בית יעקב על התורה, ויגש י׳Beit Yaakov on Torah, Vayigash 10
א׳ויגש אליו יהודה וגו'. יהודה נקרא ארי, גור אריה יהודה (ויחי מט), והענין הוא כי ארי מורה על נקודה אמצעית, כענין דאיתא בש"ס (מנחות צז) והאריאל שתים עשרה על שתים עשרה (יחזקאל מ״ג:ט״ז) והא עשרים וארבעה הוה אלא מאמצעיתו הוא מודדסחבית יעקב ויקרא פרשת בהר אות כב.. ובישראל, יהודה הוא הנקודה האמצעית, שזו הנקודה שנמצא בכל איש ישראלי דבוקה היא תמיד בהשי"ת בלי שום הפסק. וזהו פתיחת התנחומא בזו הפרשה (ויגש ב) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך (משלי ו׳:א׳) בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תקבלו תורתי א"ל הן א"ל תנו לי ערב שתקיימו אותה א"ל אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים א"ל אבותיכם הן בעצמן צריכים ערבים אברהם אמר וכו' א"ל בנינו יהיו ערבים שלנו, מיד קבלן הקב"ה ונתן התורה לישראל. וכשישראל חוטאין הוא נפרע מן הערב, הה"ד (הושע ד׳:ו׳) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ולהבין זאת למה לא השיבם הקב"ה וכי בניכם אינם בני, כמו שהשיב אבינו יעקב לראובן בנו בשעה שרצה לערוב ערובה בעד בנימין אחיו ואמר את שני בני תמית, אמר לו יעקב בכור שוטה וכי בניך אינן בני, כדאיתא בתנחומא (מקץ). אמנם ישראל כוונו באמרם בנינו יהיו ערבים שלנו על נקודה האמצעית שבלב ישראל הטמונה וגנוזה, כי בן רומז על תעלומות לב האדם הכח שטמון וגנוז בו ותשוקתו להולדה, שזה הכח הוא מבורר מאד כולו לה'סטכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת ויחי ד"ה ויחי: כי תעלומות לב האדם נתראה ביוצאי חלציו שעל ידם נתגלה מחשבותיו. וכן מבואר בח"א עדויות (ד.) ד"ה במשנה, והובא גם בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע דף צד: וז"ל: וכן שמעתי דהבנים נקראים תעלומות לב, כי גלוי שורש הנפש דאב הוא דרך הלב. וכן הוא בפרי צדיק פרשת בא אות ב ד"ה והנה, תקנת השבים דף כח.. אך שההולדה שיצאה מכח אל הפועל צריכה להתברר וגם היא תפול תחת הערבות, אכן התשוקה והכח שנמצא בעומק לב ישראל צפוי וקווי לישועה, זה הכח לא יפול לעולם תחת הערבות, כי במעמקי הלב הוא רצון ישראל רק לד"ת בלבב שלם ונפש חפצה בלי שום הפסק, לזה כאשר אמרו ישראל בנינו יהיו ערבים שלנו מיד קבלן הקב"ה, כי יודע אלהים מצפוני לב ישראל שאין להם שום נטיה מרצון השי"ת בעומק לבם. וזהו שאומר שם (תנחומא ויגש) שכשחוטאין ישראל הוא נפרע מן הערב, הה"ד ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני, והוא כי אם ח"ו יחטא האדם אזי יש לו מיחושים פן ואולי נעתק בעומק הלב מהשי"ת, ואז אומר השי"ת אשכח בניך גם אני, כביכול אף אני בצער, מאחר שלפני השי"ת גלויים מצפוני לב האדם שעומק לבו נדבה לאהבת ויראתו ית' בתמידות, אכן ישראל שנעלם זאת מעיניהם שעומק לבם לא סר מלנטות מאחר רצון השי"ת וסובלים מאד מיראתם זאת, ואז גם השי"ת כביכול מצטער בצערן של ישראל. ומה שהשיב אבינו יעקב לראובן בכור שוטה וכי בניך אינם בני, הוא מפני שראובן כוון על בניו שכבר נולדו בעולם שהם יערבו בעד ערבותו, אזי אמר לו וכי בניך אינם בני, הלא ערבך ערבא צריך. אכן כאשר אמר לו יהודה תנה אותו על ידי וגו' שיהודה הוא ברזא דהוד פנימיות ומעמקי הלב, שזה לא יפרד לעולם מישראל אף כרגע להיות בין האומות, אזי קבל אבינו יעקב את דברי יהודה ושלח את בנימיןעלקמן פרשה זו אות טו, טז.:
1
ב׳ומדת ההדר, מדת יוסף הצדיק, שהוא יפה תאר ויפה מראה אף על הגוון, את זה יגזלו לפעמים העכו"ם מבין ישראל, ואז יצרכו ישראל לברר את עצמם שלא זה הוא ההדר שבישראל, שרחוקים המה זה מזה כרחוק מזרח ממערב, וכל זמן שלא יתברר זאת אזי הוא שכינתא בגלותא. ואף שכל ההדר שלהם הוא רק שקר החן, אכן מאחר שנקרא חן, יש בו איזה נקודה טובה. וכמו שמצינו שנבוכדנצר הרשע זכה למלוכה ע"י שפסע ארבע פסיעות לכבודו של הקב"ה כדאיתא בש"ס (סנהדרין צו.), ואף שרק על הלבוש עשה זאת, ובפנימיות לבו היה מלא רע, וכמו שמצינו בו (תנחומא משפטים ד) שמתחלה צוה לפרנס עניים מאוצרותיו ואח"ז אמר הלא דא הוא בבל רבתי וגו' (דניאל ד׳:כ״ז) וכדאיתא גם בתנחומא (וארא יז) אלולי שהקב"ה דן את הלבבות והמחשבות, קלס נבוכדנצר בפסוק זה כשם שקלס דוד בספר תהילים וכו'. אמנם זה הוא כאשר יפתח השי"ת את עומק לב האדם, אזי נראה מפורש שישראל דבוקים בתמידות בהשי"ת, מה שאין מזה בעכו"ם אף שמץ מנהו, אבל כל זמן שלא יפתחו הלבבות אזי הוא שכינתא בגלותא ועולם כמנהגו נוהג, ולזה באה לו ההצלחה הגדולה בעולםעאמבואר לקמן פרשת ויחי אות ל: איתא בגמרא (סנהדרין צו.) על נבוכדנצר שאמר להו היכי כתביתו, אמרו ליה הכי כתבינן אמר להו קריתא ליה אלהא רבא וכתביתו ליה לבסוף וכו' רהט בתריה כדרהיט ארבע פסיעות וכו' ובשכר זה זכה למלוך, זה הוא מפני שבעולם הזה אין הבירור בשלמות, ואין ידוע אם דיבורו של אדם יוצא מעומק הלב אם לאו. ואלו היה השי"ת פותח את לבות בני אדם לראות את מעמקי הלב, אז לא היה מגיע לו שום שכר בעד דיבורו הטוב, כי היו רואים שדבורו של נבוכדנצר וכדומה הוא רק על הגוון ואינו כלל מעומק הלב. אך שהשי"ת הציב, אשר טרם שנגמרו הברורין של ישראל בשלמות הגמור, לא יפתחו בעולם הזה לבבות בני אדם לראות אם דבורו יוצא מעומק הלב אם לאו, ולכן הוא השורת הדין לשלם לו שכר טוב בעולם הזה בעד מפעליו, ואף שעומק לבו מלא הוללות.:
2
ג׳וכענין דאיתא בש"ס (ע"ז נב:) הרי שגזל סאה חטים וזרעה בדין שלא תצמיח אלא עולם כמנהגו נוהג. והענין בזה הוא, כי קריאת שמע ושלש ראשונות שבתפלה מכונים לזריעה, שאז האדם מוסר את כל קניניו להשי"ת (וכמש"נ באריכות בכמה מקומות). והאמצעיות הם הצמיחה. ושלש אחרונות הם הקצירה וכדאיתא ג"כ בתקוני הזוהר (תיקון יח לה.) שהאמצעיות הם כנגד מה בקשתך והאחרונות הם כנגד ותעש. וזריעה הוא שמאמין בחי עולמים וזורע. ואף שטבע הארץ הוא שמכלה ומבלה כל, עכ"ז הוא מאמין בהשי"ת ומחזיר כל קניניו להשי"ת, לזה משפיע לו השי"ת תוספת מרובה על העיקר ומצמיח לו כל הישועות. אכן, מי שגוזל תבואה וזורעה, משמע מזה שאיננו מאמין בהשי"ת להכיר שרק השי"ת הוא הנותן כח לעשות חיל, כי אם היה מאמין גם הוא, אזי היה בטוח בה' שגם לו ישפיע מטובו ולמה יגזול מה שנשפע לחבירו, משמע מזה שעומק לבו סרה מזה הדרך ורצון השי"ת. אמנם מאחר שעל הגוון לא ניכר שום הבדל בין הזורע תבואה גזולה לבין הזורע תבואתו, כן זה טומן בארץ כמו זה, לזה עולם כמנהגו נוהג, כי בעוה"ז נסתר ונעלם מעין כל חי עומק לב האדם מה הואעבמבואר בתפארת החנוכי (הקדמת הזוהר דף א. ד"ה וזה העניין שכרה דוד) לבאר הגמ' אשר מה שהעולם כמנהגו נוהג, הוא מחמת שמלכות שמים הוא בהסתר פנים, שאין האור מתגלה בה. כי ענין זריעה ביאר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שהוא ענין תפילה, כמו שבתפלה שאדם מוסר נפשו להש"י, ע"י שמכיר רוממות הש"י, מוסר נפשו בכל לבבו לרצון השי"ת, כמו שהאדם זורע ומחזיר עצמו למקורו, ולכן נותן לו הש"י הוספת טובה. כמו כן הזריעה הגשמית היא לבוש לתפלה, וע"ז נקרא בש"ס (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים וכדפירשו בתוס' שמאמין בחי העולמים וזורע. אכן כל זמן שאין מלכות שמים באור בהיר [רק] בסוד עולימא שפירתא דלית ליה עינין כמבואר בסבא דמשפטים (צ"ה.), לכן אף מי שאינו מאמין בלב בהש"י, ג"כ יכול לעשות פעולה גשמית שנראה כמאמין. ועי"ז יצמח גם זריעתו, אף שלבו מלא מרמה, שזה הציב הש"י, שהעולם ינהג כמנהגו. אבל בעת שיושלם פגימת הירח, אז מי שאין לבו בהיר, לא יוכל להציב לו שום גוון מעבודה וממילא זריעה גזולה לא תצמיח, כי יהיה גלוי שזה אינו זורע כלל. וכן בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה האזינו [ה]: וארץ מרמזת על הסתרה ששם מלכות שמים אינו בהתגלות, רק לית לה עיינין, כי על הארץ נדמה שעולם כמנהגו נוהג, כדאיתא בש"ס (עבודה זרה נ"ד:) הרי שגזל סאה חיטים וזרעה בקרקע בדין הוא שלא תצמיח. היינו, כי באמת כל כח הצמיחה הוא רק מהאמונה של האדם שמאמין בהשי"ת, ומבטל עצמו להשי"ת וזורע, כדאיתא בש"ס (שבת ל"א.) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות בשם הירושלמי שמאמין בחי העולם וזורע, ומזה הוא עיקר כח הצמיחה. וזה שגזל סאה חטים, נשמע מזה שאין לו אמונה בהשי"ת, כי אילו היה לו אמונה בהשי"ת לא היה גוזל, והיה בדין שלא תצמיח, אלא מחמת שמציב גוון מזריעה עי"ז הוא צומח, וזה נקרא עולם כמנהגו נוהג. וזה מורה שבהארץ אינו בהתגלות מפורש מלכות שמים. וע"ע בתפארת יוסף פ' אחרי ד"ה ולא תקיא.:
3
ד׳וכל גלותן של ישראל הוא רק למען קחת ההדר שנבלע בין העכו"ם ולנטעו בישראל. ועיקר הקושי מזה הגלות היה גלות מצרים, שיוסף הצדיק שהוא ברזא דהדר נבלע בין האומות, ולא היה להם עוד שום ד"ת אז, ולא ידעו במה המה נבחרים לחלק ה' ולנחלתו. אבל אחר שהשי"ת נתן לנו את התורה והגדילה והאדירה, לזה הוא נקלה לברר את ההדר מגלות מצרים. ולזה כששמו את יוסף בבור ולא היה להם ההדר היה חלום פרעה שארבע עשרה שנה לא יהיה חריש וקציר. ואחר שהוציא אותו מהבור והיה להם ההדר היה המשפט שרק שבע שנים לא יהיה חריש וקציר. ונשתהו ישראל בגלות עד שנתבררו שאין בין העכו"ם אף ממדת ההדר כלל, והוציאו משם אף את עצמות יוסףעגמבואר בתפארת יוסף פורים ד"ה ויבא עמלק וזה לשונו בתוך הדברים: וכל זמן שהיו ישראל אצלם בגלות לא נאבדו כיון שהיו לבוש ליוסף הצדיק, הגם שהיו לבושים רחוקים מ"מ לא נאבדו, כי הלבושים של ישראל אף הרחוקים יש להם קיום. ולפיכך אצל הגאולה כתיב (שמות י״ג:י״ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי כל זמן שהיה אצלם נקודה של יוסף הצדיק היה להם קיום וכו'. ואח"כ כשניטל מהם נקודת יוסף הצדיק נאבדו לגמרי כרגע אחת. וענין עצמות יוסף מבואר בכמה אופנים בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות כא – כו עיין לקמן פרשה זו אות לב בהערה קסו שם.. ולעתיד יהיה ההוד וההדר לחי עולמים, שיתברר שבמקום שהיה הוד ופנימיות שם היה גם הדר, לא כן בהעכו"ם, שלא היה להם שום פנימיות ומדת ההוד לא היה להם שום חלק אף בההדר. רק ישראל שהיה בהם מדת ההוד, היה להם אף ההדר בתמידות בלי שום הפסק. וכאשר בא אבינו יעקב מצרימה, ויהודה לפניו שהוא ברזא דהוד, והיו יחד באחדותא עם יוסף הצדיק שהוא ברזא דהדר, היה להם רמז מישועת העתיד, שהיתה להם השפעת ה' בשלמות ע"י התחברות הוד והדר, שזה הוא עיקר העבודה בישראל. כי לעתיד שיתגלה ויתברר זאת בשלמות ויתחברו יחד יהודה ויוסף עץ אחד, אז יהיה ההוד וההדר לחי עולמיםעדעיין לעיל פרשה זו אות א ד"ה העולה לנו ובהערה יב שם.:
4
ה׳וע"ז מורה ההפסקה שבין אלו שני הפרשיות מקץ ויגש, אף שענינם אחד, שבפרשת מקץ יוסף הוא ראש ההנהגה, שחלקו בקדש הוא מעשה המצוות מים עליונים. ובזו הפרשה יהודה הוא ראש ההנהגה, שחלקו בקודש הוא ד"ת המים התחתונים, שזה מורה על הבירור שיברר השי"ת אף את המים התחתוניםעהמבואר העניין היטב לעיל פרשת וישב אות יז ד"ה ובזו הפרשה עיי"ש היטב ותבין.. ולאבינו יעקב ע"ה הראה השי"ת בזו ההנהגה כל הסדר מהגליות עד הישועה העתידה לבא, ואף את הישועה הראה לו. ואף כי הגלות לא היה רק לדור אחרון, אכן אבינו יעקב ראה באספקלריא דנהרא כל הרפתקאות אשר יעברו עליהם עד יום האחרון. והוא, כי אלו השבטים הם כלל הנהגה מכל הששת אלפים שנה שבהם מנהג השי"ת את העולם. וכדאיתא במדרש (רבה ויגש פרשה צג) שכל השבטים סלקו ופטרו את עצמן מכל זה, ואמרו, מלכים מדיינים זה עם זה אנו מה איכפת לנו. ורצועה של ארץ העמים מפסקת ביניהם, כדאיתא בש"ס (חגיגה כה.) רצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה. גליל הוא בחלקו של יוסף ויהודה הוא בחלקו של יהודה. וצריך האדם לדלג את הרצועה, ועבודת האדם הוא, שלא יצטרך לדלג את הרצועה בבת אחת רק יעבור על יד על יד, וע"ז באה הבטחת השי"ת לישראל בתורה כמה פעמים שיאריכו ימים (יתרו, תצא), והוא שימיהם יאריכון עד אשר יעברו את זו הרצועה מעט מעט, ולאחד ולחבר השתי קדושות יחד. וקדושת מים התחתונים יקרה במעלה מקדושת מים העליונים, שהוא כענין שאומר הכתוב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים, שהשי"ת יברר שלא זנח אותם מעולם ה', וגם ישראל אחור לא נסוגו מאחרי השי"ת אף רגע אחד, מה שאין להבין זאת בשכל עוה"זעוכמבואר במי השלוח ח"א תהלים (קלא) ד"ה שיר: היינו שדוד המלך ע"ה אמר לפני הש"י כי בכל חטאי ישראל לא נעתקו מהש"י, ורק כתנוק הנעתק משדי אמו, אף שמסיב פניו מאמו ליקח דבר מה, מחזיר פניו לאמו שלא תלך ממנו. ובתפארת יוסף ברכות (ב.) ד"ה אמר מר: כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר לעתיד יראה השי"ת מפורש לעיני כל, אשר האומה הישראלית המה שייכים לחלקו של הקב"ה ממש. כי בעוה"ז הוא בהעלם גדול, ובעוה"ז צריך האדם לברר עצמו מצידו איך הוא שייך לחלקו של הקב"ה. שאני לעתיד, יראה השי"ת מפורש כי המה היו דבוקים תמיד בהשי"ת ובכל פעולתן כוונו לרצון השי"ת, כעין דכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים. ובעוה"ז מחמת שהארה זאת הוא בהעלם, צריך זאת אריכת הזמן שיברר האדם את זאת. ועיין עוד מי השלוח ח"ב תזריע ד"ה אדם, לעיל פ' וישלח אות לו.. וע"ז הם כל עבודת האדם לחבר ההוד וההדר, ד"ת עם מעשה המצות, יהודה ויוסף, לעץ אחד, כי אם מדת ההדר הוא בגלות בין האומות, אזי נקטן מדת ההוד בישראל ורצועה מפסקת בין ד"ת למעשה המצות, והוא שנמצא יראה המפסקת תמיד ביניהם. וכן מצינו בדור המדבר שהיו עצם ד"תעזכדאיתא בתפארת יוסף פרשת במדבר ד"ה וידבר [א]: דהנה זה היה עבודת דור המדבר, שהכניסו את כל ההתפשטות שיש בעולם בד"ת, שאין דבר בעולם שלא יהיה נכלל בד"ת, כמו שנאמר (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, היינו שהראו בעבודתם איך שכל הדברים וכל ההתפשטות הכל נכלל בד"ת., ודור באי הארץ שהם ברזא דמעשה המצות, היתה יראה מופלגת מפסקת ביניהם (וכמש"נ בפ' במדבר):
5
ו׳ועל זה מרמז ההפסקה שבין השני פרשיות. בפרשת מקץ, יוסף הוא השליט ומושל והמנהיג בעולם ע"י מעשה המצות. ובפרשת ויגש, יהודה הוא אשר גבר באחיו הראש המנהיג בעולם באור ד"ת, ומזה נצמחו כל הישועות. והבין מזה אבינו יעקב כל אשר יעבור על עם ישראל עד עת קץ, שאז יתחברו יהודה ויוסף לעץ אחד, ויהודה יהיה ראש ההנהגה. שבאמת העיקר בישראל הוא פנימיות הלב, ולעתיד יתברר זאת מפורש לעין כל, שמעולם לא היו ישראל בגלות, ולא עלה עליהם עול בשר ודם, ולא סבלו כלל אף כרגע, מה שאין להבין זאת בשכל עוה"ז. אך נוכל להבין אפס קצהו מאחי יוסף, שמתחלה סברו שמתוכחים עם מלך עכו"ם והיה להם פחד ורעדה, וניקח מהם שמעון, ונראה להם בתפיסת שכלם שעומדים בסכנה גדולה. וכאשר התודע להם יוסף, אז ראו שמעולם לא היו בסכנה רק עם אחיהם הדורש טובתם היו מתוכחים בשבת אחים גם יחד, שמעולם לא היה חפץ ברעתם. מזה נוכל להבין ישועת ה' העתידה להיות במהרה בימינו, שאז יפתח השי"ת ויגלה לעין כל אף בתפיסת אדם שמעולם לא עלה עליהם עול בריה ולא סבלו כלל, והיו כאשר לא זנחתיםעחעיין לעיל פרשה זו אות ג ד"ה אמנם ובהערה כט שם.. ואז יהיה העיקר מים התחתונים בחינת דיבור יהיה יקר מאמירה, וכענין דאיתא בזוה"ק (תרומה קנד.) שקדושת השלחן הוא יקר במעלה מקדושת לחם הפנים שמונח עליו. וכמו הכרם עם הענבים, שאף שבהפרי יש טעם והדר יותר מהנמצא בכרם עצמו, מ"מ הכרם הוא העיקר וכחו גדול מהכח שנמצא בהפריעטוזה לשון הזוהר הקדוש תרומה (קנד.): פתח ואמר ועשית שלחן וגו', שלחן דא איהו לתתא לשוואה עליה לחם דאפיא, מאן עדיף דא מן דא לחם או שלחן, אי תימא דכלא איהו חד, הא שלחן מתסדרא לגבי ההוא לחם, ותו שלחן לתתא ולחם עליה, לאו הכי אלא שלחן איהו עקרא בסדורא דיליה לקבלא ברכאן דלעילא ומזונא לעלמא, ומרזא דהאי שלחן נפיק מזונא לעלמא כמה דאתיהיב ביה מלעילא {שפע המזון היורד לעולם יורד מהשלחן עצמו ולא מהלחם} וההוא לחם איהו איבא ומזונא דקא נפיק מהאי שלחן, לאחזאה דהא משלחן דא נפקי פרין ואבין ומזונא לעלמא {הלחם שעל השלחן הוא רק פרי ומזון שיוצא מהשלחן, לפיכך השלחן עיקר והפרי טפל} אי לא אשתכח כרם ענבין דאינון איבא דנפקי מניה לא יהון משתכחין, אי אילנא לא יהא איבא לא ישתכח בעלמא. בגין כך שלחן איהו עקרא, מזונא דנפיק מניה איהו ההוא לחם הפנים., ובעוה"ז הוא למעלה מתפיסת האדם ישועת ה' שיעשה לעתיד בקרב הארץ:
6