בית יעקב על התורה, וישב ג׳Beit Yaakov on Torah, Vayeshev 3
א׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה (משלי ח׳:י״ד). עצה, היינו מה שאדם מכיר בתפיסת שכלו שזה טוב לו לילך בדרך טובים ולא בשטף התאות וכדומה, כי אם לא יברר וינקה את עצמו מלא תנאף, אזי אם ירצה לעשות דבר מה אף שידמה לו שזהו טוב בעיני השי"ת, מ"מ לא יוכל לסמוך לעשות הדבר הזה, מפני שהוא אינו מבורר עוד בהלאו לא תנאף. וכן אם לא יהיה מבורר ממדת הכעס, אזי גם כן לא יוכל לבטוח ולסמוך על דעתו, מפני שיוכל להיות שכל רצונו שחפץ בזה הוא מפני שאינו מבורר מלא תרצח. אמנם אם יעמוד בכף המשקל לפלס כל דרכיו ולכלכל במשפט ויסלק כל נגיעותיו מצדו, אזי מחשבה בעצה תכון עי"ז שיכניס עצמו בעול הד"ת, יבואו לו עצות מד"ת אי זה הדרך ישכון אור, ואז יוכל לעשות מעשהו אם יראה לו שכן הוא רצון השי"ת, מאחר שלבו ברור ונקי וסילק כל נגיעותיו מצדוכגעיין מי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה הרימותי, פ' קדושים ד"ה ואלהי מסכה, פ' חקת ד"ה ויסעו, מסכת פסחים (ב.) ד"ה אור., וזו העצה הוא בתפיסת שכל האדם שבזה ייטב לו. ותושיה מורה על ד"ת העומדים ברומו של עולם ואין תפיסת אדם משיגם, והאדם מתפלא עליהם והעולם משותת עליהם, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין כו:) תושיה דברים של תהו והעולם משותת עליהם. וכמו קדושת שבת שאין אומה"ע מכירים היקרות מיום הקדוש הזה, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין סה:) שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא מה היום מיומים וכו' דמארי צבי, משמע מזה שבמערכת הזמנים אין הכרת הפרש והבדל בין יום השבת לימי החול, ניחא שאר ימים טובים שניתן בהם טעם, כמו חג הסוכות, שאז אוסף האדם קציר מעשיו, לזה צריך האדם להחזיר זה הכח להש"י, להכיר שהש"י הוא שהשפיע לו כל זאתכדכמבואר במי השלוח ח"ב מסכת סוכה (ה.) ד"ה ותניא: על זה רומז מצות סוכה שהוא בחג האסיף באספך את מעשיך מן השדה, וכיון שיש לו כל רכושו בביתו יכול חלילה לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי כל החיל הזה, לכן צוה השי"ת צא מדירת קבע ושב בדירת עראי שיחזור כל רכושו להשי"ת ויכיר שהשי"ת נתן לו הכל ויצא מקביעות שכלו ותפיסתו ולא יסתיר דעתו בהטובה, לאמור שבפעולותיו באו לו כל הטובות, רק ישב בדירת עראי היינו שיסתופף בצל השי"ת., וכן חג השבועות. ובכל הימים הטובים ניתן בהם טעם לבר מיום השבת שאין להם בו ידיעה מה נשתנה זה היום משאר הימים. ואף שרואים גם ביום הזה שיש בו השתנות מבימי החול, וכמו שהוכיח לו רבי עקיבא (שם) בעל אוב יוכיח, אכן שאין מורגש מאיזה טעם, וכמש"נ בענין שבת, אבל ע"י ד"ת יבין האדם אף זאת:
1
