בית יעקב על התורה, וישב ד׳Beit Yaakov on Torah, Vayeshev 4
א׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו' וישראל אהב את יוסף מכל בניו וגו' ועשה לו כתונת פסים. שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהילים קכ״ו:א׳). הענין בזה הוא, שהשי"ת הציב גבולים בעוה"ז, וכולם מכוונים לעומת הטובות שעתיד השי"ת להנחיל לעמו ישראל לעתיד לבא, וכל הטובות שבעוה"ז הם רק ציון ודמות ותבנית נגד הטובות העתידים לבאלגכמו שהתבאר לעיל פרשת ויצא אות ו: ציון, היינו הציונים והראשי פרקים והסימנים של הדברי תורה, שמרמזים שלעתיד ימשיך השי"ת את האור והרצון השרשי לתוכם. והענין בזה, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולכן הציונים של הטובות המה אצל ישראל, ועיקר הטובה הוא אצל האומות. אבל לעתיד יהיה כלול יחד אצל ישראל, והוא שיחזיר השי"ת אף עיקר הטובה למקום שהציונים שמה. וזהו שתקנו לנו (בנוסח תפלת שמונה עשרה) המחזיר שכינתו לציון, שיחזיר השי"ת את העיקר למקום הציון. ובעולם הזה הטובה העיקרית אצל האומות, והציון והסבלנות הוא אצל ישראל.. אכן אם יתן אדם לחבירו דמות ותבנית מטובה שיתנה לו אחר זמן, אין לו בהתבנית עוד שום הרגשה מטובה וחיים, אבל הדמות והתבנית שהשי"ת נותן לאדם מהטוב הנכון וגנוז שעתיד להנחיל לו, אזי נמצא טובה וחיים נצחיים אף בהתבנית, אכן שאין דמיון וערך בה נגד החיים והטובה הצפון לעתיד לבא. וזהו כונת הכתוב בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, שבבוא הטובה אחר שישוב ה' לציון אז יכירו שכל הטובות שהיו להם בעוה"ז הם נגד הטובה שלעתיד כחלום נגד הפתרון, אבל גם בטובות עוה"ז נמצא חיים נצחיים, וכמו שאנו רואים בפרשתנו שהשי"ת מראה לישראל שממעשה אבותינו הקדושים נלמד דברי תורה הקבועים וקיימים לעד:
1
ב׳כדאיתא בש"ס (שבת י:) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים. והוא, שקודם שנשלמו הבירורין איזה הוא גדול בעיני השי"ת, אזי צריך כל אדם לרדוף אחר כל המצות ומדות טובות כקטן כגדול, מאחר שלא נתברר עוד איזה יכשר בעיני השי"תלדנתבאר בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש השביעי [א]: כי השי"ת הלביש את אורו בלבושי ומעשה המצות. והאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת ע"י שמקיים את רצונו ית' בפעולת ומעשה המצות, משיג אורו של השי"ת. ובהכרח צריך לילך ע"י פעולות ומעשה המצות וכו'. כי בהתחלה מוכרח לילך ע"י פעולות ומעשה המצות. עיין עוד במי השלוח ח"א מסכת פסחים (סב:) ד"ה ר' שמלאי., וכן לא ילמד אדם לרדוף אחר זה עצמו שחבירו רודף אחריו:
2
ג׳וזהו דאיתא קודם זה המאמר (שם) אסור ליתן שלום בבית המרחץ וכו' אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, שרי למימר הימנותא וכו'. הענין בזה, שמרחץ מרמז על בירורי האדם שמברר את עצמו לרחוץ מגלולי עוה"ז, אזי אסור לו להשען ולבטוח על איזה מדה לומר שעל ידה הוא דבוק בהשי"ת, כי אין שום מדה שתהיה מבורר בשלימות, אכן הימנותא מותר לומר, היינו לבטוח בהשי"ת הנאמן שלא יזניחנו ולא יעזבנו לעד. ושמו של זה האמורא מוכיח עליו שלו נאה לדרוש אלו המימרות, ששמו הוא רבא בר מחסיא, היינו שנכון לבו בטוח בהשי"ת שה' מחסהו, ואמר בשם רב חמא היינו בעת שהאדם הוא בילדותו ובחמימותו, והוא בר גוריא, גם זה מורה על ימי הילדות של אדם, שאז אסור לו לבטוח ולהשען שנמצא בו שלימות:
