בית יעקב על התורה, וישב מ׳Beit Yaakov on Torah, Vayeshev 40
א׳ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי וגו' ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה וגו'. הענין בזה, כדאיתא בזוה"ק ששבט יהודה הוא סיהרא דלית לה מגרמה כלום, שכל אורה הוא רק ממה שהשמש זורחת בתוכה ומאיר בה, וכן הם כל פעולות זה השבט, שמתחלה הוא אבן מאסו הבונים, ואח"ז מאיר אותן השי"ת עד שראוים לראש פנה. וכמו במעשה יהודה ותמר שעשה מה שלא נמצא כלל בתורה, שהאב ייבם אשת בנו המת, מ"מ העיד הש"י והסכים אף על זאת שמאתו יצאו הדברים כבושים, ואין ביהודה שום ערבוב כלאים, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קד.) יהודה אתה, אתה הוא אבא קדמאה אתה הוא אבא תנינא ולא הוה בך חילופא לעלמין. אמנם ראשית זו הפעולה הוצרכה להיות ע"י ההסתרה, מפני שנבנה מזה ישועה גדולה בנין אורו של מלך המשיח, לזה לא היה בזה תפיסת שכל אדם, והיה סובל מאד מזה, כי נדמה לו עצמו שסר מרצון השי"ת, כמו שאמר יהודה, פן נהיה לבוז, וכדכתיב, כי כסתה פניה, שהיה בה גודל הסתרה, בכדי שתולד בו צעקה גדולה להשי"ת למה אירעה לו זו הפעולה שלא היה לו בה שום דעת מצדו, וצעק על העבר, עד שהתעורר רצון השי"ת שיאיר לעין כל שיהודה עשה הטוב בעיניו ומאתו יצאו הדברים כבושים. והעיר ע"י צעקתו מדת יוסף הצדיק, שמדתו הוא להאיר לעין כל הכבוד שמים שכלול בפעלו, ואם היה יוסף הצדיק בין השבטים בזה הזמן שעשה יהודה פעולתו זאת, אזי היו רואים שמאת ה' יצאה זאת, מפני שתמר היא זווגא דיהודה ולמצות ה' תחשברחכדאיתא בזוהר הקדוש אחרי (עב.): אמר רבי אבא, פרשתא דא מוכח דאוריתא סתים וגליא וכו'. מאי חמאת צדקת זו לעובדא דא וכו'. אוף הכא אזדמנת הות תמר לדא {להיות אשתו של יהודה} מיום דאתברי עלמא. ושם (עב:): והיא ידעת ואקדימא גרמאה למלה דא {ותמר ידעה הסוד שיהודה שייך לה וע"כ עוררה אותו שייבם אותה} לאשלמא אורחוי דקב"ה, בגין דינפקון מנה מלכין שליטין דזמינין לשלטאה על עלמא., אכן מפני שיוסף הצדיק לא היה אז ביניהם לזה היה גודל הסתרה, ונדמה לעין זו הפעולה שהוא ההיפך מרצון ה':
1
ב׳וכן כל ישועות זה השבט הם בנוים ע"י הסתרה ונראה שהם מאורח יבום, שאין נראה אור בהפעולה, ואין בה הארת יוסף הצדיק כדאיתא בזוה"ק, זהו נקרא אורח יבום. שכל יבום הוא שחבירו הכניס את עצמו בזו הכלי ולא נסתייע לו, לכן מוכרח גם הוא להכניס את עצמו בספק ולזרוע כלאים, שמעשיו יסייעו להאיר פעולת אחיורטועניין השייכות דכלאים ויבום מבואר באר היטב בבית יעקב שמות פרשת ויקהל אות כא, וכן בבית יעקב הכולל פרשת ויקהל ד"ה ראו עיין שם היטב ותבין. ועיין סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה ויאמר מה הערבון כל העניין שם.. וכן הוא הטעם מכל מעשה המצות, שאם לא היה בעולם שום פעולה בלא דעת, אזי לא היו צריכים לשום פעולה ומעשה המצות רק היה די בהכונה לבד, אכן מפני שנמצא באדם עתים שאין בו דעת, לזה צריכים למצות מעשיות, שעי"ז הפעולה גולמת יעורר אף הפעולה שאירע לו בלא דעת ויתקנה, וזה הוא רזא דיבום שנבנה ע"י פעולה שתחלתה בהסתר פנים. ומה שנבנה מתחלה ועד סוף באור זה הוא רזא דשבת, וכמו שאנו אומרים (ברכת המזון) רצה והחליצנו ה' אלהינו במצותיך ובמצות יום השבת הזה, שהוא ברזא דחליצת הנעל באור בהיר בלי לבושים מסתירים. אבל תא חזו מה כתיב בהו בישראל (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים, שאף המנעלים שלהם יפים, שאף הלבושים מישראל מלאים אור, ואף שיוסף הצדיק לא היה ביניהם עכ"ז לא נסתר לגמרי מדת יוסף הצדיק מישראל, רק מדתו הולכת עם כל פעולה ופעולה:
2
ג׳וזו הפרשה הוא תקיפות גדול לישראל שלא יתייאשו ח"ו. וכמו שמצינו שאף בשעה שהנביא נתן המראה לישראל אמר להם (מיכה א׳:ט״ו) עד עדלם יבא כבוד ישראל, וכמו שתרגם יונתן איש עדלמי בוצינא דאתרא, והוא שעדולם מורה על אור הנר בשעה שכבה והולך ולא נכבה עוד לגמרי, שאי אפשר בעולם שיכבה נר ישראל לגמרי ח"ו עד שלא תשאר שום הארה, ואף אם נתקטן האור כמו שהיה אחר שנעלם יוסף מאת אחיו, אבל לא נכבה לגמרי, רק לפי ראות עיני אדם נדמה זאת. והוא, כשעלה ברצון השי"ת לבנות אורו של מלך המשיח, נסבה סבה מהש"י שיוסף ימכר ונעשה עי"ז גודל הסתר, ואח"ז גדל עוד יותר עד כי גדל מאד, כי מתחלה לא נמכר רק לסוחרים שהם אינם אומה בפני עצמם ואז לא היה עוד ההסתר גדול כ"כ, ואח"כ נמכר לישמעאלים ואז נתגדל ההסתר יותר, כי הם קליפת התאוה שמתאוים למה שאין בו רצון הש"י, ואח"ז נמכר למדינים אז נתגדל עוד יותר ההסתר, כי ישמעאלים אינם רחוקים עוד כ"כ והגרים שלהם קרובים ביותר לכנוס בישראל, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פז.)ריכמבואר לעיל פרשה זו אות לב עיי"ש., והוא מפני שבמחשבותיו חפץ אף במחשבות טובות. אכן המדינים שאדוקים יותר בקליפת התאוה הם עומדים מרחוק יותר, אבל בכל זה לא היה עוד ההסתר גדול כ"כ, כי קליפת התאוה קרובה יותר אל הקדושה מקליפת הכעס. אכן כאשר נמכר לשר הטבחים שהוא רק קליפת כעס, שזה מרוחק מאד מקדושהריאכדאיתא במי השלוח ח"א פרשת וארא ד"ה ענין וזל"ק: כי עיקר ההרחקה מהש"י הוא מדת הכעס, כי אף שהתאוה ג"כ מרוחקת מהש"י, אך עוד יוכל להמצא בה טוב אבל מדת כעס הוא ביותר מרוחק מהש"י. ועיין מי השלוח ח"א פ' נשא ד"ה וישלחו, פ' שופטים ד"ה לא תוכל., אזי גדל ההסתר במאד, ובפרט כאשר שמו את יוסף בבור נתמעט האור כמעט לגמרי, עד שלא נשאר להם שום כח בחירה, והקב"ה בכבודו ובעצמו שמר את יוסף ונתן עיניו עליו שלא יכלה ח"ו לגמרי, וכדאיתא במדרש רבה (וישב פו) ויהי ה' את יוסף, הא עם שאר השבטים לאו, א"ר יודן לבהמי שהיו לפניו שתים עשרה בהמות טעונות יין נכנסה אחת מהם לחנותו של עכו"ם הניח י"א והלך לו אחריה, אמרו לו מה אתה מניח י"א והולך לך אחר האחת אמר להם אלו ברשות הרבים הם ואיני חושש להן שמא יעשו יין נסך. כך אלו גדולים הם וברשות אביהם, אבל זה שהוא קטן וברשות עצמו לפיכך ויהי ה' את יוסף. היינו