בית יעקב על התורה, ויצא ט׳Beit Yaakov on Torah, Vayetzei 9
א׳ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. פתח התנחומא (בזו הפרשה) ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה כו' ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, כיון שראהו הקב"ה בצרה נגלה עליו בחלום כו'. הענין שמדמה המדרש גלות יעקב אבינו להורג נפש בשגגה הוא, כי דם היינו פירוד שמפריד את הנפש מהגוף, ובמהות הארץ יש בה גם פסולת, ואף שיש בה גם טובות כי היא מצמחת כל הטובות, אבל יש בה גם פסולת ופירוד, ולכן אם ישפך ויגיע עליה דם ומתחברים יחד, הפירוד שנמצא בארץ והדם שהוא ג"כ פירוד, אז תוססת הארץ וצועקת ואינה שותקת, כדכתיב (מסעי לה) ולארץ לא יכופר וגו' כי אם בדם שופכו. והוא כי הארץ לית לה עיינין להבחין בין שוגג למזיד ובין טוב לרע, ולכן יתחייב מכחה אף מי שהרג בשוגג, כי אינה מבחנת בין שוגג למזיד. ולזה מחוייב האדם ההורג שוגג לברוח לערי מקלט, שם הוא מקום הקדושה ומקום העבודה של הכהנים והלוים (וכמש"י כל הענין בפ' מסעי)מאכמבואר בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה האזינו [ה]: כמו שמצינו שאצל הארץ נאמר (במדבר ל״ה:ל״ג) ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו, שאינה מבחנת בין שוגג למזיד, ואצל ערי מקלט שהכהנים והלוים הרעישו כ"כ בעבודתם עד שהכניסו עיינין בהארץ שתבחין בין שוגג למזיד.:
1
ב׳וכענין הזה היה ג"כ ביעקב עם עשו, כי מקודם שקיבל יעקב את הברכות היה לעשו עוד איזה חבור ודביקות בקדושת יצחק, ולאחר שקיבל יעקב את הברכות אז נתפרד עשו לגמרי מהקדושה מכל וכל. וזהו כגוונא דהורג נפש, שמפריד הנפש מהגוף, כן הוא הפריד את עשו מהקדושה, ולכן גלה לחרןמבנתבאר ענינו בנאות דשא למרן מביסקיביץ זי"ע פרשת ויצא ד"ה ויצא [א]: אך העניין הוא כך, כי בתחילה היה עשו צד את יצחק בפיו, שהיה שואל אותו איך מעשרין התבן ואת המלח, כדי שידמה ליצחק שהוא צדיק. אך עתה שקיבל יעקב הברכות, ונודע ליצחק שעשו רשע, אמר עשו בלבו, עתה אעשה כל הרעות באתגליא. וזה דכתיב, יקרבו ימי אבל אבי, ואמר המדרש, אקרב אבלו של אבא, והאיך יתכן זה, הלא עשו זהיר בכבוד אבותיו. אלא בזה שיעשה כל הרעות באתגליא, בזה יקרב מיתת יצחק. ודבר זה היה יעקב גורם, לזה צוותה אותו לברוח לחרן.. ובדרך נגלה עליו הקב"ה בחלום, להראות שאף בשינה שאין בו דעת אז הוא גם כן מחובר להשי"תמגכמבואר לקמן פרשה זו אות יט, כב.. וזאת הבין יעקב אבינו ע"ה מזה שראה שמכל האבנים נעשה אבן אחת, כי בעלמא דפרודא הוא כל בריה משגחת על עצמה ואינה משגחת על חברתה, וכאן נתאחדו האבנים ונעשה מהן אבן אחת, מוכח מזה שהשי"ת שהוא אחד יחיד בעולם שוכן עליהם ומזה הם מתאחדים. ומזה הבין וראה, שהוא מתאחד ומחובר בהשי"ת. וכן השי"ת מתנהג תמיד בכל הסתרות וחשכת הטלטולים, נותן לישראל נשיאת ראש על ידי חלום, כמו יוסף הצדיק אצל פרעה שהלך וגדל על ידי חלום, וכן דניאל אצל נבוכדנצר, וכל זה הוא להראות שאף בכל הטלטולים והסתרות יש בעומק חיבור ודביקות לישראל עם השי"ת, והקב"ה ברוב רחמיו שולח לנו הארה מועטת להתחזק בה לבל להתייאש ח"ו מכל וכל. כי הן אמת הוא שמצד עתיקא קדישא הוא, הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קכט:) שעיינין דעתיקא רומזין לנוני ימא דלית לון כסותא על עינא ולית גבינין על עינא, וכל ההסתרות הם רק מצד זעיר אנפין מסטרא דילן לפי תפיסתנו. ואף שזו התפיסה נראה שאינה אמת בעומק, אכן כיון שהשי"ת העמיד ברצונו שתהיה זו ההנהגה בעולם, שלפי תפיסת הברואים יראה העוה"ז הסתר וחשך, מוכח מזה שגם זה הוא אמת, כיון שרצונו הוא שתמצא זאת בעולם. וכענין דאיתא (יומא סט:) ירמיה לא אמר נורא דניאל לא אמר גבור מפני שאמרו איה הן נוראותיו ואיה הן גבורותיו כו' והאיך עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה כו' מתוך שיודעין בהקב"ה אמתי הוא לפיכך לא כזבו בו, היינו שאמרו רק לפי תפיסתם שהיתה להם אז ולא חנפו אותו, כי כן הוא רצונו ית', עד שאח"כ האיר השי"ת לעיני אנשי כנה"ג הארה מעתיקא, ואז אמרו הן הן גבורותיו והן הן נוראותיומדביאור העניין בתפארת החנוכי על זוהר פרשת ואתחנן (רס.) ד"ה אתה החלות: בכל הדברים שאדם אומר בתפלה זכה ובשבח השי"ת, אינו יכול לשבח רק אם נמצא בו מאור הש"י מה שרואה. וכדאיתא ביומא (סט:) שמשה אמר האל הגדול הגבור והנורא, וירמיה לא אמר נורא, נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו. ודניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו, לא אמר גבור. וכנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה לפי שראו גבורותיו ונוראותיו. וכמו שביאר בענינו כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה. והש"ס מסיים שם, ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה, אמר רבי אלעזר, מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו. ואף שידעו שמשה אמת ותורתו אמת, והש"י הוא גדול וגבור ונורא, אבל איך יאמרו בתפלה שבח הש"י מה שלא נמצא בתוך לבם ראיה והבנה מפורשת. והרי גם גדול גבור ונורא אין ערוך לשבחו, אלא שזה אמר משה שכל כך ראה, וזה הוא השלימות בעולם שלשה מדות אלו, כשאדם משיגם בהתבוננות רוממותו וכו'. עיי"ש.. ומה דאיתא באדרא זוטא (רצ.) דעתיקא קדישא וזעיר אנפין הוא כלא חד מלה, כל זה הוא רק מצד עתיקא נכלל בה גם זעיר אנפין, כי יש בכלל מאתים מנה, אבל מצד זעיר אנפין הוא עולם בפני עצמו, היינו שבאמת נמצא בעוה"ז גלות והסתר, כי כן רצה השי"ת, רק הקדוש ב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מאיר הארה מאורו הזך בכל הסתרות כמו על ידי חלומות (וכמבואר לעיל)מהכמו שמבואר במי השלוח ח"ב מסכת כתובות (ה.) ד"ה השיב: רבי חייא מצדו הכיר שבכל הסתר אפילו היותר גדול גם כן יש חסד אל כל היום, וכדאיתא באדרא רבא (נשא קכט.) שבאור עתיקא קדישא לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה כלא ימינא, ובאמת הכל משורש מלא חסד ורחמים ואף מה שנזכר שם באדרא רבא וזוטא דבזעיר אפין אית שמאלא גם כן, אכן משורש הכל הוא רב חסד כדאיתא (שם קמא.) עתיקא דעתיקין וזעיר אפין כלא חד וכו'.:
2