בית יעקב על התורה, וישב ב׳Beit Yaakov on Torah, Vayeshev 2

א׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר (ישעיהו נ״ח:י״ג). אם תשיב משבת רגלך, היינו שיהיה מורגל כ"כ בקדושה עד שאם יגיע לקצה התחום בשבת ויגביה רגלו להעמידו אחר התחום, אזי ירגישו הרגלים עצמם לבלי צאת הלאה מגבול התחום, וישובו לתוך התחום אף בלא דעת וחשבון, רק מהרגל הגוף^יעיין לעיל פרשה זו אות א ובהערה א שם.. ולהבין הענין למה נזכרו רק הרגלים, הלא מצווה אדם לשבות בשבת מעשות מלאכה אף בהידים. אכן כל הקומה מצורת אדם מרמז על אחדות השי"ת שהוא אחד בתכלית הפשיטות. וכמו שמצינו כתוב, עיני ה', פי ה', יד ה'. הידים מרמזין, שע"י כח הפעולה יוכל האדם להגביה ולהרים כל דבר למעלה מכח תפיסת שכלו, כי מעשה המצוה גבוה מכוונת המצוה^יאעיין בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש השביעי [א]: כי השי"ת הלביש את אורו בלבושי ומעשה המצות. והאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת ע"י שמקיים את רצונו ית' בפעולת ומעשה המצות, משיג אורו של השי"ת. ובהכרח צריך לילך ע"י פעולות ומעשה המצות, ולא די בכוונה לבד. כי אילו היה די בהכוונה לבד, למה ציוה השי"ת לגמרי את המצות. מזה משמע שבהכוונה לבד לא יכול האדם לבוא אל אורו של השי"ת, רק ע"י מצות מעשיות, ועל ידם משיג אורו של השי"ת. עיין עוד שם בהמשך המאמר. ועיין היטב לקמן פרשה זו אות ה ד"ה ולהבין עניין ובהערה מט שם.. והרגלים מרמזין, שכבודו ית' מלא כל הארץ, ואף שנמצא בארץ צמחים שונים למיניהם שאין טעמו וריחו של זה דומה לשל זה, ואין מראה וטבעו של זה דומה לזה, אמנם כל זה החילוק הוא רק מצד הבריאה, אבל מצד השי"ת שהוא אחד בעולם אין שום התחלקות, רק אם יאמר לחומץ יהיה דולק כמו השמן כי כבודו מלא עולם^יבכמבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קיב וזל"ק: כי באמת לפני השי"ת אין חילוק בין הנהגת הטבע לניסים, שהרי גם הטבע הוא מנהיג תמיד ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, אלא שהנהגת הטבע הסתיר השי"ת שלא יתראה בה כבוד מלכותו יתברך שהוא מנהיג בהטבע וכו'. שבאם יהיה גלוי הנהגת השי"ת, אז יתבטל כח הבחירה מהאדם. עיי"ש כל הענין.. וע"ז מרמזין הרגלים של צורת אדם, שעל ידם יוכל אדם להלוך מקצה תבל ועד קצהו, ובפנימיות מרמזין שיוכל האדם לעשות מחשך אור ומרע טוב, שע"י תשובה נחשבים זדונות לזכיות, מה שאין זה הכח אף במלאכי מעלה כדכתיב (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה^יגעיין לעיל פרשת ויצא אות כ.. רק שהכח מבחינת הרגלים שנמצא באדם הוא באריכות הזמן, שמוכרח להירגע עד אשר יבא לזה, ולא כן בהשי"ת שכבודו מלא הארץ בתמידות וברגע אחד. והשביתה בשבת מרמז על יום שכלו שבת ומנוחה לחיי עולמים, שאז לא יוצרך האדם לפעולותיו ולמעשה ידיו וכדאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, ואז יתגלה כבוד מלכותו ואחדותו