ב׳אני בינה היינו שבד"ת נמצא כל העמקות עד אין סוף ויוכל להבין על ידם במה יבחר השי"ת, ולזה לי גבורה שד"ת מציינין ומסיימים לאדם את הדרך הטוב שיצמצמו את עצמם לילך רק בזה הדרך, והד"ת עצמן ג"כ מצמצמין עצמם, שאף שנמצא בהם עומק גדול עד אין סוף, מ"מ יכולים לצמצם את עצמם לכנוס אף בלב קטן שבקטנים שישאר אחריהם, והם עיקר שורש החיים, שהד"ת משפיעים חיים בכל אשר נמצא בעולם, ומבלעדי ד"ת אין שום כח חיים אף כרגע. והכלל מד"ת הוא בחינת אחד, להכיר מפורש מלכות השי"ת ואחדותו, שזה הוא בחינת אתוון מד"ת, ומזה הוא התפשטות הד"ת, שאחד מברר את השני ואיש ילמד לרעהו ומשפיע מטוב הניתן לו לחבירו, שכ"ז הוא מפני שיש לו הכרה באחדות השי"ת שאל אחד בראנו אב אחד לכולנו, כי אם לא זאת, מהיכן נמצא באדם טובת עין לפזר מטוב שניתן לו לחבירו. ומי שנמצא בו טובת עין ביותר, ניכר מזה שנשרש בו בחינת אחד ביותר. וגם בדומם וצומח נמצא טובת עין מזה שנמצא בהם בחינת אחד, שמוציאין צמחן למיניהם עד שהצמיחות נכללים בצורת אדם, וממליך בזה הכח עליו את מלכות השי"ת ואומר שמע ישראל וגו' ה' אחד, זה הוא תיקון ושלימות המאכלכהכמבואר לעיל פרשת בראשית אות נד: כי עיקר מה שהאדם אוכל הבעלי חיים הוא כדי שיעלה אותם שיהיה מהם כבוד שמים, כי בכח האכילה שאוכל מהם ועושה אחר כן דבר קדושה תורה ומצוות ואומר שמע ישראל, בזה יש להם עליה לכבוד שמים. עיין עוד שם אות נח.. אכן מצדם בחינת אחד בגלות, שהארץ מוציאה צמחה לרעים ולטובים, ורצון השי"ת הוא להיטיב רק לעושי רצונו ולא לעוברי רצונו. ואף בסוג האדם מצינו שמצדו הוא תיבת אחד בגלות, ואף שיש בו דעת ובחירה, כי אותיות ד"ת שהם ברזא דאחד, מרמזין שיהיה לאדם הכרה מפורשת שרק השי"ת הוא מלך העולם, ובעוה"ז נמצא הסתרה והעלם, שנעלם לפעמים מעין אדם אחדות השי"ת, לזה אין די לאדם רק אותיות הד"ת שמרמז על בהירות, לכן צוה השי"ת לישראל עמו תורה ומצות לעשות בעולם העשיה. ולכן הם הנקודות מד"ת, שזה מורה על מעשה המצות, שבעוה"ז אי אפשר מבלעדי זאת, שכל עיקר הרכוש שאדם קונה לעצמו בעולם העשיה הוא רק ממעשה המצות, ואין די לו בבהירות לבד, ובזה יקנה האדם חיי עולם הבא (מדרש משלי ו) שהעוה"ז דומה לפרוזדור ועוה"ב דומה לטרקלין, העוה"ז דומה לערב שבת ועוה"ב דומה לשבת (רות רבה פרשה ג), מי שטרח בערב שבת יהיה לו מה יאכל לשבת (עבודה זרה ג.). אכן אין עוד גם באלו השנים די לאדם בעוה"ז שמלא הסתר והעלם, כי בהירות מד"ת, שהוא רזא דאחדות השי"ת, מרמז בעולם העשיה שיעשה מעשה המצוה להטיב לבריותיו, מאחר שאל אחד בראנו אב אחד לכולנו, אבל אם ייטיב אף לעוברי רצונו אין לך אכזריות יותר מזה, ובזה הכח שהשפיע לו אותיות הד"ת בנקודותיהן יוכל לעשות עוד ההיפך מרצון השי"ת. לזה צריכים בעולם אף הטעמים מד"ת, ומרמזים על סייעתא עלאה, שהשי"ת הוא בעזרו שיכוון למטרת רצון השי"ת למעלה מתפיסת שכלו, שלא יאונה לו כל און וייטיב רק לטובים ולא לרעים, והוא ברזא דנהורא דמלכא משיחא דכתיב ביה (ישעיה יא) והריחו ביראת ה', ודרשו ע"ז בש"ס (סנהדרין צג:) דמורח ודאין, היינו בינה בלב, שהלב יבין מעצמו בסייעת השם יתברך לכוון לרצון השם יתברך, קולע אל השערה ולא יחטיאכועניין מלך המשיח דמורח ודאין למעלה מתפיסת השכל מבואר במי השלוח ח"א מסכת יומא (כו.) ד"ה לא, ח"ב פרשת בהעלותך ד"ה אם יהיה.:
2
ג׳והשי"ת ברא שלש נפשות בעולם שנמצא בכללם אותיות ונקודות וטעמים מד"ת. יעקב יוסף ויהודה. יעקב אבינו ע"ה מרמז על בהירות האותיות מד"ת שהם בחינת אחד, שלא היה אדם בעולם שיכיר מפורש אחדות השי"ת בעוה"ז כיעקב אבינו ע"ה, וכדכתיב ביה (ואתחנן ו) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וכדאיתא בזוה"ק (ואתחנן רסג.) ישראל סבא. יוסף הצדיק מרמז על נקודות מד"ת, והם פעולות טובות ומעשה המצות. יהודה מרמז בעולם על הטעמים מד"ת, והוא סייעתא עלאה, שהשי"ת מסייע לאדם למעלה מתפיסת שכלו ובחירתו לכוון אל האמת. וזה הוא הענין בזו הפרשה, וישב יעקב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף כדאיתא במדרש (וישב פד), והוא שרצה לישב ולהכיר אחדות השי"ת בבהירות, והראה לו השי"ת בזה שקפץ עליו רוגזו של יוסף שאין די לו בהירות לבד, מאחר שנמצא בעולם נקודות וטעמים משמע מזה שלא יהיה לאדם די בירור בעוה"ז, רק עם מעשה המצות וסייעתא עלאה למעלה מתפיסת שכל האדם. והראה לו השי"ת זאת בנסיונא דיוסף הצדיק, שהוא בחינת נקודות מד"ת, שבאם רק בזה לא היה עומד אזי היה חסר לגמרי ממנין השבטים, כי מדת יוסף הצדיק הוא לעמוד תמיד לנוכח השי"ת ברור ונקי בלי שום קושיא. אבל יהודה שהוא בחינת טעמים מד"ת, ויש לו סייעתא עלאה מהשי"ת תמיד, לזה אף אם יעשה פעולה שעל הגוון היא מלאה קושיות, יסכים השי"ת אף ע"ז ויגמור בעדו שטוב עשהכזכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת תבא ד"ה ארור מקלה: אביו ואמו רומזין לחכמה ובינה ושבט יהודה לא ישגיח על החכמה והבינה, ובמקום שמכוון בזה לרצון השי"ת אז הוא טוב, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים כ״ז:י׳) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני, שאף שעל פי חכמה ובינה הייתי נעזב חס ושלום כמו שאיתא במדרש (תנחומא תשא) רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה ואתה ה', אמר דוד ואתה רבון העולם הסכמת בתורתך עמהם ואמרת מות יומת הנואף והנואפת, מכל מקום חלק יהודה הוא למעלה מכל כללי ד"ת, ולכן צריך לראות שלא יפעול במדתו בלתי כרצון השי"ת ואז הוא טוב.. ואם ירצה אדם לידע בלב מי נמצא הכרת השי"ת ביותר, נקוט האי סימנא, שהאדם שיש לו הכרה בכל עניני עוה"ז שהשי"ת מנהג כל ומבלעדי השי"ת לא נעשה דבר, ואינו מתייאש אף אחר כמה הרפתקאות שיעברו עליו, לא יעלה חשק בלבו לומר איזיל ואתהני בהאי עלמא, מאחר שאינני רואה לנפשי חיי עולם הבא, זה הוא האדם שנמצא בו הכרת השי"ת ואחדותו ביותר. וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה, שהיה לו מאמר מפורש מהשי"ת שאם יחסר לו אחד מבניו בחייו יראה פני גיהנם, כדאיתא במדרש (הובא ברש"י בפרשתנו פרק ל"ז פסוק לה, ודומה לו בתנחומא ויגש ט). ואח"ז נעלם מאתו יוסף הצדיק, ונראה לו שיוסף איננו בעולם והתייאש עצמו ממנו, עכ"ז לא אמר איזיל ואתהני בהאי עלמא, ולא נסוג אחור מעבוד את השי"ת כמקודם בלי שום שינוי. וגמר אומר, אף כי הנני רואה שלא בחר בי השי"ת להנחילני חיי עוה"ב, אבל מצדי אני בוחר בהשי"ת אחזתיו ולא ארפנו מלאהבה אותו ולדבקה בו והטוב בעיניו יעשה, כי אם אומר לנפשי לעזוב את השי"ת ולהנות בחיי שעה, הלא מבלעדי סייעתא מהשי"ת אין לאדם אף חיי שעה, אם אסק שמים שם שם אתה ואציעה שאול הנך (תהילים קל״ט:ח׳), ובכל אשר נמצא בעולם נובע חיים מהשי"ת, א"כ אם אנתק מהשי"ת אין לי אף חיי שעה. וזהו דכתיב (תהילים קמ״ח:א׳-ב׳) הללו את ה' מן השמים וגו' הללוהו כל מלאכיו וגו' שמש וירח וגו' יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור. היינו כל צבאי מעלה שעומדים לעד לעולם, הם ודאי צריכין להודות ולהלל להשי"ת, מאחר שיש להם הכרה בתמידות בגדלות השי"ת. הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות וגו' זקנים עם נערים יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו. היינו, אף צבא הארץ שאין עומדים לעד לעולם, אף הם צריכין להודות, מפני שאף החיי שעה הוא רק מהשפעת חיים שהשי"ת משפיע בהם, ומבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ואף נשיבת פיהם הוא ממה שהשי"ת נותן בהם כח לעשות חיל. וזהו חלק יעקב אבינו ע"ה שלא להתייאש מעבודת השי"ת, אף אחר דברים הרבה והרפתקאות שעוברים עליו, אף אחר מאמר מפורש מהשי"ת שלא יהיה לו נחלת חיי עולם הבא, עכ"ז לא אמר איזיל ואתהני בהאי עלמא, מפני שראה שאין בזה שום טובה וחיים, כי אף החיי שעה הוא מהשי"ת, א"כ צריך האדם להודות לה' בעד החיי שעה שנותן, שמבלעדי השי"ת לא יהיה לו אף זה. וכל זה הוא מפני שהיה לו הכרה מפורשת באחדות השי"ת, שרק הוא המושל בכל העולם כולו בלי שום גבול וקצב, ואין עוד אפס זולתו ית'. לכן הנחיל לו השי"ת נחלה בלי מצרים וגבולים, כדאיתא בש"ס (שבת קיח.) שאין לך מקום היכן ליתן ולמסור זאת אם לא לאדם שיש לו הכרה בהשי"ת שהוא בלי שום גבול ומצר:
3
ד׳וזה הוא הענין דאיתא בש"ס (חגיגה טו) שכאשר שמע אלישע בן אבויה מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר, אז אמר איזיל ואתהני בהאי עלמא והיו קוראין אותו אחר. היינו שאין זה משורש יעקב אבינו ע"ה, שהיה לו הכרה באחדות השי"ת עד שראה שאף החיי שעה הם רק מהשי"ת שהוא אחד ואין אחר מבלעדו, ואף שהיה נראה לו שנכון בידו יום חשך (איוב ט״ו:כ״ג), עכ"ז לא הניח עבודת השי"ת לומר לנפשו איזיל ואתהני בהאי עלמא, שמע מינה שאלישע בן אבויה אחר הוא, מאחר שלא כן עשה, ואף שנדמה לו שלא יהיה לו חיי עולם, עכ"ז היה לו לעבוד את השי"ת בהחיי שעה שהשפיע לו ולהודות עליהם:
4
ה׳והענין שהיה לו ליעקב מאמר השי"ת שאם ימות אחד מבניו בחייו יראה פני גיהנם. דהנה יע"א היה הכלל ובחיר האבות הקדושים, ולא היתה במטתו שום פסולת נגד רצון השי"תכחכמו שהתבאר לעיל פרשת ויצא אות כז עיין שם., והבנים הנולדים מאביהם מרוחקין מעט מהתקרבות האב, לזה צריכין לחיות על פני האדמה אחר מיתת אביהן לברר כל אחד את מדותיו בפני עצמו, שיבררו וישלימו מדותיהן אף בשעה שאינם תחת השורש המאחדם, ולהראות שאין בהם פסול. לזה שבטי ישרון בני יעקב שנתפרדו לענפים שונים, כל אחד היה אחיד במדה אחרת ממדת יעקב אבינו ע"ה, והם מכוונים נגד שנים עשר גבולי אלכסוןכטעיין לקמן פרשה זו אות ט ד"ה וזהו העניין ובהערות שם., לזה היו צריכין לחיות כולם אף אחר הסתלקות יעקב אביהם, ולברר כל אחד בפני עצמו מדותיו לטוב, אף אם לא יהיה להם שורש המאחד אותם, ובזה יתברר שאין פסול במטתו. אבל לא היה מפורש לעיניהם בחינת אחד כמו ליע"א שהיה מבורר בזה, שהוא היה בחינת אור הדעת בתמידות, ובשעה שאדם הולך באור הדעת אזי לא יאונה לו כל און וידע על מי לרחם ועל מי להתאכזרלכמו שהתבאר לעיל פרשת ויצא אות ז: כל הענינים ואף מדת טובה כשתהיה במדה מוגבלת אזי אין לה שלימות, כי עיקר השלימות הוא רק כשמקבלת תמיד ממקור החיים וכו'. אמנם יעקב אבינו ע"ה נקרא אל, כדאיתא בש"ס (מגילה יח.) מנין שקרא הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל, כי כל מעשיו שפעל בעולם האיר אותם וכללם באור הדעת שלא יסתעף מהם ההיפך.. אכן שלא מדעת יוכל לפעמים לצאת מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, כי נמצא באדם אף שלא מדעת, ולזה נקרא לב האדם בשם לב על שהוא מלובלב ומתהפך בתחבולותיו ואינו עומד תמיד בדעה אחת, רק לפעמים הוא בגדלות המוחין ולפעמים הוא בקטנות המוחין. וע"ז אמרו בש"ס (ברכות יג:) שבאחד צריכין להמליך את השי"ת למעלה ולמטה ובארבע רוחות. למעלה, היינו למעלה בשעה שאור הדעת מאירה באדם ועוסק רק בענינים גדולים ואין כבודו אז לעסוק בענינים קטנים, יכיר שנמצא השי"ת בעולם וימליכהו עליו. למטה, היינו בשעה שעוסק בענינים קטנים יכיר שגם בהם נמצא כבודו ית' וימליכהו על כל עניניו. מזרח, מורה בשעה שאדם מבורר ורואה מלכות השי"ת בעולםלאכמבואר לעיל פרשת ויצא אות לז: מזרחה, היינו שזורח בהאדם שיוכל להשיג בשכלו וזהו התגלות ביותר.. מערב, מורה בשעה שהשכחה מצויה באדם ואינו מבורר כ"כ שיראה מפורש מלכות השי"ת בעולם, על כל אלה ימליך האדם את השי"ת, וידע שמאת הש"י באה לו כל השפעתו, והוא המושל בעולם ומנהגה וכחפצו כן יקום. ורק ליעקב אבינו היה מבורר רזא דאחד מפורש בלי שום לבושין, ועד היכן שניתן כח ודעת בעולם להכיר מלכות השי"ת ואחדותו, כן היה לו ההכרה, וכל מעשיו היו מבוררים בשעת עשייתן, אבל לבניו אף שגם להם היה הכרה ברזא דאחד, אבל רחוקים היו מעט מבחינת יעקב אבינולבבית יעקב הכולל פרשת וישב ד"ה וישב [א].:
5