בנין עולם, אורח חיים י״אBinyan Olam, Orach Chayim 11
א׳לכבוד ידיד ה' וידידי הרב הגדול המופלג בתורה וביראה חריף ושנון ומפורסם מוהר"ר שניאור זלמן נ"י מו"צ דק"ק דרעטשין:
1
ב׳לענין מ"ש מעכ"ת בדין הערכת זייגער בשבת שתמה על מ"ש בס' חיי אדם שאסור להעריך הזייגער אפי' ע"י א"י וכתב דהוי אב מלאכה וכ' מע"ל לדחות ראייתו מטעם דעשוי להעריך בכל יום והביא ראי' מדברי המ"א (סי' ש"מ ס"ק ו') מ"ש בשם תשובת הרמ"א דספר שכתוב אותיות על הדפין דמותר לפותחו ולסוגרו בכל שעה אין ראי' זו מכרעת דלא דמי' כלל לנד"ד דהמעיין שם בתשובה (סיי קי"ט) יראה דכוונתו דכיון דתחילת עשייתו של הספר עשוי לפתוח ולנעול אין זה כתיבה ולא מחיקה דכתיבה היינו דבר חדש מה שלא הי' בתחי' ומחיקה הוא ביטול הכתיבה משא"כ כאן דגם אם הי' הספר פתוח והיו האותיות רחוקים זה מזה כיון דעומד לכך לחזור ולסגרו הוה כאלו הוא סגור וכל הראוי לבילה כו' וא"כ לא עביד מידי בסגירתו ואין זה מעשה כתיבה חדשה וכן להיפוך אם הי' סגור ופותחו אין זה ביטול הכתיבה כיון דעומד לחזור ולסותמו ואין פתיחתו על דעת שיהי' פתוח לעולם וע"ש שדומה זה למ"ש בפ' הבונה מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי גבי כתב אות אחת בטברי' כו' משא"כ בנד"ד דעיקר החיוב הוא שע"י נעשה כלי ע"י הערכתו וברצונו הי' שיהי' מסבב בכל עת שלא יצטרך להעריך אותו בכל פעם א"כ בכ"פ שגומר הלוכו וסיבובו מתבטל עשייתו ובטל ממנו שם כלי וע"י הערכתו חוזר ועושהו כלי מחדש ועוד יש לחלק דכתיבה שאני דהא בכותב בדבר שאינו מתקיים פטור וא"כ כיון שעשוי לפתוח ולנעול בכל עת הוה ממש כותב בדבר שאינו מתקיים ועי' במ"א שם שפקפק בדברי הרמ"א הנ"ל וגם הלבוש דעתו נוטה דקרוב הדבר לידי חיוב חטאת וע"י בט"ז (ס"ק יב') בשם המרדכי בדין העוגות שכתוב עליהם אותיות דאין בו חיוב מדאורייתא משום מוחק כיון דאינו מוחק ע"מ לכתוב ומוכח ג"כ מזה דאף בעשוי העוגה לשבור וא"כ הכתיבה אינה מתקיימת ואעפ"כ יש בה משום מוחק ואף דהמחיקה הוא מתקיים מ"מ כוון דהכתיבה אינו מתקיים הוה כמוחק אות שנכתב שלא בדיו ומ"מ בהערכת הזייגער יש לדון לפי מאי דקיי"ל בפ' החלון כל שעשוי לפתוח ולנעול מותר ואין בזה משום בנין דהוה כמוסיף על אוהל ארעי מטעם זה וכמ"ש בב"י (סי' שי"ג) יעו"ש ובבנין אינו חייב אלא בדבר המתקיים דדווקא בבנין קבוע אסרה תורה דומיא דמלאכת המשכן[*] וא"כ בנד"ד ג"כ הוי בנין ארעי דעשוי מעצמו להיות כלה עריכתו והליכתו לזמן ידוע ולפמ"ש הוא עדיף כמ"ש בדין הכתיבה הנ"ל ואפשר היה לחלק ולומר איפכא דדווקא בעושה בנין שהוא עצמו יבטל הבנין תמיד זה לא מקרי בנין מתקיים כי הוא עצמו יבטל מעשה שלו ולכן הוי בנין עראי דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכן בקשר שהוא עשוי להתיר בכל יום הוא עצמו מתיר הקשר שבלא מעשיו הי' מתקיים כך זמן מרובה ולא הוי מלאכת מחשבת משא"כ בנד"ד דודאי הוה ניחא לי' בהערכתו שילך כך זמן רב אלא שמעצמו כלה הליכתו וגרע יותר דתחילת מלאכתו הוי בקביעות כפי שיוכל להיות וגם בדין האותיות אפשר ג"כ להתיר מטעם הנ"ל דהוא עצמו מבטל מעשיו וז"ש רמ"א מטעם דעשוי לפתוח ולנעול בכל עת והא דכותב בדבר שאינו מתקיים דפטור אף דהוא מתבטל מצ"ע ולא ע"י מעשה האדם אפשר לומר דשאני כתיבה דעיקרו עומד לזמן מרובה כמ"ש בירמי' וכתוב בספר וגו' למען יעמדו ימים רבים ועיקר כתיבה הוא להיות לו לזכרון לזמן מרובה וכן יורה לשון המשנה דתנן שלא חייבו חכמים אלא משום רושם כו' שכך היו כותבים על קרשי המשכן כו' ולשון רושם הוא דבר המתקיים וכמ"ש במשנה שם כתב בדיו כו' ובכל דבר שהוא רושם כו' משא"כ בהילוך הזייגער שמלאכתו בכך שמעריכים אותו כדי שיוכל להלך וידע ע"י השעות וכל שהולך עי"ז יהי' איזה זמן שיהיה מקרי עושה כלי דכן דרכו של אותו כלי וכן הוא בניינו אך מ"ש מהא דפקק החלון נראה שזה ראי' גדולה להיתיר ומ"ש לחלק בין מתבטל מעצמו למתבטל ע"י מעשיו הוא דחוק:
2
ג׳[הגה"ה ויש לי מקום עיון בזה מהא דקיי"ל דכל איסורי שבת ממלאכת המשכן גמרינן לה ומבואר בספרי ובכ"מ בש"ס דמלאכת המשכן לא דחי שבת דלכך נסמכה מצות שבת למלאכת המשכן א"כ בז' ימי המלואים שהיה משה רעה"ש מקים המשכן ומפרקו בכל יום וא"כ היאך היה עושה כן בשבת וא"כ יש מכאן ראיה דכל שעשוי לסתור באותו יום עצמו לא מקרי בנין וסתירתו לא מקרי סתירה אם לא שנאמר דרק תחילת הבנין נאסר בשבת אבל הקמתו וסתירתו הותר מגזירת הכתוב והוראת שעה היתה כמו הקרבת קרבנות הנשיאים שהיו מקריבים בשבת אע"פ שלא הי' חובת היום:]
3
ד׳עוד יש ראי' לענ"ד מהא דאי' בפ' המוציא תפילין (ק"ב א') הנהו דכרי דהוה לי' לרב הונא דביממא בעי טולא ובליליא בעי אוירא אתא לקמי' דרב א"ל זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פשטה ומוסיף על אוהל עראי הוא וש"ד ושם אמר רב משום ר"ח וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו כילת חתנים מותר כו' ופרש"י שם דלאו אוהל הוא דלא קביעא התם אלא כך דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא הרי מוכרח דכל בנין שאינו עשוי לקביעות גמור אלא לסתור ביומו אין זה דרך בנין מן התורה ועי' בב"י ()סי' שי"ד) בדין לסתור שריקת פי התנור בשבת כ' שם בשם תה"ד שכ' בשם א"ז בשם רש"י ז"ל דלכך שרי משום דלא שייכה סתירה דבר תורה היכא דאינה עושה רק פתיחא בעלמא ולא הוי כסותר ואפי' אם היה דבר של קיום לא הוי אסור אלא מדרבנן ולכך כאן שאינו מתקיים הוי כמו גזירה לגזירה ושרי אפי' לכתחי' ולפ"ז מוכח עכ"פ מדברי הא"ז דעכ"פ מדרבנן אסור אף דעשוי מתחילה לסותרו בו ביום וא"כ מוכח דחמיר יותר מקשירה שהרי בקשירה אם עשוי להתיר בכל יום אין בו איסור אפי' מדרבנן כמ"ש (סי' שי"ז סעיף א') בהג"ה יעו"ש וכן מוכח בש"ס ר"פ אלו קשרים יעו"ש ועי' בט"ז (שם ס"ק א) בביאור דברי הרא"ש והטור שכ' שם דהעיקר תלוי בדעת האדם אם קושר ע"מ שלא להתיר אלא שיתקיים כ"ז שיוכל אז הוא חייב משא"כ אם חושב להתירו אז תלוי באם קוצב זמן או עשוי להתירו בכל יום וע"ש שהאריך דאטו יום או חודש כתוב בתורה וא"כ בנד"ד י"ל ג"כ בבנין דאטו יום או חודש כתוב בתורה אלא העיקר תלוי באם חושב לבטל המלאכה באמצע הזמן שיוכל להתקיים דאז לא מיקרי בנין כלל ולכך בהא דפקק החלון וכן בהני דכרי דר"ה ובהא דוילון דעיקר מחשבתו לבטל הבנין בעת שהי' ראוי להתקיים בלעדי סתירתו אז לא הוי בנין קבוע משא"כ בהא דהערכת הזייגער כיון שמעריכו להתקיים כל זמן שיוכל אף שיש זמן קצוב לכך לכמה שעות הליכתו ואינו חושב לבטל בניינו באמצע זמן קיומו יש בו חיוב בנין מדאורייתא לפי דעת הט"ז:
4
ה׳ולפי מ"ש היה אפשר להמציא היתר בהערכת הזייגער שיהיה דעתו בתחילת הערכתו לחזור ולסתור אותו באמצע הליכתו וכן יעשה דאז דומה לקשר שעשוי להתיר בכל יום שמכוון להתיר קשירתו באמצע זמן קיומו וכמ"ש הט"ז והיינו בוואנט זייגער שיכולי' למשוך המשקולות למטה ובזה יסתור הערכתו וכמבואר אבל קשה הדבר לסמוך על היתר זה מסברה ועוד דלא דמי לקשר העשוי להתיר בכל יום כיון דסותרו במתכווין כדי שיהא מותר לו להעריכו א"כ הוי דומה לסותר ע"מ לבנות ואף שיש קצת ראי' מ"מ וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה:
5
ו׳אבל לענ"ד יש עוד להמציא היתר ברור אם יערוך אותו בכל פעם כל זמן שעדיין לא גמר הליכתו דאז לא יהיה בו חיוב בונה כלל שהרי אינו מתקן כלי ע"י שהרי בלא הערכתו הוא הולך כמקדם והרי הוא כלי גמור ורק שע"י עריכתו הוא גורם שלא יהא נסתר בניינו אחר זמן והדבר דומה למדביק נר של שעוה למטה בתחתיות נר הדלוק שאח"כ כשיכלה הנר יאחז לדלוק נר השני דודאי אין בזה חיוב דאוריי' כלל שהרי אינו עושה הדלקה בידים ורק גורם לדליקה אחר זמן ואדרבא כאן עדיף טפי שהרי אחר זמן לא יהיה בנין חדש כמו התם שיהיה הדלקה חדשה מעצמו רק גורם שלא יהא נסתר ודומה ג"כ להא דחותך נר של שעוה למטה כדי לקצרה כדי שתכבה במהרה דמותר ביו"ט כמ"ש הרב בהג"ה (סי' תקי"ד סעי' ג') ואף לדעת המחבר שם דאוסר הוא רק מדרבנן ואסורא בעלמא משא"כ חיוב סקילה ודאי דאין כאן כיון שאינו עושה מעצמו וסבור הייתי לומר דדין זה במחלוקת שנויה ותליא בשני שיטות התוס' והרא"ש דבפ"ב דביצה כ"ב א') מביא ברייתא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה וכתבו התוס' שם דאינו ר"ל מפני שממהר כיבויו דלא הוה אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביו"ט שרי אע"פ שממהר כבויו ובשבת ג"כ אינו חייב אלא ה"ט הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנו מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר כו' ומכאן יש ראי' להתיר קנדילא של שעוה גדולה לחתוך ממנה כו' הרי מוכח מדברי התוס' שאם אינו מכבה ממש בשעה שמסתפק ממנו אין כאן חיוב מכבה וא"כ הא דנותן שמן בנר דחייב משום מבעיר ליכא למימר דה"ט משום דגורם להדליק יותר זמן אלא צ"ל דע"י שנותן שמן בנר הנר מאיר יותר והוה מדליק ממש בשעת מעשה וא"כ ה"ה בנד"ד מה שמושך השלשלת באמצע הליכתו לא שייך בו חיוב בונה שעושה אותו כלי עכשיו שהרי בלא"ה הוא כלי ופועל הליכתו אלא שגורם לו שילך לאחר זמן יותר אבל הרא"ש שם כ' לדחות דבריהם מהא דאית' בפ' ב"מ דאסור ליתן שפופרת ע"פ הנר דילמא אתי לאסתפוקי מניה דשם לא שייך הכחשת מאור הנר מפני שבכ"ש מטפטף מעט שמן שם וא"כ לפ"ד גם בנותן שמן בנר חייב משום שמאריך הבערתו, וא"כ ה"ה בנידון דידן שע"י הערכתו מאריך הליכתו הוי בונה ממש, ועיין ט"ז סי' תקי"ד ס"ק ו') שהביא דעת רש"ל שנוטה