3
ד׳ונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר (תשא לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם. היינו שהשי"ת הציב בעוה"ז ציון ודוגמא מעין הטובות שצפון וגנוז לעמו ישראל להנחילם לעדי עד, וע"י הציון יהיה להם הכרה מה הם הטובות שעתיד השי"ת להנחיל לישראל לעתיד:
4
ה׳ונסמך לזה (שם) מכאן אמרו הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, מאי עביד ליה, אמר אביי שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא, והאידנא דחיישינן לכשפים מאי, אמר רב פפא שאיף ליה מאותו המין. הענין בזה, דהנה מהראוי היה שמשפע השי"ת שמשפיע לאדם וחולק לו מחכמתו וממדותיו תשא חן בעין כל אדם שתתיפה בעיניו לבחור בה ולקחתה, וזהו שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא, אכן האידנא דחיישינן לכשפים המכחישים פמליא של מעלה (חולין ז:), ואם מתנת השי"ת תשא חן אף לפי הראות, א"כ יבחר בה אף מי שאין לו שייכות אליהלהכמו שהתבאר אצל נמרוד לעיל פרשת נח אות נא: שנמרוד היה בקי בסדר כחות ומדות ההנהגה שהקב"ה מנהיג את עולמו, וכאשר הבחין באיזה גוון ולבוש ומדה שבחר השי"ת להנהיג בה את עולמו, היה יכול לצוד ולאסור את ענין הכח הזה במאסר תחת ידו, שעל ידי כח המדה והלבוש הזה שהשי"ת חפץ בקיומו היה לו כח ויכולת להתפשט בתאות לבו היפוך מתכלית כוונת רצון השי"ת בשורש, וזהו גבור ציד לפני ה', וכענין שאמרו בש"ס (חולין ז:) בכשפים שמכחישין פמליא של מעלה. שבאמת כל כחם הוא מהקדושה, רק שהכח אסור תחת ידם לפעול ע"י אותו הכח עצמו בדרך עקשות היפוך מתכלית המכוון מפעולת הכח בקדושה., לזה הוא העצה רק לשאוף לו מאותו המין, היינו שהלבוש מהטובה תתראה בעוה"ז ההיפך מעומק הטובה שגנוז בה לפנים מהלבוש, וכגוונא דשבת, שבעוה"ז נראה לעין שהוא צמצום היותר גדול, שמוכרח האדם לצמצם את עצמו בכל הפעולות בהליכה ומלאכת אכילה ומלבושים כל הל"ט מלאכות, ובעומק מרמז זה הצמצום על עתיד ליום שכולו שבת ומנוחה שאז לא יצטרך האדם למעשה ידיו, כדאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. וכן כל הטובות שבעוה"ז שהם ציון ודמות הערוך לפני האדם להבין מהם הטובה שיתן השי"ת לעתיד, אכן שהטובות מעוה"ז נגד הטובות העתיד הם כחלום נגד הפתרון, וכענין דאיתא בש"ס (ברכות נו:) שחלם לבר קפרא שנחתכו שתי ידיו ופתר לו רבי שלא יצטרך למעשה ידיו. וחלם לו עוד שנקטעו רגליו ופתר לו על סוס אתה רוכב. ואף שבתפיסת שכל עוה"ז הוא, שאם יחסר לאדם שתי ידיו או שתי רגליו יחסר לו לחמו וימות ברעב, אבל בעומק מרמז זאת על טובה גנוזה שבפנים להלבוש מתפיסת עוה"זלומבואר בהרבה מקומות בספרנו זה ומקורו במי השלוח ח"א פרשת קדושים ד"ה את שבתתי: כי שבת לעת עתה היא לנו צמצום גדול ולעתיד ינחיל לנו הש"י יום שכלו שבת שלא נצטרך לשום מלאכה, וע"ז צריך לצפות. ובתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: שבאמת בעוה"ז נדמה לאדם שבת הוא צמצום גדול, כי בחול מכין אדם לעצמו כל צרכי אוכל נפש לחם לאכול ובגד ללבוש ובשבת אסור הכל, ונדמה לאדם בעוה"ז שהוא צמצום גדול, אבל בעומק מרמז שבת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כי שבת מרמז כמו שאיתא בש"ס (שבת ל':) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. והיינו שלא יוצרך