בית יעקב על התורה, וישב מ״בBeit Yaakov on Torah, Vayeshev 42
א׳וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי. עדולם מורה על שנתמעט האור במאוד, כענין דכתיב (מיכה א׳:ט״ו) עד עדלם יבא כבוד ישראל, והוא שאז נעלם ונסתר האור ולא נשאר רק מעט בכדי שיהיה לו הויה וקיום. אכן אח"ז התגבר יהודה בכחו הגדול וקנה קדושה והרחיב את האור. והענין בזה, דהנה השי"ת הציב בעולם עיגולים ומוקפים, זה העיגול גדול מזה וזה המוקף קטן מזה, כדוגמת אספקלריא שנמצא במינה גדולה וקטנה, אם יסתכל אדם במראות גדולות יתראה לו דמות גדולה, ואם יסתכל במראות קטנות תתקטן הדמות והצורה. שלכל בריאה ובריאה נגבל חוק וגבול עד היכן להכיר כבוד השי"ת בעוה"ז, שאם יעבור הגבול יתבטל במציאות, וכפי כח ההכרה שיש לאדם כן יוכל להוריד את עצמו ולהעלות לגבול הקדושה, כי צבא לאנוש עלי ארץ, ולכל אחד נחלק חלון מיוחד בפני עצמו, לזה יש לו הכרה בזה החלון ולזה בחלון שכנגדו, נמצא שכפי שיש לו הכרה לאדם בהשי"ת כן יוכל להוריד ולהרכין את עצמו להעלות לקדושה, והאדם שאין לו גודל הכרה בהשי"ת ויוריד את עצמו, וירצה להשפיל עצמו לירד להסתר כדי שיוכל להעלות האור מתוך החשך, ואם ישפיל עצמו מעט יותר מכפי גבולו יוכל ח"ו להאבד לגמרי. וע"ז אנו מתפללין להשי"ת (בקריאת שמע) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, היינו שלא יתגבר האור יותר מכפי כח הקבלה והכלים, בכדי שלא תתבטל הויות האדם ומציאותו, וכדאיתא (פסחים מט:) עם הארץ אסור לאכול בשר, לפי שבכח אכילה היותר גדול מכח כלי קיבולו יכנס בהסתר יותר גדולרטומי השלוח ח"ב פרשת ראה ד"ה כי ירחיב.. וכמו שמצינו אף באנשים הגדולים ביותר מכל הברואים, נאמר עליהם בש"ס (מגילה יט) אלמלי נשתייר ממערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורהרטזענין זה מבואר בבית יעקב ויקרא פרשת אחרי אות ח ד"ה וזה: כי עולם הזה הוא הפך מאור, ובאם היה מתגלה אור הבהיר מהשי"ת, שיתראה מפורש שרק השי"ת מנהג כל, אזי היה האדם מתבטל ממציאות וכו'. וכדאיתא ג"כ (מגילה יט) אלמלי נשתייר ממערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט וסדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה, כי היו מתבטלים במציאות, יען שכל כח הבריאה הוא רק מהסתר אור, שנראה כבריאה בפני עצמו בכח והון. ורק כשפונה את עצמו להשי"ת, אשר בידו כל ומנהג בכל, אז מתחלש כח הגוף. כי כל דבר הקרוב לאור יותר, תשתנה ביותר. ולכן ע"י עבודה משתנה השכל, ואח"כ הרצון, והגוף שרחוק ביותר עומד עוד על מעמדו. ונדב ואביהוא שהם היו הגדולים וקרובים לאור יותר, וכמו שנאמר עליהם בקרבתם לפני ה' וכן בפ' שמיני, בקרובי אקדש, שהמה היו קרובים לאור אף בכחות הגוף, לזה נתבטלו במציאות ממש. ועיין עוד שם פ' שמיני אות כד, לעיל פ' לך אות מד, לקמן פ' ויחי אות ח., והוא מפני שהאור היה שם בלי גבול. אכן רשות נתונה לאדם להרחיב את גבולו ע"י עבודתו אשר יעבוד כפי כחו, וכדכתיב (שופטים יט) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך, וכענין דאיתא בזוה"ק (תולדות קמה.) ויעקבני זה פעמים, זה מהו זה ויעקבני פעמים מבעי ליה, אלא מלה חד הוה תרי זמני, בכורתי אהדר ליה זמנא אחרא ברכתי:
1
ב׳הענין בזה, כי בכורה מרמז על עבודה שעבודה בבכורים, וכפי שיעקב אבינו קנה כח בכורה שמרמז על עבודה כן קנה כח ברכה ושפעת השי"תריזזה לשון הזוהר הקדוש ויצא (קס.): תא חזי דיעקב הכי אשתדל לגבי עשו, בגין ההוא סטרא דיליה, לאתחכמא עלוי ולמיזל עמיה בעקימו בכל מה דאצטריך, בגין לשלטאה עלוי ברישא וסופא, וכלא כדקא יאות {היינו שלא הטעה אותו}, ורישא וסופא כחדא, דא כגוונא דא, כמה דכתיב בכרתי ולבתר ברכתי, שירותא וסופא כחדא, דא כגוונא דא, בגין לשלטאה עלוי באורח מישר כדקא חזי ליה {היינו שלקח הבכורה – עול עבדות ה' – ועי"ז לקבל הברכות}. ומבואר לעיל פרשת ויצא אות סח: יעקב אבינו לא אטעי ליה לעשו כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמה.) שמתחלה לקח בכרתו והנה עתה אהדר מלה ונטיל ברכתי שהם אותן האותיות עצמן אתוון דדין כאתוון דדין, ורק שיעקב קבל עליו עול עבודת השי"ת וממילא קבל את הברכות, וזהו משלו נתנו לו, שלא אטעיה כלל לעשו, רק כיון שמתחלה אטעה חויא לחוה וגרם בזעת אפיך תאכל לחם, החזיר הוא הדבר לקדמותו שיהיה יעבדוך עמים וגו', וכן כל הברכות שנתברך מדידיה נטל, כי באמת בשרש כך הוא.. וכגוונא דשבת, שבעוה"ז נראה שיש בו צמצומים הגדולים ביותר, אמנם עי"ז שהאדם מצמצם את עצמו בעוה"ז ביום השבת כמו שצוה השי"ת לשבות בו ולנוח בו, יזכה לעתיד לבא לכל הטובות בלי גבול, כי בעומק מרמז יום השבת ליום שכולו טוב ומנוחה לחיי עולמים, שאז לא יצטרך האדם למעשה ידיוריחכמבואר בהרבה מקומות ועיין לעיל פרשת בראשית אות ב: ובעולם הזה נדמה ששבת הוא צמצום. ובאמת שבת נרמז שלעתיד לא יצטרך האדם למעשה ידיו. כי העולם הזה הוא כחלום נגד פתרון נגד לעתיד לבוא, כמו שמצינו בגמ' (ברכות נו:) באחד שחלם לו שנחתכו ידיו, פתרו לו לא תצטרך למעשה ידיך, ושנקצצו רגליו פתר לו על סוס אתה רוכב. וכן גם ענין שבת, שנחשב במס' שבת (עג:) המלאכות בהכנת פת ומלבושים שיצמצם האדם עצמו בהם, ובאמת שבת רומז על לעתיד, כדאיתא בגמ' (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, היינו מאכלים ומלבושים בלי יגיעה. עיין לעיל פרשה זו אות ד ד"ה ונסמך לזה מכאן אמרו ובהערה לו שם.. וע"ז מרמז מה שצוו חכמז"ל להדליק נרות בשבת, מפני שאז צריך אדם להחזיר להשי"ת כל קניניו, וצריך להשפעה מחדש על כל הששת ימי המעשה הבאים להאיר לפניו דרך ה' ללכת בו. וכן המקדש, ששם ממשיכין ומשכינים שכינת השי"ת מבחינת הו"א לאת"ה מעלמא עלאה לעלמא תתאה, שמשם נשפעים כל ההשפעות, כי מציון מכלל יופי, לכן מדליקין שבעה נרות שמרמזים על כל השבע מדות, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו', שממשיכים משם ע"י עבודה מהוא לאתה שהוא הצורת אדם. ובחנוכה מדליקין שמונה נרות, מפני שנס חנוכה היה בימי חשמונאי שאז היו מלכים וכהנים כאחדריטמבואר במי השלוח ח"א מסכת שבת (כא:) ד"ה מאי חנוכה.. כהן מרמז על עבודה ברזא דאתה, מפני שעובד עבודה במקדש בכל השבע מדות שהם ברזא דאתה, (תהילים ק״י:ד׳) אתה כהן לעולם. ומלך ישראל הוא ברזא דהוא, שהוא ממקום הגבוה ביותר שנקבע בו עבודת ה' בתמידות, שזה מורה שהיו ממשיכים שפע מהשי"ת ממקום שנקרא הו"א לאת"ה בתפיסת הצורת אדם, כי השפעה הגדולה הזו לא יכלה להיות רק ממקום שנקרא הוא עד תפיסת אדם, שהוא נקרא אתה. ולזה אמרינן בחנוכה (בנוסח על הניסים) להודות ולהלל, כי הלול מורה על עבודה בעוה"ז. ונס פורים היה רק להודות ולא להלל, מפני ששם לא היה בהצורת אדם לזה הוא רק להודות. הוד מורה על ספירת מלכות שהוא גבוה מתפיסת אדם, ומדת הדר מורה כשהוא אף בהצורת אדם, וכדאיתא בזוה"ק (תצוה קפו:) ולית הדר אלא מאן דאתגלייא ואתחזי אלא אע"ג דאיהו דרגא טמירא הדורא איהו דכל גופא וכו', ובזוה"ק (נשא קמ:) הוד עלאה נפיק ואתעטר ונגיד לאתאחדא בעלעוי ואתקרי הוד זקן. והיינו שהוא מוקף ומעוטר בדיקנא קדישא וכמו שנתבאר במקומורכנתבאר במי השלוח ח"א פרשת ויקהל ד"ה ראו: כי הדר נקרא מה שהוא תפארת לעושיה, היינו שהמעשה שעשה זה נושא חן בעיני כל אדם והכל מפארים מעשיו שכוונתו נראה לכל שהיה לשם שמים. והוד נקרא תפארת לו מן האדם, היינו שאינו מקבל העושה את המעשה תפארת מן הרואים, כי הוא על הלבוש נגד השכל, רק התפארת לו מן האדם היינו צורת האדם שהוא יורד לעומקה של תוך הדבר אבל על הלבוש אין לו תפארת. וכן נתבאר שם פרשת חקת ד"ה ויקח: כי הוד הוא הפנימיות והדר הוא תפארת שהוא לעין כל. ונתבאר עוד בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת בחקתי ד"ה וענין הוד: וענין הוד הוא הפנימיות, כי הוד הוא הגבורה אחר שנזדככה בתפארת וכו', וכן אמר אאזמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה כי הוד הוא הפנימיות מכל דבר והדר הוא הלבוש. וענין הוד הוא, אחר שנתכלל מדת הגבורה בתפארת, יצא לפועל מדת ההוד, שהוא מברר כי גם תוכו רצוף אהבה.:
2