בית יעקב על התורה, ויגש ט׳Beit Yaakov on Torah, Vayigash 9
א׳ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו' כי עבדך ערב את הנער וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל. אמירה הוא בלחישה כדאיתא בזוה"ק (אמור פח:), וזה מורה על ד"ת פשוטים השוים לכל בריה, את זה תעשה ואת זה לא תעשה. לי דבר צור ישראל. מדבר בבעל תשובה שאירע לו כשלון, יברר אותו השי"ת שלא חטא מעולם, וכל אשר פעל עשה ברצון השי"ת, ורק לו הותר לעשות זאת מפני שבו פעלו הד"ת בעומק יותר בהתחזקות, שכן מרמז לשון דבר שהוא לשון קשה, כמד"א (מקץ מב) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. ותיבת צור ג"כ מורה על תוקף ועזוז. לכן אין לו שום אשמה בכל אשר פעל ועשה, ואף שלעין אדם נראה שהוא ההיפך מרצון השי"ת, אכן לזה האדם בפרט התירה התורה לעשות גם זאת, עד היכן, עד שהזדונות נחשבים לו לזכיות, מפני שמתברר שאף בשעת החטא היה עמו הש"י בבחינת דבר. מושל באדם צדיק. היינו שהבעל תשובה מושל על בחינת צדיק, שמעלתו עולה למעלה ממעלת צדיק, שבמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אין יכולין לעמוד (ברכות לד:). מושל יראת אלהים. היינו אם החטא נוגע בדבר תורה, מושל עליהם הבעל תשובה, כי תשובה מרפא את הקודם, ויתברר זה שמעולם לא עבר על חק התורה, וכל אשר עשה התירה לו התורהנזכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות ד ובהערה ל שם.. ומי אמר זאת על עצמו, הלא דוד מלך ישראל, נאם הגבר הוקם על, עולה של תשובה (עבודה זרה ה.). שכל השבט יהודה הם בבחינת בעל תשובה, שבעשותם פעולותיהן נראים זר לעין תפיסת אדם, ואחר זמן מתברר לעין כל שכן צוה השי"ת. וכמו שמצינו ביהודה אבי כל זה השבט, שכל פעולותיו בעידנא דהוה עסיק בהם היו נראים לעין ההיפך מרצון השי"ת. וכן ערבותו על בנימין, שאמר לאביו יעקב (מקץ מג) תנהו על ידי אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לאבי כל הימים, מהיכן יעלה על דעת אדם לחשוב לעצמו כח ואון כזה להתפאר במה שאין בידי אדם אשר לחציר נדמה, היום כאן ומחר איננו מה ידע מה ילד יום, וע"ז כתיב (תהילים צג) היחברך כסא הוות, שהכסא שתחשוב לעצמה הויה וכח לא ישב עליה השי"ת. ומה נפלאו דברי יהודה אלה מתפיסת שכל אדם, אכן היה לו לומר לאביו תנהו על ידי ובכל כחי ומאדי אתן עיני ולבי עליו לשמרו בכל אשר נלך כל הימים אשר יתנני ה' בחייםנחמקור העניין במי השלוח ח"א פרשת ויגש ד"ה ויגש [א] עיי"ש בהרחבה. ובגליון שם אות ג עיי"ש.:
1
ב׳אכן יהודה לא חידש כלל בזה שערב עתה בעדו באומר פיו, כי מבלעדי זאת הוא נקשר בשורש חייו במדת יוסף ובמדת בנימין עד שלא יוכל להיות מבלעדם. כי בשבט יהודה נמצא תקיפות עצומה בלבו שהוא דבוק בהשי"ת, כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז. וע"ב) ודוד בגין דוכתיה דאיהו חי לא הוה נאים אלא שיתין נשמין וכו' חזקיה אמר חי חי הוא יודך בגין דחי אתקריב לחי דוד מלכא איהו חי וקורבה דיליה לחי עולמים. והוא, כי מדת יוסף ובנימין צדיקא דלעילא וצדיקא דלתתא נקראים חי כדאיתא בזוה"ק, ומדת יהודה נקרא צור לבבי, כדאיתא בזוה"ק (אמור צג:) לך אמר לבי דאיהו אחיד ביה דדא בגין מלכא עלאה אמר וכו'. מזה יש בו תקיפות גדול, מאחר שעומק לבו נקשר בעבותות האהבה להשי"ת, לזה הוא מחריש מתאפק עד אשר יערה רוח ממרום להושיע את עמו ישראל באתערותא עלאה, ומצדו לא יעורר כלל. ומדתו הוא כענין דאיתא בש"ס (יומא סט:) למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה ואמר האל הגדול הגבור והנורא. אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא. אתא דניאל אמר נכרים משתעבדין בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו אדרבה הן הן גבורותיו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו וכו'נטכמבואר הענין בסוד ישרים פורים אות ג: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. ביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה מאחר ששכב איזה גבורה ניכר בו ואיזה שבח יש לארי כאשר שכב, הלא שייך לשבח גבורת ארי רק כשקם אבל לא כששכב. וביאר הוא ז"ל שזה הוא ע"ד מאמרם ז"ל בגמ' (יומא ס"ט:) שאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה ואמרו הן הן גבורותיו וכו', היינו כי מי שאינו גבור תקיף אינו יכול לעצור עצמו לבל ינקום מיד משונאיו, אבל מי שהוא באמת גבור תקיף ובטוח בכוחו שיוכל תמיד לנקום משונאיו, אינו ממהר לנקום מיד ויכול לעצור עצמו עד שיתמלא סאתם ואז ישלם להם כפועלם. וזהו שאמרו הן הן גבורותיו, כי מזה שכרע ושכב וממתין מלנקום, מזה בעצמו ניכר עוצם גבורתו. ועיין עוד סוד ישרים א' דפסח אות ט, והרחבת הדבר לקמן פרשת ויחי אות ע ד"ה וזהו.. והוא שהשי"ת כסה והלביש את פנימיות שורש הרצון הפנימי, שלא יהיה בהתגלות מפורש מה הוא הבנין שהשי"ת בונה בזה, לכן נדמה בעוה"ז שכביכול תשש כחו של מעלה, ואין בו כח ח"ו לקום ולהתעורר למחות בעוברי רצונו ית'. אמנם כאשר יבא היום הגדול והנורא, שיפתח השי"ת את ההסתרה הגדולה הזאת, אזי יתגדל ויתקדש שמיה רבה עוד יותר, שיכירו וידעו כח אלהינו שראה בעלבונו ושמע חרפתו ושתק, או אז יודע מה בנה השי"ת ע"י ההסתרה:
2
ג׳וכן הוא שבט יהודה בעוה"ז בזה הלבוש, שלפעמים נדמה לעין אדם שמעשהו זר, אמנם בעומק הם מלאים כבוד שמים, מאחר שעומק לבו דבוק בתמידות בהשי"ת, לזה אינו חושש אם למראה עין אדם ידמה שאין בפעלו כבוד שמים, כי גם בזה הוא מכוון שיתגדל כבוד שמים ביותר, לכן לא יביט מה ידברו העם עליו, אף שאין נראים בגוון יפה לעיני אדם, אכן מזה יוכל לבא להתפשטות ביותר. לזה הוא צריך תמיד למדת יוסף הצדיק, שהוא רזא דברית קיימא, שענינו הוא לצמצם כל מדה שלא תתפשט. וזהו שהבטיח השי"ת ליעקב אבינו ע"ה (ויגש מו) ויוסף ישית ידו על עיניך. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. והוא, שיצמצם כל מדת השבטים הנכללים ביעקב אבינו ע"ה בעת שיהיו בגודל תקיפות מהתעלות השגתם, אז יוסף ישית ידו על עיניך, לצמצם מדתם שלא יתפשטו יותר מדאי בלבוש החיצון. כי כל הצמצומים מדקדוקי תורה שאדם צריך לכוף עצמו אף שלבו מלא רצון, כמו שמצינו בש"ס (שבת פח.) שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, אף שאמרו נעשה ונשמע. וכן כמה דברים שאסרו חכז"ל מפני החשד ומפני מראית עין, כל זה הוא ממדת יוסף הצדיק יפה תאר ויפה מראה אף על הלבוש החיצון, ולא ישען על שתוך לבו מלא אהבה ורצון להשי"ת להתפשט על זה הסמך. כי כל מעלה פנימיית, אם יתפשטה אדם על הלבוש, אזי נראה על הלבוש שכועס ורוגז, ובאמת לאדם זה מותר לכעוס, שכעסו הוא מלא נדיבות, כל כי האי רתחא לרתחו בני אדם, והוא כמו האב הרודה את בנו והרב הרודה את תלמידו להדריכו בדרך טובים ללמדו להועיל, שזה הוא באמת מפני שבמעמקי לבו הומה על בנו ועל תלמידו לכן הוא מיסרהו עד הכאה, מגודל נדיבות לבו וטובת עינו אליו להדריכו בדרך חיים שייטב לו כל הימים. והעומד מנגד נראה לו זאת לרצח, והוא מפני שאין לו שום נפקותא אם ייטיב פעלו ואם ירע. אבל אביו ורבו המצפים טובתו, לכן יכריחוהו ללכת דרך סלולה מסלול הקדש. וכן מצינו בדוד המלך ע"ה, שלבו היה מלא אהבת נדבה לעם ישראל, עד שחכז"ל אמרו שעליו אומר הכתוב מקרב אחיך תשים עליך מלך, ועל הגון היה נראה כשופך דמים כדאיתא בזוה"ק (מצורע נו.) ובמדרש רבה (תולדות סג) והוא כי כל מה שהפנימיות גדול ביותר, אזי נדמה על הלבוש ההיפך ביותרסכמבואר במי השלוח ח"א פרשת קרח ד"ה ומדוע תתנשאו [ב]: כתוב (ישעיהו נ״א:ט״ו-ט״ז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. והענין בזה כי בכל נפש מישראל נמצא נקודה טובה ויקרה אשר חלק לה השי"ת בפרט, אך בעוה"ז הנקודה הזאת היא בלבוש שנראה להיפך וזה פירש ובצל ידי כסיתיך. והנה גם לנפשות יקרות תיקן הש"י לבושים הנראים היפך מיקרותם וכו'. וכן דהע"ה שהיתה מידתו להיטיב לכל ישראל והיה אוהב ישראל כדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור א') יבקש רצון זה דוד שהיה אוהב את ישראל, ועליו נאמר (דברים י״ז:ט״ו) מקרב אחיך תשים עליך מלך היינו מי שנמצא בו אהבה לכלל ישראל. ועל הלבוש היה נראה להיפך כדאיתא (בראשית רבה פרשה סג) בשעה שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא ח"ו הוא שופך דמים כעשיו והשיב לו הש"י עם יפה עינים וכו'. עיין לעיל פ' תולדות אות ב ד"ה ולפי, פ' וישלח אות ב ד"ה ואכרתה, פ' וישב אות לט.. וזהו ממדת יהודה היפך ממדת יוסף, מפני שסמוך לבו בטוח בה' אחר שתוכו רצוף אהבה, לכן אינו חושש כלל למראית עיני אדם ולחשדם, אחר שהוא הלב והרצון מהשי"ת, לכן הוא עיקר מדתו ליישר לבו שיהיה קשור תמיד בעבותות האהבה להשי"ת. ומדת יוסף הצדיק הוא לעצור כל כח התקיפות להצפינו בתוך לבו, שלא יתראה על הלבוש מהתקיפות שבלב יהודה. וכדאיתא בהאר"י הק' (שער המצוות פרשת תצא – מצוות מעקה) בענין מצות מעקה שלא יפול הנופל ממנו (וכמש"נ בפ' תצא) שהמצוה הוא לכפוף מהגג עצמו למעלה, והוא שלא יתפשט אדם על הלבוש ביותר עד שלא יהיה ניכר פנימיות לבו, אכן יצמצם את עצמו שיהיה ניכר אף גם על הלבוש מעמקי לבוסאנביא דברי רבנו האריז"ל בשער המצוות פרשת תצא ענין מעקה וזה לשונו בתוך הדברים: והנה בתחילה נאצל עולם האצילות, ואחר שנאצל עולם הזה הנקרא אצילות, אז אימא עלאה שבאצילות פירשה מסך אחד, להבדיל בין עולם האצילות לעולם הבריאה. והמסך הזה, הוא נקרא קרקע עולם האצילות וכו'. ולכן פשוט הוא שיש כח בלבוש דאימא, להתפשט ולהלביש כל ארבע העולמות שלמטה ממנה, עד סיום העשיה. האמנם כדי לעשות המעקה הנזכר, סביב גג הבריאה וכו' לכן כאשר נתפשט הלבוש הנזכר וכו' אז לא רצה להתפשט יותר למטה, אבל חזר לזקוף שולי הלבוש ההוא למעלה וכו' וחזרו ועלו ונעשו בחינת מעקה בגג הבריאה והיו כעין כתלים אל האצילות, שלא יפלו אורותיהם למטה כנזכר. ועיין בתפארת יוסף פרשת תצא ד"ה כי תבנה, מס' תענית (ח.) ד"ה אין תפלתו.:
3
ד׳ובנימין הוא צדיק תתאה, ועומד על המצפה מצד השי"ת, ששורש הפנימי מרצון השי"ת לא יתפשט ביותר בעוה"ז. כי שורש הפנימי מהשי"ת לישראל הוא להיטיב להם רק בעולם שכולו ארוך, עולם הנצחיי, כי מה הם נחשבים כל הטובות שבעוה"ז שהוא רק לפי שעה, לזה לא נחשבו בעיני השי"ת אלו הטובות להיטיב לאדם בהם רק טובות נצחיים. ובנימין הוא העומד על הספר ומכניס כל הטובות מבין העכו"ם לישראל, וכדכתיב בו (ויחי מט) בנימין זאב יטרף וכמש"נ במי השלוח (ח"א וח"ב פרשת ויחי ד"ה בנימין)סבעיין לעיל פרשה זו אות א ד"ה ויהודה וד"ה אכן בשעה ובהערה ט שם.. והוא המעורר רצון בהשי"ת לקרב ולמהר כל הישועות, שלא יחריש השי"ת להתאפק עד עת שיתברר כל אחד בזמנו, כי האומות עובדי עכו"ם, לפי שניתנו להם כל הטובות רק לפי שעה, לזה המה מתפשטים בכל טובה בגודל זרם תאותם בתשוקה גדולה לכל עניני טובות עוה"ז, וכדאיתא בפסיקתא (פסיקתא טז) ובמדרש רבה (פנחס כא) ובמדרש תנחומא (פנחס יג) אותי זמנו לאותה סעודה שלא נחסר בה אלא רמוני בדן ונטל טבלא שהיתה שוה ששה ככרי זהב ושברה. והשיב טעמו על זה שעשה זאת, מפני שלא ניתן לו רק טובות עוה"ז ואם לא יתענג עכשיו מתי יקבל עולמו. וכדאיתא שם, אתם אומרים העוה"ז שלנו והעוה"ב שלכם, ואם אין אנו אוכלין עכשיו אימתי אנו אוכליןסגמבואר במי השלוח ח"ב בסוף הספר בד"ה למדרש רבה ותנחומא: כי לישראל עיקר השלימות שלהם הוא בעת שחסר להם איזה דבר, ומזה ידעו ויכירו שהם מוכרחים לבוא להשי"ת שהוא ישלים להם חסרונם, נמצא שזה הוא אצלם עיקר השלימות, אבל בעכו"ם שהשי"ת נותן להם בעוה"ז כל הטובות להאבידם, ולכן בעת שנחסר להם דבר מה אין להם נייחא ולא ישרה נפשם בהם. ומוסיף בזה בסוד ישרים סוכות אות סה, על מעשה זה של העכו"ם שעשה סעודה: והוא מאחר שלא היה לאל ידו למלאות כל תשוקתו ותאותו, נמאס אצלו כל יגיעת רכושו. וכן מבואר בבית יעקב הכולל פרשת פנחס ד"ה ולא כליתי.. ואף גם תשוקה זאת יעורר בנימין לישראל, שאף שעיקר טובת ישראל צפונה לעתיד לבא, אכן לפי שהקב"ה צופה שייטב לישראל אף בעוה"ז, לכן יעורר תפלה שימהר יחישה השי"ת להושיע רב טוב לישראל, מאחר שעתיד הקב"ה לברר את ישראל, א"כ מה איכפת ליה לקב"ה אם ימהר ויקרב ישועתו עוד בעוה"ז להשפיע להם טובה. ולכן לא היה יסוד למזבח רק בחלקו של בנימין, כדאיתא בש"ס (זבחים נג:), ועל היסוד היו שופכים כל שירי הדם. כי ענין זריקת הדם הוא, כמש"נ בפרשת ויקרא בענין הקרבנות, שהקנין הוא אחד עם האדם, ומעלה מקנינו להתכלל בשור שבמרכבה, והאדם בתפלתו בשעת הבאת הקרבן מכניע לבו בקבלת עול מלכות שמים, ונכלל דמו בעבודה של הכהן שמקריב קרבנו. והשיריים שנשפכים ליסוד המזבח הוא, כי הארץ תעזור לעורר צעקת האדם בלבו בהבאת קרבנו, כדכתיב (מסעי לה) ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, ולכן תעורר לעזרת תפלת האדם, שיעשה רושם בקרבנו, שיקבע צעקתו ויושע בקביעות קדושהסדהרחבת הדבר בבית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות א ונביא כאן מעט מדבריו הקדושים: וזה עניין הקרבנות, שהם מאלו המינים שיוכלו להתכלל באש של מעלה וכו' כי הבהמה אף שאין לה דעת, מ"מ לפי שמקור חיות הבהמות הוא מפני שור שבמרכבה, והעופות מפני נשר שבמרכבה, ולפי שהם בטלים לגמרי מפני כבוד השי"ת וכו'. וזה ענין זריקת הדם, שרומז על צעקה זו, שהאדם היה סומך תחילה על קרבנו ונתן כח בזה בנפש הבהמה, ואח"כ זרקו מדמה על מזבח אדמה, נתעורר צעקה כי נשאתני ותשליכני, כי נפש כל חי דמו בנפשו הוא וכמ"ש (במדבר ל״ה:ל״ג) ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה, כי הארץ תחפוץ בישוב וכו' כי כל בריאת הטבע תחפוץ בהויה ולא בהפסד וחורבן, והבהמה תחפוץ להתכלל בנפש אדם, וכל שכן באש של מעלה. אכן הדם הנשאר על מזבח האדמה ולא נתכלל לא באכילת אדם ולא באכילת מזבח, מעורר צעקה, ומזה יבא ללב האדם צעקה לשוב פנים בפנים לבוראו. עיין שם כל הענין בזה., כי לזה רומז ארץ כדכתיב (קהלת א׳:ד׳) והארץ לעולם עומדת, ויקבע בקביעות באדם מעשה עבודתו (וכמש"נ הענין בענין עגלה ערופה לקמן אות כג). לכן לא היו נותנים במקום שלא היה בו יסוד, כי יסוד הוא עולה אמה מן הארץ. וזהו חלקו של בנימין לקרב כל התעוררות ולמהר ישועה. ויסוד לא היה רק בחלק בנימין, שרק מדת בנימין מעורר לקרב הזמן, כי מצד יהודה לא יתעורר לקרב, כי לבו נכון בטוח, לכן יוכל להתאפק מצדו, לזה לא היה יסוד בחלקו של יהודה:
4
ה׳וכן הוא בהברכות שבמשנה תורה (תבוא כז) שהיו נגד כל שבטסהכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת כי תבא ד"ה וענו הלוים: וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. הנה השי"ת נתן התורה לישראל להשלים חסרונם וכו' ואיתא בפרוש רש"י ז"ל שי"א ארורים שיש כאן הם נגד י"א שבטים, והיינו מחמת שבכל אחד היה חסרון נטבע בו בתולדה לכן נאמר י"א ארורים. ועיין בקונטרס דברי חלומות בסוף ספר רסיסי לילה למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות כה.. ברוך אשר לא ישגה עור בדרך, הוא נגד שבט יוסף, שהוא המצמצם למדת שבט יהודה שלא יתפשט, רק כפי שיהיה בלבוש נאה אף גם בעוה"ז. ברוך אשר לא יטה משפט גר יתום ואלמנה, הוא כנגד שבט בנימין, שגר יתום ואלמנה הם קטני הדעת, ולבם קצר מהכיל שום דבר צער ודוחק, ולכן הם בתרעומות תמיד, ובנימין יעורר להשקיט תרעומתם, לעורר רצון השי"ת לקרב ישועתם, אשר מצד מדת יהודה לא יתעורר כ"כ במהירות, אחר שהוא מלא רצון ובטוח בה' לבלתי ידח ממנו שום נדח. אכן קטני הדעת אשר כל כח חייתם יקצר מהכיל תוחלת ממושכה עד עת יבא בעתו לא יספיק כחם מלסבול, ולכן היה תמיד יהודה נצרך לאחד מאלו השני שבטים, משבט יוסף לצמצם כח תקיפתו ומשבט בנימין להחיש כל מיני ישועות, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין צח.) זכו אחישנה. וכענין שביקש דוד המלך על שלמה בנו בספרו (תהילים ע״ב:י״ג) יחוס על דל ואביון, כי הדל והאביון שאין לבם רחב כ"כ לא יוכלו לכלכל עד אם באה הישועה, ואף שמי שלבו רחב יוכל להמתין, אכן צריך לחוס על דל ואביון לקרב ישועתוסונתבאר במי השלוח ח"ב פרשת בשלח ד"ה ויורהו: בזה מורה לנו השי"ת שלא ירצה האדם לקרב להשי"ת רק גדולי דעה ותלמידי חכמים, רק אפילו גם אנשים פשוטים שנמשלים למים המרים, כשירצו לבקש השי"ת גם להם יאלף דרכי ה' ליישר ארחותם, כמו שהתפלל דוד המלך ע"ה על שלמה המלך ע"ה (תהלים עב) אף שהיה מלך בן מלך שיחוס על אנשים עניים בדעת, כמו שכתיב וצדקתך לבן מלך וגו' יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, ואין עני אלא בדעת, ועל זה נאמר (שמואל ב י״ד:י״ד) וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וזה הוא ואלפיה ה' אעא, להמתיק המר ולקרב הנדחים בארץ מצרים, וללמד תועים בינה שיכלכלו דרכם במשפט וישובו אל ה' וישימו בלבם אהבתו ויראתו ולעבדו בלבב שלם. ועיין תפארת יוסף מס' תענית (ח.) ד"ה אין: וכן מצינו אצל שלמה המלך ע"ה, שאיתא בש"ס (סנהדרין כא:) שאמר אני ארבה ולא אסור אני ארבה ולא אשיב, וכתיב (מלכים א י״א:ד׳) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וכו'. כי באמת היה לו לשלמה המלך ע"ה גודל הרחבת הדעת, וכמו שכתיב (מלכים א ה׳:כ״ו) וד' נתן חכמה לשלמה, וידע בבירור שיכול להרבות ולא יסור את לבבו, רק כל הענין היה כמו שהתפלל עליו דוד המלך ע"ה (תהילים ע״ב:י״ג) יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, היינו שזאת ידע דוד המלך ע"ה גודל הרחבת דעתו של שלמה, שיכול להרבות ולא יסור את לבבו, רק התפלל עליו שיתן מקום גם לחבירו. אמת הוא שיש לו גודל הרחבת הדעת, מ"מ צריך לחוס על דל ואביון ואין עני אלא בדעת, היינו מי שאין לו גודל הרחבת הדעת כמותו, ואם יראה שהוא מרבה יכול גם הוא להרבות ויסור את לבבו. והשי"ת צוה מצות מעקה, שתראה שלא יהיה מצדך שום חסרון והיזק לנפש הישראלי.. וזהו דאיתא בזוה"ק (ויחי רלג:) דהא אתמר דחיין לא הוה כלל לדוד המלך ע"ה. והוא כי כל חיי עוה"ז לא היה כדאי בעיניו, כי עיקר חייתו הוא רק להיות דבוק בהשי"ת, וחייו בעוה"ז לא היו רק ממה שניתן לו ממדת יוסף הצדיק, שיקטין דעתו לכנוס בענינים קטנים, לכן הוסכם לכנוס בבירורי עוה"ז ג"כ. לכן קיבל דוד המלך ע"ה חייו החלק היותר גדול שקיבל הוא מיוסף הצדיק כדאיתא בזוה"ק (וישלח קסח:). וזהו שאמר יהודה, כי עבדך ערב את הנער, היינו כי בשורש חיים יהודה ערב את בנימין, אשר מבלעדי מדת יוסף ובנימין לא היו לו חיים כלל. כי אחר שנדמה לו שיוסף איננו, היה לו סעד עוד ממדת בנימין שמתייחס ג"כ למדת יוסף כנ"ל, ועתה שנדמה לו שגם בנימין ישבה לבין האומות אזי אין לו חיים כלל. יוסף איננו, שיצמצם אותו שיתראה הפנימיות שלו אף גם על הלבוש. ואם עתה יקחו גם את בנימין, העומד על המשמר מצד השי"ת לעורר ישועה, אזי אין לו שום חיים, כי להשען ולסמוך ע"ז שאחר זמן יתגדל ויתקדש שמיה רבה ביותר בבא ישועת ה' בעתו יותר מהכבוד שמים שיתגלה בהתקרבות הישועה, אמנם מי יודע אם יוכל להתמהמה עד עת קץ שיתגלה כבוד מלכותו בעתו, כי השי"ת הוא אין סוף ואין תכלית ובניניו הם ג"כ אין סוף, וביכולת ה' לבנות בנין עמוק עמוק מי יגיע עד תכליתו, האם ימיו יאריכון עדי בא יום ה' שיפתח השי"ת את הפנימיות שבכל דבר, הלא גדול כח ה' להעמיק כונתו כל שעה עוד יותר למעלה מתפיסת שכל האדם, שכל ימיו לא יגיע עד תכליתה. וזהו שאמר הכתוב (יחזקאל ל״ז:ט״ז) ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה וגו' ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף וגו' וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך. כי כשיתאחדו אלו השני שבטים לאחדים, אז יהיה יחוד הגמור בין ישראל לאביהם שבשמים. כי משבט יוסף ובנימין תתעורר הישועה, כדכתיב (תהילים מד) עורה למה תישן ה'. וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעד.) שכל התחלת התגלות ישועות הם מזרעה של רחל, מלך ראשון של ישראל היה מבנימין וכן משכן שילה היה בחלקו של יוסף, וכן לעתיד יתעורר תחלה משיח בן יוסףסזכמבואר לעיל פרשת וישב אות יט, פרשה זו אות א מד"ה ויהודה ואילך.. ובקריעת ים סוף קפצו תחלה שבטו של בנימין לים כדאיתא בש"ס (סוטה לז.), ובמדרש ילקוט שמעוני פ' בשלח (רמז רלד ד"ה ויבואו) דרשו על הכתוב (תהילים ס״ח:כ״ח) בנימין צעיר רודם, משל למלך שצוה לבניו שיקיצו אותו בארבע שעות וכו' והיה בנו הגדול מתעכב להקיצו ובנו הקטן לא היה יכול להתאפק עד הזמן והקיץ אותו קודם הזמן, בכדי שיציל את בניו במהרה, ואביו נתן לו מתנה בגלל זה:
5