האדם לכלי פעולותיו, כי על שבת איתא בזוה"ק (בשלח ס"ג:) מניה מתברכין יומין עילאין. והיינו, שבשורש מקבל האדם אז כח עבודה על כל ששת ימי המעשה. עיין עוד שם חג הסוכות ד"ה ולקחתם [ב], בית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות ז ד"ה והענין, עיין לקמן פרשה זו אות מב ד"ה הענין ובהערה ריח שם., אכן מפני שחיישינן לכשפים נראה הלבוש בהיפך מהטובה הגנוזה בהלבוש. אמנם מאחר שהטובה נראית על הלבוש היפך מטובה, א"כ אף מי שיהיה לו שייכות להטובה לא יבחר בה, לזה מסקינן (שבת י:) היינו דאמר רב מילתא אלבישייהו יקירא, היינו שהאדם שיש לו באמת שייכות להטובה, אזי אף אם תתכסה בלבוש הנראה היפך מטובה ג"כ יבחר בה:
5
ו׳ונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא משמיה דרב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים. היינו שלא יבטח האדם בילדותו על תקיפות ועוז להשען על שנברא יציר כפיו של השי"ת, כי בזה הכח אין לאדם יתרון להתהלל ולהתפאר בזה, רק היתרון והחלק של האדם הוא אם יברר את עצמו בעבודה אשר יעבוד ויוסיף מדיליה ביגיע כפיולזעיין בתפארת יוסף מסכת תענית (כ.) ד"ה מעשה: כמו אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה והיה לו באמת טענה, אתמול הייתי מוטל גולם לפניך, אכן באמת זה הכח אין לשום בריה בעולם לומר כי מצידו הוא מבורר, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומי יאמר זכיתי לבי.:
6
ז׳ונסמך לזה (שם) לעולם יחזור אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שנאמר (וירא יט) הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער, מאי קרובה אילימא קריבה דמקרבא וזוטא והא קא חזי לה אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין. א"ר אבין מאי קראה, דכתיב אמלטה נא שמה, נ"א בגימטריא נ"א הוי ושל סדום נ"ב ושלותה כ"ו. הענין בזה, שבעוד הדבר קרוב להבריאה ימצא בה עוד הויה והתקיימות אף שלא ע"י בירורים מצדו, מפני שעוד חופף עליה כח קדושה שהשי"ת נתן בה בהבראה. וראיה לזה מצוער שכל ימיה נ"א ושלותה כ"ו, היינו השם יקו"ק הוא בגימטריא כ"ו, וזה השם הוא המהווה ומקיים את הבריאה. וימיה של סדום נ"ב ושלותה כ"ו, היינו כי דבר הנקטף משרשו ימצא בו עוד ליחה ורטיבות כפי הימים שהיה יונק ממקורו, ולזה כאשר אפסו חמשים ושתים שנים של סדום, שהוא בגימטריא שני פעמים כ"ו, כ"ו הראשונות הם ממה שהשי"ת השפיע בהם כח הויה מצדו, והם ימי שלותה, וכ"ו השניים היה בהם עוד ניצוץ מכ"ו שנים הראשונות, שהיה לה יניקה מכח הויה של כ"ו הראשונות, ואחר שאפסו כ"ו שנים האחרונות אזי נפסק כח היניקה משם הוי"ה הקדוש. וישיבתה של צוער היה רק נ"א, לכן היה לה עוד כח יניקה מהשם הוי"ה הקדוש שינקה בכ"ו שנים הראשונות:
7
ח׳ונסמך לזה (שם) אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חריבה. זה מורה על כח התקיפות שנמצא באדם מילדות וימי הבחרות קודם השלמתו, שזה נראה כגאות לעין כנסת ישראל, זה נחרב לבסוף. וזה היה טענת השבטי ישרון על יוסף הצדיק, כי הם היו כלל הכנסת ישראל ולא היתה דעתן נוחה מממשלת יוסף הצדיק שימשול עליהם. מממשלת יהודה היו כולם בנייחא, ומרוממות יוסף הצדיק לא היו נוחיםלחעיין במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [א] כל העניין.:
8