ית' בהתגלות לעין כל, ממילא לא יהיה מקום לפעולת אדם, רק כל אחד ואחד כפי שהשתדל וקנה בעוה"ז הדומה לערב שבת, כן יאכל בעוה"ב שדומה לשבת כדאיתא בש"ס (עבודה זרה ג.). ולזה הוא עיקר הצווי לשבות בהרגלים ביום השבת שמרמז על עתיד, שישבות האדם בבחינת הרגלים לבלי לצאת מחוץ לגבול ולהכניס לקדושה, מפני שלעתיד לא יוכל שום אדם לקנות מעלה, רק כפי שהכין לעצמו בעוה"ז כן יתגדל ויתרבה גבולו לעתיד. אבל בהידים לא נצטוה לשבות, כי דבר המוכן מערב שבת מותר לטלטלה בשבת, וגם הידים עצמן מותר להוציא חוץ לגבול התחום, זה מרמז שבמה שיכין אדם לעצמו בעוה"ז בזה יתרבה גבולו לעתיד. ומה שהותר לילך בהרגלים בתוך התחום זה ג"כ מבחינת הידים, רק מה שהוא חוץ לגבול הוא מבחינת הרגלים, כי הרגלים אינם נחשבים ביחד עם הגוף, כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנז:) עם כל דא ירכין דאינון קיימין לבר קרינן על שמא דא ואלין אינון דאקרון ברייתי דהא ברייתא לבר ממשנה. ולכן מה שהוא חוץ לגוף הוא מבחינת הרגלים, שנצטווה אדם לשבות בהם ולהרגיל את הגוף בקדושה, שהרגלים עצמם ירגישו את קצה התחום לבל יצעדו הלאה מהגבול:

ב׳וזהו חלק יעקב אבינו ע"ה דכתיב ביה (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, שהדעת שבראש נשא אף את הרגלים, שכלי הגוף יהיו מורגלים בקדושה כאלו יש בהם דעת וחשבון^ידעיין לעיל פרשה זו אות א ובהערה ד שם., וקיים בעצמו מאמר התנא (אבות פ"א) חכמים הזהרו בדבריכם וכו' שמא ישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל. היינו שמיעקב אבינו עליו השלום לא יצא שום טעות ודבר שאינו מתוקן^טוהענין בזה הוא, כדאיתא (אבות פרק ראשון) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם וכו' וישתו התלמידים הבאים אחריכם ונמצא שם שמים מתחלל. הננו רואים בזה, אשר אם אמנם הרב דבר אמת בפיו היה, וכתורה וכהלכה אמר, אבל יען כי התלמידים למיעוט השגתם בעומק כונת הרב יטעו בדבריו לגלות פנים שלא כהלכה, החסרון הזה נוגע גם בהרב. מבואר לעיל פרשת וישלח אות ג ד"ה ולזה.. כי מהתפשטות הד"ת של אאע"ה יצא ישמעאל, והתפשט כ"כ עד ששכח את עצמו^טזנתבאר באריכות לעיל פרשת ויצא אות ז, אות כז ד"ה כי מאברהם, פ' וישלח אות ז ד"ה כמו כאן.. ומיצחק אבינו ע"ה שהוא ראה ברור שאין שום דבר נעשה אם לא ברצון השי"ת, יצא ממנו עשו הרשע שאומר מאחר שהכל בידי שמים הפקיר את עצמו לגמרי לעשות כל חפץ לבו^יזעיין לקמן פרשה זו אות ח.. משא"כ יעקב אבינו ע"ה שהיה אחיד בתרין סטרין ביחודא עלאה ויחודא תתאה, וזכה לנחלה בלי מצרים, שהיה בכחו להתפשט הקדושה בלי גבול, כדכתיב (ויצא כח) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, והאיר אף את הדרגא תתאה שלא יסתעף שום טעות על ידו. וזהו רזא דיעקב אבינו ע"ה, כי באמת אף בד"ת היקרים ורמים ביותר, מהסתעפותם עד עוה"ז יוכל לדמות לבני אדם ההיפך מרצון השי"ת, שאין לך דעה ברורה ושלמה מיחודא עלאה, שאדם ממליך עליו את השי"ת ואומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שמכיר שאין דבר נעשה בעולם מבלעדי השי"ת, ומהסתעפות אלו הד"ת יוכל להסתעף בעוה"ז שיתפשט אדם בלי שום גדר וסייג שתעצרהו מעשות מזמת לבו, ויפרוץ גדרן של גודרי גדר. וכן כל דעה היקרה ורמה ביותר בעלמא עלאה, יוכל להסתעף מלבושין דילה בעוה"ז ההיפך מפנימיות שנמצא בה. וכמו שמהשור שבמרכבה שעומד שם בהתבטלות המציאות מאימת כבוד השי"ת ומבטל כל הווייתו ודעתו, ומהסתעפות שלו בלבוש עוה"ז הוא שור גשמי, שהוא לגמרי בלא דעת כלל ובהמה המה להם. לזה תקנו אנשי כנה"ג לאמר בכל יום, שמע ישראל וגו' ה' אחד דהוא יחודא עלאה, ובשכמל"ו דהוא יחודא תתאה^יחכמבואר בזוהר הקדוש בהרבה מקומות וראה בזוהר בראשית (יח:) וזה לשון קדשו: ואנון יחודא אחרא רזא ושמו אחד בשכמל"ו יחודא דלתתא, יחודא עלאה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, דא לקבל דא וכו'., שלא תתפשט כ"כ דעה הבהירה עד שתתראה בלבוש ההיפך מהבהירות. וזהו מדת יעקב אבינו ע"ה שהוא אמרה כדאיתא בש"ס (פסחים פח.):

ג׳ונחלת יעקב הוא בלי מצרים, ואף בעולם התהו היה לו נחלה, וע"ז מרמז מה שעניניו התנהגו ע"י חלומות. בצאתו מבאר שבע חלם לו מהסולם שהשי"ת נצב עליו, וברעותו הצאן נאמר (ויצא לא) וארא בחלום, וחלום הוא מעולם התהו, כי עולם התיקון היינו ע"י יראה וצמצומים ובירורים בדעת וחשבון. וחלום הוא מעולם התהו, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנ:) אמר יעקב חלמא חלמנא וחלמין מנייהו קשוט ומנייהו לא קשוט. ובזו הפרשה הם חלומותיו של יוסף הצדיק בן זקונים של יעקב אבינו, וגער בו אביו בספרו את החלומות, מפני שמה שמתגלה ע"י חלום הוא מעורב בספק עוד וצריך להתברר. וזהו הענין דאיתא במדרש (וישב פד) בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ביאר בזה כבוד אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה (מי השלוח ח"א וישב ד"ה וישב [א]) שדרך יצחק אבינו ע"ה נשא חן גם בעיני יעקב, ובקש לישב בשלוה, וישב בארץ מגורי אביו, שאחז במדת היראה, ובארץ כנען שמרמז על מדת ענוה^יטכמו שביאר במי השלוח ח"ב פרשת וישב ד"ה וישב: וישב הוא מלשון משיבת נפש, שהחיה את נפשו בזה שבא למדת אביו, וזה הוא מגורי אביו וכן אחר כן כשבא למדת ענוה שזה נקרא ארץ כנען, ואיתא במדרש (שיר רבה פ"א פסוק א' ס"ט) מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדל לעקבה, כי מדת ענוה יקרה מאוד, לכן היה יעקב סבר בדעתו כיון שבא למדת ענוה שכבר נשלם במדותיו. ועיין היטב בתפארת יוסף מסכת פסחים (נו.) ד"ה ת"ר., והסתלק מכל ספק, והאדם אשר יתנהג בזה הדרך להסתלק מכל ספק יוכל לישב בשלוה. וע"ז מרמז לשון וישב, כי ישיבה מרמז על קבלת דבר בשלמות. ולזה אמרו בש"ס (חגיגה טו.) אין ישיבה למעלה, מפני שאין בהם מדת קבלת טובה בשלמות, כי עיקר שלמות הטובה הוא כשתגיע לפועל בעוה"ז ג"כ. ואמר לו השי"ת יש לי עמך עסק גבוה מזה, והוא שתכניס את עצמך בספיקות ובירורין להעלות קדושה אף משם, ואנכי אעלך גם עלה, מפני שיש לך חלק בקדושה אף בעולם התהו. ונתגלגל הדבר שמכרו את יוסף למצרים והלך גם הוא ובניו אחריו למצרים, ששם הוא התגברות ההסתר וההעלם, עד שאומרים שאף לטיפת מטר אין צריכים, ואין בהם שום צמצום ויראה^כמבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויחי ד"ה ויחי: כי ישיבת מצרים גורמת הסתרה, שמסתרת כבוד שמים, ששם נראה כי עזב ה' אותה תחת הטבע, כי הנילוס מעצמו עולה ומשקה ולא תרגיש חסרונה. כי כל השותה ממי גשמים, תראה שהיא חסרה וצריכה להשפעה מהש"י. אכן ארץ מצרים כל השפעותיה מלמטה ואין צריכים למעלה, כי בתוכה יש כח ההשפעה וכח קבלה, וזה הוא הפך מארץ ישראל, אשר שם הרגשת כבוד שמים, וכמו שכתיב (עקב יא) ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה וכו' עיי"ש. לעיל פ' לך אות א ד"ה וזה הוא ג"כ העניין, פ' וירא אות לה, לקמן פ' מקץ אות יז, פ' ויגש אות לד., ומשם קנו ישראל עיקר הקדושה. כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) כד בעא קוב"ה למעבד לון עמא חדא עמא שלים ולקרבא לון לגביה אי לא נחתו בקדמיתא למצרים ולא יצטרפון תמן לא הוו עמא יחידא דיליה. והיינו שבררו את עצמם שם והעלו משם להוציא אור מתוך החשך ולעשות מחורבן ישוב, היינו הכחות השובבים והפראים שבאדם, שהם התהו והחרבן, בררום הם שמה, שגם בם נמצא קדושה ומהם נקח לעבוד את השי"ת, בזה שמתגברים בכח קדושת השם על אלו הכחות להכניעם מפני כבוד ה', ולכן משם זכו להיות חלק ה' עמו. עשות חפצך ביום קדשי, היינו שלא יעשה האדם חפציו בכח החמימות והזריזות שזה נקרא יום קדשי, רק חפצי שמים יעשה בכח הזה. וכמו שעשה יעקב אבינו ע"ה, שחפצי שמים עשה בכל כח החמימות שבו, ולחפצי עצמו היה מצמצם מאד ועשה לו גדרים בהם. ואם יעשה האדם ההיפך מזה זה נכלל באזהרת תורתנו הקדושה (תצא כג) לא יהיה קדש מבני ישראל ויתהפך מקודש לקָדֵש^כאהרחבת הדבר ראה לקמן פרשת מקץ אות ל.. וקראת לשבת ענג, היינו כדאיתא בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת דיזמין ליה, שאף שנדמה לפי ראות העין שבשבת הם כל הצמצומים באכילה ומלאכה ומלאכת לבישה, אבל באמת אין לאדם שום הפסד מזה, רק עוד יוסיף ריוח ושכר הרבה, כי בעומק מרמז יום השבת ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי עולמים, שאז לא יצטרך האדם לפעולותיו ומעשה ידיו כדאיתא בש"ס (שבת ל:)^כבלקמן פרשה זו אות ד בהערה לג שם.. לקדוש ה' מכובד, היינו עד היכן שיש כח באדם להרבות ולהוסיף ולפאר את יום הקדוש יוסיף ואף בכסות נקיה, כדאיתא בש"ס (שבת קיג.) ר' יוחנן קרי למאניה מכבדותי. ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין. ודבר דבר, היינו שלא יצר לו על המנעו מלגמור פעולותיו רק ידמה לו כאלו מלאכתו עשויה. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, נחלה בלי מצרים, כי פי ה' דבר: