בנין עולם, אורח חיים י״בBinyan Olam, Orach Chayim 12

א׳בעזה"י יום א' ח' תמוז תר"א לפ"ק טיקטין יע"א:

ב׳כבוד ידידי ואהו"נ הרב הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי מוהר"ר שמואל צבי הירש נ"י מק"ק פרוזינא במדינת רוסיא:

ג׳על אודות איחור תשובתי אליו זה זמן רב יסלח נא לדבר הזה כי מנעוני רובי הטרדות אשר הקיפוני מסביב ממש בלי הפסק מאז בואי לכאן עודני בלי מנוחה במילי דמתא לא יכולתי לשום עיני על דבריו ובעבור שהבטחתי למעכ"ת להשיבו בכל דבר אשר ישאל לכן הוכרחתי ליתן איזה פנאי בין הפרקים להשיב לכבודו בענין שאלתו הראשונה במנהג קהלתו בבהמ"ד בימות החורף בלילי שבתות הארוכים אם יש היתר באם צריך איזה פעם לנרות בשביל ת"ת דרבים לצוות לא"י להדליק והשתדל כ"ת למצוא היתר לזה כמו שהאריך במכתבו ע"ז אומר שלא נראה דברי כ"ת בזה וישתקע הדבר ולא יאמר וח"ו לעבור על שבות דרבנן באיסור חמור כזה בשביל ביטול תורה דרבים ובכה"ג ביטולה של תורה זהו קיומה וכפי משמעות כל הפוסקים קמאי ובתראי כפי מה שנבאר ובתחילה אשיב לסתור בניינו שבנה כ"ת וראייתו לזה ואח"כ אראנו בישע אלקים להיפוך כמו שית' בס"ד:

ד׳והנה יסוד בניינו ע"פ שיטת בה"ג שהביא הרי"ף בפ' ר"א דמילה ושיטת העיטור שלמד מדברי בה"ג דה"ה לכל מצוה התירו שבות אמירה לא"י שעפ"ז מותר לומר לא"י להדליק נר בשבת בשביל סעודת שבת וכמו שהביאו הרב בהגהות שו"ע או"ח (סי' רע"ו סעי' ב') וא"כ כ"ש בשביל ת"ת דרבים דעדיף טפי הנה מלבד שדין זה שכ' הרב בפהע"ט אינו מוסכם והוא דעת יחיד שבאמת רוב קמאי ובתראי הסכימו שגם בה"ג אינו מתיר אלא במילה לבד שהיא מצוה שנתנה שבת לדחות בשבילה ולכן שפיר הקילו רבנן בשבות דידהו אפי' במכשירי מילה דכל דתיקון כו' וכמ"ש הר"ן שם בשם הרמב"ן וזה ברור ומה גם שבאמת גם שיטת בה"ג אינו מוסכם להלכה שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש חולקין על בה"ג וא"כ במקום שג' עמודי הוראה הסכימו לדעת אחת ח"ו להורות היתר נגדם והאריכות בזה אך למותר ובוודאי אין לסמוך על דעת יחיד הבעהע"ט במקום שכל חכמי ישראל חולקים נגדו ומלבד זה אני אומר דגם בעהע"ט מודה דבשביל ת"ת אפי' דרבים אין לעבור על שבות דרבנן ואין זה דומה לסעודת שבת דהוא מעשה וראי' לזה מהא דאי' בירושלמי (פ"ג דפסחים ה"ד) מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו כו' כאן שנה ר' המעשה גדול מן התלמוד והביאו הרא"ש שם וסיים שם דהיינו מדקרי לי' רשות לגבי שחיטת פסחים וסעודת אירוסין כו' הרי מפורש דסעודת אירוסין שהוא מצוה קלה מדברי סופרים דוחה ביעור חמץ דרבנן משא"כ בת"ת ואין זה סותר למ"ש בפ"ק דקידושין ובכ"מ דנענו כולם ואמרו תלמוד גדול מן המעשה דכוונתם שם לענין מתן שכרה בעוה"ב ובעוה"ז דגדול בזה ת"ת יותר מכל המצות אבל לענין קדימה וודאי דאפי' מצוה קלה דד"ס דחי לת"ת כל שא"א לעשותה ע"י אחרים כמ"ש בירושלמי וראי' לזה מקרא מגילה כמ"ש בפ"ק דמגילה מכאן סמכו של בית רבי כו' וכן בכ"מ והטעם פשוט דהא עיקר מצות ת"ת הוא בשביל לידע דיני המצוה ע"מ לעשות ואין זה דומה למ"ש דרשב"י וחבריו לא היו מפסיקים מת"ת אפי' לק"ש דש"ה מפני שזה שינון וזה שינון ואע"פ שמצינו שלפעמים דחו איסור דרבנן מפני ת"ת כדאי' פ"ק דע"ג (י"ג א') וכשם שמטמא כו' ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה כו' ואדרבא שם כתבו התוס' ד"ה ללמוד תורה כו' דדווקא ללמוד תורה מטמא בבית הפרס ובחו"ל משום דגדול ת"ת כו' אבל לשאר מצות לא כבר מבואר בפ"ג דברכות דשאני טומאת בית הפרס וחו"ל דאפי' בשביל כבוד הבריות דחינן לי' וכמ"ש שם דה"ט משום דמצינו שהתורה גופה דחתה טומאת כהנים מפני קרובים ולכך דחינן לי' מפני ת"ת דהוא גדול יותר ממעשה משא"כ בשאר איסור דרבנן ומבואר בכ"מ דאין מדמין גזירת חכמים זו לזו וא"כ אין שום ראי' ממה שמותר להדליק נר ע"י א"י בשביל סעודת שבת לת"ת דלא גרע סעודת שבת מסעודת אירוסין דמחלקינן שם בינו לת"ת כמ"ש:

ה׳[הג"ה וצ"ע בדברי הירושלמי שסותר למ"ש בש"ס שלנו פ"ק דשבת (י"א א) דאיתא התם על הא דתנן במתני' מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה א"ר יוחנן ל"ש אלא כגון רשב"י וחבריו אבל אנו מפסיקין בין לק"ש ובין לתפילה ופריך התם והא תניא כשם שאין מפסיקין לתפילה כו' כי תנא ההיא בעיבור שנה הרי דאפי' רשב"י הי' מפסיק לק"ש וכן מוכח בפ' ב"מ (ל"ג ב') בעובדא דרשב"י במערה כולו יומא הוו יתבי וגרסי בעידן צלויי כו' ועכ"פ צריך לפרש דצלויי לא דווקא אלא ר"ל בעת ק"ש ועוד יש לתמוה מהא דאי' במס' מנחות (צ"ט) אר"י משום רשב"י אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש הרי דע"י ק"ש מקיימינן מצות ת"ת וא"כ למה לא הפסיק לק"ש דעביד תרתי ת"ת ומצות ק"ש בעונתה ועוד דהא אי' בפ"ק דברכות (יוד ב') א"ר מני גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מת"ת כו' וצ"ע:]

ו׳ומ"ש כ"ת להביא ראי' ממ"ש בפ' ג' שאכלו ובפ' השולח דדחינן עשה דלעולם בהם תעבודו בשביל פו"ר וא"כ כ"ש בשביל ת"ת דרבים דהא ת"ת עדיף מפו"ר כדמוכח מבן עזאי הנה מלבד מה שהרגיש כ"ת בעצמו שלפמ"ש הר"ן אין מזה ראיה דש"ה דבכה"ג אין איסור כלל במשחרר עבדו כיון דעביד בשביל מצוה ולטובת עצמו²בדבר איסור שחרור עבד נמצא הטעם בספרי הראשונים משום שהעבד משוחרר היה דינו להשאר בדת יהודית, ומחמת שהעבדים רובם היה להם מדות נשחתות כידוע מדות השקלאווען אשר אין להם חנוך טוב מנעוריהם ובהתערבם בישראל גרמו פרעות רבות במדינה כמובא בס' יוסיפון מן הפרעות וחרחור ריב שגרמו אלו המשוחררין וכל זאת קאי והולך על זמנים שכבר חלפו ועברו ובעתים הללו דיני עבד ושחרור הולכים כפי חוקי המדינה ודינא דמלכותא דינא: (נכתב מפני הצנזורה) וכ"כ הר"ן בחידושיו לרי"ף פ' השולח וכ' עוד תירוץ לזה דאין זה עשה גמורה רק אסמכתא דרבנן וא"כ י"ל דהתוס' פ"ק דשבת (ד' א') ג"כ ס"ל כתי' הראשון של הר"ן דהוי רק מדרבנן והא דהקשו מהא דלא התירו לרדותה כו' דרדיית הפת הוא שבות בעלמ' ובחנם כ' כ"ת דהתוס' חולקין ע"ז ואע"פ שנתבאר דגם מצוה דרבנן לא דחי שום איסור שבות ואיסור קל דרבנן מ"מ כבר נתבא' שאין לדמות גזירות דרבנן להדדי כמ"ש הפוסקים בכ"מ ובאמת יש לתמוה על שני התירוצים של הר"ן שמ"ש שהוא רק אסמכתא הוא סותר לסתם משמעות סוגית הש"ס דרפ"ק דסוטה (ג' א') דפליגי ר"י ור"ע בהא דלה יטמא ובקרא דלעולם בהם תעבודו דר"ע אומר חובה דמשמע מדאורייתא הוא דומי' דהנך דחשיב התם וכן מוכח מדברי התוס' שם שהקשו לר' ישמעאל חסר ממנין תרי"ג מצות יעו"ש וכן מוכח ממ"ש שם ע"ב מ"ט דר"י איידי דכתב לא תחי' וגו' ור"ע ממהם תקנו נפקא לעול' בהם תעבודו למה לי לחובה כו' הרי מוכח דדרשה גמורה הוא ולא אסמכתא וכעין זה כתבו התוס' בפ"ג דע"ג (ס"ז א') על מ"ש רש"י דטעם כעיקר דרבנן וקרא דמשרת הוא אסמכתא והוקשו עליו בתו' מהא דפ' א"ע לרבנן משרת למה לי כו' גם על תירוץ השני שכ' הר"ן יש לתמוה מהא דאית' בפ' ג' שאכלו (מ"ו ב') בההיא דר"א דשחרר עבדו להשלים לעשרה דקאמר בש"ס מצוה שאני ופריך מצוה הבאה בעבירה הוא ומשני מצוה דרבים שאני ולפי שיטתו לא מקשה מידי דהא כשעוש' בשביל מצוה אף שאינה של רבים אין כאן עבירת עשה כלל דהוה כמוכרו לו כמ"ש הר"ן שם, שוב אחרי כותבי זאת מצאתי להגאון המובהק בעל ש"א בס' טורי אבן רפ"ק דחגיגה שהניח ג"כ דברי הר"ן הנ"ל בתימא מדברי הש"ס הנ"ל וכ' שם שנעלם מהר"ן סוגיא זאת דפ' ג' שאכלו דלא ראה אלא סוגיא דגיטין דבתר דפריך מצוה שאני לא פריך תו מידי ופי' כן דברי הש"ס דמ"ש מצוה שאני ר"ל דבכה"ג לא אסרה תורה דעוש' בשביל עצמו אבל קש' מאוד לומר על מאור עינינו הר"ן ז"ל אשר כל רז לא אניס לי' מארי' דכולא תלמודא שיהי' נעלם ממנו סוגיא ערוכה בש"ס, ולענ"ד נראה ליישב דבריו שמפרש קושית הש"ס דכיון דאין זה מצוה רבה כ"כ דיכול להתפלל ביחיד רק משום דתפילת רבים נשמע ביותר א"כ אין זה קרוי שחרור לטובת עצמו דודאי אין לאדם להפסיד ממון הרבה כפי שווי העבד בשביל מצוה קלה כזו ועוברי דרכים בשביל הרווחת ממון יוכיחו שמתפללים ביחידית, והרי ברפ"ג דמ"ק קרי לי' לשוט למזונות דבר מצוה בחוה"מ יעו"ש ולכך הוצרך הש"ס לתרץ מצוה דרבים שאני ר"ל שעשה כן להוציא רבים י"ח שאין הש"ץ מוציא לאחרים בפחות מי' וכיון דא"א בלא"ה שפיר יכול לשחררו והוה כמוכרו לו ודו"ק:

ז׳והרמב"ם ז"ל במנין המצות שלו מנה במספר המצות עשה דלעולם בהם תעבודו וע"כ צ"ל כתי' השני של הר"ן דלא מצינו בשום מקום דמצוה דרבנן ידחה עשה דאוריית' בקום ועשה ואדרבא מצינו בס"פ בתרא דר"ה (ל"ד ב') שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכים הולך למקום שתוקעין כו' ופריך פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן ומשני ל"צ דהא ודאי והא ספק הרי דאפי' ספק עשה דאורייתא דחי לודאי מצוה דרבנן:

ח׳[הגה"ה ועיין בחיבורי בית יצחק בשער הספיקות כתבתי לתמוה מכאן על שיטת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מותר מן התורה א"כ שניהם דרבנן ולמה הולך דוקא למקום שתוקעין וע"ש ישוב נכון לזה, שוב נראה ליישב ע"פ מה דאי' התם דר"ג ס"ל בברכות של ר"ה דש"ץ פוטר עם שבשדות דאניסי וטרידי במלאכה וא"כ כל שצריך לילך מספק אולי יצא ידי תקיעות אין לך אונס גדול מזה וש"ץ פוטרו ולכך טוב יותר שילך למקום שתוקעין ודו"ק כי נכון הוא:]

ט׳ומ"ש כ"ת להקשות על מ"ש הרשב"א בחידושיו דבחציו עבד וחציו ב"ח לא שייך עשה דלעולם בהם³הייתה כאן הפניה נוספת להערת הצנזור תעבודו מהא דפריך בפ"ד דגיטין מהך דרב קטינא כו' לק"מ דהתם קאי על אביי בההוא אמתא דעבדי בה אינשי איסורא כו' דמיירי בשפחה גמורה רק שהקשו עליו דס"ל דמשום איסורא דידה לא דחינן העשה דלעולם בהם תעבודו וע"כ צ"ל דאין זה הנאת עצמו מה שמשחררה בשביל להצילה מן האיסור דאין אחריותה עליו ולא קיבלו ערבות בשביל עבדים וא"כ גם בחציה שפחה וחציה ב"ח אף שאין שייך בזה עשה הנ"ל מ"מ למה כופין אותו לשחררו ולהפקיע ממונו בחנם במה שאינו מוטל עליו אע"כ דכל אדם מישראל חייב לעשות כל טצדקי דמצי למיעבד בשביל להציל אחד מידי איסור א"כ שוב אין בזה עשה דלעולם בהם תעבודו דהוה כמוכרו לו ולמה קאמר אביי אי לאו דאר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר כו' והוצרך הש"ס לתרץ דש"ה דמנהג הפקר נהגו בה וכיון דרבים מישראל נכשלים בה ודאי דמוטל עליו להצילם מאיסור בכל טצדקי דמצי למיעבד ולכך לא שייך כאן העשה הנ"ל ודברי הרשב"א אמורים על מאי דתנן בחציו עבד כו' בשביל פו"ר דידי' דשם לא שייך להציל אחרים מידי איסור וא"כ אין זה לטובת עצמו ולכן הוצרך לומר דבחציו עבד כיון דבלא"ה אינו יכול לקיים עשה דלעולם בהם תעבודו דעובד א"ע יום א' ולכן בשביל מצוה רבה זו דשבת ראו חכמים לכוף את רבו להוציאו לחירות אך מה שיש לעיין בזה לפמ"ש דאין מצוה דרבנן דוחה שום מצוה דאורייתא דקשה מהא דפ' השולח (ל"ח א') מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה אם אמר בלשון שחרור כופין את היורשין לשחררה שהקשו התוס' היאך דחי עשה דלעולם בהם תעבודו ותירצו כיון דמצוה לקיים דברי המת לא קרינן ביה לעולם בהם תעבודו ואין כאן עשה והא הא דמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מצוה דרבנן א"כ היאך דחי לעשה דאורייתא וראיתי בס' טורי אבן שעמד בזה וכ' כיון דחכמים הפקיעו השיעבוד בשוא"ת שיכולת בידם על זה ממילא במה שנותנים לה גט שחרור אינם עוברים על העשה אבל התוס' שם ע"כ לא סבירא להו סברת הגאון הנ"ל כמ"ש הוא עצמו שם ולפמ"ש למעלה בשם הר"ן לק"מ דכל שמשחרר בשביל קיום מצוה אפי' דרבנן אין כאן עבירת עשה כלל דהוה כמוכרו לו:

י׳גם מ"ש מעכ"ת ראי' ממה שמצינו שדחו שבות דרבנן במקום צערא כגון מפיס מורסא וצידת נחש וכן בפ' אע"פ גבי גונח דיונק חלב בשבת וא"כ כ"ש בשביל ת"ת דרבים דדחינן שבות. דברי מעכ"ת תמוהים דא"כ יהיה מותר להוציא ספר בכרמלית ללמוד בו וזה דבר בטל ואפי' הוצאה ברה"י במחוסר עירוב אסרו כדאי' במס' עירובין (פ"ו ב') פעם אחת שכחו ולא הביאו ס"ת מבע"י למחר פרסו סדינים כו' ועוד דשבות דאית בי' מעשה אפי' במקום מילה לא דחינן לי' בשבת כדמוכח מההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' ופריך התם מהזאה דאינו דוחה שבת ומשני ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה כדאית' בפ' הדר (ס"ז א') ולפמ"ש כ"ת דזה דומה למפיס מורסא היה לנו להתיר כל שבות אפי' דאית בי' מעשה אלא ודאי דאין מדמין השבותים להדדי כמ"ש התוס' בפ' המוציא תפילין ורק בשבות שמצינו שהתירו משום צערא התירו ואין למידין משם למ"א וראי' ברורה לזה דהא אפי' שבות דלית בי' מעשה דאמירה לא"י לא התירו בשבת בשביל צערא בעלמא אלא לחולה שאין בו סכנה ואדרבה אסרו כל רפואות בשבת גזירה משום שחיקת סממנים ואפי' ע"י א"י למי שיש לו מיחוש כמ"ש בא"ח (סי' שכ"ח סעי' א'):

י״אומ"ש עוד כ"ת סניף להתיר בנד"ד דבאיסור לאו לא גזרו שבות וא"כ כיון שיש דיעה בש"ס דהבערה ללאו יצאתה ובשעת הדחק סמכינן באיסור דרבנן על דעת יחיד גם בזה דבריו תמוהים מכמה טעמים חדא כיון דהלכה פסוקה הוא בידינו בכ"מ בש"ס דהלכה דלחלק יצאתה דהלכה כר' נתן דפליג עם ר' יוסי בפ' כ"ג וכן סתם משנה דחשיב לי' במנין ל"ט מלאכות ומסיק התם בש"ס מניינא אתי לאשמועינן דאם עשאם כולם בהעלם אחד חייב ל"ט חטאות וחשיב התם הבערה וזה פשוט ומוסכם מכל הפוסקים ובכה"ג לא שייך לומר דיש לסמוך על יחיד בשעת הדחק כדקאמר התם מאי לאחר שנזכר אלימא לאחר שנזכר שאין הלכה כר"א בשעת הדחק היכא עביד כוותי' כו' ומלבד זה אפי' באיסור לאו אסור באיסור שבת אמירה לא"י דאל"כ יהי' מותר לקנות סחורה בשבת ע"י א"י דמקח וממכר אינו אסור מד"ת אלא מדברי קבלה והרי אפי' בע"ש אסור לומר לא"י לקנות למחר כמ"ש הרא"ש פ' הפועלים בשם רב סעדי' גאון וגם שבות דשבות אסרו שלא במקום מצוה וא"כ לפי דברי כ"ת דלא גזרו שבות באיסור לאו הי' לנו להתיר וע"כ כמ"ש התוס' שם דבשבת החמירו וכמ"ש מע"ל בעצמו ומלבד זה הלא כל הפוסקים חולקים על הראב"ד בהא דס"ל דבאיסור לאו לא גזרו אמירה לא"י וכמ"ש הרא"ש פ' הפועלים (סי' ו') וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פט"ז מהא"ב) ובענין חסימה (בפי"ג מה' שכירות) וכן פסק בשו"ע חו"מ (סי' של"ח) ומ"ש כ"ת להביא ראי' לשיטת הראב"ד ממ"ש בפ' מי שהחשיך (קכ"ג ב') גבי מחמר כל שבחברו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחי' והיינו משום דלא גזרו על שבות באיסור לאו לפי דברי מע"ל יקשה לרמי בר חמי דס"ל דבמחמר חייב סקילה א"כ למה תנן במתני' דמניחו על החמור ושם הקשה רבא לרמי ב"ח מברייתא ודחה הש"ס קושייתו ולא הקשה ממתני' דידן ובאמת אינו ענין לנד"ד דהתם כוונת הש"ס דלא גזרו שבות אלא בעושה בעצמו או באומר לא"י לעשות אבל לא במחמר שאין האיסור מצידו אלא עיקר האיסור הוא ע"י חמורו ובכה"ג לא גזרו ואין לדמות גזירות חכמים זה לזה כמ"ש למעלה ועוד בלא"ה משנה מפורשת בפ' כל כתבי (קכ"א א') א"י שבא לכבות אין אומרים לו ככה כו' וכי נאמר דווקא דאתי' כמ"ד לחלק יצאתה ועוד דכיבוי סתמא אינו אסור מדאורייתא אם לא במכבה לעשות פחמים דהוי מלאכה שא"צ לגופה וכמ"ש למעלה דגם שבות דשבות אסור שלא במקום מצוה וכן משנה מפורשת א"י שהדליק את הנר בשביל ישראל כו' וזה ברור ופשוט, ועיין פ' הפועלים בבעי' לומר חסום פרתי כו':

י״ב[הג"ה ולכאורה צ"ע מה ספק יש בזה כיון דמשום גזירה דילמא יעשה בעצמו אתינן עלה מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת כדאי' בפ' האשה בתרא (קי"ט ט א') מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת כו' ועי' בפ' הערל (פ"ב א') במה דמשני רבה רישא איסור לאו סיפא איסור כרת מקשה הש"ס התם והא רבה הוא דאמר כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו כו' ונשאר בקושי' ואדרבא כיון שהאיסור אינו חמור בעיני האדם כ"כ יותר יש לגזור שמא יעשה בעצמו ובאמת יש לתמוה הא מצינו בכ"מ שחלקו חכמים בגזירותיהם בין איסור לאו ובין איסור סקילה וכרת דהרי במבשל בשבת קיי"ל כר"י דבמזיד אסור לו לעולם ולאחרים אסור בו ביום ובשוחט אותו ואת בנו ביום אחד קיי"ל דעכ"פ לאחרים מותר בו ביום ואפי' לדידי' מותר לכמה פוסקים רק לבה"ג אסור לו לאכול לבו ביום ועי' במ"ש רש"י בהאשה בתרא שם ד"ה מה לי איסור לאו שכ' וז"ל מי לא בעינן למיחש לאיסור לאו כו' הא מידי דספיקא לאו הרחקה דרבנן הוא בדבר המותר דנימא לכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה כו' וא"כ הי' נראה ליישב דבאמת בגזירה דדבריהם שפיר יש לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת רק הכא דחיישינן לספיקא וא"כ הכל חשש איסור תורה בכה"ג אין לחלק אבל דברי רש"י אלו תמוהים לכאורה דא"כ מאי פריך בפ' הערל שם על רבה דהא שם ג"כ הוא רק מדרבנן דהא מן התורה כל איסור בטל ברוב אפי' מה שדרכו למנות ולכן נלע"ד ליישב הכל דכוונת רש"י ז"ל הוא דדווקא במה שאין בגוף הדבר שאנו אוסרים שייכות איסור דאורייתא כלל כי אם משום הרחקה אטו איסור דאורייתא ככל גזירת חז"ל בדבר המותר מן התורה או שהם אסרו מטעם קנסא בכה"ג שפיר יש לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת דכל שהאיסור חמור יותר עשו הרחקה יתירה ולהכי במה שאסרו מטעם קנסא שייך לחלק בין איסור חמור לאיסור קל וכמ"ש בפ' השולח ובפ' כל פסולי המוקדשין (ל"ד ב') גבי בעי' דצורם אוזן בכור מהו שיקנסו בנו אחריו כו' את"ל מוכר עבדו כו' משום דכל יומא מפקע לי' ממצות כו' הרי דאפי' באיסור דרבנן החמירו לקנוס יותר מאיסור תורה דבכה"ג שעשו משום קנס ומשום גדר הכל לפי ראות עיני חכמים במה שראוי לעשות גדר יותר ואין מדמין דבר לדבר כעין מ"ש מקנסא לא ילפינן וכן מה שאסרו משום גזירה ג"כ ראוי להחמיר באיסור חמור יותר מאיסור קל אבל מה שאסרו מחשש איסור תורה שבו ולא מצד גזירה וקנסא ודאי דאין לחלק בין איסור קל לחמור כיון שיש בדבר חשש איסור תורה ולהכי בפ' הערל דשם נתערב גוף איסור תורה ואסרו חמור לומר דלא לבטיל ויהא כאלו גוף האיסור בו ודאי דאין לחלק וכן בהא דפ' בתרא דיבמות דשם חיישינן לספיקא אליבא דר"מ דחייש למעוטי ג"כ אין לחלק בין איסור חמור לאיסור קל והוא מדוקדק בלשון רש"י ז"ל בפ' האשה שם שכ' בסוף דבריו שם וז"ל דהכא שמא איסור דאורייתא ממש עביד ע"ש אך לפ"ז צ"ע סוגי' דפ' הניזקין נ"ג ב') דפריך שם דר"מ אדר"מ ודר"י אדר"י בקנסא ומסיק שם דר"מ ס"ל דבדרבנן קנסינן אבל בדאורייתא לא קנסינן ופריך שם ורמי לר"מ דאורייתא אדאורייתא דתני' הנוטע בשבת בשוגג יקיים כו' ובשביעית בין בשוגג כו' וקאמר שם ולטעמיך תקשה לך היא גופה מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא כו' דלפמ"ש דבקנסא דרבנן או בגזירות דידהו יש לחלק גם באיסור דאורייתא בין חמור לקל לא מקשה מידי דכמו לדידן ואליבא דר"י דמחמיר יותר באיסור דאורייתא דיש לחלק בין חמור לקל כן י"ל איפכא לר"מ דקניס בדרבנן יותר משום דמזלזלין יותר בדרבנן ולכן החמירו יותר כמו כן י"ל ולחלק בין איסור חמור דאורייתא דבו אין להחמיר בקנסא משום דלא קיל איסורי לאינשי לבין איסור קל ושמא הוא בכלל מ"ש בש"ס שם דבר אחר נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות כו' והיינו משום דשבת איסורו חמור לאינשי טפי ולא אתי לזלזולי בה וצ"ע:]

י״גובמה שתמה מעכ"ת על המשנה למלך סוף ה' שכירות שתמה על הסמ"ג שס"ל דלא נפשטה הבעי' ואפ"ה פסק לחומרא הא הוי ספק דרבנן וכ' מע"ל שנעלם ממנו דברי הב"י באו"ח (סי' רמ"ד) שכ' בשם הסמ"ג דאמירה לא"י בשבת במלאכה הוא דאורייתא הגם שמע"ל דיבר בחכמה מ"מ לא עיין יפה בדברי הב"י שם במקומו דטעמו של הסמ"ג הוא שהביא המכילתא דדרש מקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם וא"כ בשאר איסורי תורה דלא כתיב קרא וודאי דאינו אסור מדאורייתא דמשבת לא ילפינן במה מצינו דמה לשבת שכן איסור כרת וסקילה אלא וודאי דגם לפי שיטתו מאי דבעי הש"ס באיסור לאו היינו אם גזרו חכמים באיסור לאו כמו שאסרה תורה בשבת וא"כ קושיית המל"מ נכונה ומה גם שהסמ"ג עצמו משמע מדבריו דגם גבי שבת הוא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואף שסיים שם דלשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה לא כ' כן באמת לדינא דגם אם נאמר דהמכילתא סובר כן וודאי דש"ס דילן לא ס"ל הכי דא"כ יקשה בכ"מ בשבת דאינו אסור אלא מדרבנן והרי אמרו חולה שאין בו סכנה אומר לא"י ועושה והיאך התירו איסור דאורייתא בכה"ג וגם בההוא ינוקא דאשתפך חמימי' שהתירו ע"י א"י ואנן קיי"ל מכשירי מילה לא דחי שבת וזה ברור ופשוט[*]:

י״ד[הג"ה וצ"ע לכאורה למה באמת לא אמרינן דאמירה לא"י בשבת אסור דבר תורה כיון דכתיב לא יעשה דמשמע שלא יתן לאחרים לעשות כהא דאי' בפ' כ"ש (כ"א ב') אמר חזקי' מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ דמשמע שלא יתן לאחרים לאכול אך יש ליישב לפמ"ש רש"י. שם לא יהא בהם היתר אכילה שלא יהא לישראל דבר המביא לידי מאכל וסתם הנאה דבר המביא לידי מאכל הוא שלוקח בדמים דבר מאכל יעו"ש משמע דמפרש דלשון יאכל אינו קאי על אחרים שאוכלים אותו אלא שלא יגרום לו מאכל בדבר אחד לישראל עצמו משא"כ בלא יעשה מלאכה לא שייך זה דישראל לא יבוא לידי עשיה ע"י אמירה זו ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ:]

ט״וובאמת צ"ע מה שתמה המל"מ על הסמ"ג ועדיפא לי' להקשות על הראב"ד שהוא כ' (בפ"א מה' כלאים) ג"כ כדברי הסמ"ג שלא נפשטה הבעיא ואזלינן לחומרא וגם סותרים דבריו למ"ש הרא"ש בשמו בפ' הפועלים וכמו שהקשה מע"ל והוא קושי' עצומה אם לא שנדחוק דתרי ראב"ד נינהו והראב"ד שהביא הרא"ש אינו הראב"ד בעל ההשגות אבל קושי' ראשונה צ"ע וגם בזה יש לדחוק דהראב"ד ס"ל כשיטת כמה פוסקים דבעי' דלא אפשיטא לא נכנס בגדר ספק וגם בדרבנן אזלינן לחומרא וכמ"ש הפר"ח ביו"ד (סי' למ"ד) ובפרמ"ג (סי' ק"י) בקונטרס הספיקות וא"כ גם על הסמ"ג לק"מ די"ל דגם הסמ"ג ס"ל כאותם הפוסקים אך מה שקשה על הראב"ד כיון דאנן קיי"ל דב"נ לא נצטוה על הסירוס וא"כ נפשטה הבעי' וכמו שהקשה עליו הרא"ש ועל הסמ"ג לא קשה דהוא אזיל לשיטתו דס"ל להלכה דב"נ מצוה על הסירוס וכמ"ש המל"מ שם בשמו גם דנראה דהראב"ד בעל ההשגות ג"כ ס"ל דבעי' דלא אפשיטא בדרבנן אזלינן לקולא עי' בדבריו (פ"ב מה' חמץ ומצה הי"ד) כזית חמץ בבור כו' שמוכח בהשגות שם שמפרש הבעי' לקולא וצ"ע:

ט״זועתה אביא ראיות לנד"ד בהיפוך ממ"ש כ"ת שח"ו להתיר אמירה לא"י באיסור דאורייתא אפי' בשביל ת"ת דרבים והוא שמצינו בפ"ק דמגילה (ד' ב') ת"ת ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף מדסמכו של בית רבי כו' הרי דאפי' ת"ת דרבים נדחה מפני מקרא מגילה וקיי"ל דפורים שחל בשבת מקרא לא קרינן משום גזירה דרבה וא"כ כ"ש דגזרינן בת"ת דרבים כגון אמירה לא"י לעשות מלאכה דהוה איסורו ג"כ שמא יעשה בעצמו עוד ראי' מהא דאי' בפ' כיצד משתתפין (פ"ו ב') דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת שכחו ולא הביאו ס"ת מבע"י למחר פרסו סדינים כו' ועי' רש"י שם דהי' מביאים דרך חצר שאינה מעורבת ולכך הוצרכו להפסיק במחיצה מוכח דבלא"ה אסור להביא ס"ת דרך חצר שאינה מעורבת אף דאיסורו קל מכרמלית הרי דאפי' מצוה קלה לא דחינן מפני ת"ת דרבים ואין לדחות ולומר דקריאת ס"ת לא מיקרי ת"ת דרבים דהא בזמן הש"ס היו מתרגמין לע"ה וא"כ אין לך ת"ת דרבים יותר מזה ואף שיש לדחות דשאני שבות דאית ביה מעשה משבות דלית ביה מעשה דלא התירו שבות בשביל מצוה אלא באמירה לא"י כמ"ש בפ' הדר לענין מילה דודאי איסורא דחצר שאינה מעורבת חמיר טפי מאמירה לא"י באיסור דאורייתא כדמוכח מהך עובדא דפ' הדר שם לפי גירסת בה"ג דלא גריס דהא מר לא אמר לי' זיל אחים לי' כו' וס"ל דגם לומר לא"י להחם מותר ואפ"ה להביא בעצמו המים דרך חצר אסור יעו"ש ועי' בהגהות אשרי פ' הדר שכתב דאסור לומר לא"י להביא ספר ללמוד בו דרך כרמלית דס"ל דאפי' שבות דשבות אסור אפי' במקום מצוה כי אם לצורך מילה לבד והובא דיעה זו בשו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ז) בהג"ה ועי' מ"א (שם ס"ק ח') שתמה על היש אוסרים מהא דפ' כל גגות (צ"א א') אר"י מעשה בשעת הסכנה היינו מעלים ס"ת לקרות בו מגג לחצר כו' וכ' ע"ז המ"א דאין מדמין בשבותים יעו"ש וכן מוכרח כמ"ש מהא דפ' כיצד משתתפין שהבאתי שאפי' ס"ת אסור להביא דרך חצר שאינה מעורבת ובאמת לשון המ"א אינו מדוקדק שם דמשמע מדבריו שמותר להביא דרך חצר שאינה מעורבת לקרות בו ולענ"ד אין לדמות חצר שאינה מעורבת להא דמעלין מגג לחצר דהא לר"ש גגין וחצירות וקרפיפות רשות אחת הם מדינא ולכן אפי' לדרבנן דפליגי עלי' קיל טפי מחצר שאינה מעורבת:

י״זובפ"ק דשבת (י"ג א') איתא שם ברייתא התינוקות מסדרין ראשי פרשיות וקורין לאור הנר וקאמר התם דשאני תינוקות מפני שאימת רבם עליהם לא אתו לאצלויי הרי דזה ודאי לא מיקרי שבות דאית ביה מעשה דהא לא עביד שום מעשה כלל ואפ"ה אי לאו הך טעמא דאימת רבם עליהם הוי אסרינן להו משום גזירה שמא יטה אף דת"ת של תשב"ר חמור טפי אפי' מת"ת דרבים דקיי"ל אין מבטלין תשב"ר אפי' לבנין ביהמ"ק כדאי' בשבת קי"ט ב' וכן לענין הלוית המת למאן דקרי ותני מבטלים ת"ת בשבילו אפי' דרבים כדמוכח בפ"ק דמגילה וקיי"ל דתשב"ר אין מבטלים לעולם בשביל הלוית המת אפי' למאן דקרי ומתני כדאית' בטוש"ע יו"ד סי' שס"א סעי' א') והטעם כמ"ש הטור שם משום דאין מבטלים אותם אפי' בשביל בנין ביהמ"ק והוא מבואר ברא"ש פ' ואלו מגלחין יעו"ש ועי' ש"ך (שם ס"ק ו') ועי' בא"ח (סס"י ש"ח) דאסור לטלטל מורה שעות בשבת ובמ"א שם בשם מהרי"ל בתשובה דאף שתלוי בו לימוד תורה ח"ו לתלות ת"ת באיזה איסור וע"ש (סי' ש"ז סעי' ה') דאפי' דיעה ראשונה שמיקל שם לא התיר לומר לא"י להביא שופר דרך רה"ר רק דרך כרמלית משום דשבות דשבות במקום מצוה מותר והרי כבר נתבאר דאפי' מצוה קלה דרבנן דוחה לת"ת וכ"ש מצוה דאורייתא וא"כ כיון שאסור לומר לא"י להביא שופר דרך ר"ה כ"ש דאסור לומר לו להדליק בשבת בשביל ת"ת וקצת יש ראי' מן הש"ס דלא כדעת בעהע"ט שהתיר לומר לא"י להדליק נר בשביל סעודת שבת מהא דאית' בפ' ערבי פסחים (ק"א א') ואף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה דאמר אביי כי הוינן ביה מר הוה מקדש לן כו' דילמא אדאזליתו לבתייכו אתעקר לכו שרגא כו' ובקידושא דהכא לא נפקיתו כו' ולמה לא היה מצוה לא"י להדליק נר ודוחק לומר שלא היה א"י בכל העיר וכעין ראיה זו מצאתי בענין אחר בפוסקים גם מבואר במ"א (סי' רע"ו ס"ק ח') דגם בעל העיטור לא כ' להתיר אלא במקום מצוה שגופו נהנה ממנו אבל לא בשביל מצוה אחרת כגון לומר לא"י לבנות בהכ"נ דאסור יעו"ש ובאמת קושית מעכ"ת על דברי המ"א נכונה דהא הבעהע"ט יליף לי' לדינו מדברי בה"ג גבי מילה ושם אין הגוף נהנה ואפשר לדחוק דכוונתו במ"ש דאין הגוף נהנה ממנו ר"ל דלא התירו רק שבות קרובה שצורך לו לבו ביום משא"כ בנין בהכנ"ס דהוי שבות רחוקה וכמ"ש בתשו' נוב"י מה"ת (סי' מ"ד) יעו"ש וז"ש שהגוף נהנה ממנו ר"ל שההנאה נעשה מיד ול"ד נקט [*] גם י"ל שכוונתו שגם בעל העיטור שסמך על דברי בה"ג שפי' בסוגית הש"ס דשבות מותר במקום מצוה ולא חילק בין מילה לשאר מצות לא רצה לסמוך עליו רק במקום שהגוף נהנה ממנו שזה נקרא צורך גדול משא"כ לבנות בהכנ"ס אין זה צורך גדול מה שא"צ לגופו של אדם ח"ו לתלות מצוה באיסור ובזה לא רצה לסמוך ללמוד מדברי בה"ג לקולא כיון שי"ל שגם בה"ג לא התיר אלא במילה לבד שהוא מצוה שנתנה שבת לדחות בשבילה ועי' בתשו' נוב"י מ"ק (סי' ל"ג) שקרא תגר מאוד על מה שנוהגין בקצת מקומות להדליק נרות ע"י א"י ביוה"כ בעת נעילה וחתר למצוא טעם למנהג מדברי בעהע"ט הנ"ל ולא רצה לסמוך ע"ז וכ' שביטל המנהג הזה וגם רבינו הגדול הגר"א ז"ל מווילנא צווח ככרוכיא על מנהג הרע הזה וכ' שיותר טוב שלא לומר פיוטים כלל וא"כ פשוט הדבר שח"ו להורות היתר בדבר זה ורחמנא לבא בעי וכבר אמרו חישב לעשות מצוה ונאנס כו' כנ"ל ברור דברי דו"ש באהב' יצחק אייזק בהרב מוהר"י זלה"ה חופ"ק טיקטין:

י״ח[הגה"ה מבן המחבר הגם שבאמת זה דחוק בל' המ"א מ"מ מוכרח כן בלשונו שהרי סיים וכ"מ סוף פ' ט"ו דשבת דלא התירו שבות רחוקה והיינו מה שלא התירו לתקוע ביוה"כ שחל להיות בע"ש בכדי שידעו שלשנה הבאה יהי' מותר לקנב ירק הרי מבואר שמשום שבות רחוקה הוא דאתי המ"א וע"י מחצית השקל שם:]