ט׳ונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, תחת ישמעאל ולא תחת אדום, תחת אדום ולא תחת חבר, תחת חבר ולא תחת ת"ח, תחת ת"ח ולא תחת יתום:
9
י׳תחת ישמעאל ולא תחת אדום. היינו, כל הבירורים שאדם סובל מכל אשר יעבור עליו ולא בירר את עצמו בהם כפי הצורך, והקרוב יותר אל השי"ת יאונה לו בירורים היותר גדולים (סוכה נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. אברהם ויצחק בררו את עצמם נגד ישמעאל, ויעקב ברר את עצמו נגד עשו, וזה הבירור גדול עד מאד, מפני שגם הוא נולד מיצחק ורבקה, ויש לו טענה הלא אב אחד לכולנו, ואומר על עצמו שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורידני ארץ כדכתיב (עובדיה א)לטעיין לקמן פרשה זו אות ח בהערה עג שם.:
10
י״אתחת אדום ולא תחת חבר. זה מורה על הבירורים שהיו ליעקב נגד לבן שאמר לו אך עצמי ובשרי אתה (ויצא כט), ואלו הבירורים קשים מאד כדכתיב (תבא כו) ארמי אובד אבי, וכמש"נ שם באריכותמכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת תבא ד"ה ארמי: כי לבן הארמי רצה לדמות עצמו ליעקב אבינו ע"ה בכל מעשיו ופעולותיו, ולכן טען לפני השי"ת מה נשתניתי מיעקב, וגם יעקב אבינו דאג מאוד שאמר הלא לבן עושה כמו אני ומה יתרון שלי, וזה ארמי אבד אבי ועד שהאיר לו השי"ת ה' מחקקנו, היינו שבעומק הלב בחקיקה שלו היה יעקב כולו טוב ולבן כולו רע. ועיין עוד שם פ' ויצא ד"ה לולי [ב]: הנה ידוע כי לבן היה עושה על הגוון כפי מה שראה מיעקב אבינו, אכן בזה נתברר יעקב אבינו שיראתו הוא טהורה מפני שהוא יראת ה' וכו'. וביראה זו התפאר יעקב אבינו את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים, שליראה זו הגיע ע"י בירורים ועבודה, ובזה נתברר נגד לבן, שיראת לבן היתה מן השפה ולחוץ ויראת יעקב אבינו היתה טהורה ועומדת לעד.:
11
י״בתחת חבר ולא תחת ת"ח. זה מורה על הבירורים שהיה ליוסף נגד יהודה שהם קשים עוד יותר, כי הבירור שיע"א ברר את עצמו נגד לבן נדחה לבן לגמרי, אבל יוסף ויהודה היו שניהם צדיקים ויש לכל אחד מקום מיוחד בחיים נצחיים, זה הבירור קשה מאדמאעיין לקמן פרשה זו אות י בהערה צח שם.:
12
י״גתחת ת"ח ולא תחת יתום. המאמר הזה מורה על הבירורים שהיה ליהודה נגד יוסף, שמפני מדתו מדת יסוד הוא נקרא יתום, כדאיתא בלקוטי תורה להאר"י ז"ל (פרשה זו) ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה ר"ת יתום, מפני שהוא יתום מאור אימא עלאה שהיא נקראת בינה, יען שממדה זו נסתעף מה שהאדם צריך לברר עצמו בכל פעולה ולהבין איך יעשה כל דבר שיהיה רק לשם שמים. והביאור בזה הוא, כדאיתא ברע"מ (פ' תצא רפ) אימא עלאה עד הוד אתפשטת, היינו שבכל דבר שהאדם עושה הוא צריך לבירורין, והבירור מצד כח האדם מגיע עד הוד שהיא הספירה החמישית, היינו חמש מדרגות עד שמגיע לגמר הפעולה שהוא מדת יסוד מדת יוסף הצדיק, ושם נגמר כח הבירור מצד האדםמבעיין בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת תולדות ד"ה והנה כל ברורי: כי כל הברורים הם רק עד שמגיע לגמר ההשפעה, שכל הדעת וחשבון האדם הם רק עד מדת הוד, אבל ביסוד ששם גמר ההשפעה, שם יאפס כל כח דעת האדם. כי שם הוא ההסתר היותר גדול מה שנדמה לאדם שהוא המשפיע, ויש לו כח להוליד ולהשפיע, והוא בריה נפרד שיש מה בכחו. ולזה נקרא בכתבי האריז"ל מדת היסוד יתום, וכדאיתא בלקוטי תורה (פרשת וישב) על פסוק ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה שהוא ר"ת יתו"ם. והוא כי במידה הזאת מסתיים אור אימא, כי כבר נשלם במידת הוד. ועיין עוד הסבר בעניין וכן בעניין הצדקה בבית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות כג, פ' בחוקתי אות כט, לז.. ודרך משל בנתינת הצדקה הוא חמשה אופני הבירור בטרם תוגמר פעולת הצדקה, והראשון הוא שיהיה הכסף נקי שלא יהיה מוצאו מסבת דבר עבירה, וגם זכות המחשבה זכות הרצון, ונתינתה ליד גבאי הגון ונאמן כר' חנניא בן תרדיון, כדאיתא בגמרא (ב"ב י:), והגבאי צריך לדקדק שיתננה ליד עני הגון, וכל זאת הוא ביד האדם שיוכל לברר עצמו בזה, אבל אחר הנתינה שתבא הצדקה ליד העני אז כלתה כח הבירור מצד האדם שנותנה, כי מי יודע מה שיהיה אחרי זאת ומה יעשה העני עם הכסף, אולי יעשה בזה ההיפך מרצונו יתברך ואז יהיה האדם הנותנה מסייע לדבר עבירה בנתינתומגהרחבת הדברים בספר פתיל תכלת דף קע וזה לשונו: כי אור הבינה מתפשטת עד הוד, ושם הוא תכלית הבירורים, כדאיתא בזוהר הקדוש (תצא רפ.) ובג"ד כד אתגליא אימא עילאה כו' וחמשה נהירין אית לה דאתקריאו קרני החמה עד הוד ומתמן עד הוד הוו נהרין בך כו' יעו"ש. והענין הוא, כי עד שם מגיע בירורי אור הבינה, וכן מצינו בבירור מצד האדם, שאי אפשר בכח האדם לברר מצדו אלא עד חמשה דורות וכו'. וכן הוא בכל פעולת אדם, שאף שחושב דרכיו בראשיתם לכלכל דרכיו במשפט מצדו, אכן אין כח דעתו ובינתו מגיע עד לתכלית הפעולה, רק עד לתולדה החמישית היוצאה מפעולותיו, ואף בדברים היותר מבוררים כגון מצות צדקה כשהיא מצד האדם ברורה ונקיה, כדאיתא במסכת בבא בתרא (י:) שנותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה ודממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון, מ"מ אין בכח האדם לחשוב דרכיו בזה, רק עד תולדה החמישית, א) ליתן ממון שהוא נקי מן הגזל וכדומה, ב) שיתן מצדו מנדבת לבו, ג) שימסרנה לגבאי הגון, ד) תפלה להש"י שימציא להגבאי עני הגון. ומה שיעשה העני עם הצדקה שיקבל, שבאם יעשה מצוה בכח צדקה זו יהיה הנותן מסייע ידי עושה מצוה וכן להיפך, זה הוא תולדה החמישית, שאין על זה כח תפלה מפורש רק צעקה בלב, וזה נקרא הוד שבהוד. ומה שיכול להסתעף מכאן אילך בזה גם צעקה בלב אפס מבינת האדם וכו'. ועיין לעיל פ' לך אות כד, פ' וישלח אות מד, מה., ומזה נצמח יראה מופלגת. ולכן נקרא יתום, כי בגמר הפעולה אפס כח הבירור שנסתעף מאור אימא שהיא בינה. ולכן אמר תחת ת"ח, היינו תחת יהודה, היינו מפני שממדתו יזרח אור הבטחון והתקיפות לבטוח בהשי"ת בכל אשר יעבור על האדם, וגם אם יארע ח"ו מעשה אשר איננה טובה לא יתיאש האדם עצמו מלעשות תשובה ויבטח בה' כי יגמור בעדו לטובה, אבל לא תחת יתום, היינו יוסף, מפני שמדתו הוא להתנהג בכל דבר בדעת ובחשבון גדול וצמצומים ובירורים, ולראות בכל דבר בשעת מעשה איך הוא רצון השי"ת (וכמו שמבואר הלאה בענינים המובאים). ולכן נסתעף מזה יראה ומחושים גדולים עד שיוכל להתייאש ח"ו, וכדאיתא בתיקוני זהר בהקדמה (דף יד.) צדיק איהו נהר וכו' ובגלותא אסתלק מניה ואתמר ביה והנהר יחרב ויבש וכו':
13
י״דונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר ר"ח בר גוריא אמר רב כל חולי ולא חולי מעים. כל כאב ולא כאב לב. כל מיחוש ולא מיחוש ראש. כל רעה ולא אשה רעה:
14
ט״וכל חולי ולא חולי מעים. זה מורה על יהודה שהיה לו חולי מעים אחר מיתת שני בניו, פן ואולי אינו ראוי להקים שם בישראל:
15
ט״זכל כאב ולא כאב לב. זה מורה על יוסף, שהיה לו תוחלת ממושכה, שצפה וקוה לישועה עד שבאה לו ישועת השי"תמדכמבואר במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה ויהי [א], ח"ב פ' מקץ ד"ה ויהי.. כדאיתא בזוה"ק (מצורע נה.) כל מלה ומלה דצלותא דאפיק ב"נ מפומיא סלקא לעילא וכו' ות"ח כתיב ביה ביוסף ענו בכבל רגלו עד אימתי ענו בכבל רגלו עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו. עד עת בא דברו דמאן אלא עד עת בא דברו דיוסף ואתבחין האי מלה וכו' כדין שלח מלך ויתירהו:
16
י״זכל מיחוש ולא מיחוש ראש. זה מורה אחר שנעלם יוסף הצדיק מיעקב אבינו ע"ה, אזי היו לו מיחושים אולי הוא ח"ו נעתק מהשרש, מפני שכן היה לו מאמר מפורש מהשי"ת כדאיתא במדרש (הובא במאמר הקודם):
17
י״חכל רעה ולא אשה רעה. זה מורה על הענין שהיה ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר, כי אשה היא עזר וסייעתא שהשי"ת נותן לאדם, ובזה הענין יוכל אדם לאחוז אף במקום שאין לו שייכות, אכן שבמקום שאין לאדם שום שייכות אזי נקל לו לעזוב ממנה, אכן כאן היה ליוסף הצדיק איזה שייכות עמה שנשא בתה, ולזה נחשב זאת לנסיון גדול מה שהיה בו כח להתגבר על יצרו ולא היה חפץ בהמהלעיל פרשת נח אות יח ד"ה וכן בסופו, לקמן פרשה זו אות י ד"ה ולזה הוצרך.:
18
י״טונסמך לזה בש"ס (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, אם יהיו כל הימים דיו והאגמים קולמוסין ושמים יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב חללה של רשות, מאי קראה, אמר רב משרשיא (משלי כ״ה:ג׳) שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר. הענין בזה, שאף אחר הענינים המבוארים מבירורים וסבלנות, אל ידמה האדם בנפשו שיוכל להכליל כל המאורעות בכללים ידועים שיתנהג על ידם ובזה יהיה לו השלמתו, ע"ז אומר שאין מספיקין בכחן לכתוב חללה של רשות, היינו מה שנמצא באדם מקום חלול שיוכל לקבל על זה המקום מלכות שמים למשרי עליה גאותא דקוב"ה. וע"ז מביא ראיה דכתיב (משלי כ״ה:ג׳) ולב מלכים אין חקר, רק בכל פרט ענין שיאונה לו יתפלל מחדש להשי"ת שיתן בו כח שיוכל לברר את עצמו וה' יגמור בעדו:
19
כ׳ונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר ר"ח בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת. היינו שעצה טובה לאדם לצמצם את עצמו בכל עניניו שעי"ז לא יאונה לו שום רע:
20
כ״אאמר רב חסדא ובו ביום (שם). היינו באותו ענין שיש לו חסרון יצמצם את עצמו ובזה ירפא את החסרון שיש לו בשרש. (שם) ואמר רב יוסף אפילו בשבת. היינו שאף בקדושה יצמצם את עצמו בכדי שיוכל לתקן שרש החסרון שנמצא בו, וכענין דאיתא בש"ס (סנהדרין כה:) שמלוי ברבית חזרתן הוא שיקבלו על עצמן שאף במקום שמצוה להלוות לא ילוו, וכדאיתא בכתבי האר"י הק' שמי שהורגל לדבר שקר תשובתו הוא שיתרחק מלדבר שקר אף לעשות שלום בין איש לאשתו, שלאדם אחר התירה תורתנו הקדושה לומר שקר מפני דרכי שלום ולו אסור זאת, אך ירחק את עצמו עד הקצה שלא ישנה דברומומקורו במי השלוח ח"א פרשת תשא ד"ה ופטר חמור: כמו דאיתא בכתבי האריז"ל שמי שמורגל לדבר שקר תקנתו שאף לעשות שלום לא ידבר שקר, וכן מי שפגם ח"ו במאכלות אסורות גם במאכלי שבת יצמצם עצמו, היינו שתוכל לצמצם הקדושה בכדי שיתוקן החטא.:
21