דעתו לשיטת התוס' ועי' במ"א (שם ס"ק י"ט) ומדברי הרמ"א שם משמע ג"כ שדעתו לפסוק כדברי התוס' ובנד"ד נראה שגם לשיטת הרא"ש מותר דוודאי יש לחלק בין הדלקה באם מוסיף בו דבר הגורם שידליק זמן ארוך יותר דזה הוי מבעיר ממש שהרי השמן שנותן בו מעורב תיכף עם כל השמן והאש האוחז בפתיל' ומושך השמן אצלו שהשמן נדלק הרי נדלק כל השמן ביחד רק שוהה זמן עד שנבער וכלה אבל חיוב ההבערה אינו על כילוי הבערתו אלא על ההבערה עצמה משא"כ בבנין עיקר חיובו שעושה דבר חדש שעושה בנין מה שלא היה מתחילה משא"כ אם עושה מעשה שהבנין יתקיים יותר זמן ולא יהיה נסתר אין כאן מעשה בנין רק ביטול הסתירה וראי' ברורה לזה מהא דאי' בס"פ שואל וכן קורה שנשברה סומכין אותו בארוכות המטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף הרי באם אינו עושה כדי להוסיף בנין רק שלא יהא הבנין נסתר אין כאן חשש אפי' מדרבנן ואף לפמ"ש המ"א שם (סי' שי"ג ס"ק י"ד) דדווקא בכלי מותר לסמוך הקורה אבל בעץ בעלמא אסור דדמיא לבונה היינו משום דעץ בעלמא יש לחוש שיהיה נשאר קבוע שם לעולם ואז הוי דומה לבנין ר"ל שהעץ עצמו הקבוע הוא דומה לבנין ולא מטעם שסומך ע"י הקורה שלא יפול וא"כ בהערכת הזייגער דלא שייך זה כלל ודאי דאין בו שום חשש בנין כלל שאינו אלא מעמיד שלא יסתור הליכתו כמ"ש:
6
ז׳אמנם כ"ז לא הוצרכנו אלא לפי שיטת המחבר חיי אדם אבל לענ"ד דבריו תמוהים כמו שית' דודאי אין בהערכת הזייגער שייכות בונה כלל דהא אנן קיי"ל דאין בנין וסתירה בכלים אם לא כשעושה כלי מחדש או תיקון גמור במעשה אומן אבל כל שאינו צריך אומן בתיקונו אין בו משום בונה כלל וכמ"ש התוס' בכ"מ וכמ"ש ב"י (סי' שי"ד) בשם הר"ן פ' הבונה שכ' שם וז"ל שמשעה שנתפרק ואין הדיוט יכול להחזירו בטל מתורת כלי ונמצא שמשעה שמחזירו עושה כלי בתחילה כו' יעו"ש וא"כ בהערכת הזייגער בעת שכלה הערכתו ודאי דלא בטל מתורת כלי מחמת זה שהרי אינו צריך אומן בהערכתו וא"כ לא שייך בו בנין כלל ולא דמי להא דמשלשל נימא בכינור דס"פ המוציא תפילין דאפשר דשם צריך אומן להעריכו על מדתו כראוי ולכן כשנפסק הנימא בטל ממנו תורת כלי ובשלשולו עושה כלי מחדש מיקרי והנה שיטת רש"י אפי' בעושה כלי מחדש אין בו משום בונה כדמוכח ממ"ש בפ' כ"ג (ע"ד ב') גבי מאן דעביד חביתא יעו"ש וכן הביאו התוס' שם בשמו ולכאורה צ"ע דלפ"ז יסתיר רש"י ז"ל הברי עצמו מ"ש במס' עירובין גבי שלשול נימת כנור ונ"ל דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו שכ' שם לעיל במתני' דמחזירין ציר דתחתון ד"ה והעלינן כו' דמתני' ס"ל כב"ש דיש בנין בכלים וא"כ גם מתני' דאח"ז דקושרים נימת כנור ג"כ ס"ל כב"ש ולכך כ' רש"י ז"ל אליבא דהך מתני' דס"ל שלשול הוה אב מלאכה דהוה בונה ולכך ס"ל קושרים עדיף משלשול ולדעת התוס' שם ד"ה והעלינן שדחו פרש"י ופירשו דהמשנה ס"ל דיש בנין בכלים אם עושה כלי חדש דווקא אבל ס"ל באמת כב"ה וצ"ל דס"ל לתוס' כמש"ל דשלשול נימא הוה בנין ממש דכיון שנפסק הנימא מתבטל הכלי מבניינו וכמש"ל בשם הר"ן ואין להקשות לפי שיטת רש"י למה לי' לדחוקי שם בר"ש בן אלעזר דס"ל משלשל מלמטה כו' דס"ל דיש בנין בכלים ולכך טוב יותר שלשול מקשירה משום דע"י קשירה אינו משמיע קול כ"כ הו"ל למימר דרשב"א ס"ל כב"ה דאין בנין בכלים דהלכתא כוותייהו ולכך ס"ל דעדיף שלשול מקשירה די"ל דלישנא דרשב"א דאמר אף הוא אינו משמיע קול משמע דאם הי' משמיע קול ע"י קשירה כמו ע"י שלשול הי' מתיר לקושרו וא"כ קשה דהא קשירה הוי אב מלאכה ודוחק לרש"י לפרש דמ"ש אף הוא לא קאי אלא על דברי ר"ש דאמר עונבה דעניבה לא הוה אפי' שבות ולכן לולי דמשמיע קול כמו בקשירה הי' יותר טוב לעונבה דהא שלשול הוה שבות ופטור אבל אסור משא"כ עניבה כמ"ש בשו"ע (סי' שי"ז סעי' ה') ע"ש ולדבריו צ"ל דגם ר"ש ס"ל דיש בנין בכלי' כמ"ש דאל"כ למה ס"ל דעונבה הי' לו להתיר שלשול כיון דאין בו אב מלאכה ואין שבות במקדש והי' לו להתיר שלשול כיון דאינו משמיע קול כ"כ כמו בשלשול ודוחק לומר דר"ש ס"ל דגם ע"י עניבה משמיע קול כמו בקשירה דהיאך יחלוקו במציאות אך אפשר לדחות ולומר דס"ל לר"ש כיון דיכול לקיים שיר שלא לדחות שבות במקדש אין להתיר שבות משום דמשמיע קול יותר דלא כל השבותים התירו במקדש כמו שהוכיחו התוס' שם ד"ה והעלינן מהא דסדור קנים ונטילתם דלא דחו שבת ואין להאריך יותר כי אכ"מ:
7
ח׳ויש כאן עיון בדברי הרמב"ם ז"ל במה שכבר הרגישו המפרשים והוא דכ' (בפ' עשירי מ"ה שבת הי"ד) דהעושה נקב בלול של תרנגולים כדי שיכנוס בהם האורה חייב משום בונה והוא כרב דס"ל הכי בר"פ הבונה (ק"ב ב') ולקמן בסמוך (הלכה ט"ז) ב' דהעושה נקב כ"ש בכלי הרי זה תולדת מכה בפטיש וכן בר"פ כ"ג כ' בפירוש לגבי נקב של לול הנ"ל דחייב משום מכה בפטיש והוא כדעת שמואל דר"פ הבונה שם יעו"ש וכבר עמד בזה בכ"מ והניח בצ"ע וכן הביא קושי' זאת בש"ג ולענ"ד הי' נראה ליישב דברי הרמב"ם והוא דלכאורה קשה דהא קיי"ל כל מידי דהוה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש וא"כ למה לא יתחייב בעושה נקב בלול של תרנגולים גם מצד מכה בפטיש דהא ודאי בעושה כלי וגומרו יש בו ב' חיובים משום בונה ומשום מכה בפטיש וכן מוכח: ממ"ש רש"י (ע ד ב') במנין החטאות בעביד חלתא ותנורא וחשיב התם חיוב מכה בפטיש וכ' שם ומשום בונה לא מחייב דאין בנין בכלים משמע דאם הי' סובר דיש בנין בכלים הי' לו למנות תשע חטאות וא"כ לשיטת התוס' דחייב משום בונה בעושה כלי מחדש ודאי דחייב שתים ול"ק לשיטת התוס' הי' לו לחשוב ט' חטאות דאפשר דס"ל דמסלקינן א' מהמנין דחשיב שם רש"י דס"ל דא"צ לו למלאכת כלים הללו והוא מובן למעיין שם ובודאי דהכי מסתברא כיון שיש שני חיובים וכי גרע מזומר וצריך לעצים דחייב שתים משום זומר ומשום נוטע כמ"ש שם (ע"ג ב') ולכן ס"ל להרמב"ם דודאי גם רב מודה דחייב משום מכה בפטיש ובא להוסיף על שמואל דס"ל דאין בו משום בונה דס"ל דאין זה בנין חדש או דס"ל אין בנין בכלים אפי' בעושה כלי מחדש ורב חיוב הראשון נקיט וכן מצינו שם בהא דזומר דמקשה הש"ס משום זורע אין כו' אימא אף משום זורע ולכן כשעוסק הרמב"ם בדיני בונה נקט בעושה נקב בלול של תרנגולי' חיוב בונה ובהלכה י"ז דעוסק בחיוב מכה בפטי' נקיט חיוב מכה בפטיש בלול הנ"ל וברפכ"ג דנקט החיוב משו' מכה בפטיש הוא משום דר"ל שם דמשום הך טעמא גזרו על כל נקב אפי' אינו עשוי אלא להוציא בלבד ומפני כך אין נוקבין בחביות נקב חדש כו' דודאי חיוב בונה לא שייך אלא בעושה כלי חדש שבלא זה לא הי' כלי כלל שלא הי' ראוי לכלום וא"כ משום הך חיובא לא שייך לגזור עשוי להוציא לבד אטו עשוי להכניס ולהוציא דאפי' אם הי' עשוי להכניס ולהוציא לא הי' חייב בכלי אחר שהרי ראוי לדבר אחר בלא זה ואין זה שייך אלא בלול של תרנגולים שאין הלול ראוי לכלום בלא נקב וא"כ הוה גזירה רחוקה בשאר כלים לגזור עשוי להוציא או להכניס לבד ולכך כתב הרמב"ם החיוב היותר פשוט שזה נוהג בכל הכלים ולכך שפיר יש לגזור בו עשוי להוציא לבד כל שהוא נקב חדש משום נקב שיש בו גמר מלאכה דחייב משום מכה בפטיש עוד אפשר לומר יותר בפשיטות דמשום דהך דאין נוקבין נקב חדש הוא ברייתא במס' שבת (קמ"ו א') ושם אמר רבה דבר תורה כל פתח כו' ורבנן הוא דגזור וא"כ שמואל ודאי דלא יחלוק על ברייתא וצריך לפרש אליבי' טעם הברייתא דגזרינן משום נקב שעשוי להכניס ולהוציא משום מכה בפטיש ולכך הרמב"ם גריר בתר לשון הש"ס ונקט טעם מכה בפטיש דרב ושמואל מודים בו כי הש"ס מתפרש אליבא דכ"ע וא"כ עלו דברי הרמב"ם כהוגן ולפי שיטת רש"י ז"ל דס"ל אפי' אם עושה כל הכלי מחדש אין בנין בכלים צ"ל דרב דס"ל בעושה נקב בלול של תרנגולים חייב משום בונה מיירי שהלול הוא של בנין קבוע ולא הוי כלי וכן מצינו בש"ס בכ"מ דלול של תרנגולים הי' של בנין:
8
ט׳ולפי מ"ש אין לאסור בהערכת הזייגער ולומר אף שאין בו משום חיוב בונה משום דא"צ אומן בחזירתו כמ"ש מ"מ יש בו חיוב מכה בפטיש שהרי הוא גמר מלאכתו דזה ודאי אינו דכל שא"צ אומן בחזרת תיקונו ודאי דלית בי' משום מכה בפטיש וכן מוכח ממ"ש הר"ן הנ"ל בדין מנורה שנתפרקה דמחזירין אותה ביו"ט משום שא"צ אומן בחזירתו ואם נאמר דמ"ש בו משום מכה בפטיש הי' לנו לאסור מטעם זה אלא ודאי כל שהכלי כבר נגמר מתחי' רק דאח"כ נתפרק וא"צ אומן בחזרת תיקונו עדיין שם הכלי עליו כבתחילה ולכן לית בי' משום מכה בפטיש כלל ולכן בנד"ד בהזייגער אף אם נאמר דבתחילת עשייתו אפשר דיש בהערכתו חיוב מכה בפטיש מ"מ כל שכבר נגמר בשלימות והעריכו אותו ושוב כלה הליכתו ודאי דאין בו שום חיוב כלל ולכן נלע"ד ברור לדינא כמ"ש מעכ"ת דלית בהערכת הזייגער שום חיוב בונה ולא משום מכה בפטיש וכ"ש אם יעריך אותו באמצע הליכתו ודאי דלית בי' חשש כלל ודלא כדברי ח"א:
9
י׳גם אין לאסור ההערכה משום דעי"ז משמיע קול דהא לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים דס"ל דלא אמרו אלא קול של שיר לבד כמ"ש הב"י (סי' של"ח) דנקטינן כוותייהו וכן בש"ע שם פסק כמותם א"כ ודאי דאין בו חשש כלל אך לכאורה צ"ע למה כ' הרב בהג"ה שם דאסור להקיש על הדלת בשבת בכדי להודיע לילך לביהכנ"ס דהא אין זה קול של שיר ואם נאמר דהרמ"א ס"ל כדעת ר"ח שהביאו הפוסקים והובא דעתו בטור דס"ל כעולא דאפי' אינו קול של שיר אסור א"כ הי' לו לכתוב דעתו בשם י"א כיון דחולק על המחבר וי"ל לפמ"ש בב"י שם על דין שהביאו האגור דכ' שם דס"ל דלא כעולא אלא דמחמיר כיון דמיוחד לכך אפשר דמכוון לשיר ואפשר דמטעם זה הביאו רמ"א שם בש"ע וכן משמע קצת בד"מ למעיין שם ומ"מ אפי' לפ"ז אינו אסור אלא בצריך לקול אבל אם אינו צריך לקלא מותר לכל הדיעות וכמ"ש המ"א (שם סס"ק א') לענין פתיחת הפרוכת שיש בו זגין וא"כ הזייגער שאינו מכה השעות רק בעת הערכתו והלוכו משמיע קול ודאי דא"צ לאותו קול והא דמבואר שם בשו"ע (סעי' ג') בזוג המקשקש לשעות עשוי ע"י משקלות מותר לעורכו מבע"י משמע דבשבת אסור לעורכו היינו דווקא המקשקש השעות כמו הוואנט זייגער וכדומה דהתם צריך לקלא שידע מנין השעות משא"כ אותם שאינם מכים השעות רק שרואים עליהם אין בהם משום משמיע קול כיון דאינו צריך לקלא:
10
י״אאך הוואנט זייגער שמקשקש השעות ומכ"ש אותם שמוציאים שיר של ניגון דיש בו משום משמיע קול צ"ע אם מותר להעריכו ע"י א"י ולומר דהוה שבות דשבות דהא אינו מותר כי אם במקום מצוה ואף שלומד ע"י אין זה ברור דמיקרי מצוה להתיר ע"י שבות דשבות כמו שמשמע קצת מדברי הב"י (ס"ס ש"ח) לענין טלטול כלי השעות דקרי לי' כלי שמלאכתו לאסור וכ' שם וז"ל ואע"ג דמדידה של מצוה מותר מאן לימא לן דחשיב מדידה של מצוה ואי משום דלומד ע"י א"כ יתלה לימודו בדבר איסור וחלילה כו' הרי דלא חשיב לי' מצוה מה שלומד ע"י וא"כ ה"ה בנד"ד לא חשיב מצוה להתיר ע"י שבות דשבות ועי' בסי' תט"ו דקרי לת"ת מצוה לענין דמותר לערב כדי ללמוד אצל רבו דאין מערבין אלא לדבר מצוה ובסי' תמ"ד קרי לת"ת רשות כמ"ש שם ולשבות שביתת הרשות חוזר מיד ע"ש בב"י ובתוס' ס"פ א"ע מ"ש בשם הירושלמי דאיתא שם כאן שנה רבי מעשה עדיף מת"ת ולכאורה הוא תמוה דהא קיי"ל דת"ת גדול מכל המצות כמ"ש בירושלמי עצמו דכל מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים ת"ת דוחה אותה וכן מצינו בש"ס שלנו בכ"מ וצ"ל דיש חילוק בין ביטול מ"ע ודאי דהיא נדחית כל שאינה חיובא דגברא כמו סוכה ולולב וכדומה מפני, ת"ת דהיא מצוה יותר גדולה ודחינן הקטנה מפני הגדולה משא"כ במקום שיש בו חשש איסור ודאי דיש לדחות ת"ת מפניה דהא עיקר ת"ת הוא כדי שידע האסור והמותר וכמ"ש הלומד ואינו מקיים כו' ולכן שם בפ' א"ע דיש חשש שלא ביער חמצו דחו ת"ת מפניה משא"כ לענין עירובי תחומין וא"כ בנד"ד שפיר י"ל דמקרי מצוה לדחות מפניה שבות דשבות כיון דנדחית מפני שאר מצות כ"ש מפני ת"ת דשקול נגד כל המצות וצ"ל דהב"י ס"ל דמה שלומד ע"י אבן השעות אין זה בגדר מצוה כלל דשפיר יכול ללמוד בלא"ה וא"צ אלא לידע מתי יפסיק מלימודו מפני שאר צרכיו וא"כ אין זה אלא ביטול מצוה ומ"מ לענין שבות דשבות דקיי"ל שאפי' שלא במקום מצוה רק שיש בו צורך גדול מותר א"כ לענין זה לא גרע מצורך גדול ומכ"ש אם צריך לו כדי לידע זמן תפילה שלא יעבור זמן ק"ש ותפילה בציבור ודאי דחשיב מצוה ומותר ומה גם דאפי' ע"י ישראל הוא גזירה רחוקה והוה כעין גזירה לגזירה חדא שמא יכוין לשיר והב' שמא יעשה כלי שיר א"כ הבו דלא להוסיף על חומרת האגור ויש להתיר ע"י א"י ועוד דהכאה על הדלת בשבת ע"י כלי המיוחד לכך כמה פוסקים מתירים ותלוי במנהג המקומות כמ"ש המ"א (שם ס"ק א') בשם רש"ל שמתיר בזה ועי' במ"א (סי' ש"ז ס"ק ח') ובס' מחצית השקל שהביא בשם ס' אפי רברבי שמחלק בין אומר לאינו יהודי להביא ספר ללמוד בו או לקרות בו בציבור דללמוד בו אסור יעו"ש אבל הוא רק לדעת יש אוסרים דשם (סי' ש"ז סעי' ח') אבל לדיעה קמייתא דשם ודאי דמותר דלא גרע מצורך גדול או לצורך חולה דמותר וגם לא גרע מקשקוש הפרוכת דקרי לה מצוה כמ"ש המ"א (סי' של"ח ס"ק א'):
11
י״בשוב ראיתי שנראה להתיר גם בשבת למשוך השלשלת בעוד שהולך ואין בו משום משמיע קול כיון דבאמת קיי"ל כרוב הפוסקים דלא אסרו אלא קול של שיר לבד כמ"ש הב"י שם וכאן אינו עשוי לשיר כלל ומ"ש האגור נראה דכוונתו בזוג המקשקש לשיר דבכה"ג אסור בשבת ומותר מבע"י מטעם שכ' שם כמ"ש הב"י בשמו ע"ש וגם די"ל דהאגור לשיטתי' אזיל שאוסר להכות על הדלת בכלי המיוחד לכך כמ"ש שם הב"י בשמו ואפי' לדעת הרמ"א שמחמיר ג"כ להכות על הדלת בכלי המיוחד לכך אם עביד לקלא היינו שבעת שמכה הוא מוליד קלא משא"כ כאן בעת שמושך השלשלת אינו מוציא קול רק להוציא קול אח"ז ואין כאן אלא גרמא לקול לבד וזה לא מצינו שאסרו אלא בכלי שיר לבד משא"כ באינו עשוי לשיר כיון שאינו אלא חומרא בעלמא אין לאסור בו גרמא ומכ"ש לפמ"ש הרמ"א (סי' של"ט סעי' ג') בהג"ה על הא דמטפחין ומרקדין בזמה"ז משום דאין אינו בקיאים בעשיית כלי שיר ע"ש ועי' מ"א (ס"ק א') שהקיל ג"כ בפרוכת שיש בו פעמונים שכ' ג"כ להקל שלא כדעת הט"ז יעו"ש ולכך נראה ברור דיש להקל גם בשבת ואין כאן איסור משום השמעת קול בהערכת הזייגער שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בס' שערי תשובה שהביא ג"כ בשם הגאון בעל פנים מאירות (ח"ב סי' קכ"ב) שהחמיר קצת בהערכת הזייגער כי אם ע"י א"י וכ' ג"כ להקל אם מושכו בעת שהוא מהלך עדיין למושכו בעצמו בשבת וכ' שם ג"כ כן בשם תשובת הר הכרמל והנאני שכוונתי לדעתם:
12
י״גומ"ש מעכ"ת לענין איסור מוקצה בזייגער שלנו שאין בו שום מדידה כלל יעיין מעכ"ת בב"י שם שהעתיק שם ב' טעמים דמקרי מדידה א' מדידת הצל והב' מדידת הזמן וא"כ ניהי דמדידת הצל לא שייך בזייגער שלנו שאין זה אלא במה שקורין קאמפא"ס אבל מדידת הזמן שייך בו עכ"פ אבל דברי מהרי"ל בזה לענ"ד תמוהים דמה איסור מדידה שייך בדבר שאינו בגשם בעל קצוות כמאמר החכם הזמן ענין אלהי לא תושג ואפי' בקאמפא"ס שמודד הצל לא ידעתי מה איסור מדידה שייך כאן דהא כל ענין מדידה איסורו משום דעביד עובדין דחול וכמ"ש בפ' שואל במשנה דמונה אדם את אורחיו כו' ומטילים חלשים כו' ובכ"מ ועובדין דחול לא שייך אלא במה שהוא מיוחד למו"מ ויש בו ענין מקח וממכר דאסור בשבת וזה הוה עובדין דחול ממש משא"כ ענין של חול שאין בו שמץ איסור מלאכה ולא איסור שבות מה בכך שעושה כדרך שעושה בחול והא מדידה של אבן השעות אינו מיוחד לעובדין דחול דווקא דגם בשבת יש בו צורך ומ"מ כיון שמהרי"ל אוסרו והב"י הביאו ופסקו בשו"ע אין כח בידינו לחלוק עליהם מסברא אבל בזייגער שלנו כבר פשט המנהג לטלטלו בשבת כמ"ש בס' מחצית השקל (סי' ש"ח ס"ק ע"ח) בשם תשובת פמ"א ובשם הגאון מהרש"ך והסכים שם ג"כ להתירא ועי' בס'. שערי תשובה שנדפס מחדש (סי' ש"ח) שהביא בשם הגאון ח"צ והגאון מו"ה נפתלי הכהן ובשם כמה גדולים שאין איסור מוקצה בזייגער שלנו ועת לקצר שלומו לא יבצר דברי דו"ש באהבה יצחק אייזיק תופה"ק ראזינאי:
13