בית יעקב על התורה, וישלח מ׳Beit Yaakov on Torah, Vayishlach 40
א׳איתא בזוה"ק (בהעלותך קמט:) ואי סליק בדעתך דמלכא עלאה קב"ה לא הוו ליה מלין קדישין למכתב ולמעבד מנייהו אורייתא אלא דאיהו כניש כל מלין דהדיוטין כגון מלין דעשו כו' אלא ודאי אורייתא קדישא עלאה איהו כו'. הענין בזה הוא, שבזה שנתלבשו הדברי תורה היקרים מפז ומפנינים במלין דהדיוטין, הראה השי"ת לעמו ישראל רב טובו וחסדו, איך שהרכין כבודו משמי שמים עליונים מדרגא לדרגא מכתרא לכתרא מנזרא לנזרא, עד שנדמה לאדם שאוכל מיגיע כפו. כי בעולם העליון אין שם רק אור בהיר בתמידות, אכן השי"ת ברא את העוה"ז וברא בו את האדם, שידמה לו שהוא מאיר לעצמו אף במקום חשך ובגודל ההסתר שבעוה"ז ושם חשך לאור, אבל בעולם העליון אין שום הסתרה רק בהירות. וזהו ג"כ מה שנתיירא יעקב אבינו ע"ה מהמלאך שרו של עשו בפגשו בו, כי אם ידקדק השי"ת עם הבריאה אזי מי יאמר זכיתי לבי, הן שמים לא זכו בעיניו, ואף שהם בהירים ביותרקסכדאיתא בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה האזינו [ג]: כי שמים מרמזים על זה המקום שהוא למעלה מגבול תפיסת הבריאה. ובמקום שאין גבול תפיסת הבריאה משגת שם הוא בהירות גדול, כי שם אין שום עונש ואין שום העדר.. ובפרט שזה המלאך הוא המחפש החסרון שנמצא באדם, ולזה נתיירא מאד. ובאמת רצה זה המלאך לנתק את ירכו לגמרי, המרמז על יראה יתירה, כי בבריאת העולם בשעה שאמר השי"ת נעשה אדם השתתפו כל הברואים, ואף מלאכי מעלה, ונתנו מכחם להצורת אדםקסאכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות כו ובהערה קל שם.. ויש בו באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידים, רמ"ח איברים הם כנגד רמ"ח מצות עשה, שזה מרמז על אהבת אדם ליוצרו לפעול כרצון השי"ת, ומזה הם כל הפעולות ומצות מעשיות שאדם פועל ועושה. ושס"ה גידים שבאדם הם כנגד שס"ה מצות לא תעשה, שזה מרמז על יראת אדם מפני השי"ת, ומצמצם את עצמו שלא יעשה מה שאין בו רצון השי"ת. וגיד הנשה הוא חלקו של היצר הרע שרו של עשו, שהוא נתן מחלקו בהצורת אדם גיד הנשה שהוא בירכין דלבר מגופאקסבעיין לעיל פרשה זו אות כו, כז., וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קע:) ויגע בכף ירכו בגיד הנשה בזיניה ביצר הרע דאיהו זיניה ואתריה ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא כו' כמה דאמרו חברייא בשייפין דבר נש דרמיז לעילא אי טב טב ואי ביש ביש, ובגין כך כל שייפא מתקיף שייפא ודאי גיד הנשה מתקיף ליצר הרע דהוא זיניה כו' בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו ולקבל רמ"ח מלאכין כו' ואית בבר נש שס"ה גידין ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד כו'. ומזה הגיד מתעורר באדם אף יראה יתירה ויראת הבאי, ובאמת זה לחסרון יחשב, אכן בעוה"ז צריך אדם אף גם לזאת:
1
ב׳ואף שישראל נקראים בנים למקום, והבן אינו צריך ליראה כ"כ, אכן זאת הוא אחר שיתברר ויתגלה שישראל הם בנים למקום, אזי לא יהיה בעולם יראה כ"כ, אך יראת דרך ארץ. אבל כל ימי עוה"ז שלא נתברר עוד בשלימות שישראל הם ברזא דבן, והסתיר השי"ת את דרכו, וישראל הם רק ברזא דעבד, צריך האדם ליראה מופלגת ועבודה עצומה. וזה המלאך רצה לנתק אותו ממקומו, לבטל מישראל את מדת היראה, ויתפשטו בגודל תקיפות ועי"ז יכשלו ח"ו. וכן בלעם היה מראה לישראל התקיפות של עתיד, בכדי שיסירו מפניהם את מדת היראה, ובאמת הוא רצון השי"ת היפך מדעת האדם. וזהו הענין דאיתא בש"ס (חולין צ:) דברה תורה לשון הבאיקסגזה לשון הגמרא חולין (צ:): תנן התם, תפוח היה באצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור אמר רבא גוזמא וכו'. אמר רבי אמי דברה תורה לשון הבאי, דברו חכמים לשון הבאי. דברו חכמים לשון הבאי הא דאמרן, דברה תורה לשון הבאי, ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א׳:כ״ח) וכו'., ובצורות בשמים היינו שנדמה לעין שיש להם כח בשמים וצריך להתיירא מהם, ובאמת הוא רק דמיון שאין להם שום כח בשורש. דברו חכמים לשון הבאי תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור מתרומת הדשן, שגם זה מרמז על יראה מופלגת (וכמש"נ בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות ט ד"ה ובענין, אות יב, אות יד ד"ה ובזה). והענין שהובאו אלו המימרות בפרק גיד הנשה, מפני שהוא עיקר מקומם, כי אף גיד הנשה מרמז על יראה מופלגת ביותר, וכל זה נצמח מכח החלק שנתן זה המלאך בהצורת אדם. ואף שיראה יתירה לחסרון יחשב, מכל מקום נתפשט איסורו בכל ישראל. והוא, כי בעוה"ז הספיקי צריך אדם אף לזה, וזה נקרא תמכין דאורייתא כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעא.), והוא שזה מסייע לדברי תורה שעי"ז יברר אדם את עצמו ביותר:
2