בנין עולם, אורח חיים י״גBinyan Olam, Orach Chayim 13

א׳כבוד אהובי אבי מו"ר הרב הגדול בתורה ומפורסם בחסידות מו"ה יעקב נ"י:

ב׳מכתב יד קדשו הגיעני לנכון ושמחתי בבשורת שלומו כה לחי, ובהיות שבא במכתבו הקדו' שאלה אחת אשר הרבנים המופלגים דמחניכם נסתפקו הרבה בדין מחיצה של בני אדם אם נחשב למחיצה גמורה ומעכת"ה פלפל בזה וברוב ענותנותו העיר אותי לחקור בענין זה אף שכבודם א"צ לדידי כי מה אדע ולא עמכם אך לפי שדבר חדש הוא זה ולא מצאתי לפוסקים הראשונים וגם האחרונים שירחיבו הדיבור בהם לבאר פרטיהם וענין זה נוגע לכמה דינים בתוה"ק ורבו פארותיו לכל צד ולפ"ד נתחדש לי בעיוני בהם כמה ספיקות וחידושי דינים לזאת אמרתי להעלות על הספר כפי העולה במצודת עיוני וה' אלקים יעזור לי ויאיר עיני בתורתו שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו וזה החלי בעזה"ש:

ג׳הנה שורש ספק זה הוא אם הוא נחשב באמת למחיצה גמורה מן התורה לכל דבר ואם עומדים בשבת ברה"ר גם החיצונים אסורים לרוק שם דהוי כמוציא מרה"י לרה"ר וגם אם עומדי' במקום הטינופת אם מותרים גם החיצונים לקרות שם ק"ש ולהרהר בד"ת וכ"ד שבקדושה דהוה כאילו הם ברשות אחרת לגמרי ומעכת"ה הקשה קושיא עצומה דא"כ גם אדם א' יהא נחשב כעמוד גבוה עשרה ורחב ד' וא"כ יהיה אסור לו לרוק ברה"ר ומוכח בש"ס דמותר ודא ודאי קושיא היא כאשר יתב' בעזה"ש ומעכת"ה כתב לחלק בין לגבי עצמו ובין אם עומד בין שאר אנשים החוצצים והוא סברא נכונה אבל צריכים אנו לעמוד על שורש דבר זה בש"ס ופוסקים ונעתיק בזה דברי הש"ס בס"ד:

ד׳א) גרסינן במס' עירובין (מ"ג ב' ומ"ד א') נחמי' ברי' דרב חנילאי משכתי' שמעתתא ונפק חוץ לתחום א"ל רב חסדא לר"נ נחמי' תלמידך שרוי בצער אמר לו עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס יתיב ר"נ כו' מאי קא מבעי' ליה לרב חסדא כו' ע"ש כל הסוגיא ומוכח מכאן מחיצה של בני אדם מחיצה גמורה הוא אף מדאורייתא דאל"כ מאי פריך הש"ס מאי קא מבעי' ליה דהא שפיר י"ל הא גופא מבעי' ליה אם נחשב כמחיצה גמורה אי לאו דאולי לא נחשב כמחיצה אלא לחומרא דהיינו שלא להכניס מרה"ר לשם משא"כ לקולא אע"כ דפשיטא ליה להש"ס דמחיצה גמורה הוא לכל מילי מהא דתני' והובא שם בש"ס עושה אדם את חבירו דופן לסוכה כדי שיאכל וישתה כו' ושם מסיק דמיירי בדופן שלישית א"כ מדאורייתא נחשב כמחיצה גמורה כיון שמועיל לסוכה להחשב לדופן גמורה. ושם ע"ב הנהו בני גננא דאעילו מיא כו' והנהו זיקי דהוה שדיין בריסתקא דמחוזא דאעלינהו כו' בהדי דאתי רבא מפירקא כו' ועי' רש"י שם דאעילו מיא מרה"ר לרה"י כו' ובד"ה ריסתקי פי' רחוב העיר רה"ר יעו"ש ולכאורה קשה ע"ז דהא אפי' נימא דמחיצת בני אדם הוי מחיצה גמורה מדאורייתא היאך התירו לטלטל מרה"ר לרה"י ע"י מחיצה זו שנעשה בשבת דהא בפ"ק דעירובין (י"ז א') פליגי אמוראי אי שבת גורמת או דיורין גורמין וקיי"ל כר"ה דאמר שבת גורמת דכל שנכנס שבת ולא היה שם מחיצה כלל אף שבשבת נעשה מחיצה אינו מועיל וכן בפ' הדר (ע' ב') הובא ברייתא זה הכלל כל שהותר למקצת שבת כו' הרי בפירוש דלא מהני אם נעשה המחיצה בשבת ועי' הגהת אשרי פ' הדר שהביא ג"כ הך דינא דהקיפו א"י מחיצה בשבת דאסור מטעם דבכניסת שבת נאסר ויש בזה מקום עיון דהטור (סי' שס"ב) כתב בפירוש דאם נעשה מחיצה בשבת יש חילוק בין שוגג למזיד דבשוגג מותר לטלטל בו משא"כ במזיד אבל אם בכניסת שבת הי' מחיצה ונפל בשבת ואח"כ נתקן חזר להתירו הראשון אפי' במזיד ולטלטל בו וכן פסק בשו"ע (שם סעי' א') והוא תמוה היאך אפשר להתיר באם בכניסת שבת לא הי' שם מחיצה אפי' בשוגג והא קיי"ל שבת גורמת לאיסור ודברי הטור ושו"ע אלו נובעים מדברי הר"ן פ' הזורק בשם ר"ת דפי' שם דמ"ש בש"ס כי אתמר דר"נ אמזיד אתמר היינו באם נעשה מחיצה בשבת ברה"ר ולא כפי' רש"י שפי' שם דקאי על הברייתא דספינות קשורות זו בזו חזרו ותקשרו כו' אבל דברי הרא"ש שם בשם ר"ת אתיין שפיר שהוא כ' בשמו כסגנון אחר דחילק בין אם נעשה מחיצה גמורה ונעשה מרה"ר רה"י אז אסור במזיד אפי' הי' מחיצה בתחילת כניסת שבת אבל במחצלאות הפרוסות ברה"ר דאפי' כשנגללו לא נעשה רה"ר אלא נתבטלו הדיורין בזה אמרינן דאם חזרו ונגללו אפי' במזיד חזרו להתירן הראשון א"כ יש ליישב לשיטתו דבאמת אם בכניסת שבת לא הי' מחיצה כלל אפי' בשוגג אינו מועיל בנעשה בשבת וכבר תמה הב"י על הטור שהניח שיטת אביו הרא"ש ותפש שיטת הר"ן בשם ר"ת יעו"ש ולענ"ד גם מדברי הר"ן אין ראי' כ"כ דהא אפשר דלא כ' זה להלכה דבאמת לדידן שקיי"ל כרב הונא דשבת גורמת אסור בכה"ג אפי' בשוגג דומיא דהקיפו א"י מחיצה בשבת והוא לא כ' רק בפירוש דברי הש"ס דמה דקאמר כי אתמר דר"נ אמזיד אתמר ר"ל בנעשה המחיצה לכתחי' בשבת ואפשר דר"נ ס"ל כר' יצחק דדיורין גורמין ולא שבת או דר"נ ס"ל באמת כרב הונא רק דר"נ קאמר לה על מה דנזכר באיזה ברייתא דמחיצה הנעשה בשבת שמה מחיצה ואפשר דאותה ברייתא ס"ל כר' יצחק ואנן לא קיי"ל כאותה ברייתא אלא כאידך ברייתא דכל שנאסר למקצת שבת כו' וראיתי שבמ"א (סי' שס"ב ס"ק ד') האריך ליישב דברי הטור באופן שגם הרא"ש מסכים לדברי הר"ן אבל דבריו צ"ע וסותר למ"ש (בסי' ש"ס) לענין דיורין הבאים בשבת כרב הונא דשבת גורמת וא"כ אפי' באיסור דרבנן אזלינן בתר כניסת שבת לאיסור אם בכניסת שבת לא היו דיורין ומכ"ש לענין איסור דאורייתא כשנעשה מרה"ר רה"י וגם דברי הרמב"ם צ"ע יותר שהוא כ' (פט"ז מה' שבת הי"ג) כרב הונא דשבת גורמת ושם (הלכה כ"ב) כ' מחיצה הנעשה בשבת בשוגג מותר לטלטל בה וא"כ דבריו סותרים זא"ז ומה גם שהוא פי' דברי הש"ס מה דקאמר כי אתמר דרב הונא אמזיד אתמר כפרש"י דקאי אברייתא א"כ למה פי' כאן דכשנעשה בשוגג בשבת מותר אפי' לטלטל והי' נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם דמ"ש מחיצ' הנעשה בשב' בשוגג מותר כוונתו באם הי' תחיל' כניסת שבת מחיצ' ונפלה בשבת וחזרה ונתקנה והרמב"ם לישנא דפ' הזורק נקט דשם קאי על ספינות קשורות זו בזו כו' שמסיים בברייתא שכל מחיצה שנעשה בשבת כו' וכן דרכו של הרמב"ם לסתום דבריו בכ"מ ולכתוב הלשון הנזכר בש"ס אבל סתימת דברי השו"ע וכן ממ"ש בטור מוכח להיפוך דאפי' לא הי' שום מחיצה בכניסת שבת מותר בשוגג עכ"פ:

ה׳ב) ולכך נלע"ד בישוב דברים אלו דמ"ש בש"ס דשבת גורמת דכל שנאסר בתחילת שבת נאסר לכל השבת היינו דווקא במידי דתליא בדיורין כגון לענין עירוב בית עם בית כגון בעירב דרך הפתח ונסתם הפתח דשם לענין עירוב מיירי ושם תלוי הכל בתר קנין שביתה שיהיו נחשבים כדרים במקום אחד ולהיות נקבעים ביחד ולכן כל שבכניסת שבת בהשמ"ש לא הי' לו מחיצה ודיורין נאסר אח"כ בשבת אפי' בשוגג דעיקר קביעת אדם בדיורין לשבת תלוי בבהשמ"ש שהרי כל קנין ערובי חצירות ותחומין הכל תלוי בזמן בהשמ"ש כדמוכח בכ"מ בש"ס וכן בשיירא שחנתה בבקעה ונתוספו דיורין בשבת דשם בעינן שיהי' מוקף לדירה וזה ג"כ תלוי בכניסת שבת שאז אדם קובע מקום לדירתו בתחי' בכניסת שבת ותלוי האיסור וההיתיר בזה משא"כ במידי דלא תליא בדירה רק שיהי' נעשה רה"י לטלטל בתוכו וכדומה בזה לא בעינן שיהי' מותר בכניסת שבת דווקא שכל שהוא רה"י לשעתו מותר לטלטל בו ואפשר דזהו כוונת הש"ס פ"ק דעירובין (יז א') ורב הונא אמר לך אנא דאמרי אפי' כר' יוסי ע"כ ל"ק ר"י אלא דליתנהו למחיצות כו' והוא בדין מבוי שנטלה קורתו או לחיו דס"ל לר"י דאם נפל בשבת דאסור אפי' היה מותר בכניסת שבת דשם עיקר הדין מה שתלוי במחיצות ולא בדיורין אינו תולה הדבר בכניסת שבת רק כל שיש באותו העת מחיצות בין היו בכניסת שבת בין לא היו כלל ובאמת קיי"ל הכי כר"י בדין זה ובפלוגתא דר"ה ור' יצחק קיי"ל כר"ה דשבת גורמת כמ"ש הרא"ש והטושו"ע (סי' ש"ס וסי' שס"ה) והך ברייתא דפ' הדר בשני בתים בשני צידי רה"ר והקיפום א"י מחיצה בשבת מיירי ג"כ לענין שיהי' מותרים לטלטל מבית לבית דבזה בעינן עירוב וקניות שביתה משא"כ אלו הקיפו מחיצה בשבת ברה"ר מותר לטלטל שם באמת ולכך נקט הברייתא דווקא בכה"ג בשני בתים בשני צידי רה"ר ולא נקט סתם שהקיפו מחיצה ברה"ר והשתא א"ש ההוא עובדא דאעילו מיא כו' וכן ההוא דריסתקא דמחוזא אבל עדיין אינו מיושב עובדא דנחמי' הנ"ל דהא בזה בעינן היקף לדירה שיהי' נחשב כד' אמות וזה תלוי בבהשמ"ש דווקא ויש ליישב גם זה דכיון דבכניסת שבת הי' בתוך תחומו רק דנאסר בשבת שיצא חוץ לתחום והרי זה כאילו נסתרה המחיצה בשבת וחזר ונסתם ואמרינן שבת הואיל והותרה הותרה וכחזר לתחומו דמי דדינו כאלו לא יצא ודוק:

ו׳ג) ובאמת קושיית מעכת"ה הוא קושי' עצומה דא"כ אדם יחידי יהא נידון כעמוד גבוה עשרה ורחב ד' ויהי' נחשב רה"י לעצמו כמ"ש למעלה וסבור הייתי לתרץ זה דשאני אדם אחד דלא נחשב כעמוד משום דאין ברגלו ד"ט על ד"ט וזה לא נקרא רה"י כמ"ש בפ' הזורק (ק"א ב') גבי הנהו בוצנייתא דמישן דאין מטלטלין בהם אלא בד' אמות משום דאין בתחתיתם ד' אבל עדיין אינו מיושב דא"כ יהי' נחשב למקום פטור דהא בגבוה עשרה ואפי' רחבו למעלה ד' ולמטה פחות מד' הוא מקום פטור כדמוכח בפ"ג דעירובין (ל"ג א') גבי נתנו באילן למעלה מעשרה אין עירובו עירוב נתנו בכלכלה כו' יעו"ש כל הסוגי' מוכח התם דמאן דפליג אר"י בר"י ולא ס"ל כה"ג גוד אחית מחיצתא הואיל דהוה מחיצה שהגדיים בוקעים בה הוה מקום פטור וא"כ יקשה בפ"ק דשבת בריש מכילתין גבי פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או בבבא דפשט העני כו' ונתן לתוך ידו של בעה"ב דהוה מוציא או מכניס מרשות לרשות וחייב ולמאן דס"ל אגד יד שמי' אגד דידו בתר גופו גרירא א"כ הוי לי' מוציא או מכניס ממקום פטור לרה"ר או לרה"י ואמאי חייב אך זה יש לתרץ ע"פ מ"ש התוס' בפ"ק דשבת גבי זרק כוורת גבוה עשרה כו' מבואר שם דאם לא הי' גבוה עשרה חייב ולא הוי כרמלית שאין כרמלית בכלים והטעם דכל שאינו חשיב רה"י לעצמו שאין גבוה י' ורחב ד' ל"ח למהוי רשות בפ"ע כיון שאינו דבר קבוע כמו עמוד ומחיצה ובטיל לגבי הרשות שהוא בו אך עדיין קשה לר"י בר"י דס"ל דאפי' אין ברגלו ד' כל שיש למעלה ד' אמרינן גוד אחית מחיצתא א"כ לדבריו אם עומד אדם ברה"ר אסור לו לרוק ברה"ר ולהשתין שם ועוד אם הי' מלבושיו מתפשטים עד סמוך לקרקע א"כ הרי גם ברגליו ד' ועי' בפ' המוציא תפילין (צ"ט א') לא יעמוד אדם ברה"ר וישתין ברה"י כו' וכן לא יעמוד ברה"י כו' אא"כ הוציא ראשו ורובו למקום שהוא שם וכיון שכן כיון דרה"י כמאן דמלי דמי כדמוכח בפ"ק דשבת בסוגי' דקלוטה כו' הרי גם ברגליו ד' וא"כ אפי' יוצא ראשו ורובו לרה"ר למה מותר לו לרוק שם ואין לומר כיון דראשו ורובו ברה"ר הוי לי' ככולו ברה"ר ואין ברגליו ד' דא"כ עמוד עקום שתחתיתו עומד ברה"י ורובו ברה"ר וכי נימא דרובו העומד ברה"ר הוי ככולו ברה"ר ובטיל לגבי' הא וודאי אינו דהוי כרה"י עקום:

ז׳ד) ומ"ש מעלת מר אבי שיחי' לחלק בין לגבי אחרים דשפיר חשיבא מחיצות בני אדם מחיצה משא"כ לגבי דידי' הייתי רוצה להביא ראי' לזה ממ"ש בברייתא דפ' מי שהוציאוהו דעושה אדם את חברו דופן לסוכה כדי שיאכל וישתה וישן כו' ולמה לא נקט דהוא עושה א"ע דופן לסוכה אע"כ שאינו נחשב למחיצה לגבי דידי' אבל אין זה ראי' מתרי טעמא חדא דאפשר משום דתני בהך ברייתא כדי שישן וזה לא אפשר למתני גבי דידי' דאם ישכב וישן יתבטל המחיצה ונמצא שישן חוץ לסוכה ולכך נקט שעושה חברו דופן כו' וגם י"ל דלדידי' גם לענין אכילה לא מהני דגזרינן שמא ישן ויפול ועי"ז יתבטל המחיצה ונמצא שישן חוץ לסוכה וכה"ג מצינו דגזרו אכילה אטו שינה בריש פ"ק דברכות בהא דתני' אדם בא מן השדה כו' ומכ"ש לדעת הפוסקים דס"ל דבסוכה שא"י לישן שם אפי' במצות אכילה לא נפק י"ח ועי' בפ"ב דסוכה (כ"ד א') בהא דעשה בהמה דופן לסוכה דפליגי ר"מ ור' יהודה דר' מאיר פוסל משום דחייש למיתה וקאמר התם דר"י לא חייש למיתה ולכן מכשיר ועי' תוס' שם דגם מאן דלא חייש למיתה לאלתר לשמא ימות לזמן מרובה חייש ולפ"ז הי' נראה דשינה לזמן מועט דומה להא דמיתה לזמן מרובה דשינה בכל יום וא"כ למה לא חשו בהא לשינה וע"כ צ"ל דמיירי דעושה חברו דופן באופן שגם אם יישן לא יתבטל המחיצה אבל בלא"ה אין משם ראי' לפי המסקנא דמחלק בין לדעת ובין שלא לדעת דא"א למתני עושה אדם א"ע דופן לסוכה כדי שיאכל כו' דא"כ הוה ליה לדעת ואסור אבל מצאתי בר"ן פ"ק דשבת שהביא בשם הראב"ד על מה דקשה בהא דבעינן הנחה ברה"ר ע"ג מקום ד' דקשה במה מיירי אי למטה מג' כלבוד דמי ואי למטה מעשרה ורחב ד' כרמלית הוא ולמעלה מעשרה הוי רה"י ותי' הראב"ד דמשכחת לה בבע"ח שגבוהים שלשה שעומדים ברה"ר שאין חולקים רשות לעצמם כו' עכ"ל הרי כמ"ש מעכת"ה דבע"ח אין נחשבים לגבי עצמם רשות אחרת אך יש לדחות דמיירי כשגבוהים פחות מי"ט דאין כרמלית בבע"ח כמו דקיי"ל אין כרמלית בכלים וכמש"ל אבל ע"כ צריך לחלק בין מחיצות בני אדם לאדם אחד דלא נחשב כעמוד אחד גבוה עשרה ובאמת צ"ע מה חילוק יש ביניהם דהא ודאי מחיצות בני אדם תכופים יחד גם החיצונים נחשבים למחיצה כדקיי"ל חורי רה"י כרה"י דמו וגם קיי"ל דעובי המחיצות של רה"י כרה"י דמו כמבואר בפ' הזורק (צ"ט ב') דילפינן לעובי המחיצות דנחשבים רה"י מק"ו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש ואם נאמר דיש חילוק בין בע"ח לשאר מחיצות בזה א"כ היאך יליף ק"ו לעובי המחיצות דהא י"ל מחיצה של בני אדם יוכיח דהחיצונים הם עושים מחיצה לאחרים ולא לעצמם אלא ודאי דאין סברא לחלק ביניהם ויש להם דין שאר מחיצות לכל מילי וא"כ גם באדם אחד למה יגרע מעמוד גבוה עשרה דהא א"א לחלק בין מחיצות בני אדם לשאר מחיצות וכמ"ש:

ח׳ה) ובש"ע (סי' שס"ב סעי' ה') מבואר בכל עושים מחיצה כו' ואפי' באנשים שעומדים זה אצל זה תכופים בפחות משלשה וכן הוא ברמב"ם) פט"ז מ"ה שבת ה"ב) יעו"ש והמ"א (שם ס"ק ט') הביא קושי' בשם הב"ח למה צריך שיהיו עומדים זה אצל זה בפחות מג' והא סתם אדם רחבו אמה וא"כ אפי יש ביניהם יותר מג' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ וע"ש מה שנדחק בישובו משום דאין ברגליו עובי אמה ויש בין רגל לרגל ג' טפחים יעו"ש ועדיין אינו מיושב מאדם ההולך בבגדיו שבגדיו משולשים לארץ א"כ הרי גם למטה עוביו אמה אבל לפמ"ש לעיל דיש לחלק בין מחיצות בני אדם לשארי מחיצות דעמוד א' גבוה י' ורחב ד' נחשב רשות בפ"ע משא"כ באדם א' א"כ י"ל דלכך בעינן שיהיו עומדים זה אצל זה בפחות מג' דאל"כ כיון שיש ריחוק מקום ביניהם כל אדם נחשב לעצמו ואינו מצטרף לחברו כיון דליכא למימר בהו לבוד וא"כ כל אדם עומד לעצמו דאינו מועיל כלום וכליתי' דמי ולא דמי לשאר מחיצות דאף דיש בין עמוד לעמוד יותר מג' טפחים דלא אמרינן בהו לבוד מ"מ כל עמוד חוצץ בפ"ע וכיון שבין הכל עומד מרובה על הפרוץ לכך מצטרף משא"כ באדם כל שעומד בפ"ע ואינו מתחבר לחברו ע"י לבוד אינו נחשב לסתימה כלל וכמ"ש כנ"ל בישוב זה אבל באמת טעמא בעי למה ישתנה בזה מחיצה שע"י אדם משאר מחיצות דבפ"ע לא יהי' נחשב בגדר סתימה כלל ולפמ"ש לפנינו בס"ד יתבאר דבר זה לנכון:

ט׳ו) כי לכאורה צ"ע מהא דאי' בפ"ב דעירובין (כ"ו א') א"ל ר"פ לרבא והאמר רב אסי מחיצת אדרכלין לאו שמה מחיצה אלמא כיון דלצניעותא כו' לא הוי מחיצה כו' ושם והאמר רב הונא מחיצה העשוי לנחת לאו שמה מחיצה כו' עי' רש"י שם ד"ה כיון דלצניעותא כו' שפי' כיון דלאו לקביעות הועמד שם ולמחר סתרי לה לאו מחיצה היא כלל כו' יעו"ש וא"כ מוכח דמחיצות בני אדם ובע"ח לאו מחיצה הוא כלל דהא אינה לקביעות אלא לפי שעה ואפי' אם נאמר דשם אינה אלא גזירה דרבנן לבד ומדאורייתא שפיר הוי מחיצה אכתי קשה למה התירו בסוכה וגבי שבת וגם משמע שם דכל מחיצה העשוי לנחת לאו מחיצה היא מהא דרבה בר אבוה הוי מערב לה לכולא מחוזא ערסייתא משום פירא דבי תורא משום דהוי מחיצה העשוי לנחת והרי מחוזא לא הוי רה"ר גמורה מדאורייתא שלא היו ס"ר בוקעים בה בכל יום כמ"ש רש"י ז"ל ד"ה ערסייתא ואפי' לפוסקים החולקים וס"ל דאפי' ליכא ס"ר הוי רה"ר מ"מ מחוזא לא הייתה רה"ר שהייתה מוקפת חומה כמ"ש התוס' שם ד"ה דבי תורא יעו"ש ומסתמא הייתה דלתותיה נעולות בלילה הרי דאפי' בכרמלית דרבנן ג"כ החמירו במחיצה העשוי' לנחת וא"כ קשה היאך התירו במחיצות בני אדם והנה לכאורה צ"ע גם על סוגי' זו דסותר לסוגי' דלקמן פ' כיצד משתתפין (פ"ו ב') דכי אתא רב דימי אמר פע"א שכחו ולא הביאו ס"ת לקרות בה מבע"י למחר פרסו סדינים על העמודים והביאו ס"ת וקראו בו ופריך התם פרסו לכתחי' מי שרי והא הכל מודים שאין עושים אוהל עראי בשבת בתחי' אלא מצאו סדינים פרוסים על העמודים והביאו ס"ת כו' יעו"ש הרי דמחיצה העשוי' לנחת ג"כ שמה מחיצה דהא הסדינים ג"כ הם לפי שעה בעלמא שלא עשאום אלא להתיר טלטול ומי גרע האי מבוסתנא דרב הונא שעשה את הקנים בפ' מג' דמסיק התם דלא הוה מחיצה כיון שאינה לקביעות ואף דהש"ס פריך עלה היינו מטעמא אחרינא משום דאסור לעשות אוהל עראי משמע דאל"ה שפיר הוה מחיצה וכן למסקנא דמצאו סדינים פרוסים מ"מ ודאי דלאו לקביעות נעשו דאין דרך לעשות מחיצה מסדינים לקביעות ואפ"ה התירו להביא ס"ת ע"י מחיצות אלו אף דהוי לנחת ועוד דהרי קרא שם למחיצות דסדינים אוהל עראי מוכח דלא נעשו לקביעות:

י׳ז) שבתי וראיתי שענין הזה במחלוקת שנוי' בב' שיטות הרמב"ם והרשב"א והרמב"ן ז"ל שהם מחולקים בדבר ולפי שיטת הרשב"א והרמב"ן יתורץ זה משא"כ לשיטת הרמב"ם והוא דהרמב"ם (פט"ז מ"ה שבת הט"ו) כתב וז"ל כל מחיצה שאינה עשוי' לנחת אינה מחיצה (כן הוא גירסת הרמב"ם ז"ל כמ"ש הרב המ"מ שם וכל מחיצה שאינה עשוי' אלא לצניעות בלבד אינה מחיצה ופי' הרב המ"מ שם וז"ל שאינה עשוי' לנחת פי' שאינה עשויה לדור בה ודע שכשאמרו מרו אינה מחיצה ר"ל מענין מוקפת לדירה וביותר מבית סאתים וכן פי' הרשב"א ז"ל דוודאי בפחות מבית סאתים הוי מחיצה וכן ג"כ דבר תורה מחיצות גמורות הוו ואין נ"ל כן מלשון רבינו ולפי' הוא גורס שאינה עשוי לנחת ואע"פ שהמחיצות העשויות מאליהן כתל וסלע מועילות אלו העשויות בידי אדם ללא תועלת סופם ליבטל ואינו כלום וכן הדין במחיצה העשוי' לצניעות זה נ"ל בדעתו ז"ל עכ"ל הרב המגיד וכן פי' הלח"מ שם דברי הרמב"ם ז"ל כפי' המ"מ הנ"ל וא"כ לפי שיטת הרשב"א והרמב"ן א"ש דבאמת מחיצה שאינה עשוי' לנחת וכן מחיצת אדרכלין שפיר הוי מחיצה לכל מילי רק בהך עובדא דאבוורנקא דריש גלותא דשם בעינן שיהא מוקף לדירה כמבואר בסוגי' שם דהייתה יתירה מבית סאתים משא"כ בהך עובדא דפרסו סדינים שם הייתה להתיר טלטול ס"ת מבית לבית ולא מיירי כלל ביותר מבית סאתים לענין היקף דירה ולכך שפיר הוה מחיצה ולק"מ אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא מקרי מחיצה כלל לשום דבר קשה ואף שיש לדחוק שם בעובדא דסדינים שהיו פרוסים מבע"י נעשו בפירוש לשם כך להתיר טלטול ס"ת ועדיף יותר, מ"מ קשה מהך עובדא דהנהו זיקי דהוו שדיין בריסתקא דמחוזא דאעלינהו בהדי דאתא רבא מפירקי' בשבתא דהא הם לא נעשו כלל לשם היתר מחיצה והיתיר טלטול א"כ הוה ממש מחיצה שאינה עשוי' לנחת ללא תועלת כלל ולא הוי מחיצה לשום דבר לפי שיטתו ואפשר לומר דהרמב"ם ס"ל דבאמת מחיצה של בני אדם לא מהני אלא כשהוקבעו לשם מחיצה דאז לא דמו כלל למחיצה שאינה עשוי' לנחת או שעשוי' לצניעות כיון דהוקבעו לשם דירה ממש והך עובדא דהנהו בני גננא דאעילו מיא במחיצת ב"א הוי ג"כ באופן זה ואף דבעינן דווקא שלא לדעת כדאי' בפ' מי שהוציאוהו שם בסוגי' מ"מ זהו דווקא שהאנשים עצמם לא ידעו שלשם כך הועמדו שם אבל אותם דאעילו מיא הם כיוונו להם בשביל מחיצה ואספו אותם שלא בידיעתם וכן הך עובדא דריסתקא דמחוזא מיירי בכה"ג אף שהאנשים עצמם הם היו באים לכבודו של רבא ללוותו אבל המכניסים ע"י כיוונו להם לשם מחיצה ועדיף יותר ממחיצה שאינה עשוי' לשום דבר דעומד להנטל לפי שעה משא"כ שהם כיוונו בהם לשם מחיצה גמורה לעשותם רה"י והא דמקשה הש"ס פ"ג דעירובין בההוא עובדא דאבוורנקא דר"ג דעבד קנה קנה פחות מג' והא הוי מחיצה שאינה עשוי' אף דהוא נעשה ג"כ לשם היתיר טלטול אפשר לומר דהרמב"ם מפרש סוגיית הש"ס שם כפי' ב' של רש"י שם דרבא שלפינהו להנהו קנים משום דלא אצטריך דאבוורנקא גופי' הוה היקף לדירה ור"פ ור"ה ברי' דרב חינני סברו אדרבא לכך הועילו הקנים אע"פ שלא נעשו לקביעות אלא לפי שעה עכ"פ כיון דעשה אותם לשם מחיצה שפיר הועיל וכמו כן בהנהו עובדי דפ' מי שהוציאוהו כיון דהם כיוונו בבני אדם שהועמדו שם לשם מחיצה המתרת שפיר מהני כאלו נעשו בידים לשם קביעות ולפ"ז אין חילוק כלל בין פחות מבית סאתים ליותר מבית סאתים ואף דהאבוורנקא ג"כ הי' יכול לסמוך ע"ז לשם היתר מ"מ שאני התם כיון דנעשו לשם צניעות אין מחשבתו מוציאם ממה שנעשה עבורם ולכך לא הועיל כ"א ע"י הקנים אבל מחיצות ב"א שלא נעשו לשום דבר מחשבתו עבידא לי' מעשה וקצת סמך לזה מהא דקיי"ל כל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה וקיי"ל מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה אבל מחשבה אינו מוציא מידי מעשה אלא מידי מחשבה כמבואר בכ"מ וית' עוד חילוק זה לפנינו בס"ד (ועי' בפ"ק ט"ו א') בפלוגתא דאביי ורבא בלחי העומד מאליו היכא דלא סמכינן כו' כ"פ דסמכינן עלי' מאתמול כו' ושם מסיק דבמחיצה כ"ע ל"פ כו' דמוכיח התם מברייתא דשבת בתל כו' יעו"ש והיינו ג"כ דסמכינן עלי' כו' ודו"ק (אבל מ"מ אף שיישבנו דברי הרמב"ם ז"ל מ"מ לדינא ודאי דשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל יותר נכונה דיש חילוק בין היכא דצריך להיקף דירה למחיצה סתם וכמ"ש הטור (סי' שס"ב) וכן קבע המחבר בשו"ע שם להלכה):

י״אח) ובהיות כן לא מתיישב לן שפיר האי עובדא דנחמי' ברי' דרב חנילאי דנפסק חוץ לתחום שהתירו לו ע"י מחיצות ב"א דהא לענין שיהי' נחשב כד' אמות בעינן שיהי' מוקף לדירה כמ"ש הרא"ש פ' מי שהוציאוהו סי' יו"ד בההוא עובדא דמברכתא דהא דחשבינן כל העיר כד' אמות בעינן שיהא מוקף לדירה והביא ראי' לזה מפ"ק דעירובין (ט"ו א') גבי שבת בתל והוא ד' אמות עד בית סאתים מהלך את כולה ודווקא בית סאתים אבל טפי לא הואיל ולא הוקף לדירה עוד הביא שם ראיות יעו"ש וכ"כ התוס' פ' מי שהוציאוהו (מ"ב ב') ד"ה דכולהו מברכתא כו' בשם ר"י והביאם ב"י סי' ת"ה) יעו"ש וכן מוכח מן הש"ס שם (מ"ג א') ור' זירא מ"ט לא אמר כרבה אמר לך מחיצות להבריח מים הם עשויו' ר"ל דהיינו דלא חשיבי מוקפות לדירה והיינו אפי' בפחות מבית סאתים וכמ"ש התוס' שם ד"ה כי פליגי ע"ש ורבה גופי' לא פליג התם אלא משום דהוה פחות מבית סאתים וכמ"ש התו' שם וכן משמע בשו"ע (סי' ת"ה סעי' ו') שכ' וז"ל נתנוהו א"י כו' או בעיר אחרת מוקפת לדירה כו' יעו"ש ולכך נ"ל דהא דהתירו לנחמי' שיכנוס לעיר ע"י מחיצה של ב"א היינו שיהי' נעשה המחיצה בהיקף פחות מבית סאתים (ואף דר' זירא ס"ל אפי' בפחות מבית סאתים לא מהני גבי ספינה כמ"ש התוס' צ"ל דלא קיי"ל בזה כר' זירא אלא כרבה או י"ל כיון דלהבריח מים עשויות ס"ל לר"ז דלא הוי מחיצה כלל וע"ז פליג רבה וס"ל דסברא זו לא מהני אלא דלא מיקרי עי"ז היקיף לדירה וזה לא שייך אלא בבית סאתים) ומיירי שלא יצא הרבה חוץ לתחום וכשיכנוס שם עד סוף המחיצה יהי' בתוך תחומו אבל אם הי' נעשה בהיקף יותר מבית סאתים אינו מועיל כיון דהוה מחיצה שאינה עשוי' לנחת וכמחיצת אדרכלין דלא הוקף לדירה דלא נחשב כד' אמות וכמ"ש ולפ"ז צ"ע על הב"י והפוסקים שסתמו דבריהם בדין זה בסי' ת"ה וכתבו דמותר לכנוס ע"י מחיצות ב"א ולא חילקו בין אם נעשה להיקף פחות מבית סאתים או יותר ולפמ"ש הוא מוכרח לחלק כן ואפ' בנעשה המחיצה לשם היתיר ג"כ אינו מועיל שיהי' זה כאלו הוקף לדירה דהא הך עובדא דאבוורנקא דעבד קנה קנה פחות מג"ט לשם היתיר הייתה ואפ"ה הקשה לו ממחיצה שאינה עשוי' לנחת ומחיצת אדרכלין לפי פי' הראשון של רש"י שם אם לא לפי מ"ש בשיטת הרמב"ם דמועיל אם נעשה לשם היתר וכפי' השני של רש"י שם וכמ"ש וכבר נת' דלהלכה משמע שהעיקר כהרמב"ן והרשב"א ויותר תימא על המ"א (סי' ת"ה ס"ק ב') שכתב בפירוש שמועיל מחיצות ב"א אפי' בהיקף גדול יותר מאלפיים ולא ידעתי מנלי' ולפמ"ש מוכח להיפוך וצ"ע:

י״בט) עוד הי' נלע"ד בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל לפי גירסתו בש"ס והא הוי מחיצה שאינה עשוי' לנחת ופי' שאינה עשוי' לשום דבר כפי' הרב המ"מ הנ"ל יעו"ש וי"ל דבאמת אין מחלוקת בינו ובין הרמב"ן והרשב"א לדינא אלא בפירוש הש"ס דהרמב"ם דמפרש שאינה עשוי' המחיצה לשום דבר ולכך ס"ל דלא הוה מחיצה כלל אפי' להיות רה"י ולטלטל דהא כל חיובי ופטורי דשבת ממשכן גמרינן לה ומקרא דויעבירו קול במחנה וגו' דמתרגמינן לא תפיקו מרה"י לרה"ר כמ"ש בש"ס ר"פ הזורק ושם הי' רה"י אוהלים עשוים לדירה ולכן כל שאינה עשוי' כלל לשם מחיצה אין זה דומה למשכן ולא מיקרי רה"י כלל אפי' לטלטול משא"כ רש"י ז"ל דפי' שאינה עשוי' לקביעות ולכך א"א לומר דלא מיקרי מחיצה לטלטול דהא שם בדגלי מדבר ג"כ לא הי' לקביעות דהא ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו ויש אשר יהי' הענן על המשכן יום או יומים ונעלה הענן ונסעו ולכך פי' דכל שאינה עשוי' לקביעות לא מיקרי מחיצה מוקפת לדירה לענין היקף יותר מבית סאתים ובאמת אין מחלוקת כלל בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרמב"ן והרשב"א לדינא וא"כ גבי מחיצות של ב"א שנעשה לשם תועלת אף דלא הוה לקביעות מ"מ שם מחיצה עליו רק לענין טלטול ביותר מבית סאתים לא מהני וזה נכלל כבר בדברי הרמב"ם הנ"ל במ"ש מקום שלא הוקף לדירה כו' הרי הוא רה"י לחיוב כו' ואין מטלטלים בו אלא בבית סאתים כו' וצ"ע אבל יותר נראה נכון כפשטות המובן מדברי הרמב"ן והרשב"א וכמ"ש בתחי' דס"ל דלענין היתיר טלטול אפי' אינו עשוי לשום דבר הוי מחיצה גמורה רק לענין מקום דבעינן מוקף לדירה ביותר מבית סאתים בזה אין מועיל מחיצה העשוי' לנחת וכמ"ש המ"מ שם וכן ברור לדינא:

י״גי) ולפי מ"ש ימצא לנו ביאור נכון לדברי מרן מאור עינינו הגר"א ז"ל מווילנא בביאורו לאו"ח (סי' צ' ס"ק ל"א) על מ"ש שם בש"ע לענין מאי דקיי"ל בתפילה שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר ומבואר שם דאדם לא חייץ והקשה הפר"ח דאדרבא אדם יותר ראוי שיהי' חוצץ דהוה כעמוד גבוה עשרה ורחב ד' דמיקרי רשות בפ"ע והגאון ז"ל נראה דבמתק לשונו הקצר תיקן זה שכ' וז"ל ועי' ספ"ב דעירובין כו' וכוונתו לענ"ד בהא דמבואר שם במחיצת אדרכלין ומחיצה העשוי' לנחת דלאו שמה מחיצה וראיתי בס' חיי אדם כלל כ"ב שכ' על דברי הגר"א ז"ל בזה וז"ל אך צ"ע דודאי מדאורייתא הוי מחיצה אלא מדרבנן לא הוי מחיצה והניח שם בצ"ע ולפמ"ש ודאי דלדברי הרמב"ם דס"ל כל מחיצה שאינה עשוי' לשום דבר אינה מחיצה כלל א"ש דהא אדם החוצץ בתפילה אין כוונתו במה שעומד שם שיהי' בשביל מחיצה וכיון דהוי תרתי לריעותא א' דלא כיון דלשם מחיצה והב' דעומד ליסתר אינה מחיצה כלל ואפשר לומר עוד דהרמב"ם יליף לה מהא דאם נאמר דשמה מחיצה א"כ אדם א' יהא נחשב כעמוד גבוה עשרה ורוחב ד' וכמ"ש למעלה ולכן חילק דבאדם א' א"א לומר דכיון בשביל מחיצה וגם שעומד ליסתר ולילך משם ולכן אינו נחשב לשם מחיצה כלל משא"כ בהרבה ב"א העומדים יחד לשם מחיצה וא"כ לשיטתו א"ש כאן אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א שהוא העיקר וכמ"ש למעלה ג"כ יש ליישב לפי מ"ש דלכך לאו שמה מחיצה דהיינו לענין היתיר טלטול ביותר מבית סאתים כיון דלא נעשה לדירה ואין זה מחיצה קבוע כלל ולענין תפילה דבר שאינו קבוע אינו הפסק ואף דשם בש"ע כת' היפוך זה לענין שטענדער ותיבה דכל שהוא קבוע אינו חוצץ כוונתם אצל הכותל ובטל לגבי הכותל וכמחיצה אחת נחשב אבל אם הוא דבר קבוע ועומד לעצמו יותר מפסיק מדבר שאינו קבוע כלל וכמ"ש בס' חיי אדם שם דדווקא דבר קבוע חוצץ לענין תפילה והא דכתב הטור שם לחלק דבע"ח חוצצים וכ' הב"י שם לחלק בין בע"ח לאדם היינו אע"ג דלא מיקרי קבוע מ"מ לכתחי' הי' לנו לומר כיון דהוה גבוה וחשוב הי' לנו לאסור משא"כ אדם כיון דדרכו להתפלל בביהכנ"ס ואין כולם יכולים להתפלל נגד הכותל לכך הקילו וסמכו להתיר כיון דאין זה מחיצה קבוע לעצמו ולא חשיב הפסק ועי' בב"י שם שכתב בשם האבודרהם דדווקא דבר חשוב מיקרי מחיצה משא"כ דבר מועט והוא כמ"ש ודוק:

י״דיא) ובכדי לבוא לביאור סוגי' זאת צריך לבאר תחי' מה שקשה על כל הנ"ל מסוגי' דפ"ג דמערבין לכהן בבית הקברות תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה מגדל ובפלוגתא דהני תנאי דתני' הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל ר' מטמא ור"י בר"י מטהר במאי קא מפלגי מר סבר אוהל זרוק שמי' אוהל ומר סבר לאו שמי' אוהל ושם בתוס' ד"ה ומר סבר כו' כתבו וז"ל דווקא כשמונח הוי אוהל אבל בשעת זריקה אפי' ר"י בר"י מודה דבאותו שעה לא חשיב אוהל כלל מידי דהוה אעוף הפורח כו' ופשט דבריהם לכאורה משמע דמפרשים הך דשידה תיבה ומגדל בעת זריקתם והליכתם ע"י הבהמות הנושאים אותם אז גם ר"י בר"י מודה דמטמא דהוא דומה להא דעוף הפורח כו' אבל בעת שהשידה תיבה ומגדל מונחים במקום אחד בזה פליגי ר"י בר"י וא"כ לדידן דקיי"ל כרבי אפי' בשעה שהוא נח במקום א' ג"כ לאו שמי' אוהל ושם בתוס' הקשו מהא דאי' במס' סוכה (כ"א א') גבי פרה אדומה שהיו מביאים דלתות וע"ג תינוקות כדי שלא יטמאו מפני קבר התהום הא אוהל זרוק הוא ולאו שמי' אוהל ותי' דהיו מניחים הדלתות ע"ג השוורים והשוורים הם חוצצים ונקרא אוהל מדאורייתא מקרא דעצמות וגידים תסוככני וגו' ורשב"א מפרש דדלתות ע"ג שוורים לכ"ע הוי דאורייתא והביאו ראי' מהא דתנן במס' אהלות אדם וכלים נעשים אוהל לטמא אבל לא לטהר שם פ"ו פי' מביאים טומאה ואין מפסיקים בין טומאה. שתחתיהם לכלים שעליהם ולא מיירי התם בכלים ואדם שעושים עצמם אוהלים אלא כדמפרש התם כגון נדבך של אבנים או דלתות ע"ג אדם כו' יעו"ש מוכח לכאורה מדברי התוס' אלו דאדם אם נעשה מחיצה תליא בשני תירוצים אלו של התוס' דלתי' קמא נקרא אוהל מקרא דעצמות וגידים תסוככני ולתי' השני דווקא בדלתות ע"ג בע"ח נקרא אוהל מפסיק אבל אדם עצמו לא מיקרי אוהל מפסיק כלל וכן מוכח מפ"ו דאהלות הנ"ל דאין אדם וכלים מפסיקים בין הטומאה לכלים שעליהם ולכאורה זה סותר כל השיטות שבש"ס הנ"ל דחשבינן לבע"ח ואדם מחיצה גמורה מדאורייתא דא"כ למה לא יפסיק מפני הטומאה ויותר קשה דהא כלים לכ"ע הוה מחיצה גמורה באם גבוה עשרה ורחב ד' אפי' לגבי עצמו כדמוכח בפ"ק דשבת (ט' א') גבי כוורת גבוה י' ורחב ד' דהוה רה"י יעו"ש בפרש"י ותוס' וא"כ למאי דקיי"ל אוהל זרוק לאו שמי' אוהל אפי' בעת הנחתו כרבי א"כ היאך יהי' נקרא רה"י דהא כלים מטלטלים הם ונקרא אוהל זרוק ואין לתרץ דש"ה לענין טומאת אוהלים דלכך אדם וכלים לא חייצי משום דהם מקבלים טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה משא"כ לענין שבת דמחיצה לשבת ולשאר מילי אינו תלוי בקבלת טומאה ולכך שפיר הוי מחיצה דזה אינו דהא הך דנכנס בשידה תיבה ומגדל מיירי אם הם גדולים שמחזיקים מ' סאה בלח דלא מקבלי טומאה דאי לא"ה אפי' למ"ד שמי' אוהל אינו חוצץ כמו שכתב רש"י שם ד"ה שמי' אוהל ובאמת צ"ע דהך ברייתא סותרת משנה מפורשת דפ"ח דאהלות דהא תנן אלו מביאין וחוצצין השידה כו' שהם מחזיקים מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש כו' הרי בפירוש דאפי' שידה תיבה ומגדל שהוא אוהל זרוק ס"ל דשמי' אוהל וביותר תמוה דהרמב"ם פסק כאן כר' (בפי"א מה' טומאת מת ה"ה) וכן פסק כהך מתני' דריש פ"ח דאהלות כמ"ש בחיבורו (פי"ג מה' טומאת מת) והרי הפסקים סתרי אהדדי ולפי מ"ש הכ"מ (פי"ט מה' ט"מ) דרמי שם להנך משניות אהדדי היינו משנה דפ"ח באהלות דסתם שם דכלי המחזיק ארבעים סאה בלח חוצץ בפני הטומאה ודריש פ"ו דאהלות הנ"ל דמשמע דאינו חוצץ ומתרץ שם דבריש פ"ח מיירי בחציצה שבין בית לבית וטומאה בבית אחד מהם אבל כשהטומאה תחתיהם או ע"ג זה מבואר בריש פ"ו דהם נעשים אוהל לטמא אבל לא לטהר וא"כ הי' מתורץ קושי' הנ"ל ג"כ דלכך פסק כר' באוהל זרוק דלאו שמי' אוהל לענין אם נכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל משום דהוא אוהל ע"ג טומאה אבל כבר השיג עליו התוי"ט בריש פ"ו דאהלות ובפ"ט שם מדברי הכסף משנה עצמו שהוא עצמו כתב בפי"ב דלעולם אם באה במדה חוצץ וגם עדיין אין מתיישב בזה הא דנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הנ"ל דהא שם יש תחתיו אוהל טפח בין הארץ לשולי השידה שהיא עגלה מרכבת כמ"ש רש"י בפ"ג דעירובין שם ד"ה שידה יעו"ש והתוי"ט עצמו בריש פ"ט דאהלות תי' באופן אחר דכמו דכלי גללים אף שהם טהורים אין חוצצים בפני הטומאה אא"כ באה במדה הרי דמה שהוא טהור מלקבל טומאה בהך סברא לחוד לא מהני לחוץ כמו כן כאן בכלי עץ כיון דאם הם קטנים בני קבולי טומאה הם לא מהני הא דהם גדולים ומחזיקים ארבעים סאה וצריך עוד תנאי לזה שלא תהא מחולחלת יעו"ש וגם בזה אין מיושב עדיין הך דנכנס לארץ העמים דשם סתמא מיירי באינה מחולחלת ואעפ"כ פסק הרמב"ם כר' דאוהל זרוק לא שמיה אוהל ואינו חוצץ בפני הטומאה ודוחק לחלק בין טומאת ארץ העמים דרבנן ובין טומאת מת דאורייתא לומר דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דזה ודאי דחוק ורחוק:

ט״ויב) ובריש מס' גיטין (ח' ב') הובא ג"כ הך ברייתא דנכנס לארץ העמים כו' ופרש"י שם ד"ה רבי מטמא וז"ל קסבר אוהל זרוק לאו שמי' אוהל הכי מפרש בעירובין אוהל המטלטל אינו אוהל בשעת טלטולו כו' יעו"ש הרי שמפרש רש"י דדוקא בשעת טלטולו ס"ל לרבי דלאו שמי' אוהל אבל בעת שמונח לכ"ע חוצץ בפני הטומאה ונקרא אוהל וא"כ היו מתורצים דברי הרמב"ם הנ"ל אבל הוא דלא כמ"ש התוס' בעירובין שם דמפרשים דפליגי במונחת ובשעת זריקתו לכ"ע אינו חוצץ וכמ"ש למעלה ולכאורה הוא תימא על רש"י ז"ל דהיאך יפרש הראיות שהביאו התוס' שם מהא דטלית המנפנפת ועוף הפורח וגם הביאו שם ראיה מברייתא דהובא במס' נזיר פ' כ"ג (נה א') דר"י בר"י גופי' ס"ל דאם זרק תיבה מלאה כלים על פני המת טמאה ואם מונחת טהורה אבל אחר העיון במס' נזיר ובתוס' שם יתורץ הכל בס"ד דאית' שם לימא כתנאי הנכנס לארץ העמים כו' מאי לאו ר' סבר משום אוירא ור"י ב"ר יוסי ס"ל משום גושא ומתרץ לא דכ"ע משום גושא מר סבר אוהל זרוק שמיה אוהל ומר סבר לאו שמי' אוהל ופריך והא תניא ר"י בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים כו' ואם היתה מונחת כו' אלא דכ"ע משום אוירא ומר סבר משו' דלא שכיחא כו' והתניא כו' ואבע"א הכא שמא יוציא ראשו ורובו כו' ועי' רש"י שם מוכח דמפרש כפי הנראה מפשט לשון הש"ס דפליגי בעת טלטולו דוקא ולכך פריך שפיר מר"י בר"י גופי' גבי זרק תיבה מליאה כלים כו' דהוא גופי' ס"ל בעת טלטולו אינו חוצץ ולמסקנא דהתם להך ואבע"א א"כ מוכח דס"ל לר"י בר"י דחוצץ בעת טלטולו א"כ נשאר הקושי' מהך דזרק תיבה בה מליאה כלים כבר תירץ רש"י שם כיון שזרקה קא מפיק ליה מתורת אוהל יעו"ש וא"כ רש"י בגיטין אזיל לשיטתו שם במס' נזיר אבל באמת פרש"י שם דחוק מאוד דלפי' עיקר התירוץ חסר מן הספר דהש"ס הקשה מהך דזרק תיבה מליאה כלים וע"ז לא תירץ כלום הש"ס במסקנא ולפי החילוק שכ' רש"י היה יכול הש"ס לפרש מחלקותם כמו דס"ד מתחי' דפליגי באוהל זרוק אי שמי' אוהל וא"כ למה נאדו שם מהך אוקימת' ותי' באוקימתא אחריתי דפליגי בגזירה שמא יוציא ראשו ורובו ומה גם דאוקימתא זאת הוא דחוק דהא טומאת ארץ העמים גופי' הוא גזירה דרבנן והיאך נגזור גזירה לגזירה ולפי מה שאכתוב לקמן בס"ד בשיטת הרמב"ם ז"ל אפשר ליישב ג"כ שיטת רש"י כפי שיבואר בעזה"ש:

ט״זיג) אבל התוס' שם ד"ה והתניא כו' שם בלישנ' בתרא שפי' דפלוגתייהו הוא כיון דהשידה תיבה ומגדל הם מטולטלים ע"י רגלי בהמה ואדם הנושא אותם והם רגליהם נוגעים בארץ ולכך לא דמי לטלית המנפנפת ועוף הפורח שהוא באויר ומה דקאמר בש"ס והתניא ר"י בר"י אומר זרק תיבה כו' הוא בניחותא ומפרשים דמה דקאמר ואם הייתה מונחת טהורה ר"ל שמונחת על גבי בהמה או אדם הנושאם דבכה"ג דרגלי הנושאים אותם נוגעים בארץ שמי' אוהל ואין בדבריהם אלו הכרע אם נאמר דלפי' פליגי בעת טלטולם ע"י רגלי בהמה ואדם הנושאים אותם נוגעים בארץ מיקרי מינח נייחא או כיון שעכ"פ השידה ותיבה עצמם פורחים באויר מיקרי אוהל זרוק או שכוונת התוס' דבהך סברא דמיקרי מינח נייחא כ"ע מודו ופלוגתייהו הוא אפי' בנייח ממש אי מיקרי אוהל דמר סבר כיון שעכ"פ היא עשויה להטלטל מיקרי אוהל זרוק ואינו חוצץ ומר סבר כיון דעת' הוא מינח נייח שמי' אוהל ולכאורה דבריהם אלו הם סותרים למ"ש במס' עירובין דפלוגתייהו במונחת דוקא אבל בשעת טלטולו גם ר"י בר"י ס"ל דלאו שמי' אוהל וסבור הייתי לומר דהתוס' דמס' עירובין שיטה אחרת להם והם מפרשים הסוגיא דמס' נזיר באופן אחר והוא דבאמת פליגי בעת שהוא נח במקום אחד אבל בשעת טלטולו אפי' כשמהלך ע"י שוורים ג"כ מיקרי אוהל זרוק ומפרשים והתניא ג"כ בניחותא כפי' התוס' דנזיר רק שמפרשים שמ"ש ר"י בברייתא שם דזרק תיבה ואם מונחת טהורה ר"ל שמונח ממש במקום אחד וכאן במס' עירובין לית להו הך סברא שכ' התוס' בנזיר דמה דרגלי הבהמה הנושאים אותם נוגעים בארץ לא מיקרי אוהל זרוק אלא מינח נייחא ודימו כאן הליכת השידה ע"י הבהמה לטלית המנפנפת ועוף הפורח ודלא כמו שחילקו התוס' בנזיר והוא משמעות פשט דברי התוס' דמס' עירובין הנ"ל אבל הוא ג"כ דחוק לומר דדברי התוס' דמס' עירובין לא יהיו שוים עם דבריהם בנזיר ולשיטת רש"י שם ובמס' גיטין קשה לכאורה דא"כ מאי פריך במס' נזיר מבריית' דזרק תיבה מליאה כלים כו' ולמה לא פי' דפלוגתא דר' ור"י בר"י הוא במונחת וא"כ ר"י בר"י לשיטתו אזיל ואין כאן התחלת קושיא כלל וצ"ל דרש"י ס"ל דזה אין סברא לומר שהשוורים שרגליהם נוגעים בארץ זה יהי' נקרא מינח נייחא דהא קיי"ל מהלך לאו כעומד דמי וכמו שנכתוב מזה לפנינו בס"ד ובמונחת ממש אין סברא לומר דר' יאמר דלאו שמי' אוהל וצ"ל דפליגי בעת טלטולו ולכך פריך שפיר, וצריך לחלק בין מונח ממש למטלטל ע"י שוורים ולכאורה שיטתו צ"ע דפי' דלמסקנא דמס' נזיר לאבע"א דקאמר התם דפליגי אי גזרינן שמא יוציא ראשו ורובו כו' או דגזרינן במידי דלא שכיחא לתירוץ קמא א"א לומר דפלוגתא דר' ור"י בר"י הוא באוהל זרוק אי שמי' אוהל או לאו דהא הש"ס דחי לה מברייתא דזרק תיבה מליאה כלים וא"כ כאן במס' עירובין דקאמר ובפלוגתא דהנך תנאי כו' מר סבר שמיה אוהל כו' והוא לפי ס"ד דהש"ס התם ואינו אליבא דאמת והוא תמוה מאוד ואפשר ליישב שיטתו דס"ל לפי מסקנא דמס' נזיר לפי הנ"ל דאבע"א דקאמר התם דפליגי אי גזרינן שמא יוציא ראשו ורובו כו' ולכ"ע שמי' אוהל וצריך לחלק דבההיא דזרק תיבה מליאה כלים שאני כיון שהוא עצמו זרקו נפקא ליה מתורת אוהל וביטולי בטלי' כמ"ש רש"י שם וא"כ לפ"ז אפשר לומר ג"כ דפליגי אי אוהל זרוק שמי' אוהל או לאו וההיא דר"י בר"י מטמא בזרק תיבה מליאה כלים הוא ג"כ מהך טעמא דנפקא ליה מתורת אוהל כיון דזרקה אבל גם זה צ"ע דא"כ למה נאדו שם מס"ד דמפרש דפליגו באוהל זרוק אי שמי' אוהל ולמה הוצרך לומר דפליגי אי גזרינן שמא יוציא ראשו ורובו כו' אבל לפי שיטת התוס' דכאן ומס' נזיר א"ש דזה התירוץ נשאר קיים ומ"ש והתניא הוא בניחותא רק דלפי האבע"א דלשם לא נשאר קיים וסוגיא דמס' עירובין הוא לפי אוקימתא קמייתא דמס' נזיר ולא לפי האבע"א וכ"כ התוס' שם והתניא ב' וכתבו דלפי הואבע"א דמס' נזיר לא פליגי כלל באוהל זרוק ולכ"ע שמי' אוהל לגבי נכנס לארץ העמים אבל לגבי מת פליגי כדתניא ואם היתה מונחת טהורה וההיא ר"י בר"י הוא דס"ל אוהל זרוק שמי' אוהל אבל רבי מטמא ס"ל לאו שמי' אוהל עכ"ל שם וס"ל לחלק בין טומאת ארץ העמים⁴ארץ העמים קאי על העמים הקדמונים בימי התנאים אשר לא הקפידו על מקום קבורתם ובעבור התרשלותם קברו המתים בכל מקום וע"י זה היה בכל חלק מעפרם עצמות אדם כמבואר בפי' המשניות להרמב"ם ובתוי"ט: (נכתב מפני הצנזור) דרבנן ובין טומאת מת דאורייתא ומדברי התוס' אלו נראה להוכיח כפי' קמא שכתבתי למעלה בביאור דברי התוס' דמס' עירובין דבמונח ממש ג"כ פליגי רבי ור"י בר"י דאל"כ לא הוצרכו לחלק בין טומאת ארץ העמים לטומאת מת שהוא דחוק דבכ"מ מדמה להו לענין זה דאוהל זרוק ולמה לא פירשו דמ"ש בברייתא דזרק תיבה מליאה כלים ואם היתה מונחת טהורה ר"ל מונחת ממש דבזה לכ"ע שמיה אוהל אע"כ דאין חילוק בין מונחת ממש למונחת ע"ג שוורים שרגליהם נוגעות בארץ ולכך שפיר הוקשה להם כיון דלמסקנא לכ"ע שמי' אוהל א"כ מאי קמ"ל ר"י בר"י דבזרק דטמאה לא אצטריך ליה לאשמעינן גבי מת והוה ליה לאשמעינן דאפי' בטומאת ארץ העמים דרבנן ג"כ בזרק לאו שמי' אוהל ובמונח ממש לא שייך רבותא דטהורה גבי מת דפשיטא דאפי' רבי מודה דהא לא מיקרי אוהל זרוק כלל אע"כ דקיי"ל דרק ר"י בר"י ס"ל כן דטהורה משא"כ לרבי ומדסתם לה ואם היתה מונחת טהורה משמע דאפי' במונחת ממש פליגי ג"כ כמ"ש ודו"ק ועי' במס' חגיגה (כ"ה א') בתוס' שם ד"ה אוהל זרוק דמפרשים ג"כ כמ"ש במס' נזיר דפלוגתייהו בשידה תיבה ומגדל שמהלכים ע"ג שוורים שרגליהם נוגעות בארץ יעו"ש:

י״זיד) היוצא לנו ממ"ש דבאוהל זרוק המטלטל בעת טלטולו לדידן דקיי"ל הלכתא כרבי דלאו שמיה אוהל ובעת הנחתו תליא לפי הפירושים שכתבנו למעלה שלפי הפי' ממשמעות פשט דברי התוס' דמס' עירובין וגם לפי מ"ש בכוונת דבריהם במס' נזיר דעכ"פ בעת הנחתם ממש ג"כ פליגי א"כ לדידן לאו אוהל הוא ולפי מ"ש תחילה דבהניחו ממש לכ"ע שמי' אוהל שפיר הוה אוהל וחוצץ וא"כ יקש' לנו לענין מחיצות בני אדם דהא הוה אוהל זרוק ממש דהא הם נעים ונדים תמיד יותר משידה תיבה ומגדל שע"י בהמות הנושאים אותם א"כ למה נחשב כמחיצה ולפי מ"ש דבהנחתם ממש לכ"ע הוי מחיצה וצ"ל דהנהו זיקי דהוי שדיא בריסתקא דמחוזא דאעלינהו בהדי דאתא רבא מפרקי' בשבת הי' בעת הנחתם ממש שהיו עומדים במ"א ומ"ש בהדי דאתא רבא כו' לאו דוקא אלא דאתי הש"ס לאשמועינן עיקר הענין דמחיצת בני אדם שמה מחיצה שע"י הביאו הנהו זיקי מרה"ר לרה"י אבל אין כוונת הש"ס בעת הליכתם ממש ומ"ש רש"י שהביאום בתוך מחיצות הבאים אינו ר"ל בעת בואם והליכתם ולאו דוקא נקט ובהיות כן צ"ע על מרן הרב"י בשו"ע א"ח (סי' שס"ב) דפסק שם דמהני מחיצות ב"א אפי' בעת שהם מהלכים והוא מתשובת הרא"ש הובא בב"י שם יעו"ש ועי' מ"א (שם ס"ק י"ג) מ"ש בשם הע"ש דכ' דהתוס' לא ס"ל כתשו' הרא"ש הנ"ל אלא דלא מהני מחיצה המהלכת והמ"א השיג עליו ועי' בס' מחצית השקל שכ' בכוונתו ישוב לדחות הראי' שהביא בע"ש מדברי התוס' דמס' עירובין (מ"ג ב') ד"ה אלמא כו' ולפי מ"ש א"א לומר דהתוס' יהיו סוברים דבעת הליכתם מהני דהא הם סוברים דלגבי טומאת מת נשאר הך סברא גם למסקנא דמס' נזיר שיש בזה מחלוקת רבי ור"י בר"י וא"כ לר' דס"ל אוהל זרוק לאו שמי' אוהל וקיי"ל כוותי' א"כ ודאי דלא מהני מחיצות בני אדם כשהם מהלכים ואפשר הי' לי לומר דלגבי תחומין דרבנן דמיא להא דנכנס לארץ העמים דלשיטת התוס' לפי הוא בע"א דשם בנכנס לארץ העמים לכ"ע שמי' אוהל וא"כ בתחומין דרבנן ג"כ הדין כן אבל הא קשיא דהרא"ש בתשובה הביא ראי' דמחיצות בני אדם מהני כשהם מהלכים מהך עובדא דריסתקא דמחוזא דאעילו מייא בהדי דאתא רבא כו' והרי זה הוא איסור דאורייתא טלטול ד' אמות ברה"ר והכנסה מרה"ר לרה"י אם לא שנאמר דשאני מחוזא דהיא כרמלית כמ"ש למעלה לשיטת רש"י דהייתה עיר של יחיד ואין ס"ר בוקעים בה בכל יום ולשיטת התוס' דס"פ בכל מערבין שכתבתי למעלה בשמם שכתבו דמחוזא היתה מוקפת חומה ובכל מילי דרבנן אמרינן שמי' אוהל דומי' דנכנס לארץ העמים ואף דכל זה הוא רק לפי הואבע"א דנזיר אבל לפי תירוץ קמא דלשם וכסוגיא דעירובין מוכח דגם לענין נכנס לארץ העמים פליגי אי אוהל זרוק שמי' אוהל אי לאו א"כ גם באיסור דרבנן לרבי דקיי"ל כוותי' לא שמי' אוהל מ"מ כיון שיש ב' פירושים וב' תירוצים בש"ס בדרבנן אזלינן לקול' אבל כל זה אינו מעלה ארוכה לקושיא זאת דהרי לא שייך לומר דלענין כרמלית ותחומין דרבנן דאמרינן שמי' אוהל דאזלינן לקולא דהא לפעמים יש חומרא בזה לענין הכנסה מכרמלית לתוך מחיצות בני אדם כשהם מהלכים דאי נחשבים לאוהל הוי רה"י ואין מטלטלים מכרמלית לרה"י וא"כ אין סברא לומר דלענין זה הוי אוהל זרוק שמי' אוהל ולא חמיר יותר מדאורייתא וגם אין שייך לומר דלקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן דשמי' אוהל דא"כ יהיו דברי חכמים סתרי אהדדי ועוד דלפ"ז יקשה דבפ"ק דשבת חשיב ד' רשויות לשבת ולמה לא חשיב חמשה דהיינו מחיצות ב"א כשהם מהלכים דאין מטלטלים לתוכו מכרמלית ולא מרה"ר ולא דמי לחצר שאינה מעורבת דלא חשבו במספר הרשויות דמ"מ רה"י גמור הוא מדאורייתא משא"כ מחיצות בני אדם כשהם מהלכים דמדאוריי' לאו שמי' אוהל כמו שנתבאר ואפשר לומר דהרא"ש בתשו' שממנו מקור דין זה סובר כשיטת רש"י דלדידי' גם לפי הואבע"א שבש"ס דנזיר נשאר הך סברא דלכ"ע אוהל זרוק שמי' אוהל אפי' לענין טומאת מת והא דזרק תיבה מליאה כלים הנ"ל ש"ה כיון דהוא עצמו זרקה אפקי' מתורת אוהל ולשיטתו לעולם שמי' אוהל וא"ש אבל לדינא צ"ע דשיטת רש"י הוא דחוק לומר דשיטת הש"ס דמס' עירובין דפליגי באוהל זרוק יהי' אזלא לפי הס"ד ולא אליבא דמסקנא ועיקר לדינא ודאי כשיטת התוס' וא"כ מאי דפסק דמחיצות ב"א מהני כשהם מהלכים צ"ע לסמוך עליו לענ"ד אפי' בתחומין דרבנן והנה לפי שיטת הריף בפ"ק דשבת שכ' הר"ן שם דהריף פוסק כבן עזאי גבי מוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו דמהלך כעומד דמי הי' אפשר ליישב קושיא זאת ולתרץ דברי הש"ס ג"כ והוא דדוקא בשידה תיבה ומגדל הנישאים ע"ג בהמות אף דרגלי הבהמות הם נחים בארץ מ"מ כיון דהם עצמם עומדים באויר ואין נחים ע"ג קרקע ולאו כעומד דמי דהא קיי"ל רכוב כמהלך דמי משא"כ מחיצות ב"א שהם מהלכים כיון שהם עצמם רגליהם נושאות בארץ ומהלך כעומד דמי א"כ לא מיקרי אוהל זרוק כלל ולכך לכ"ע שמי' אוהל אבל לשיטת הרמב"ם והרא"ש ורוב הפוסקים החולקים על הרי"ף וסוברים דאין הלכ' כבן עזאי ומהלך לאו כעומד דמי וכמ"ש הב"י בשמם (סי' שמ"ו) א"כ עדיין הוי אוהל זרוק והקושי' הנ"ל במקומה עומדת וצ"ע לסמוך ע"ז לדינא:

י״חטו) שוב אחרי כותבי זאת ראיתי במשנה למלך (פ"א מה' טומאת מת) במה שפסק הרמב"ם שם הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל כרבי דאוהל זרוק לאו שמי' אוהל והאריך שם וכתב דאפי' רבי מודה בשידה תיבה ומגדל הנגררים על הארץ דהוי אוהל גמור ולא מיקרי אוהל זרוק אלא כשנישא ע"ג בהמה והמגדל עצמו פורח באויר והוא כעין מ"ש לחלק ע"פ שיטת הרי"ף דס"ל כבן עזאי אבל לפי מ"ש רוב הפוסקים דאין הלכה כבן עזאי א"כ זה החילוק שהמציא אינו כלום דאין חילוק כלל בין אם המגדל עצמו נגרר בארץ או כשנישא ע"ג בהמה כיון דמהלך לאו כעומד דמי וראי' לזה דגם לענין חיוב שבת קיי"ל דהגרירה עקירה גמורה היא דנגרר כל ד' אמות ברה"ר חייב משום מעביר ולא אמרינן דנגרר הוי כהנחה כמבואר במסכ' שבת פ' המצניע (צ"א ב') ובכמה דוכתא ועי' באשרי פ"ק דשבת בהאי זירזא דקני ובגונב כיס בשבת הי' מגרר ויוצא פטור משום דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחת וכן פסק הרמב"ם (פי"ג מ"ה שבת ה' י"א (וכ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהגרירה עקירה גמורה היא ולא הנחה עוד קשה לי לפ"ד המל"מ א"כ מה דקאמר בש"ס פ"ב דעירובין בהא דלכהן בבית הקברות מפני שיכול לחוץ ולאכול ולילך ע"ג שידה תיבה ומגדל קא סבר אוהל זרוק שמי' אוהל למה הוצרך לזה להעמיד דבריו בפלוגתא ולא קאמר מפני שיכול לילך ע"ג שידה תיבה ומגדל הנגררים בארץ ואף דלמסקנא דש"ס ניחא דסברי רבנן אסור לקנות בית באיסורי הנאה שם מסיק מטעמא אחרינא משום דהך ברייתא דמערבין לכהן בתרומה טהורה בקבר יחידי יעו"ש בפירש"י ומה שדייק זה מלשון הרמב"ם שכ' הפורח באויר אין זה ראי' מכרחת דאורחא דמילתא נקט דאין דרך לגרור השידה שהיא גדולה ובאה במדה ומן הסתם היא נישאת ע"ג בהמות וכמ"ש הוא עצמו שם לתרץ סוגי' דמס' חגיגה (כ"ה א') יעו"ש ועוד דא"כ מה דקאמר בש"ס ולכהן בבית הקברות מפני שיכול לחוץ ולילך ע"ג שידה כו' אין כוונתו ע"י בהמות הנושאות אותו דהא אסור בשבת דמשתמש בבע"ח דהא אסור לילך בקרון בשבת אם לא שנאמר דר"י ס"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בהשמ"ש או צ"ל דהיינו שיכול לילך שם ע"י בני אדם שימשכו השידה על כתפיהם והוא דבר דלא מסתבר כלל:

י״טטז) ומ"ש זה החילוק כדי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ז מ"ה נזירות ה"ט) שכ' מי שנכנס לשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע מעליו המעזיבה ונטמא כו' דמוכח משם דכ"ז שהוא בשידה תיבה ומגדל לא נטמא סבור הייתי לתרץ זה ובזה הי' מתורץ כל הקושיות הנ"ל והוא דמ"ש בש"ס דרבי סבר אוהל זרוק לאו שמי' אוהל הוא רק מדרבנן לבד אבל מדאורייתא הוא אוהל גמור כל שהוא כלי גדול הבאה במדה דיצא מתורת כלי ונקרא מחיצה ממש רק דרבנן גזרו משום דהוא מטלטל ודומה לכלי ולא ניכר לאחריני דיהי' אוהל מפסיק ולכך ס"ל לרבי דנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל דטמא אף דטומאת ארץ העמים גופי' הוא דרבנן לא הוי גזירה לגזירה דכיון דגזרו טומאה על ארץ העמים ועשאום כבית הקברות לא חילקו בדבר וכל דתיקון רבנן כעין דאוריית' תיקון ולכך שפיר כ' הרמב"ם בה' נזיר הך דנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל דכיון דמדאורייתא לא נטמא עדיין א"כ כל שפרע חבירו את המעזיבה ממנו הרי עכשיו מטמא מדאוריייתא ולכך בעי רב אשי אי בעי שהיה למלקות או לא וכיון דאפשט בעיין פסק שם דאינו לוקה רק מכות מרדות דרבנן כי דעתה נטמא טומאה דאורייתא ובזה יש לתרץ ג"כ קושיית התוס' דפ' בכל מערבין שם שהקשו לרבי דס"ל אוהל זרוק לאו שמי' אוהל א"כ קשה מהך דפרה אדומה שהיו מביאים תינוקות ומביאים דלתות ע"ג שוורים לחוץ מפני הקבר התהום דהא הוי אוהל זרוק יעו"ש ולפמ"ש א"ש כיון דמדאורייתא שמי' אוהל וזה גופי' דרשו חכמים לקבר התהום בפרה אדומה הוא מעלה מדרבנן בעלמא דהא קי"ל א"י בדוקה היא וכמ"ש המל"מ גופי' שם דזה אינו אלא חומרא בעלמא ובדיעבד כשירה אם לא עשה כל הרחקות האלו ולכך אוקמוה אדאורייתא דשמי' אוהל והשתא א"ש ג"כ הא דהקשתי למעלה ממחיצה של בני אדם כשהם מהלכים דהא הוי אוהל זרוק ויש לתרץ זה בתרי אנפי חדא כיון שבררנו דאוהל זרוק שמי' אוהל מדאורייתא רק מדרבנן לא הוי אוהל י"ל דלא גזרו רבנן רק בטומאה לבד ולא בשאר איסורים ובכ"מ מבואר איסור מטומאה לא ילפינן ואפי' לקולא דהא קיי"ל בכל התורה כולה ס"ס מותר ובטומאה קיי"ל כל ספק טומאה ברה"י אפי' כמה ספיקות טמאים כמבואר בכ"מ ולכך לא מצינו הך דינא דאוהל זרוק רק בטומאה ולא נזכר זה בש"ס בשאר איסורים התלוים באוהל כגון בשבת וכדומה ולפ"ז גם בכלי אם היא גדולה עשרה טפחים ורחב ד' אף דהוא מטלטל שפיר הוי מחיצה לענין שבת וא"ש הך דזרק כוורת דפ"ק דשבת דמיקרי רה"י בפ"ע כמבואר שם אף דהוי אוהל זרוק וכמ"ש ועוד יש לתרץ דלא גזרו רבנן דאוהל זרוק לאו שמי' אוהל אלא בכלים דכל שהם מטלטלים יש בהם משום מראית העין שנראים ככלים גמורים ולא כמחיצה משא"כ בבני אדם לא שייך כאן מראית עין ולכך לא שייך שם גזירה דרבנן ושפיר הוה אוהל גמור לכל מילי דשבת אבל כלים אפי' אם באים במדה והם מחזיקים ארבעים סאה בלח י"ל דגם לענין שבת החמירו רבנן דלא נחשבו כרה"י ואסור לגרור כלי גדול מרה"י לרה"ר או ד' אמות ברה"ר ולא חשיב כמוציא רשויות דנראים ככלים כל שהם מטולטלים וההיא דזרק כוורת ברה"ר דפטור היינו ג"כ מדאורייתא לפי מ"ש דמדאורייתא אוהל זרוק שמי' אוהל וכן נראה דמדרבנן אסור כיון דאמרו בזרק כוורת דפטור וקיי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מתלת כו' והיינו מדרבנן מטעמא דאמרן דמדאורייתא אוהל זרוק שמיה אוהל:

כ׳יז) וצ"ע לכאורה בפ' מי שהוציאוהו (מ"א ב') בעובדא דהפליגה ספינתם בים כו' דר"ג וראב"ע הלכו את כולה דחשבי לה כד' אמות ושם (מ"ב ב') פסק הש"ס הלכתא כוותייהו עכ"פ בספינה ולפמ"ש קשה הא עכ"פ בעת הליכתו נקרא אוהל זרוק ולדידן דס"ל הלכה כרבי דלא שמי' אוהל א"כ לא נחשב לרשות בפ"ע כלל והוי כרמלית ואמאי הלכו את כולה ולכאורה היה נראה לתרץ ע"פ מה שנתבאר במס' ב"מ (ט' ב') ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה תותי' וא"כ לא מיקרי אוהל זרוק אבל בתו' פ"ק דשבת (ה' ב') ד"ה אגוז כתבו שם דהא דבב"מ קרי לספינה מינח נייחא היינו לענין חצר מהלכת לגבי קני' דחצר ילפינן מיד ויד נמי איהו דקא מסגו תותי' וקא ממטי לה אבל לענין שבת ממשכן גמרינן דבעינן כדרך שבני אדם מצניעים חפציהם וזה אין דרכו בכך יעו"ש ולפי מ"ש דלענין שבת אוהל זרוק שמי' אוהל אפי' מדרבנן א"ש אבל לפי תירוץ הב' קשה אך י"ל דדווקא לענין חיוב מוציא מרשות לרשות דבעינן עקירה והנחה בזה אמרינן דלא מיקרי הנחה דבעינן דווקא כדרך שבני אדם מצניעים חפציהם וכמ"ש אבל לענין דיהא נקרא מחיצה ורשות בפ"ע שפיר נקרא רשות כיון שהוא נח ע"ג מים לא מיקרי אוהל זרוק עוד י"ל דבספינה א"ש דנקרא רשות בפ"ע כיון שכן דרך בני אדם להשתמש שם ולהצניע שם חפציהם כמו בבית ולא דמיא לאגוז בכלי וכלי צף על פני המים דשם אין דרך להצניע חפציהם וכמ"ש התוס' שם וזה נראה יותר נכון:

כ״איח) ודברי הרמב"ם בה' עירובין (פ"ו הי"ז) צ"ע לכאורה דפסק שם בנותן עירובו בבית הפרס דעירובו עירוב וכ' שם ב' טעמים האחד שיכול לילך שם ע"י שידה תיבה ומגדל הפורח באויר והב' מפני שיכול לילך שם ע"י ניפוח והוא דלא כמשמעות סוגי' דעירובין ולא נזכר שם ע"ז רק הטעם דיכול לילך שם ע"י ניפוח ולא נזכר הך טעמא משום שיכול לילך ע"י שידה כו' וטעם זה נזכר שם גבי הא דאר"י ולכהן בבית הקברות ולבי אומר לי שהרמב"ם אזיל לטעמי' שבפי' למשנה שם כ' על מה דתנן ולכהן בבית הקברות דמחלקותם תליא במאי דמסיק הש"ס אי קונה בית באיסורי הנאה ואין מערבין אלא לדבר מצוה כו' כמבואר שם והוא תמוה לכאורה דבש"ס קאי על מה דתני בברייתא ר"י אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר יחידי ע"ש אבל מתני' דלכהן בבית הקברות מוקי פלוגתייהו באוהל זרוק אי שמי' אוהל וכמו שמביא ע"ז בברייתא דתנא מפני שיכול לחוץ ולילך כו' וצ"ל דהוא מפרש דלפי מסקנת הש"ס דמוקי פלוגתייהו אי ניחא לי' דמנטרא עירובו ואי קונין בית באיסורי הנאה כו' קאי על הא דלכהן בבית הקברות דפליגי בזה דלמה לנו לעשות פלוגתא חדשה דפליגי אי אוהל זרוק שמי' אוהל אי לאו וא"כ צ"ל מה דמפרש הברייתא טעמא דמתני' מפני שיכול לחוץ ולאכול אינו מפרש טעמא דר"י דהא עדיין אינו מיישב טעמו ועיקר טעמו מפני דסבר לא ניחא לי' דמנטרא וכמסקנא דש"ס דהתם ובזה אינו מוכרח דרבנן פליגי עלי' ולכן ס"ל דלמסקנא מפרשינן מה דקאמר בברייתא מפני שיכול לחוץ כו' קאי על מה דנקט במתני' ולכהן בבית הפרס דמודו רבנן לר"י דעירובו עירוב והיינו דבבית הפרס אף אם נאמר דאוהל זרוק לאו שמי' אוהל ג"כ יכול לילך שם דשם לא גזרו על אוירא רק על גושא לבד כמבואר להדיא במס' אוהלות (פי"ח משנה ו') המהלך בבית הפרס כו' על האדם ועל הבהמה שכוחם יפה כו' וכן פסק הרמב"ם בחיבורו (פ"י מה' טומאת מת הי"א) ולכך נקט הרמב"ם ג"כ שני הטעמים שלפ"ז שני הטעמים הם נזכרים בש"ס עלה דהך מילתא:

כ״ביט) היוצא לנו ממ"ש בענין מחיצות אוהל זרוק ומחיצות בני אדם לפי שני התירוצים שכתבתי למעל' יש בזה ב' אופנים או שנאמר כמ"ש דמדאורייתא אוהל זרוק שמי' אוהל רק דרבנן גזרו ומה שגזרו הוא גם במחיצות ב"א רק שיש חילוק בין מחיצות כלים למחיצות ב"א דבמחיצות ב"א לא שייך למגזר כמ"ש למעלה באריכות ובענין מחיצה שאינה עשוי' לנחת כבר כתבתי למעלה ג"כ די"ל שכל שהאדם כיון עבורו לשם מחיצה לא מיקרי אינה עשויה לנחת ולכאורה יקשה ע"ז מהא דפ' מי שהחשיך (קנ"א א') מניחו עליו כשהיא מהלכת ומסתימת הש"ס משמע אפי' בדרך הרבים מותר בכה"ג ואמאי הא כשמניח על הבהמה הוי כמכניס מרה"י לרה"י דהבהמה גבוה עשרה ואפי' אם נאמר דלא חשיבי רה"י כיון שאין ברגליו ד' וכן בין רגל לרגל יש יותר מג' טפחים מ"מ קשה מה דמקשה שם והא א"א דלא קיימא פורתא מה בכך כיון דהוא גבוה עשרה וכבר כתבנו דבע"ח י"ל בהם דאוהל זרוק שמי' אוהל א"כ עכ"פ הוה מקום פטור אך זה יש ליישב כמ"ש התוס' בסוגי' דזורק כוורת דאף דהיכא דגבוה עשרה ורחב ד' הוה רה"י מ"מ באינו גבוה עשרה אינו כרמלית דאין כרמלית בכלים ובטל לגבי הרשות שהוא בו וכמו כן י"ל באדם ובע"ח דדווקא אם גבוה עשרה ורחב ד' דהוי רה"י מיקרי מחיצה גמורה משא"כ כל שאין ברחבו ד' או שאינו גבוה עשרה בטל לגבי הרשות שהוא בו ואפי' מקום פטור לא מיקרי ולכן יש עליו שם רה"ר כל שעומד ברה"ר אך קשה מהא דאיתא שם אמר רב אדא בר אהבה הייתה חבילתו מונחת לו על כתפו ר"ל תחתיו עד שמגיע לביתו ופריך שם סוף סוף כי מטא לביתיה א"א דלא קיימא פורתא וקא מעייל מרה"ר לרה"י כו' ולפי מ"ש אין כאן הכנסה מרה"ר לרה"י דהא הוי למעלה מעשרה דמסתמא אדם הולך במלבושיו ומסתמא הם נגררים עד סמוך לארץ בתוך ג' סמוך לקרקע דכלבוד דמי א"כ יש ברגליו ד' טפחים והוי רה"י גמור כיון דבבע"ח אמרינן אוהל זרוק שמיה אוהל וגם לפמ"ש דמדאורייתא אמרינן אוהל זרוק שמי' אוהל אפי' בכלים ואפי' למ"ש בשיטת הרמב"ם לענין מחיצה שאינה עשוי' לנחח אם הוא מכוין לשם מחיצה שפיר הוה מחיצה א"כ כאן יכול להניח עליו ויחשוב בדעתו ג"כ לשם מחיצה ואף דמבואר בש"ס דמחיצות ב"א לדעת לא מהני וא"כ במי שהחשיך בדרך ודאי לגבי עצמו הוי לדעת מ"מ אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא ודאי דאין חילוק בין לדעת ובין שלא לדעת וא"כ כיון שהתירו לו לטלטל פחות פחות מד' אמות וכן ליתן לא"י ועל החמור ודאי דגם זה מותר וא"כ מאי מקשה הש"ס ועי' פ"ק דשבת (ג' א') בעי מיני' רב מרבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקים והוציאם לחוץ כו' א"ל חייב הרי דאף שמונח על כתיפו למעלה מי' חשיב לי' רה"ר ולא הוי כעמוד גבוה עשרה וכן מסתם משנה ראשונה פשט בעה"ב את ידו כו' ונתן לתוך ידו של עני כו' הרי אף שהעני עומד במקומו ואינו מהלך כלל חשיב לי' רה"ר דחייב בעה"ב משום מוציא מרה"י לרה"ר אף דקיי"ל ידו בתר גופו גריר מכל הנך מוכח בבירור דאדם העומד ברה"ר לא נחשב כרה"י אף דסתמא מיירי כשהוא לבוש וכמ"ש:

כ״גכ) וא"כ ודאי צ"ל דכן הוא האמת דאדם אחד לא נחשב למחיצה כלל והטעם כיון שהוא נע ונד תמיד ואין לו שום קביעות כלל לעמוד במ"א ולא דמיא לעמוד (אף דמבואר בכ"מ שמחיצת ב"א אפי' כשמהלכים מהני ש"ה שהוא דרך מחיצה וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד) ואף דנתבאר דאוהל זרוק אפי' כלים שמי' אוהל אפי' בעת טלטולו ונדנודו היינו דווקא כשהוא עשוי כעין מחיצה ובתוכו חלל דאז החלל שבתוכו חלוק בפ"ע ואינו מקום הילוך לרבים ולא דמיא לרה"ר דהא ממדבר גמרינן לה ולא דמיא לדגלי מדבר כיון שאינו נוח לרבים לשמש שם מחמת מחיצות ב"א המפסקת וזה לא שייך באדם יחידי דלא מבטל בכך תשמיש רבים כל שהוא נע ונד תמיד משא"כ בהיקף מחיצות אף שג"כ נעים ונדים מ"מ בכללם לעולם ניכר רשות בפ"ע ובזה א"ש דהא דמהני אדם להיות דופן לסוכה היינו ג"כ שעשוי דרך מחיצה ומצטרף לשאר מחיצות החצר משא"כ אדם יחידי העומד ברה"ר ויש עוד ליתן טעם יותר נכון לזה והוא דהא גופי' דעמוד גבוה עשרה ורחב ד' דמיקרי רה"י בפ"ע הוא ג"כ מטעם דאמרינן גוד אסיק מחיצתא וכאלו נמשכים למעלה ראש המחיצות לכל צד ואז נעשה אותו מקום היקף לאויר ד' טפחים שהוא שיעור מקום תשמיש לכל ולכך שפיר הוה רה"י ולכך כל שהוא פחות מרחב ד' לא הוי רה"י ומיקרי מקום פטור דלא שייך לומר בו גוד אסיק וכאלו נמשכים למעלה ראשי מחיצות כיון שאין ברחבו ד' וכמ"ש בפ"ק דעירובין (ה' א') בתוס' ד"ה ומ"ד יעו"ש וכן הביאו שם ראי' מפ' כיצד משתתפין (פ"ו ב') לענין גזוזטרא שעל המים יעו"ש וא"כ י"ל דלא אמרינן גוד אסיק מחיצתא אלא בבנין וכלים משא"כ בבע"ח לא שייך לומר גוד אסיק דאינם עשוים לבנות עליהם ועוד דהא שיעורין הלממ""ס לענין גוד כדאי' בפ"ק דעירובין (ד' ב') וי"ל דכך הייתה הקבלה מסיני דלא נימא גוד אסיק כי אם בבנין וכלים ולא בבע"ח כמ"ש וגם כיון שבע"ח הם נעים ונדים תמיד ג"כ לא שייך לומר בזה גוד אסיק כאלו נבנו עליו מחיצות ולפ"ז יובן ג"כ מ"ש למעלה בשם הגר"א ז"ל בענין חציצה בתפילה אחורי אדם היינו שתי' קושיית הפר"ח ע"פ מ"ש בספ"ב דעירובין במחיצה שאינה עשוי' לנחת ומחיצת אדרכלין והיינו כיון שהם עשויים להטלטל מעצמם לא חשיבי רשות בפ"ע והם בטלים לגבי הרשות שהם בו:

כ״דכא) וא"כ לפ"ז ולפמ"ש למעלה בביאור דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש בענין מחיצה שאינה עשוי' לנחת דלאו שמה מחיצה דהיינו כל שאין אדם מכוון עבורם לעשותם מחיצה לאיזה דבר א"כ מבואר לענין נ"ד בחבורת בני אדם שעומדים ברה"ר כיון דלא נתכוונו שום אחד מהם לשם מחיצ' ול"נ לשם מחיצ' כלל לא נקר' עליה' שם רה"י כלל לא לענין לרוק לרה"ר ולא לענין להכניס ולהוציא אפי' הפנימיים וכן אם עומדים במקום מטונף ודאי אסור להם להתפלל ולקרות ק"ש וכל דבר שבקדושה דלא נקרא מחיצה לשום דבר אבל לשיטת התוס' והרמב"ן והרשב"א דס"ל דהא דמחיצה שאינה עשויה לנחת לאו שמה מחיצה זה אינו אלא לענין בית סאתים במה דבעינן היקף לדירה משא"כ לשאר מילי א"כ חשיב שפיר מחיצות ב"א מחיצה לכל דבר דבהו לא שייך למגזר כמ"ש בארוכה (והיינו אם רבים עומדים ברה"ר דרך מחיצה משא"כ באדם א' ע"ש) אבל לפי הבנת המל"מ בדברי הרמב"ם לפי שיטתו ודאי דס"ל דמאי דאמרינן אוהל זרוק לאו שמי' אוהל הוא מדאורייתא דאל"ה לא הי' מקשה שם דברי הרמב"ם אהדדי מהא דנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל אי בעי שהיה למלקות כמ"ש למעלה וא"כ לפי שיטתו בעת הליכתו לאו שמי' אוהל כלל ודין זה במחלוקת שנוי' וצ"ע:

כ״הכב) ובמס' סוטה (ל"ח א') לענין ברכת כהנים איתא פשיטא אריכי באפי גוצי לא מפסקי תיבה לא מפסקי מחיצה מאי כו' הרי אף דנסתפק אם מחיצה מפסקת לגבי ב"כ ואפ"ה פשיטא לי' דאריכי באפי גוצי לא מפסקי ולא נחשב מחיצה כלל ולפמ"ש למעלה א"ש דכיון שלא כיון שום אחד מהם לשום מחיצה וע"פ שיטת הרמב"ם דכל מחיצה שאינה עשוי' לנחת ולשום דבר אינה מחיצה כלל אף שיש לדחות ראי' זו לומר דש"ה דבני אדם לא חשיבי מחיצה להפסיק לגבי שאר בני אדם כמו שהם עצמם אינם חשובים כמחיצה לגבי כהנים העומדים נגדם דשם בהפסק ודבר חוצץ תליא ולא תליא כלל במה שהוא רשות בפ"ע וכיון שכן לא מיקרי דבר חוצץ כלל דהא קיי"ל מין במינו אינו חוצץ כדאי' בפר' לולב הגזול (לו א') דרבא ס"ל התם לענין אגדו במינו דאינו חוצץ והכי קיי"ל וכן הוא בכ"מ משא"כ לענין דבר התלוי בחילוק רשויות אפשר דהוה מחיצה ואפי' החיצונים עצמם אפשר דנקראו רשות בפ"ע לענין זה מ"מ נראה כמ"ש דבזה לא שייך הך סברא דמין במינו אינו חוצץ וראי' לזה ממ"ש במס' יומא (מח א) דבעי רמי בר חמא הניח מזרק בתוך מזרק כו' ופשוט לי' מהא דפ"ב דזבחי' (טו ב) הי' עומד ע"ג כלי' ע"ג רגלי חבירו כו' פסול ודחי התם שאני רגל חבירו דלא מבטל לי' הרי דבזה לא אמרו מין במינו אינו חוצץ אע"כ דבמאי דתלי' במחיצה דומי' דב"כ לפי הס"ד דלשם דמחיצה מפסקת צ"ל דמחיצת בני אדם לאו שמה מחיצה כלל כל שלא הועמדו לשם מחיצה ואף שיש לדחוק ולחלק בזה מ"מ נראה כמ"ש אך לשיטת הרמב"ן ורשב"א שחולקים על הרמב"ם וס"ל דגם באינו עשוי לשם מחיצה מועיל ג"כ קשה הך דסוטה למה פשיטא לי' דאריכי באפי גוצי לא מפסקי ואפשר דלכך פשיטא לי' דזה לא מיקרי חציצה לענין ב"כ דילפינן מקרא דפ' שמיני גבי אהרן וירד מעשות החטאת וגו' וישא ידיו וגו' וזה לא אפשר דכל ישראל יהיו עומדים בעזרה בשורה אחת ולא יהיו כמה ב"א מפסיקים בין אהרן לאחרים אע"כ דזה לא מיקרי חציצה לענין זה דהתורה ציותה להכהנים שיברכו לכל העם ביחד והברכה חלה עליהם אף שבני אדם מפסיקים ביניהם ועש"ך ביו"ד (סי' שע"א ס"ק י"ח) לענין הא דמבואר בשו"ע שם שאסור לכהן לקרב תוך ד' אמות של מת והביא שם בשם הדרישה שקרא תגר על אותם הדורשים אם הם כהנים שלא יתקרבו תוך ד' אמות של מת והש"ך שם מלמד זכות עליהם דאם נושאים אותו על המטה אינו תופס ד' אמות ע"ש ולפמ"ש דמחיצות ב"א שמה מחיצה א"כ הי' נראה דמותר דהוה כאלו הם ברשות אחרת בפ"ע דהא אז עומדים הרבה ב"א תכופים יחד ומשמע מדבריהם דלא מחשבי מחיצה ודבריהם מכוונים ע"פ שיטת הרמב"ם אבל לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א שהבאתי א"ש בלא"ה הא דנוהגין להקל לדרוש ודלא כהדרישה והש"ך שם ואין נראה לחלק כלל בין דין ד' אמות של מת לד"א הרחקה ממקום הטינופת דאדרבא ד"א דטינופות הוא דאורייתא וד"א שהמת תופס הוא דרבנן אכן קצת משמע מדברי התוס' דפ' בכל מערבין דלא מהני מחיצות ב"א לענין ד"א של תפיסת הקבר שהקשו במה דקאמר הש"ס מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר יחידי דהיאך אזיל שם הא מת תופס ד"א ותירצו דאזיל בשידה תיבה ומגדל דאפי' למ"ד אוהל זרוק לאו שמי' אוהל מ"מ שם מודה כיון דאין איסור ד"א אלא משום הרחקה ואין לך הרחקה גדולה מזו ולמה לא תירצו דאזיל ע"י מחיצות בני אדם ולא הוצרכו לחילוק הנ"ל אע"כ דהתוס' ס"ל דמחיצות ב"א לא מהני לענין זה ואפי' לשיטת הרמב"ם שכתבתי לעיל בביאור דבריו דאם האדם מכוון שיהי' לשם מחיצה דמועיל א"כ אכתי קשה דיכול להלוך שם ע"י מחיצת ב"א כזו צ"ל דבכה"ג לא מהני מחיצת ב"א דעיקר הטעם משום הרחקה ובמחיצת ב"א ליכא הרחקה שיש לחוש שהם עצמם יתקרבו אל הקבר עצמו וגם הוא מעצמו יכניס שם משא"כ במחיצת בנין עוד נראה דמה שהקילו חכמים לסמוך על מחיצה של ב"א הוא רק בשעת הדחק כמו בעובדא דקרמי' דיצא חוץ לתחום דאין לך שעת הדחק גדול מזה שיהי' נשאר בשדה ולא יזוז חוץ מד' אמותיו וכדאי' בש"ס התם נחמי' תלמידך שרוי בצער וכן בהנהו זיקא דהוו שדיין בריסתקא דמחוזא דהוא ג"כ במקום פסידא לכך התירו לסמוך על מחיצה של ב"א והנהו בני גננא דאעילו מיא כו' י"ל ג"כ שהי' שעת הדחק וצורך גדול שלא הי' להם מים אחרים וההיא דעושה את חבירו דופן לסוכה ג"כ במקום מצוה הקילו וכשעת הדחק דמיא וא"כ מה שלמדו הפוסקים מזה באם עומדים במקום מטונף חבורת אנשים דמותרים לומר ק"ש וכל דבר שבקדושה אין זה מוכרח כ"כ דלא התירו אלא בשעת הדחק וכן בנידון זה אין להתיר אלא באם א"א להם לקרות ק"ש במ"א וא"כ מתורץ ג"כ הא דהוכרחו התוס' לכתוב הטעם דאזיל בשידה כו' ולא כתבו דיכול לילך ע"י מחיצת ב"א דזה לא מיקרי שעת הדחק ולא התירו בכה"ג:

כ״וכג) ונ"ל עוד דאפי' בשעת הדחק לא התירו ע"י מחיצת ב"א כל שיש דרך אחר אפי' יש בו קצת איסור דרבנן במקום שראו חכמים להתיר התירו יותר לעבור על קצת איסור דרבנן מלהתיר ע"י מחיצת ב"א ונ"ל ראי' לזה מהא דאי' בפ' המוציא תפילין (צ"ה ב') ר"ש אומר נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כו' וכן בנו כו' ובגמ' שם (צ"ז ב') דמוקי מתני' דחסורי מחסרא וה"ק בד"א בסכנת כו' אבל בסכנ' לסטים מוליכם פחות פחות מד"א ר"ש אומר כו' במאי קא מפלגי מר סבר פחות מד"א עדיף דאי אמרת נותנם לחבירו כו' אוושא מילתא דשבת ומ"ס נותנו לחבירו עדיף דאי אמרת מוליכו פחות פחות מד"א זימנין דלאו אדעתי' ואתי לאתויינהו ד"א ברה"ר הרי מוכח דעכ"פ אסור מדרבנן בין במוליכם פחות פ' מד"א בין בנותנו לחבירו וחבירו כו' מדלא התירו רק משום סכנת לסטים וכן לגבי בנו דיש בו קצת סכנה ולמה הוצרכו לזה לעבור על איסור דרבנן ולא התירו ע"י מחיצת ב"א שלא לדעת דהא מיירי ביש שם הרבה ב"א שלא לדעת דהא מיירי ביש שם הרבה ב"א מדאמר נותנם לחבירו וחבירו כו' וגם יש קצת ראי' מהא דאי' בפ' הדר (ס"ז ב') ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' אמר להו רבה נייתי מגו ביתי' א"ל אביי והא לא ערבינן כו' א"ל נימר לי' לא"י כו' ולמה לא התירו ע"י מחיצת ב"א ולא הי' צריך לדחות שבות דאמירה לא"י ולפ"ד הרבה פוסקים אפי' שבות אין מתירין אפי' במקום מצוה רק במצוה דאיהי גופה דחייא שבת הרי שלא רצו להתיר ע"י אופן זה במקום שיש תקנה אחרת אף שיהי' בו קצת איסור דרבנן וכיון שכן גם לשאר איסורים ולומר דבר שבקדושה במקום מטונף דיש בזה איסור דאורייתא דלא נכון להתיר ע"י מחיצה של ב"א הגם שיש לדחות קצת ראי' זו די"ל שלא היו שם כ"כ ב"א הרבה כדי לעשות מהם מחיצה עד מקום שיצטרכו וע"י הילוך ג"כ לא מהני כמש"ל ולעשות היקף חדש בכל פעם מאותם האנשים א"א דא"כ א"א שלא ירגישו האנשים ויהי' לדעת כמ"ש התוס' בפ' מי שהוציאוהו (מ"ג ב') אך לפמ"ש הרא"ש בתשובה דמהני מחיצה מהלכת נראה משם ראי' למ"ש:

כ״זכד) עוד נלע"ד דהא דאיתא בש"ס דמחיצת ב"א לא מהני כ"א שלא לדעת דוקא לאו לענין איסור שבת לחוד אמרו כן אלא לכל מילי דהא א"א לומר דלכך אסרו לדעת משום עשיית אוהל עראי בשבת דא"כ מה חילוק יש בין לדעת ובין שלא לדעת כיון שהאדם העושה אותם אצלו הוא לדעת ועוד דבש"ס שם פרש"י ד"ה שלא לדעת וז"ל מותר דמשום עשיית אוהל ליכא למימר דאין דרך בנין בכך אבל כלי דרך בנין בכך הוא לפיכך דופן ג' אסור עכ"ל הרי אף דבכלי אסור בדופן ג' מטעם אוהל עראי ואעפ"כ באדם מותר וע"כ דאין שייך בו אוהל עראי וא"כ ע"כ מה דבמחיצת ב"א אסור לדעת טעמא אחרינא איכא במילתא ולאו משום אוהל עראי והא דנקט שם בברייתא דנפל דופנה לא יעמיד שם בהמה וכלים משום דאין עושים אוהל עראי כו' לא קאי רק אכלים ולא ע"י אדם כמו שהוכחתי וע"כ צ"ל דהטעם הוא משום דב"א כיון דדעתם להיות נעים ונדים ואין עשוים להיות מחיצה כלל אם יהיו לדעת ילמדו להקל ולהתיר בלי שום מחיצה דהדבר הוא רחוק בעיני המון שיהיו נחשבים כמחיצה מצד שהם נעים ונדים ולכך החמירו רז"ל, ולפ"ז אין חילוק בין שבת לשאר עניינים לחשבם כמחיצות כמ"ש אבל מדברי המ"א (סי' שס"ב ס"ק י"א) שכתב הטעם דאסור לדעת משום עשיית מחיצה בשבת לא משמע כמ"ש אבל דבריו צ"ע דמדברי רש"י שהבאתי לא משמע כדבריו[*] ועוד כיון דעיקר תלוי בדעת הב"א שנעשים מחיצה א"כ מה בין לדעת ובין שלא לדעת ומחיצת כלים ובנין יוכיח דלא שייך בהם לדעת שוב ראיתי שהרגיש בזה הט"ז (ס"ק ג') והשיג מטעם זה על רבינו יהונתן שכתב ג"כ כדברי המ"א ועיין בספר ח"א כלל מ"ה:

כ״ח[הגה"ה מב"ה עיין מזה בא"ר (ס"ק י') ובפרמ"ג במשבצות (אות ג') ושם באשל אברהם (אות ה' י"א י"ג י"ד) מה שהעירו ג"כ בזה:]

כ״טכה) ובהיות כן צ"ע בדברי הרמב"ם ז"ל במ"ש (פט"ז מה' שבת הכ"ב) מחיצה העומדת מאלי' כו' ומחיצה הנעשה בשבת הרי זו מחיצה ואם נעשית בשגגה מותר לטלטל בה באותה שבת והוא שתעשה שלא לדעת המטלטל אבל אם נתכוין אדם לזו המחיצה כו' אסור לטלטל באותו המחיצה וכתב שם הרב המגיד שלמד דין זה מהא דחילק הש"ס במחיצת ב"א בין נעשה לדעת ובין שלא לדעת כמו כן חלקו במחיצה הנעשה בשגגה ולפ"ז צ"ל שהרמב"ם ס"ל שלדעת יש בזה איסור עשיית מחיצה מצד איסור שבת היינו שלא רצו להתיר איסור שבת במחיצת ב"א כשנעשה לדעת ולפ"ז שפיר יש קצת דמיון לזה מחיצה הנעשית בשבת בשוגג דהוא ג"כ משום איסור שבת נגע בה אבל לפמ"ש הטעם דלא התירו במחיצת ב"א כשהוא לדעת משום שלא יבואו לזלזל אפי' כשלא יהי' מחיצה כלל כמש"ל וא"כ אין לו דמיון למחיצה הנעשה בשוגג דהתם הוי מחיצה גמורה ולא שייך לומר שלא יעלה בדעת ב"א שזה הוי מחיצה כמש"ל, ולולי דברי הרב המגיד הייתי אומר שהרמב"ם ז"ל למד דין זה ממקום אחר והוא דהוקשה לו מהא דאית' במס' חולין (טו א') ובכ"מ בפלוגתא דר"מ ור"י במבשל בשבת בשוגג דלר"י דקיי"ל כוותי' אפי' בשוגג אסור בין לדידיה בין לאחריני באותו יום מטעם קנסא או כדי שלא יהנה ממלאכת שבת וא"כ למה ישתנה איסור מחיצה בשבת שהוא ג"כ איסור דאורייתא מאיסור בישול ולפ"ז יקשה דבעשיית מחיצה בשבת מבואר בכ"מ בפ' הזורק ובפ' עושין פסין (ך' א') דכל מחיצה הנעשית בשבת בשוגג שמה מחיצה אפי' לטלט' באותו יום דהא באם נעשה במזיד חולק שם בין לזרוק ובין לטלטל משמע דאם נעשה בשוגג אפי' באותו יום מותר ולמה התירו יותר ממבשל בשבת ולכאורה הי' נלע"ד דהרמב"ם מפרש הא דאמר ר"י במבשל בשבת דאפי' בשוגג אסור לאחריני באותו יום היינו למי שנתכווין והיה צריך לאותו תבשיל דנעשה מחשבתו משא"כ לאחריני שלא היו מתכוונים לכך מותר באמת וכן קיי"ל במבטל איסור דאסור למי שנתכוון בשבילו ושרי לאחריני כמ"ש בי"ד (סי' צ"ט) ולפ"ז יבוארו דברי הרמב"ם על נכון שמ"ש בש"ס דמחיצה הנעשית בשבת בשוגג מותר היינו למי שלא נתכוין בשבילו ומ"ש הרמב"ם בפ"י במבשל בשוגג יאכל במו"ש בין לו בין לאחרים ר"ל לאותם שכיון לבשל בשבילם אבל אחר העיון א"א לומר כן דמוכח בפ"ק דחולין שם דלר"י אסור לאחרים באותו יום אף למי שלא נתכוין בשבילם דהא למדו התם משום דדומיא דיוה"כ קתני במתני' מה יוה"כ אסור בין לדידי' בין לאחריני כו' וכ"כ התוספ' ורש"י בכ"מ דאסור לכל העולם אך הי' נראה ליישב באופן אחר דהך ברייתא דמייתי הש"ס בכ"מ דמחיצה הנעשה בשבת שמה מחיצה ומותר לטלטל אפי' באותו יום אתיא כר"מ דס"ל הכי גם במבשל בשבת דמותר בשוגג לאחרים וצ"ע:

ל׳כו) ובפרק הזורק (קא ב') גבי ספינות קשורות זו בזו כו' דתני אם חזרו ונקשרו חזרו להיתרן הראשון שכל מחיצה הנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד כו' שמה מחיצה וקאמר עלה הש"ס דמה דאמר ר"ן ל"ש אלא לזרוק אבל לטלטל אסור אמזיד אתמר עכ"פ מוכח דבשוגג מותר אפי' לבו ביום מדקתני חזרו להיתרם הראשון לומר דאף דנאסר למקצת שבת מותר בשבת ושם אי אפשר לומר דאתיא כר"מ דא"כ מאי פריך עלה מר"ן דאמר דלטלט' אסור דשמא ר"נ קאמר כן לדידן לדינא דקיי"ל כר"י במבשל בשבת והרמב"ם (פ"ו מה' שבת) כ' וז"ל ישראל שעשה מלאכה בשבת כו' מוכח דבכל מלאכות דשבת הדין כן ואף שסיים בדבריו כיצד ישראל שבישל כו' בתר לישנא דש"ס גריר דנקט פלוגתייהו במבשל וא"כ א"א לחלק בין בישול לשאר מלאכה בשבת וי"ל דשאני גבי ספינות שאין שם רק איסור דרבנן שהרי הספינות עומדים בים שהיא כרמלית דמדאורייתא מותר לטלטל מזו לזו אפי' בלא היו קשורות ואפי' הי' בהקשר איסור דאורייתא מ"מ בלא איסור דאורייתא יש כאן היתר מן התורה ולא שייך כאן לומר דקנסו שוגג אטו מזיד דלמה יעשה איסור דאורייתא ולא דמי למבשל בשבת דבלא עשיית איסור דאורייתא א"א לו לאכול כלל שפיר יש לגזור ולקנוס שוגג אטו מזיד עוד י"ל שהקשר של הספינות אין בו איסור דאורייתא כלל שאינו קשר של קיימא דהספינות עשויות להפרד זו מזו לאיזה ימים ולא דמי לקשר הספנין דבר"פ אלו קשרים דשם הקשר בראש הספינה נשאר קיים לאורך זמן כמ"ש רש"י שם וכיון שכן א"ש דבאיסור דרבנן קיי"ל דלא קנסו שוגג אטו מזיד והא דקתני התם וכן מחצלאות הפרוסות לרה"ר נגללו נאסרו חזרו ונפרסו כו' ג"כ אין בו איסור דאורייתא דהוה אוהל עראי אף שנעשה להיתר טלטול ולכן לא קנסו בזה שוגג אטו מזיד ולכך נלע"ד שמ"ש הרמב"ם דמחיצה שנעשה בשבת בשוגג מותר לטלטל בו היינו ג"כ במחיצת עראי כגון מחצלאות וכדומה[*] עי"ל דכיון דיכול לעשות המחיצה ע"י דבר של עראי אף כשעשה מחיצה של קבע ג"כ מותר בשוגג דלא שייך לקנוס בזה שוגג אטו מזיד והא דכ' דאסור עכ"פ למי שנתכווין בשבילו או למי שעשה המחיצה י"ל דלמדו מהא דקיי"ל גבי איסור שנתערב בהיתר ברוב והוא דבר חשוב דאם נפלו ונתפצעו כו' שאסור למבטל ולמי שנתכוון בשבילו ושם הוא ג"כ איסור דרבנן דלא הותר עי"ז איסור דאורייתא דהא מן התורה גם דבר חשוב בטל ברוב ואף דשם מבואר דבשוגג מותר גם למבטל עצמו כמ"ש ביו"ד (סי' צט סעי' ה') מ"מ הרי חזינן דחז"ל החמירו באיסור שבת דחמיר יותר מכל איסורי תורה לעשות שוגג כמזיד דשאר איסורים שהרי במבשל בשבת קיי"ל דאסור לבו ביום וא"כ כמו דבשאר איסורים מחמרינן במזיד גם באיסור דרבנן כמו כן בשבת דשוגג דידי' כמזיד דשאר איסורים ג"כ אסור אפי' באיסור דרבנן ועי' במס' ב"מ (צ' ב') דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבי כו' ומגנחין יתהון כו' שלח להו הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון דקנסינן ג"כ למי שנעשה האיסור בשבילו, אבל הוא דחוק מאוד שאין דרכו של הרמב"ם לחדש דין מעצמו מה שלא נזכר בש"ס ומה גם ללמוד שוגג דשבת ממזיד דשאר איסורין ואפשר לומר עוד דלמדו הרמב"ם מהא דאית' בפ' א"צ הבא מחוץ לתחום שאסור למי שהובא בשבילו דגזרינן שמא יאמר להביאו מצד שאין בו איסור דאורייתא יבוא להקל וכמו כן כאן כשנעשה המחיצה בשוגג באוהל עראי גזרינן שמא יעשה בעצמו או שיאמר לא"י לעשות וצ"ע:

ל״א[הגה"ה וקצת סמך יש לזה ממ"ש ר"ת בתוס' הובא בפוסקים בהא דא"י שמילא מים בשבת בשביל ישראל דמותר בעצמו לשתות כיון דיכול לכנוס בעצמו לבור לשתות לא שייך למגזר שמא יאמר לא"י שימלא בשבילו וגם לא שייך בזה לומר כיון שיש תקנה בלא מלאכת שבת ועי' במ"א (סי' שכ"ה ס"ק כ"ד) מ"ש בשם הע"ש דאפי' יש נהר בתוך התחום אף שהביא הא"י מרה"ר לרה"י מותר כיון שיכול למלא מן הנהר אך המ"א השיג שם על הע"ש ודקדק מדברי הרא"ש איפכא ומ"מ אין דברי המ"א מוכרחים כ"כ להוכיח מדברי הרא"ש דר"ת יודה בזה לאיסור ע"ש ואכ"מ:]

ל״בכז) ונ"ל דאפי' הרשב"א שהביא המ"מ (פט"ז מה' שבת) שחולק על הרמב"ם ומתיר במחיצה שנעשה בשבת בשוגג אפי' למי שנעשה בשבילו והביאו הב"י בטור (סי' שס"ב) וכן מטין דבריו שם בשו"ע להלכה היינו דוקא באוהל מחיצת עראי אבל בנעשה מחיצה גמורה בשבת באיסור דאורייתא לא אבל מסתימת דברי הפוסקים והאחרונים לא נראה לחלק ומ"מ נראה דדמיא למבשל בשבת ומכ"ש לפי שיטת המחבר (סי' שכה) בהא דא"י שמילא מים כו' שהשמיט דברי ר"ת משמע דאפי' אדם אסור לשתות אע"ג דיכול לילך בעצמו לבור א"כ ה"ה הכא אע"ג דהי' יכול לעשות אוהל עראי ועי' בפ' הדר (ע' ב') בשני בתים בשני צידי רה"ר והקיפום א"י מחיצה בשבת דאסור מטעם שנאסר למקצת שבת משמע במידי דלא תליא בקניית שביתה דמותר כמש"ל באריכות צ"ל ג"כ דלמי שנעשה בשבילו אסור דלא גרע ממילא מים לבהמתו והדליק את הנר דאם עשה בשביל ישראל אסור ולפי מ"ש יוצא לנו מזה דמחיצת ב"א לדעת לא מהני אפי' לשאר איסורי תורה ולא לענין איסור שבת לחוד:

ל״גכח) ולכך נראה דמחיצת ב"א העומדים תכופים יחד אסור להם לומר דבר שבקדושה במקום מטונף ואפי' הפנימיים שכיון שהם סומכים על מחיצה זו הוי לדעת ואסור דהא אפי' באיסור דרבנן גבי תחומין אסרו לדעת ואפי' במצות סוכה החמירו בלדעת דהא מתרץ שם בש"ס הך ברייתא דנפל דופנה לא יעמיד בהמה וכלים דמיירי שנעשה לדעת ואפי' בדופן רביעית כמבואר שם א"כ ה"ה לענין תפל' וכל דבר שבקדושה אסור לסמוך ע"ז מדעת מק"ו דסוכה דמצוה דאורייתא דחינן לה כ"ש תפלה דרבנן אך אם הרבה ב"א עומדים תכופים יחד ואחד מהם ניצרך לברך איזה ברכה ולומר דבר שבקדושה או שרוצה להרהר בד"ת אפשר לומר דמהני אם האחרים לא ידעו מזה שמכוין להם לשם מחיצה ואפי' למה שכתבתי למעלה דדוקא בשעת הדחק התירו לסמוך על מחיצה של ב"א אפשר לומר דזה מיקרי שעת הדחק דצריך להתפלל והשעה עוברת או שצריך להרהר בד"ת לפסוק איזה הוראה וכדומה ואז אפי' החיצונים מותרים כמ"ש למעלה לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש אך אם אחד כבר סמך על מחיצה זו והתפל' ואמר דבר שבקדושה שוב אסור לו להשני לסמוך ע"ז אם צריך לו ג"כ, דהוי כלדעת ואסור כדמוכח בפ' מי שהוציאוהו שם בהנהו בני גנני דאעילו מיא כו' דאסר להם לשבת אחרת לעשות כן והמרדכי נסתפק בזה וכמ"ש בהג"א שם הובא בב"י (סי' תה) ולפמ"ש צ"ל דהא דאי' בברייתא בפ' מי שהוציאוהו (מד א') נפל דופנה לא יעמיד בה אדם בהמה וכלים כו' לפי שאין עושים אוהל ערעי בתחי' ביו"ט לפמ"ש טעם זה לא קאי אלא על כלים ובהמה משא"כ באדם לא שייך עשיית אוהל עראי וכדמוכח התם (שם ב') ד"ה שלא לדעת שהבאתי למעלה מוכח מדבריו דבאדם אפי' אוהל עראי לא מיקרי וא"כ צ"ל דמ"ש שלא יעמיד אדם כו' לאו דוקא בי"ט איירי אלא אפי' בחוה"מ אסור במחיצ' ב"א לדעת ואגב כלים דשייך דוקא בי"ט נקט לה נמי בי"ט וכ"ז כשהם עומדים אבל כשהם מהלכים כבר כתבתי למעלה באריכות שיש בזה ספיקא דדינא, ולפמ"ש במל"מ לא מהני דהוה אוהל זרוק:

ל״דכט) והרמב"ם ז"ל כתב (בפכ"ז מה' שבת הי"ד) וז"ל מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת והוקף במחיצה בשבת יש לו להלוך כל אותו המחיצה והוא שלא תהא יתר על אלפים וכת' שם המ"מ ע"ז סוגי' דעובד' דרב חמא בר חנילאי דיצא חוץ לתחום ולכן כ' שם דהרמב"ם סובר דהך מחיצה של ב"א לא הותר אלא אם כן הוא רק אלפיים אמה ולא יותר ולכאורה הוא סותר למ"ש למעלה דע"י מחיצת ב"א לא הותר אלא אם הוא בפחות מבית סאתים מטעם דהוי מחיצה שאינה עשויה לנחת יעו"ש ובאמת לא ידעתי מנלי' להמ"מ לפרש דמיירי ע"י מחיצת ב"א ויותר נראה לפרש דהרמב"ם מיירי באם נעשה מחיצה גמורה ע"י א"י וכדומה ויצא לו זה ממ"ש בפ' מי שהוציאוהו (מב א) אמר שמואל שבת בבקעה והקיפו א"י מחיצה בשבת מהלך אלפים אמה כו' ועי' רש"י שם שחילק בין הא לבין מ"ש למעלה נתנוהו בדיר או בסהר דנחשב כולו כד' אמות דש"ה דאין לו אלא ד' אמות לכך לא התירו לו להלוך את כולה משא"כ בשבת בבקעה דבלא"ה יש לו אלפים ולכן סובר הרמב"ם דאין לו אלא אלפים כדין מי ששבת בבקעה משא"כ במחיצת ב"א כיון שהוא מחיצה העשויה לנחת אין להתיר רק עד בית סאתים לבד כמש"ל, ולפמ"ש הרמב"ם דמחיצה שאינה עשויה לנחת היינו שאינה עשויה לשום דבר י"ל דא"ש דברי המ"מ דבמחיצת ב"א כיון שנעשה לשם מחיצה שפיר מותר אפי' ביותר מבית סאתים אבל לפמ"ש למעלה בשיטת הרמב"ן ורשב"א דמחיצת ב"א אפי' נעשו לשם מחיצה מיקרי אינה עשויה לנחת א"כ אינו מותר אלא בבית סאתים וכמ"ש המ"מ בשם הרשב"א (פי"ז מה' שבת) וא"כ תימא גדולה על המ"מ שכת' כאן בשם הרשב"א דאפי' יותר מאלפים מותר,, ודברי הרשב"א עצמו יש לפרש דלא מיירי במחיצת בני אדם אלא בנעשה ע"י א"י בשבת כמ"ש בביאור דברי הרמב"ם, אבל דברי המ"מ שהביא כאן דברי רשב"א לפי הבנתו דמיירי במחיצת ב"א קשה שסותר למ"ש בשמו דיותר מבית סאתים אסור ולזה נלע"ד דהמ"מ והב"י והאחרונים ס"ל דמ"ש הרשב"א כל מחיצה שאינה עשוי' לנחת ר"ל לדור בה היינו דס"ל דגם במחיצת ב"א כיון שנעשו לשם היתיר הוי כאלו נעשו לדור בה ומיקרי עשוי לנחת והם סוברים בפי' הש"ס בהא דאבוורנקא דר"ג דעביד קנה כו' דפריך התם ממחיצה שאינה עשוי לנחת כפי' השני שכ' רש"י שם דהקשה דשפיר עביד רב הונא במה שהוצרך לעשות קנה קנה פחות מג' יעו"ש וכן נראה מדברי הגר"א שם שכ' וז"ל ופרדס גדול שלא הוקף לדירה כו' ועשה שביל בקנים כו' הרי דאם עושה בשביל היתיר מועילים הקנים לעשות היקף לדירה וא"כ י"ל דגם הרשב"א ס"ל דמועיל מחיצת ב"א אפי' ביותר מבית סאתים כל שנעשו לשם היתיר וכדעת הפוסקים וצ"ע בזה:

ל״הל) ומ"ש מעכ"ת בשם חכמי עירו במחיצת ב"א העומדים במקום מטונף שמותרים גם החיצונים לקרות ק"ש וכל דבר שבקדושה רק שלא יסתכלו למקום המטונף הוא צ"ע לכאורה דאם נאמר דנחשבים כמחיצה גמורה וכרשות אחרת בפ"ע למה יהיו אסורים להסתכל נגד מקום המטונף דהא קיי"ל צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה דצואה בכיסוי תליא וכל שהוא ברשות אחרת בפ"ע קרינן בי' והיה מחנך קדוש ובאמת הוא תלוי במחלוקת הפוסקים דלשיטת רבינו יונה והרא"ש מותר אפי' ברואה הצואה ולהרשב"א אסור ברואה כל שאינו מכוסה וא"כ נפ"מ עכ"פ במקום שיש ספק אם הוא צואה או לאו דמותר עכ"פ אפי' ברואה דהא הוה ס"ס שמא אין בו צואה ושמא הלכה כהרא"ש ור"י שמותר ברואה וכ"כ בס' חיי אדם (כלל ג' סי' ט"ז) רק מהיות טוב וגו' ראוי להחמיר יעו"ש אבל לפמ"ש למעלה שיש להסתפק ולומר דמחיצת ב"א אינו מועיל לענין זה א"כ יש להחמיר דיש ס"ס לאיסורא שמא לא מהני ושמא הלכה כהרשב"א דאסור ברואה ועי' בס' נשמת אדם (כלל ג' אות ב') שחקר בדין הרהור בד"ת במקום הטינופת אם אסור מן התורה או מדרבנן ע"ש שהוכיח שיש בזה מחלוקת בין הרשב"א והרא"ש ור"י ולפ"ז צ"ע במחיצה של ב"א אם מותר להם להרהר דלמ"ד שמותר מן התורה בהרהור הוי ספיקא דרבנן ומותר שמא מחיצה של ב"א מועיל לזה אך כיון של דעת הרא"ש אסור מה"ת יש להסתפק בה ובאמת אין ראיותי' מכריעות שם לומר דתר"י והרשב"א יסברו שיהי' מותר מן התורה דאף דהרשב"א ס"ל דאסור להסתכל במקום טינופות משום דדרשינן קרא דלא יראה בך ערות דבר דקאי גם אצואה מ"מ לענין הרהור ילפינן מקרא דוהי' מחניך קדוש לענין זה דגם הרהור אסור כמו דמצינו בכ"מ בש"ס דנקטו לענין צואה הך קרא וצ"ע ומכ"ש לפי שיטת רבינו הגדול הגר"א מווילנא ז"ל דמצריך לברך על הרהור בד"ת דס"ל דבתורה הרהור כדיבור דמי:

ל״ולא) ומידי דברי בענין מחיצה של ב"א ראיתי לחקור ג"כ בענין ששאל מעכ"ת על המנהג שנוהגים בעת קריאת התורה על הבימה והבימה גבוה י"ט ומוקפת מחיצה מתחת ורחבה הרבה וא"כ הוה רה"י בפ"ע וכיון שכן היאך קורין שם בתורה כשאין שם עשרה על הבימה דהא אין קורין בתורה בפחות מעשרה ואותן העומדים בביהכנ"ס אינם מצטרפים ולכאורה דבר זה מבואר התירו בב"י (סי' נ"ה) בשם מהר"י אבוהב שחקר שם על הש"ץ המתפלל בתיבה שגבוה עשרה ויש לה מחיצות סביב וכ' שם דבטל אגב בהכנ"ס דחשיב תשמיש בהכ"נ והביא זה מתשו' הרשב"א שהביא ראי' לזה מפ' אלו נאמרים (ל"ח ב') ופ' החליל (נ"א ב') בימה של עץ בנויה בעזרה ועליו חזן הכנסת עומד ולכאורה אין ראי' זו מכרחת כ"כ דמנלן שלא הי' שם עשרה על הבימה עומדים אצל חזן הכנסת וכמו שמצינו בעזרא שעמדו ששה מימינו וששה משמאלו על מגדל עץ אשר עשו לדבר וכן מ"ש שם בשם סמ"ק שהביא ראי' מהא דמס' עירובין בחמשה ששבתו בטרקלין אם יש ביניהם מחיצות המגיעות לתקרה צריך עירוב לכל א' וא' אין מגיעות לתקרה עירוב א' לכולם ג"כ אין ראי' כ"כ דשאני עירוב דהוי רק דרבנן דהוי כאלו מוציא מרשות לרשות דמן התורה כולם רה"י הם אלא שנראה כרשויות חלוקות וכיון שאין המחיצות מגיעות לתקרה הוי כאלו משתמשי' במ"א ואין כאן מראית עין לכן לא גזרו רבנן משא"כ לענין תפילה ודבר שבקדושה דילפינן מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה אף דתפי' גופי' דרבנן מ"מ חמיר יותר מעירובין דשם במראית עין תליא כמ"ש ולכן כל שהוא חלוק רשות בפ"ע לגבי שבת מדאורייתא י"ל דחלוק ג"כ לענין תפילה ודבר שבקדושה וקצת סמך לזה דלענין זה דומה לדאורייתא מהא דאי' פ' כ"צ גבי אכילת פסח מן האגף ולפנים כו' ושם בגמ' ופליגא דריב"ל דאמר אפי' מחיצה של ברזל כו' הרי דמדמה תפילה דרבנן להא דפסח דהוה מדאורייתא וגם יש לדחות הראי' שהביא מהא דבימה של עץ דאלו הי' למטה חללים וקנים הרבה שהי' כל א' רחוק מחבירו יותר מג' טפחים ופרוץ מרובה על העומד והוי לי' מחיצה שהגדיים בוקעים בה דאינה מחיצה כלל ומדברי מהר"י אבוהב שכ' בטעמו משום שאין המחיצות עשויות אלא לנוי לא להבדל מחיצה בפ"ע משמע דאלו נעשה לשם מחיצה ממש אף שאין מגיעות לתקרה ג"כ מפסיק לצירוף עשרה וכן נראה מדברי הרשב"א אכן דברי מהרי"א צ"ע מה בכך שאין עשויות אלא לנוי מ"מ הוי מחיצה ולא מבעי' לשיטת הרמב"ם שכתבתי למעלה דס"ל דמחיצה שאינה עשוי' לנחת היינו שאינה עשוי' לשום דבר וללא תועלת כלל א"כ כאן שעשוי' לנוי ולתועלת ודאי דהוי מחיצה אלא אפי' לשיטת הרמב"ן ורשב"א שכתבתי למעלה שהם פירשו כפשוטו שאינה עשוי' לנחת היינו שאינה עשוי' לדור בה מודו כאן דהוי מחיצה גמורה כמו שחלקו בזה בין זה למחיצה של תל ונקע העשויות מאליהן ולא נעשו לדור בה וכ' שם דדווקא בנעשית ע"י אדם שלא לדור בה סופה לינטל ואין לה קביעות כלל וא"כ בנ"ד שנעשו לנוי ולקביעות גמור ואין סופה לינטל כלל ודאי דהוי מחיצה גמורה ועוד שהם פירשו דדווקא לענין מה דבעינן שיהא מוקף לדירה ובית סאתים בזה לא מהני מחיצה שאינה עשוי' לנחת משא"כ אם הוא פחות מבית סאתים או במה דלא בעינן היקף לדירה ודאי דשפיר נקרא מחיצה גמורה וכמש"ל באריכות וא"כ דברי מהרי"א צ"ע:

ל״זלב) אבל דברי הרשב"א ז"ל בתשובה שהביא הב"י שם יותר מיושבים שכ' שם בטעמו של הבימה מפני שהוא ביהכ"נ ובטל לגבי ביהכ"נ ועוד שהמעיין בגוף התשובה עצמה שקיצרה הב"י ולא הביאה בשלימותה ושם כתב עוד (סי' צ"ו) וז"ל עוד אני אומר שאפשר לומר כל שרואים אלו את אלו כאלו הם בבית אחד ומצטרפים ודומי' דזימון של ברהמ"ז דתנן בפ' ג' שאכלו (נ"ב א') שתי חבורות שהיו בבית אחד כ"ז שמקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו מצטרפים לזימון ולא תימא דווקא בית ממש דבית א' היינו בירה אחת ועוד דבירושלמי פי' כן בביאור דגרסינן התם ר' יונה ור' אבא בר כהנא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכה כו' אלין בית נשייא מה את עביד לון כבית א' או כשני בתים נימר אם הי' דרכם לעבור אלו אל אלו מזמנים כו' עכ"ל הרשב"א שם וא"כ לפי דבריו מוכח דאפי' אם היו המחיצות מגיעות לתקרה ג"כ מותר כיון דבטל לגבי ביהכ"נ דלענין תפילה וזימון מצטרפים דלא גרע מבית נשיא הנז' בירושלמי ובודאי בזמון אין חילוק בין ג' לעשרה דמצטרפין לברך בשם דהא מתני' סתמא קתני גבי שתי חבורות כו' וקאי על כל דיני זימון בין להצטרף לג' או לעשרה לברך בשם וע"כ אף דילפינן מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל מ"מ לענין זה מצטרפים כל שרואים אלו את אלו ועוברים אלו לאלו כמ"ש בירושלמי וי"ל ג"כ דבאמת מה דילפינן זימון בשם וכל דבר שבקדושה מפ' זה אינו אלא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא דונקדשתי הוא על מצות ק"ה בעשרה מישראל אבל עיקר דין תפילה וקדושה הוא דרבנן ולכך הם אמרו והם אמרו וכל דבר לפי עניינו שכיון שעיקר תקנתם הוא שיהי' צירוף עשרה בכל דבר שבקדושה כל שיש בהם צירוף ע"י שרואים אלו את אלו והולכים אלו לאלו הם מצטרפים יחד וכמ"ש ובזה מתורץ מאי דקיי"ל כריב"ל דאין מחיצה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים לענין אם יש מנין בביהכ"נ דאף אותם העומדים אחורי ביהכנ"ס מצטרפים ולכאורה קשה כיון דילפינן מקרא דונקדשתי וגו' היאך חלקו בזה דלענין צירוף למנין אין מצטרפים אותם שמחוץ לביהכנ"ס עם שבביהכנ"ס ובאם יש מנין בלעדם מותרים הם לענות קדיש או קדושה ולפי מ"ש א"ש דכיון שהוא מדרבנן הם אמרו והם אמרו דבתפילה ודבר שבקדושה הכל תלוי בצירופם וחיבורם זה לזה לכן כל שאין מנין לא שייך לצרפם כל שעומדים אחורי ביהכ"נ לגמרי אבל כיון שיש בביהכנ"ס שייך יותר צירוף שאותם העומדים בחוץ הם בטלים ונגררים לאותם שבפנים וזה ברור וא"כ פשוט לענין דין הבימה אף שהיו מחיצות המגיעות לתקרה ג"כ מותר וכמ"ש ואף שהרשב"א כ' זה בלשון אפשר מ"מ כיון דמסיק שכן מבואר להדיא בירושלמי גבי זימון ס"ל להרשב"א טעם זה לעיקר דמ"ש תפילה מזימון דמחד קרא נפקי אף דקרא הוא אסמכתא בעלמא וכמש"ל מ"מ כיון דרבנן אסמכינהו אחד קרא ודאי דשוים הם לדינא:

ל״חלג) ובהיות כן צ"ע על דברי המחבר בשו"ע או"ח (סי' נ"ה סעי' י"ט) שכ' וז"ל ש"ץ בתיבה ותשעה בביהכנ"ס מצטרפים אע"פ כו' מפני שהיא בטלה לגבי ביהכנ"ס ויש מי שאומר דה"מ כשאין המחיצות מגיעות לתקרה עכ"ל ודיעה זו שכ' בתחי' בסתם הוא דעת הרשב"א והיש מי שאומר הוא הסמ"ק משמע מלשונו דהסמ"ק מחמיר ולפי הטעם שכ' בב"י בשם הרשב"א משמע שהרשב"א מחמיר שאם הי' מחיצה עשוי' להבדיל בפ"ע אין מצטרפים אבל לדעת הסמ"ק מצטרפים כל שאין המחיצות מגיעות לתקרה דומי' דעירובין וא"כ הסמ"ק מקיל ואפשר שבאמת סמך המחבר על טעם שכ' הרשב"א בתשובה משום דהם רואים אלו את אלו ואף דגבי זימון בעינן שנכנסו בתחילה ע"ד להצטרף יחד ש"ה דבזימון בעינן הסיבה וצירוף יחד כמ"ש הב"י שם דאפי' בבית אחד דינא הכי ועי' ט"ז ומ"א שם משא"כ בתפילה דלא בעינן בהו חיבור יחד ועי' בב"י ולענין דינא כיון שהב"י הביא דיעה ראשונה בסתם ודעת הסמ"ק בשם יש מי שאומר מוכח דמסכים לדינא כדיעה הראשונה כידוע דרכו בכ"מ בשו"ע ולזה אם הי' מחיצה גמורה בפ"ע לא כענין הבימה להיות תשמיש ביהכנ"ס אף שאין המחיצות מגיעות לתקרה ג"כ הוא הפסק ואין מצטרפים וכן משמע קצת מדברי הש"ס בפ' ואלו נאמרים שהבאתי דקאמר התם אריכי באפי גוצי כו' תיבה לא מפסקי כו' והם ודאי דאין מגיעים לתקרה משמע דווקא בכה"ג שאינם נחשבים מחיצה בפ"ע דתיבה ודאי דבכלל תשמיש ביהכנ"ס חשיבא וכן אריכי באפי גוצא משמע דמחיצה גמורה מפסיק אף שאין מגיע לתקרה:

ל״טלד) אחרי כותבי כל מ"ש למעלה בדין אוהל זרוק ראיתי להגאון בעל תבואות שור בחידושיו למס' עירובין שם בסוגי' דאוהל זרוק שפלפל שם בדברי הרמב"ם אי ס"ל כרבי או לאו והקשה שם על הרמב"ם מ"ש (בפ"ו דעירובין) דאם הניח עירובו בבית הפרס דעירובו עירוב מפני שיכול לילך שם בשידה תיבה ומגדל הפורח באויר הא הוי אוהל זרוק ולאו קושי' הוא כלל דמשנה מפורשת היא (פי"ח מ"ו דאהלות) המהלך בבית הפרס כו' על האדם ועל הבהמה שכחם יפה כו' הרי מבואר דלא גזרו על בית הפרס טומאת אויר אלא על גושא לבד וכן פסק הרמב"ם (פ"י מטומאת מת הי"א) כמשנה זו ומהתימא על הגאון הנ"ל היאך אשתמיט לי' זה גם מה שתמה שם לפי מאי דקיי"ל אוהל זרוק לאו שמיה אוהל א"כ למה קיי"ל דכלים הבאים במדה מצילים באוהל המת ככר הרגשתי בזה למעלה וכתבתי ביישוב דברים אלו באריכות גם מה שתמה שם על הט"ז ביו"ד (סי' רפ"ג) שכ' לאיסור לישב על ארגז שספרי קודש מונחים בתוכו ואפי' מחזיק כוריים ביבש משום דאוהל זרוק לאו שמי' אוהל וכ' לתמוה ע"ז דמונחת לכ"ע שמי' אוהל יעו"ש לפמ"ש למעלה י"ל דברי הט"ז דס"ל כמו דפליגי במה שהשידה הולכת ע"ג שוורים שרגליהם נוגעות בארץ כמו כן י"ל דפליגי במונחת ממש כמ"ש למעלה באריכות בביאור דברי התוס' בעירובין בסוגי' זו אך לפמ"ש למעלה דמדאורייתא אמרינן אוהל זרוק שמי' אוהל אלא דרבנ' החמירו בזה אפשר לומר לענין ישיבה על הארגז כיון דעיקר האיסור משום כבוד כתבי קודש לכך כיון דמדאורייתא שמי' אוהל א"כ אין כאן בזיון ואפשר להתיר בשעת הדחק באין לו מקום אחר לישב עליו כגון במהלך בדרך וספרים בעגלה כיון דלכמה פוסקים במונחת ממש לכ"ע שמי' אוהל א"כ הוה ספיקא במילתא דרבנן ואזלינן לקולא וכן לענין תשמיש המטה בבית שיש בה ספרים באם מונחים בארגז גדול מחזיק כוריים ביבש נראה ג"כ דיש להתיר דמיקרי אוהל להפסיק ולא בעינן בהו כלי תוך כלי וגלימא אקמטרא דבש"ס דבעינן כלי תוך כלי היינו ארגז קטן שאינו מחזיק כוריים ביבש ולענ"ד שם קיל יותר מבכל מקום דבעינן מחיצה שהרי לענין צואה והרהור תורה במקום הטינופת לא מהני כלי תוך כלי ובתשמיש המטה מהני וא"כ כ"ש דמהני כלי גדול מהטעם שכתבתי והירושלמי שהביא בנה"כ שם שאסור לישן ע"ג תיבה מליאה ספרים שמא יפיח או ישמש מטתו כו' שמשמע שאסור י"ל ג"כ דמיירי בתיבה קטנה וראי' לזה דגבי צואה איתא בסוף פ"ג דברכות דאחורי המטה קורא מיד דמטה מפסקת והרי אף דמטה ג"כ מטולטלת ממקום למקום מ"מ מפסיק לענין צואה לק"ש אף שהוא דאורייתא א"כ כ"ש לענין תשמיש דקיל מותר כמ"ש שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בתשו' רמ"א (סי' ל"ד) שכ' להסתפק בארגז מלא ספרים לענין תשמיש המטה ואפי' בארגז גדול מחזיק מ' סאה נסתפק שם ג"כ והביא ראי' מהא דכתבו הפוסקים דטלית על ארגז מיקרי כלי תוך כלי אף דסתם ארגז הוא גדול ולא ידעתי מנלי' הא דהא דין זה מקורו מדברי הש"ס גבי גלימא אקמטרא כו' ומנין לנו דקמטרא הוא כלי גדול מחזיק מ' סאה וראיתי אח"כ בס' נשמת אדם (כלל ל"ג סי' ה') שהרגיש בזה והניח דברי הרמ"א בצ"ע ופסק דלא כוותיה ע"ש אמנם לענין ס"ת המונח תוך ארגז גדול לענין תשמיש המטה נראה דלא מהני דבש"ס איתא דלכתחי' צריך להוציאה לבית אחרת ואם אין לו בית צריך לעשות מחיצה א"כ בעינן דומי' דבית אחר שיהי' מחיצה ממש מובדלת בפ"ע משא"כ תיבה גדולה דתשמיש הבית הוא ובטל לגבי הבית כמש"ל לענין תיבה שהש"ץ עומד בה בשם הרשב"א בתשובה (לענ"ד עוד להחמיר בתשמיש המטה בס"ת תוך ארגז גדול כיון שיש בזה סכנתא כדאי' ס"פ מי שמתו רב אחאי איעסק לי' לברי' כו' עיילי' לחופה כו' חזא ס"ת דמנחא אמר להו איכו השתא לא אתיא סכנתון לברי א"כ חמירא סכנתא מאיסורא ויש לחוש לדברי הפוסקים הסוברים דאפי' במונחת ממש לאו שמי' אוהל כמ"ש אאמ"ו הגאון נ"י למעלה) הארכתי בענין זה מפני שהוא מענין עמוק ומסתעפים מהם כמה דינים והילכתא רבתי דשמעינן מינה במקום שקצרו הפוסקים בזה וכתבתי דברי' אלה כתלמיד הדן לפני רבותיו להלכה ולא למעשה בנך ותלמידך, דו"ש באהבה רבה יצחק אייזיק חופק"ק ראזינאי: