אל השי"ת ויתברר הכל לטוב, משמע מזה שיש לו קנין גדול בהשי"ת יותר מכל השבטים. וזה הפירוד הוא מפרשה זו ואילך, שזו הפרשה הוא נגד ספירת גבורה שבגבורה כנגד יום שני לבריאת עולם. כי בראשון נברא האור, ואם יתנהג האדם תמיד רק באור הדעת ולא יעשה רק מה שברור לו שהשי"ת חפץ בזה, אזי לא יקנה מזה שום התנשאות, כי אין שום רבותא בזה שעושה כרצון השי"ת, מאחר שרואה מפורש שעושה הטוב ואין לו שום סבלנות מזה. אבל עיקר בנין השי"ת הוא רק בעומק לב האדם, אם יוכל לכוון אף שלא דעת לרצון השי"ת, מזה ניכר שיש לו קנין גדול בהשי"ת. ומזה יבא התנשאות לאדם שאחד יהיה גדול מחבירו לפום צערא, וכפי שיהיה לו סבלנות ומיחושים כן יגדל מחבירו וחבירו מחבירו. וכענין שמצינו בש"ס (עירובין סה:) בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו. ולכאורה היה מהראוי שיתן סימן באדם להכיר כי טוב הוא אם יעסוק בתורה ותפלה ובמעשים טובים, משמע מזה שאין עיקר ההכרה תלוי בזה, רק עיקר ההכרה הוא בשעת הטרדא בהסתר והעלם, שאין דעת האדם צלולה וסובל מזה, וזהו בחינת גבורה שבגבורה. ואם גם אז יכוון לרצון השי"ת מזה ניכר גודל יקרות האדםקנאלעיל פרשת לך אות יב ד"ה וזה הוא, לקמן פרשה זו אות מ ד"ה וזו הפרשה.. וזהו בבחינת יום שני לבריאה שנברא בו רקיע המבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, ומאז התחיל להיות בעוה"ז הסתר והעלם והתחלקות, כדאיתא בש"ס (ר"ה לא.) בשני חלק מעשיו ומלך עליהן, מזה הוא עיקר קניית המדרגות, כדאיתא בתקוני הזהר הק' (בהקדמה א.) הפוך רקי"ע ותשכח עיק"ר, שעיקר קניית המדרגות הם בשעה שנברא רקיע המבדיל בין מים למים שאז חלק הקב"ה מעשיו. ואם יתייגע האדם לעבוד את השי"ת ולהמליכהו על כל ההתחלקות, להראות שכבודו ית' נמצא בכל מקום אף בגודל הסתר והעלם, עי"ז יזכה להתנשאות יותר מחבירו שביגיע כפיו בא לזה, ומאחר שהיה מתייגע יותר מחבירו לזה מגיע לו גם התנשאות יותר מחבירוקנבהרחבת הענין בתפארת יוסף פרשת קרח ד"ה ויקח קרח [ב]: אמר כבוד אאמו"ר זללה"ה, ששמים מרמזים על המאמר יהי רקיע, שהציב השי"ת מסך המבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וזה המסך נקרא שמים, וכמו שכתיב (בראשית א׳:ח׳) ויקרא אלהים לרקיע שמים. וענין של זה ההבדל שהציב השי"ת, הוא מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, ורצה שהעבודה של האדם יהיה נקרא על שם האדם, על כן הציב זה המסך המבדיל שלא יהיה אור ד' מפורש כך לעיני האדם. כי באמת אם יהיה אור ד' מפורש לעיני האדם, לא יהיה שייך שיהיה נקרא העבודה על שם האדם, כי יכיר האדם שאם פורש עצמו רגע אחת מרצונו ית' פורש מן החיים. ויען שהשי"ת רצה שהעבודה של האדם יהיה נקראת על שם האדם, לזה הציב המסך הזה, והאדם בעבודה צריך לבקוע את ההסתר ויגיע בחזרה לזה האור על ידי עבודתו, ועל ידי אתערותא דלתתא, ואז מכיר האדם שבאמת לאמיתו אין שום מסך המבדיל כלל, ורק כל ענין ההבדל שהציב השי"ת הוא הכל לטובת האדם כדי שתהיה העבודה נקראת על שם האדם, ותהיה נקרא יגיע כפו. ועיין עוד שם מאמרי ראש השנה ד"ה תקעו [א], פ' במדבר ד"ה וידבר [ב], ועיין עוד בספר שיחת מלאכי השרת למרן רבי צדוק הכהן זי"ע דף לב: ד"ה וענין החויא וזה לשונו בתוך הדברים: שהשי"ת בסדר הבריאה כך יסד, שיהיה העלם ודבר המעלים שהשי"ת המנהיג ושהכל מצוי מאחדותו יתברך ושאין כאן נפרד, רק שידמה לנפרד ושאינו מיוחד בכח השי"ת. ודמיון זה הוא היפוך מרצון השי"ת, שהרי מפרידים כל הבריאה מהשי"ת וחושבים שהוא מנהג טבעיי וכיוצא. רק שהשי"ת רצה שיהיה מקום לדמיון זה, כדי שיהיה מקום לבחור ברע ובטוב ויהיה מקום לעבודה והשתדלות בני אדם, שיבחרו בטוב להכיר באמת שהם דביקים בד' אלקיהם ולא בדמיון ועל ידי זה יושלם כח מלכותו, שהוא מלך על עם, משא"כ כשלא יהיה בחירה והכל מוכרחים להכיר כן שהשי"ת אחד, לא שייך תואר מלך כלל ודבר זה ידוע. ועיין לעיל פ' בראשית אות כט.. ובאמת זה הוא עיקר המכוון מבריאת עוה"ז, שאף בהסתר יכיר האדם את השי"ת ויכוון בלא דעת לרצונו, כי אם לא היה חפץ השי"ת רק בהירות לבד א"כ למה ברא כלל העוה"ז. הויה היה לישראל עוד קודם בריאת עוה"ז. משמע מזה, שעיקר המכוון היה שיהיה חלק מעשיו והאדם ימליך עליהם את השי"ת, שבזה יקבע באדם בעומק הלב עבודת השי"ת שיכוון אף בלא דעת לרצון השי"ת:
3
ד׳וכמו שנמצא בזמן יום ראשון שהוא רק אור ויום שני שנמצא בו גם הסתרת האור, כן נמצא בנפש, יוסף ויהודה. יוסף הצדיק הוא בחינת צדיק גמור שכל פעולותיו הם ברורים באור הדעת. ויהודה הוא בבחינת בעל תשובה, שמכניס את עצמו בפעולות שבשעת עשייתן אין נראה בהם אור, אכן מכוון אל המטרה כפי חפץ השי"ת. ובעומק הלב מסכימים ישראל למדת יהודה, שבמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם יכולים לעמוד, אכן לפי תפיסת אדם בעוה"ז נראה שאין ביהודה ממדת יוסף הצדיק כלל, ועי"ז הוא אריכות הגלות עד שיתבררו אף לעין אדם פעולותיו של יהודה, כי בבוא משיח צדקנו יתגלה לעין כל עומק לבו של יהודה, שבאמת היה נמצא בו גם מדת יוסף הצדיק, ועליו כתיב (בלק כג) ותרועת מלך בו, שיש בו כח לצעוק מגודל ההסתרה להשי"ת הושיעה ה', והשי"ת מושיעו ומגלה לעין כל שעומק לבו מלא רצון השי"ת, ונמצא בעומק לבו אף מדת יוסף הצדיקקנגעיין במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וזה שנאמר: וזה שנאמר (ישעיהו י״א:י״ג) אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, כי באמת אלו השני שבטים הם תמיד מתנגדים זה לזה, כי ענין החיים שנתן הקב"ה בשבט אפרים הוא להביט תמיד בכל דבר מעשה על הדין וההלכה מבלי לזוז ממנו, ולכן כשהכתוב מזהיר את ישראל לבלתי יחטאו מטרת התורה אז יאמר (עמוס ה׳:ו׳) פן יצלח כאש בית יוסף, היינו שתראו כי לא יהיה מתנגד למעשיכם, ושורש החיים של יהודה הוא להביט תמיד להש"י בכל דבר מעשה אע"פ שרואה האיך הדין נוטה עכ"ז מביט להש"י שיראה לו עומק האמת בהדבר וכו', וזאת הוא שורש החיים של יהודה להביט לה' בכל דבר ולא להתנהג על פי מצות אנשים מלומדה אף שעשה אתמול מעשה כזו מ"מ היום אינו רוצה לסמוך על עצמו, רק שהש"י יאיר לו מחדש רצונו ית' וענין הזה יחייב לפעמים לעשות מעשה נגד ההלכה כי עת לעשות לה' וכו'. ולזה אלו השני שבטים מתנגדים זה לזה, ולעתיד נאמר אפרים לא יקנא וכו' ויהודה לא יצור וכו', היינו שלאפרים לא יהיה טענה על יהודה במה שיוצא חוץ להלכה ולא יצר לו מזה כי יראה הש"י לאפרים את כוונת יהודה שהוא מכוון לשם שמים ולא להנאת עצמו וממילא יהיה שלום ביניהם. עיין לעיל פרשה זו אות ט ד"ה וזהו הענין., וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) שיש צדיק עלאה וצדיק תתאה. צדיק עלאה, היינו שמושך שפע ממקום גבוה ביותר אצלו. וצדיק תתאה, היינו שמברר את עצמו כ"כ עד שיוכל להתיצב במחשבה טהורה ולומר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד:
4