שהשי"ת הוצרך לשמרו שהוא הנקודה האחרונה שלא תכבה. ושם במצרים נתנסה יוסף הצדיק ששם הוא התגברות ההסתר, והוא עמד בצדקו והתגבר על יצרו אף בההסתר, כי אין הקב"ה מנסה את האדם בשעה שיש בו בהירות הדעת, וכדאיתא בש"ס (עירובין סה:) בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו בכעסו, ולא נתנו סימן באדם להכיר אותו בשעה שטליתו על כתפו ומעוטר בתפלין ויושב בביהמ"ד ועוסק בתורה ותפלה, משמע מזה, שעוד אין ראיה מזה שכן יהיה בתמידות והשי"ת חתם והסכים עליו, רק עיקר הנסיון הוא בשעה שהאדם מוטרד והולך בשוק ועוסק במשא ומתן בעניני עוה"ז, ואף גם אז עומד לנכח השי"ת ומכניס כבוד שמים אף בעניני עוה"ז, משמע מזה שהשי"ת הסכים עליו שלא תצא מתחת ידו רק הטוב בעיני השי"ת, וכל הפעולות שיעשה הם רק טובריבלעיל פרשת לך אות יב ד"ה וזה הוא, לעיל פרשה זו אות יז ד"ה ובזו.:
3
ד׳וכן היה הענין ביוסף הצדיק, שכל זמן שהיה אצל אביו בבהירות הדעת והשכל לא נתנסה, אך אחרי שנמכר נתנסה, ואז חתם השי"ת עליו, שכיון שלא כבה אורו שם שוב לא יכבה לעולם. וכענין דאיתא בש"ס (ברכות כד) אעפ"כ בחלום אדבר בו, יוסף לא נתגדל אלא ע"י חלום, היינו שאף בגודל ההסתר מ"מ נשאר בו גם אז מעט אור, כדוגמת אדם בשעת שינה שחולם לו, ואף שהחיים מסתלקים אז ממנו, מזה ראיה שנשאר בו קוסטא דחיותא עוד ולא נסתלק ממנו כח החיים לגמרי, כן נשאר ביוסף הצדיק מעט אור אף בגודל ההסתר. ולזה ידעו מצרים שעי"ז שישקעו ארונו של יוסף בנילוס, שהוא עיקר אורן של ישראל, אזי לא יוכלו לצאת מגלותן מפני שכל מעשיהם יהיו במחשך, וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (וישלח קעג.) לבתר אתא שור ואשתלים בחמורים דכלהו מסטרא דחמור. יוסף דאיהו שור ומצרים דאינון חמורים וכו' וע"ד לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים וכו' עד דאתער לוי כמלקדמין וכו' ואפיק לשור מתמן, הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו. אבל קודם זה שלקחו את עצמות יוסף לא יכלו לצאת מהגלותריגכדאיתא במדרש רבה (וזאת הברכה פרשה יא): ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף שלא היו יכולים לצאת ממצרים חוץ מיוסף למה שכך נשבע להן. ועיין לקמן פ' ויגש אות ו., מפני שהוא כל עיקר אורן של ישראל, וכדאיתא (תנחומא בשלח ב) שהלכו שני ארונות יחד ארונו של יוסף עם ארון חי עולמים, מפני שקיים זה מה שכתוב בזה. היינו שיוסף הצדיק האיר כל פעולות ישראל ששום פעולה לא יצאה מכלל הדברות שכתובים בלוחות העדות, כי אם לא מדת יוסף הצדיק המאיר פעולות ישראל, אזי נמצא קטרוג אף על פעולות ישראל כמו על פעולות האומות, רק ע"י יוסף הצדיק מתבררים פעולות ישראל שהם ברצון השי"ת ומכניס אור בכל פעולותיהן. וזה הוא דכתיב בתחלת הפרשה, אלה תולדות יעקב יוסף, שע"י הנסיון מיוסף הצדיק יצא לאור תולדות יעקב אבינו ע"ה ותעלומות לבו, כדאיתא בזוה"ק (מקץ רא.) דהא כל זמנא דהוו לגביה דיוסף אינון שלמים דקימי בהדיה דברית:
4