בית יעקב על התורה, ויצא י״גBeit Yaakov on Torah, Vayetzei 13
א׳ויפגע במקום וגו'. במדרש רבה (ויצא סח) למה שמכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כו' לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס כו'. הענין בזה הוא, דהנה בשלהי מנחות (קי.) מגנה שם את האומות בזה שקוראין את השי"ת אלהא דאלהיא, ואף שגם דוד המלך אמר (תהלים קלז) הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו, ובמשנה תורה גם כן כתיב (עקב י) אלהי האלהים אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. אכן הענין בזה הוא, כי בחינת אלהים הוא שהשי"ת צמצם את אורו הזך ונתן מקום להבריאה למען יוכל שאת שלא יתבטל בהתרבות האורסבכמבואר בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה אתה הראת [א]: שם אלהים, מורה מה שהשי"ת הלביש את אורו בלבושים כדי שיהיה לאדם תפיסה, עד היכן שזה הכח שהציב השי"ת שנדמה לאדם לפעמים שעשה ח"ו להיפך מן רצון השי"ת, נכלל ג"כ בשמא דאלהים, כדאיתא בזוה"ק (בחוקתי קיג.) אף שעבד עבודה זרה ג"כ נקרא בשמא דאלהים אחרים.. ודעת האומות הוא, שאמת הוא שהשי"ת הוא קדמון לכל העולם, ועל זה מורה מה שקוראין את שם ה' אלהא דאלהיא, אבל משעה שברא את הבריאה, מאז עזב ה' את הארץ, והטבע מנהגת בעולם בלי השגחתו ית', כן הוא דעתם המשובשת. אבל לא כאלה חלק יעקב, כי ישראל אומרים שמאז ועד עולם לא יבצר ח"ו השגחת השי"ת, כי מבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו, וכח וגבורה הנמצא בכל צבא מעלה הוא מהשי"ת הנותן בהם כח וגבורה להיות מושלים, ופועל בהם תמיד כמו בשעה שבראם. וזהו, הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו, והוא שאף שנתן בהם כח וגבורה שיתהוו בעולם, על כל זה הוא מהוה אותם בכל רגע שלא יתבטלו בהתפשטות אורו, ועדיין הוא מנהג את עולמו, והוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, והשי"ת הוא הנותן מקום להויוות העולם מצמצם את אורו לבל יתפשט ויתבטלו ממציאותםסגמבואר בתפארת יוסף פרשת קרח ד"ה בקר: כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה החילוק בין דעתם של ישראל ובין דעתם של אומות העולם. שדעתם של ישראל הוא, כמו שאנו אומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, והיינו לא שהשי"ת ברא פעם אחת הטבע ומאז והלאה מתנהגת מעצמה, לא כן ח"ו, אלא שהשי"ת משפיע חיים לכל הבריאה בכל רגע ורגע, ואם יפסוק השגחתו להבריאה רגע אחת, אז יתבטל תיכף. וכמו שאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה יז:) וכד אנת תסתלק מנהון אשתארין כלהון שמהן כגופא בלא נשמתא. וזה מורה, שאם יסור ח"ו השגחתו אפילו רגע אחת, לא יהיה להבריאה שום קיום כלל. וכל הקיום הוא מזה שהשי"ת נותן להבריאה חיים בכל רגע ורגע, וכמו שכתוב (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כולם. וכל זה הוא דעתם של ישראל, לא כן הוא דעתם של האומות, שהם קורין להשי"ת אלהא דאלהא, כדאיתא בש"ס (מנחות קי.) והיינו שהם אומרים שהשי"ת נתן כח לצבא מעלה ומתנהגת העולם מעצמה וכו'. שאומרים שיש כח בצבאי מעלה לנהג בזה העולם, וזה אשר חלק להם, שהשי"ת הניח מקום להם לטעות כדי להחליקן ולטרדם מן העולם. וזה הוא החילוק בין אמונת ודעתם של ישראל לדעתם של האומות. והוסיף על זה שם במאמרי חג הסוכות ד"ה בסוכות [ב]: כמו שאיתא בש"ס (מנחות קי.) דקראן ליה אלהא דאלהא. אף שמצינו שדהע"ה ג"כ אמר (תהילים קל״ו:ב׳) הודו לאלהי האלהים. אכן החילוק הוא, שהאומות אין רצונם בתפיסתם להכיר את אור השורש. הן אמת שזה מודים שלמעלה מדעתם הציב השי"ת כל אלו הלבושים, אבל בתפיסתם אינם רוצים לידע מה. וזה מרמז דקראן ליה אלהא דאלהא. שאני אצל ישראל מרמז, שזה שאמר דהע"ה הודו לאלהי האלהים, והיינו שישראל אחר כל אלו התלבשות שהציב השי"ת, רצונם להכיר בדעתם את אור השורש, ורצונם להכיר בתפיסתם את הרצון של השי"ת מכל הלבושים של עוה"ז, וזה מרמז הודו לאלהי האלהים שנאמר אצל ישראל.. וזה הוא כונת המדרש לגבור שרוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך, היינו שהשי"ת העמיד בעולם התפשטות מטובה עד שיכול להתדמות לעיני הבריאה שהטבע מתנהג בעצמו, כמו שנדמה לעין שהסוס מנהג את הגבור עם הכלים שעליו, אבל האמת הוא לא כן, כי הגבור הוא סובל את כליו ומנהיג את הסוס כרצונו במתג ורסן לבל ילך אנה ואנה. כן הנמשל הוא בהשי"ת, שהאמת הוא לא כאשר ידמה לב האדם על ידי זה שנמצא בהתפשטות טובה בעולם שהעולם כמנהגו מתנהג, לא כן הוא, רק השי"ת הוא המושל והמעציר בעולם ומנהיגה כרצונו, ואוחז באורו לבל יתפשט, בכדי שיהיה הויה להבריאה ולא תתבטל בריבוי אורו ית':
1