בית יעקב על התורה, ויצא ס״זBeit Yaakov on Torah, Vayetzei 67
א׳ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי וגו'. להבין מפני מה היתה התשובה של יעקב אליה על זה האופן, הלא היא לא רצתה ממנו רק שיתפלל בעדהקסחכמו שהקשה במי השלוח ח"א פרשת ויצא ד"ה ותאמר: כאשר בקשה מיעקב אבינו שיתפלל בעדה חרה אפו עליה. ולהבין זאת כי הלא כדין עשתה, כי מי שיש לו צרה בתוך ביתו ילך אצל חכם (בבא בתרא קטז.) וכן הקשה הרמב"ן ז"ל. עיין שם תירוצו.. אבל הענין בזה הוא כדאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דתנינן קרא קב"ה ליעקב אל וכו' ואחרי לא היה דהא דוד הכי אקרי וכו'. והבאור בזה הוא כי יעקב בבחינת "לפני", היינו שתמיד התנהג בבהירת השכל ולא היה אצלו שום דבר לבטלה, וכמו שאמרו חכז"ל (מקץ רבה פרשה צא) לא דיבר יעקב אבינו דבר לבטלה מעולם, מפני שכל מעשיו היו מבוררים בתכלית הבירור, וכל דבר שקל בפלס המשפט והשכל בטרם עשאו, אם יצא מזה המעשה כבוד שמים אז עשה הדבר. וזהו דכתיב (תהילים קמ״ו:ה׳) אשרי שאל יעקב בעזרו ולא כתיב אל אברהם או אל יצחק, מפני שמדרגתו בענין עבודת הבורא ב"ה היה גבוה מכל מדרגות האבות, וזהו דכתיב שברו על ה' אלהיו, היינו ליסודו ושרשו, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מח.) ה' אלהיו לאתר דהוה קשיר ביה. כי מדת אברהם הוא חסד והוא נקרא בחינת יום בוקר דאברהם, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמא:) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם דאיהו נהורא דיממא ונהורא דיליה אזיל ונהיר ואתתקף בתיקונא דיומא וכו'. היינו שכל תשוקתו ועבודתו היתה להאיר בתוך החשך, להראות לכל העולם שיש בורא עולם מנהיג ומשגיח בפרטי מעשי בני האדם, ולכן הכניס עצמו בכל הספיקות, ובתוך ההסתר ממש בירר עצמו בצמצומים וברורים גדולים, עד שהאיר בתוך החשך ונתגלה שמה כבוד השי"תקסטלעיל פרשת תולדות אות ג ד"ה וזהו דאיתא.. וכדאיתא בזוה"ק (לך פא:) וירד אברם מצרימה לגור שם מאי טעמא למצרים וכו' ואברהם כיון דידע ועאל בהימנותא שלימתא בעא למנדע כל אינון דרגין דאתאחדן לתתא ומצרים הוה נטיל מימינא ובגין כך נחת למצרים. (עוד שם) אוף הכא הקריב, דאקריב גרמיה לקב"ה כדקא יאות. לבוא מצרימה, לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצריםקעעיין בתפארת החנוכי על זוהר פרשת לך (פב.) ד"ה ולפי: ולפי שאברהם אבינו ע"ה הוא מרכבה למדת החסד של הקב"ה, ולכן נסע למצרים, כי שם הוא פסולת ממדת החסד, שמסתעף שם להתלבש בלבושים הרחוקים מאור השי"ת, ולכן שם ההשפעה בשפע רב, עד שנאמר בה, כגן ה' כארץ מצרים, ונדמה להם שאין צריכין כלל להנותן וכו'. ולפי שאברהם אבינו קנה מדת החסד בשרשו, היה צריך לירד למצרים לראות כל הסתעפות ממדת החסד וגם הפסולת ממנו, לראות איך גם הפסולת הזה הוא מחסד הש"י, ואיך יצמח מהם כבוד שמים וכו'.. (עוד שם בדף פג:) לבתר ידע דבעי לאצטרפא ולאתעטרא בדרגין, מיד וירד אברהם מצרימה, ואשתזיב מתמן ולא אתפתא גו אינון טהירין ואתצריף ותב לאתריה וכו' ואתדבק במהימנותא עלאה דכתיב הנגבה. אבל לא היה בטוח בהמעשים שנעשו שלא מדעת שכווון בזה לרצונו יתברך:
1
ב׳ומדת יצחק אבינו הוא גבורה, שהוא בחינת לילה, וכדאיתא (שם בזהר תולדות קמב.) ובגין כך ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה דא יצחק וכו' היינו שהיה לו יראה מופלגת, ומרוב פחדו לא חפץ לכנוס בשום ספיקות שיהיה צריך לברורין, אבל מכח הקדושה שנקבע אצלו ממעשה העבודה שמסר נפשו כלו לה', וכל חיותו נמשך מעצם רצונו יתברך באמרו אל תשלח ידך אל הנער (וכמו שנתבאר בפ' וירא בענין העקידה)קעאעיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכא: בעת שנאמר המאמר אל תשלח ידך, אז נתגלה האור העליון ממקום שהוא למעלה מכל גבולים, ונשאר אור הזה קבוע ביצחק ובזרעו, שבאמת הוא עולה תמימה, אחר שהוסכם בדעתו ובדעת אברהם אבינו שיקרב עולה, וכל חייו הוא מהמאמר שנאמר לו אל תשלח ידך אל הנער, ומזה נקבע בזרעו שיהיו מוכנים לקבל אור הזה בכל זמן שיצרך להם. וכן מבואר בסוד ישרים ראש השנה אות עז: במעשה העקידה, מסר אברהם אבינו ע"ה מצדו לגמרי את יצחק לרצונו ית'. וכל החיים שהיה נשאר ליצחק אחר העקדה, היה רק מזה המאמר ית' שאמר, אל תשלח ידך אל הנער. נמצא שכל הוית יצחק וזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, הוא רק משורש הרצון ית' וכו'. עיי"ש הרחבת הדברים. עיין עוד בתפארת יוסף פ' ויקרא ד"ה ושחט.. הנה היה לו מבטח עוז בה' כי נמצא עמו, וגם בעשותו מעשה שלא מדעת היה לבו נכון ובטוח כי כוון לרצונו יתברך. וכמו שמצינו כי ברכתו ליעקב היתה שלא מדעתו וכוון בזה לרצונו יתברך (וכמו שמבואר בפ' תולדות בפסוק וצודה לי צידה אות לח). אבל מדת יעקב היא העולה על גביהן בהכלילו מדת לילה ביום, והשלא מדעת של יצחק הכניס הוא לאור הדעת, היינו שכל כך פעל בתפלתו ובעבודתו עבודת בוראו יתברך להכניס גם בכל אברי הגוף מאור הדעת, שיזדככו וישכילו שלא יצא אחד מהם מגדר רצונו יתברך. והשי"ת האיר לו שגם בזמן שהאדם יעסוק בצרכי גופו לא יהיה נעתק מהם מרצונו יתברך, כמאה"כ (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו, וכמו שמצינו אצלו דכתיב שכל את ידיו (ויחי מח)קעבנתבאר לקמן פרשת ויחי אות מא ד"ה ולכן: וזה שנאמר ביעקב (ויצא כט) וישא יעקב רגליו וגו' לרמז שהיה בכחו להגביה גם הרגלים שלו, היינו מה שהוא רחוק מאד מן הדעת, היה גם כן יכול לכללו בדעת וחשבון. וכן כאן נאמר שכל את ידיו, ומתרגמינן אחכמינון לידוהי, היינו שאף אצבעות הידים שהם רחוקים מהמוח נשא אותם למעלה והאיר בהם חכמה וכו'. ויעקב נקרא גופא דמלכא, שהוא בחינת עמודא דאמצעיתא, והוא היה יכול להגביה הידים ורגלים דמלכא שהם מדת אברהם ויצחק ולכללם בשורש הדעת.. וכמו שכתוב (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, היינו שגם הרגלים שהמה רחוקים מהראש בתכלית הריחוק, נשא אותם לבחינת אור הדעת מהראשקעגכמו שמבואר לעיל פרשה זו אות סב ובהערה קנח שם.. ומדתו נקרא בפי המקובלים חדש כדאיתא בעץ החיים (שער התיקון פרק א ב ג) שם מ"ה החדשקעדעניין שם מ"ה {יו"ד ה"א וא"ו ה"א} החדש מבואר לעיל פרשת חיי אות יט, לקמן פרשת מקץ אות י"ד ד"ה אמנם.. כי מדותיהם של אברהם ויצחק נכללים בבריאת העולם, היינו מדת יום ומדת לילה, אשר הכונה בהם הוא שאופן אחד הוא בעבודת הבורא בבחינת יום, מה שיברר האדם עצמו בכל דבר להיות אור רצונו יתברך נראה מפורש בעת עשותו כל מעשיו, ואופן השני הוא בבחינת לילה שיכוין לרצונו יתברך שלא מדעת, אבל מדת יעקב הוא חדש, יען שהוא המציא הדרך החדש הזה בעבודת הבורא יתברך. וכדאיתא במדרש רבה (ויצא סח) עולים שנים ויורדים שנים עולם ושליש עולם הראה לו, והכונה בזה הוא כי כלל העולם הוא ששת אלפים שנה, ושליש הוא שני אלפים שנה, וזאת הראה לו הקב"ה בחלום, כי הלא בכח עבודתו פעל לתקן גם מה שלמעלה מבריאת עולם:
2
ג׳וזהו הענין דאיתא (בב"ר פ' כב) עורי צפון זו העולה שהיתה נשחטת בצפון מהו עורי דבר שהיה ישן ונתעורר, ובואי תימן אלו שלמים שהיו נשחטים בדרום. היינו כי עולה הוא רמז למדת יצחק, ועל זו המדה כתיב לשון עורי, היינו דבר שהיה כבר לעולמים ורק צריכה להתעוררות. אבל שלמים שהוא מדת יעקב כדאיתא בזוה"ק (ויקרא יב:) כתיב בה ובואי, דהיינו מחדש מה שלא היה עוד בעולם. והביאור בזה הוא, דהנה כתיב (תהילים לג) בדבר ה' שמים נעשו, היינו שבכל דבר שבעולם יש בו קדושה ודברי תורה רק שהוא נסתר ונעלם בהבריאה, ובהקרבת העולה שהאדם מקריב, הוא מעורר הקדושה הראשונה שמבראשית בריאת העולם. וכן היה מדת יצחק אבינו ע"ה, שהיה מעורר זו הקדושה שמבראשית הבריאה, אשר אז נראה מפורש שמבלעדי השי"ת אין כח לשום בריה לפעול מאומה והכל מאתו יתברך. אבל מדת יעקב היא חדשה, שהוא המציא התחדשות זאת העבודה שלא יצטרך האדם לברר עצמו אחר עשותו המעשה, אבל בשעת מעשה יראה בכל דבר האיך הוא עושה רצון השי"ת. והנה איתא בזוה"ק (פקודי רמה:) שבמקום שאדם מפציר בתפלה אז ההשפעה שנשפעה לו היא מעורבת במעט רע, ורק השי"ת מברר את האדם כי תפלתו לא היתה רק על הטוב הנמצא בזה. וכן ראינו אצל אברהם ויצחק שנולד מהם עשו וישמעאל, אבל השי"ת בירר אותם שרצונם וחפצם לא היה רק לטוב. ולכן אמר יעקב לרחל התחת אלהים אנכי, היינו שמדתו אינה מבחינת "אחרי" שהוא בחינת דוד המלך ע"ה, היינו שהשי"ת בירר אותו לטוב גם כל מעשיו אשר עשה שלא מדעת, שהוא נמשך ממדת יצחק, כי המלכות נתבנה מהגבורות, כדאיתא בזוה"ק (האזינו רצו.) ודלת ראשך כארגמן אתקטר גבורה בחמש גבוראן ואתפשטת נוקבא בסטרהא. ונוקבא הוא המלכות, וכמו שאמר דהע"ה (תהילים קי״ט:נ״ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, ואמרו על זה במדרש רבה (בחקותי לה) אמר דוד בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרשקעהכמו שהתבאר לעיל פרשת חיי אות יג: דאיתא עוד בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דא יעקב ואחרי לא יהיה דא דוד. לפני לא נוצר אל דא יעקב, היינו שלא חתם השי"ת על שום בריה קודם שנולדו הג' אבות הקדושים, שהם נקראים נקודה קדמאה וכו'. ואחרי לא יהיה דא דוד, היינו שיהיה בו קביעות קדושה, עד שלא היה צריך בירורים כ"כ, ואף השלא מדעת שלו היה מלא קדושה, כענין דאיתא במדרש רבה (בחקתי לה) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרש, היינו שאף הליכתו שלא מדעת היה מבורר ומכוון אל האמת.. אבל מדתי היא מבחינת "לפני" וכמו שאמר (ויחי מח) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו האלהים הרועה אותי מעודי, שבכל רגע ורגע אני רואה מפורש איך השי"ת מנהיג ורועה אותיקעוכמו שהביא במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויאמר: האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, היינו בכל פרט מעשה שאני עושה, אני צריך שהש"י יאיר עיני איך הוא רצונו ית'. וכן הביא בפרי צדיק ראש השנה אות ח: והנורא כנגד יעקב אע"ה, שאמר מה נורא המקום הזה. פי' כמו שאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו, שהם עבדו בהשתדלותם כל אחד במדרגתו, אברהם במדת אהבה ויצחק במדת יראה, ועל עצמו אמר האלקים הרועה אותי וגו' שאין לו ע"י השתדלותו כלום, רק מה שהשי"ת מאיר לו ורועה אותו וכו'. לקמן פ' ויחי אות עט., ולכן איני יכול להפציר בתפלה, כי אם על דבר מבורר ומפורש לכבוד השי"ת. ולכן אמר (ויחי מט) בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי. והאמנם כי בטח ראה יעקב שהשי"ת יברר אותם לטוב, אבל לא רצה שיתיחד עליהם כבודו, יען שהוא נגד בחינת מדתו, אשר מעולם לא רצה לסמוך עצמו על זה שהשי"ת יברר אותו אחר כןקעזכמבואר לקמן פרשת ויחי אות סג: בסודם אל תבוא נפשי וגו'. היינו שיש בהם בעומק סוד יקר, אמנם שצריכין עדיין להמתיקו, כדכתיב (תהילים נ״ה:ט״ו) אשר יחדו נמתיק סוד וגו' היינו שיש סוד שצריכין להמתיקו. והם היו אומרים שיש להם הבנה בלבם מה לעשות, וביקש יעקב אבינו שכבודו לא ילך עמהם.. וכן מצינו גבי יוסף, מפני שהיה זיו איקונין שלו דומה ליעקב, אמר הוא ג"כ (ויחי נ) התחת אלהים אני ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה, היינו כי לפי בחינתי המעשה איננה טובה לפי מראית העין, אבל ואתם לפי בחינת מדתכם, אתם חשבתם עלי רעה ואלהים חשבה לטובה, היינו שהשי"ת יברר אתכם כי כונתכם היתה רק לטובהקעחוכן נתבאר לקמן פרשת ויחי אות פג: וזהו שאמר יוסף לאחיו, התחת אלהים אני, היינו וכי אני במדרגת אחרי, שיהיה לי בטוחות שהשי"ת יתקן את מעשי וכו', הלא אין זאת דרגא שלי כלל, כי לפי מדתי אני מחויב להיות מעביר על מדותי. ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה, היינו, שרק בכם הניח השי"ת זאת החיים, שאפילו אתם עושים דבר שנראה לעינים על הגוון בשעת מעשה רעה, אף על פי כן מתקן אותה השי"ת אחר כך לטובה, ומראה בה רצונו ית'. אבל אני צריך לפעול כל המעשים באופן שיהיה לפנים גם כן טוב. ועיין לקמן פרשה זו אות סט.. ויען כי רחל אמנו לא היתה אז מתבררת בשלמות במדת הקנאה, לכן אמר לה יעקב כי הוא לא יכול להפציר בתפלה בעבורה לפי בחינת מדתו שהוא "לפני" שבכל מעשיו רואה רצונו יתברך, ולכן כתיב, ותאמר הנה אמתי וגו', וכונתה בזה כענין דאיתא בגמרא (מגילה דף יג.) אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה, ובזה שנתנה שפחתה ליעקב ביררה עצמה במדת הקנאה שכל כונתה היא לשם שמיםקעטכמו שנתבאר במי השלוח ח"א פרשת ויצא ד"ה ותאמר שהובאו תחילת דבריו לעיל הערה קסח ושם מבואר: לפי שנאמר ותקנא רחל באחותה והוצרכה הקנאה להתברר אם היא קנאת סופרים שהיא לשם שמים או קנאה בעלמא כפי דרך הטבע ח"ו וכו'. ע"כ לפי שרחל הוצרכה להתברר במדות קנאה וקודם שנתבררה בזאת לא הועיל לה שום תפלה וכל יגיעתה וכו'. ע"כ ויחר ליעקב, מחמת שמקודם היתה צריכה להתברר קנאתה, אך כשאמרה ליעקב הנה אמתי לפניך וכו' ואבנה גם אנוכי ממנה, מזה נראה שכוונתה היתה לש"ש שהרי הכניסה צרתה לתוך ביתה.:
3