בנין עולם, אורח חיים י״חBinyan Olam, Orach Chayim 18

א׳בעז"ה יום א' ך"ז סיון תר"ב לפ"ק טיקטין יע"א:

ב׳לידידי בני הרב הגדול בתור' וביראה חו"ב כבוד מו"ה יוסף נ"י רועה עדת ישראל דק"ק פאראזאווא:

ג׳מה שהקשית לשאול בדברי רבינו יונה בפ"ק דברכות בסוגי' דפתח בחמרא כו' שהקשה הא קיי"ל מצות א"צ כוונה ותי' לחלק בין מצוה דתליא במעשה ובין מצוה דתליא באמיר' ובכוונת הלב. יפה עמדת מדברי הש"ס דר"פ היה קורא דפריך ש"מ מצות צריכות כוונה והוא קושיא עצומה ומצאתי קושיא זו בדברי הגאון בעל ש"א בספרו טורי אבן בפ"ג דר"ה אבל הנראה ליישב דברי הרב הגדול בזה ע"פ מ"ש במ"א ליישב קושיית התוס' בר"פ היה קורא שם על פרש"י במאי דמתרץ הש"ס בקורא להגיה שפי' שלא היה כוונתו לקריאה כלל והקשו דמה בכך כיון דא"צ כוונה ולענ"ד י"ל דסברת רש"י דיש חילוק בין מכוון לעשות דבר שעושה לעשותו כפי מה שהוא עושה רק שאינו מכוון בזה לצאת ידי חובת המצוה בזה קיי"ל דא"צ כוונה אבל בקורא להגיה שאינו מכוון כלל לקריאת הפרשה דרך לימוד רק דרך הגהה גרע יותר ודמיא למתעסק דלכ"ע לא מהני וראי' לזה מהא דאי' בפ"ג דר"ה (כ"ח ב') אמר רבא התוקע לשיר יצא כו' ודייק לה מהא דקאמר רבא כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא ופריך התם פשיט' ומשני מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא כו' אבל הכא זכרון תרועה כו' והא מתעסק בעלמא הוא קמ"ל וכת' התוס' ע"ז ולקמן תנן המתעסק לא יצא כו' וכוונתם דרבא קמ"ל דלא נימא דזה נקרא מתעסק בתוקע לשיר דלכ"ע לא יצא דבאמת כל שמכוון לתקוע אף דרך שיר לא מיקרי מתעסק רק שאינו מכוון ומתעסק נקרא באינו מכוון כלל להוציא קול רק דרך מתעסק בעלמא הרי מוכח דמתעסק גרע טפי וראי' לזה דהרמב"ם (פ"ו מה' חמץ ומצה הלכה ג') פסק דאכל בלא כוונה יצא ועי' במ"מ (פ"ב מה' שופר ה"ד) שכ' וז"ל ודע שלדברי האומר מצות צ"כ מתעסק קרי כל שאין מתכוון לתקוע תקיעה של מצוה ולדברי האומר א"צ כוונה מתעסק קרי כל שאין מתכוון לתקוע תקיעה ראוי' כו' הרי דבפי' כ' לחלק בין אם אינו מכוון לצאת י"ח המצוה בזה ס"ל דאינו מעכב משא"כ אם אינו מכוון לעשות המצוה כתיקונה רק שנעשית ממילא בזה לכ"ע לא מהני וא"כ גם דברי רבינו יונה ז"ל כאן כוונתו כן דאם היה מכוון באמת לברך על שכר רק שלא כיון לצאת י"ח הברכה זה תלוי בפלוגתא דמצות צ"כ משא"כ אם אינו מכוון כלל לברך הברכה שצריך לה ואין כאן שום מעשה המוכיח לעשייתו רק האמירה לבד והאמירה אינה כלום דלא כיון לאמירת אותה הברכה שצריך לה דמיא למתעסק ולהא דקורא להגיה וכעין זה כת' המ"מ (בפ"ב מה' חו"מ שם) על דברי הרמב"ם בהא דכפאו כו' דיצא דדוקא אם ידע שהלילה הזה צריך לאכול מצה יצא אע"פ שלא נתכוון לצאת אבל אם היה סבור שהוא חול או שאין זה מצה ואכלה לא יצא י"ח ע"ש וכן הביא הר"ן בפ"ג דר"ה בשם הר"א וא"כ באם היה סבור דשיכרא הוא דומה ממש להא דסבור שאין זה מצה ואף שאין לשון ר' יונה מורה ע"ז מ"מ יש לדחוק בדבריו שכוונתו לזה (ועוד אכתוב בסמוך בס"ד כוונה אחרת בביאור דבריו)[*]:

ד׳[הגה"ה אכן מל' רש"י בפ"ג דר"ה שם לא נרא' כן שפי' מה דקאמר מתעסק כו' קמ"ל דר"ל דרבא סבר באמת דגם מתעסק יצא ולפ"ז צ"ל דרש"י ס"ל דמאן דס"ל מצות אצ"כ גם במתעסק יצא ומתני' דתנן בפ"ד המתעסק לא יצא ס"ל כמ"ד מצות צ"כ והוא תמוה לכאור' דא"כ למה לא דייק שם הש"ס ג"כ ש"מ מצות צ"כ כדדייק בר"פ הי' קורא וגם מדברי התוס' שהבאתי מוכח דלא פי' דברי הש"ס רק כמ"ש וצ"ע בזה:]

ה׳ונלע"ד ראי' לחילוק זה מהא דאי' בפ"ק דזבחי' (ג' א') אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשירה אלמא דמינה מחריב בה דלאו ב"מ לא מחריב בה כו' הרי דאם לא כיון לשם חטאת כלל כשירה דדוקא אם שינה שמה לשם קרבן אחר פסול מגזירת הכתו' דילפינן לה מקראי שם אבל חסרון כוונה לא פסיל בה והיינו משום דסתמא לשמן קיימא כמ"ש בסוגיא שם ובסוף מנחות) קי"א א') ובפ"ק דחולין (י"ג א') איתא בעי מיני' שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול כו' והיינו כסבור שהוא חולין פסול בכל הקרבנות וגרע יותר משלא לשמה דבקדשים כשר לבד מחטאת וכסבור שהוא חולין פסול בכולם הרי דזה גרע יותר מאינו מתכוין ועי' בספ"ד דזבחים (מ"ו ב') חטאת ששחטה לשם חולין כשירה משום חולין פסולה כו' שוב אחרי כותבי זאת מצאתי ראי' זו בס' טורי אבן שם והנאני שכוונתי לדעת הגאון בזה:

ו׳ולפי שענין זה עמוק הוא ונוגע לכמה דברים ודרכי החכמ' נעלמו ממני אמרתי להאריך קצת אף שאין זה נוגע לעניינינו והוא דלכאורה יש לתמוה למאן דס"ל מצות צ"כ קשה ברפ"ק דזבחים שם דיליף מקראי דצריך לשחוט הזבח לשמו ובחטאת ילפינן מקראי דפסול הקרבן למה צריך קרא לזה דמי גרע מצות קרבנות משאר מצות דצריכות כוונה ומעכב אפי' בדיעבד דבשלמא הא דבשאר קרבנות קיי"ל דכשירים רק שלא עלו לבעלים א"ש דילפינן מקרא דמוצא שפתיך וגו' שאם עשית כמו שנדרת כו' ואם לאו יהא נדבה אבל הא דצריך קרא לצאת י"ח הבעלים וכן בפסח ובחטאת דפסול קשה, והנה מצאתי בס' טורי אבן שם שכת' דבר חדש דאפי' למ"ד מצות צ"כ ה"מ בדבר שכל המין ראוי למצותו כגון מצה ולולב דאפשר לקיים המצוה ע"י דברים אחרים ממינם ואין אלו עומדים סתמא למצותם ודומה להא דאי' ברפ"ק דזבחים דכל הזבחים שנזבחו סתמא כשירים ועלו לשם חובה דסתמא לשמן קיימי וכמ"ש התוס' דלא דמי' לגט אשה שאינה עומדת להתגרש אף אם זינתה משום דיכולה להתגרש בגט אחר, ולכן בכל דבר כגון פסח ואכילת קדשים לכ"ע יוצא אפי' בלא מתכוון יעו"ש וא"כ לסברתו היה אפשר ליישב דלכך צריך קרא גבי קדשים דאם שינה אותם שלא לשמן דפסול אף דסתמא לשמן קיימי הוה אמינא דא"א לעקור אותם משמן שעומדים לכך אבל לא יכולתי לעמוד על דעת הגאון הנ"ל בזה דא"י שום הפרש בין מצה לקרבן דכמו שבמצה אף שנעשית לשם מצת חובה דקיי"ל דמצה הנאכלת לשם חובת הלילה הראשונה צריכה שימור לשם מצת מצוה וא"כ הרי גם מצה לשמן קיימא וכמו שיכול לצאת במצה אחרת הנאפה ונשמר לשמו כמו כן יכול לצאת י"ח בקרבן אחר שיקדישנו לעולה או לשלמים ולכן העיקר לענ"ד דמ"ש בזבחים סתמא לשמן קיימא היינו מאחר שהוקדש תחי' הקרבן א"א לשנותו לדבר אחר דא"א לקדושת שלמים לחול על קדושת עולה שחלה עליו מכבר ולכך אמרינן דאם לא כיון לשמו רק סתמא דכשר דודאי עומד הוא לכך ולא לשם קרבן אחר וכאלו כיון לו דמי שאין הדבר מחוסר מעשה ואמירה כלל ועיקר מה דצריך קרא בקדשים דצריך לשמו היינו לומר שאם שינה אותו לשם קרבן אחר א"י י"ח ובפסח וחטאת פסול אף דא"א לחול עליו שם אחר מ"מ לענין זה מהני לפסול מגזיה"כ ולכן צריך קרא לגבי קדשים אבל באכילת פסח לא שייך זה מה דסתמא עומד לכך שיועיל לומר דיוצא י"ח אכילה דאם עומד לשם פסח וא"א לעקור שמו ממנו לחול עליו קדושה אחרת מ"מ לא שייך לומר דא"א לעקור ממנו עמידתו לאכילה דהא בדעתו תלוי אם ירצה לא יאכל ממנו ובודאי למ"ד צ"כ אינו יוצא י"ח ובגט אשה מ"ש התוס' דאפי' בזינתה אינה עומדת להתגרש בגט זה כוונתם שאף שמחויב לגרשה מ"מ אין עליו חוב לגרשה בגט זה ויכול לגרשה בגט אחר וגם בדעתו תלוי אם ירצה לא יגרשנה כלל רק שלא ידור עמה ועוד דבכל דבר אכילה או מעשה לא שייך לומר לשמן קיימא דהא אכילת פסח ומצה אפשר לאכול גם שלא בשעת מצותם ודרך לאכלם בכל זמן וכן בנטילת לולב שייך לומר דבנטלו לשם דבר אחר להשתמש בו או לטייל וכדומה משא"כ בקרבן וכן במילה למ"ד דבעינן לשמה כשר בא"י משום דעביד בסתמא ומסתמא לשמו קיימא כמ"ש התוס' ברפ"ק דזבחים שם דלא שייך לומר שעומד למול גם שלא לשם מצוה והוי כאלו א"א לשנותו לד"א לכן בסתמא הוא כאלו כיון לכך וז"ב לענ"ד וית' עוד בסמוך בס"ד:

ז׳[הג"ה ועי' תוס' פ' התכלת (מ"ב א') ד"ה ואל ימול כו' שכתבו דלכך ציצית כשר אם עשאו א"י משום דסתמן לשמן קיימי כמו קדשים ומילה מוכח דלא כדברי הגאון הנ"ל דסברתו לא שייך כאן בציצית וצ"ע:]

ח׳ויותר נלע"ד בכוונת ר' יונה ע"פ מ"ש ה"ה (בפ"ב מה' שופר) במ"ש ליישב דברי הרמב"ם שפסק בשופר כר' זירא שצריך לכוון לצאת דוקא שזה סותר למ"ש בה' חמץ ומצה דא"צ כוונה ותירץ שם לחלק בין הא דמצה דעשה מעשה בזה ס"ל דאצ"כ משא"כ בשופר דעיקרו השמיעה ונראה כוונתו דבאמת מאן דס"ל בש"ס דמצות א"צ כוונה ס"ל גם בשופר כן וזהו סברת רבה ורבא דס"ל דתוקע לשיר יצא ולא ס"ל לחלק כן אך לדידן קיי"ל כמ"ד בעי כוונה דכן ס"ל לש"ס דמביא שם במסקנא דברי ר"ז דאמר איכוין ותקע לי כו' וא"כ הש"ס ס"ל באמת לחלק ביניהם מטעם הנ"ל ונראה דזהו ג"כ כוונת הש"ס שם בפ"ג דר"ה (כח א') במה דאמר שם שלחו לי' כו' כפאו ואכל מצה כו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ופריך התם פשיטא היינו הך ומשני מ"ד התם אכיל מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל והיינו ג"כ החילוק שכ' ה"ה דדוקא במצה דעיקר מצותו האכילה וכן בכל מצוה שיש בה מעשה כגון בלולב דכתי' ולקחתם לכם וגו' דעיקר צווי השי"ת ליקח הד' מינים כל שעשה מעשה הרי קיים מצות הבורא שלא תלתה התורה המצוה בכוונת הלב לעשות רצון בוראו דוקא אלא העיקר הוא העשי' לבד משא"כ בשופר דהזכירה התורה לזכור תרועה היינו שיכוין האדם לתקוע ולשמוע בקול שופר לזיכרון שכל עיקר הדבר בכוונת הלב תלוי וע"ז אמר דרבא לא ס"ל הך חילוקא כלל משא"כ לדידן דס"ל כמסקנת הש"ס שם שמביא דברי ר"ז בסוף וכן בק"ש ג"כ עיקר המצוה לזכור בפי' יחוד ה' ואהבתו כל שאינו מכוין לכך אין בו קיום מצות הבורא כלל דדיבור בלא מחשבה אינו כלום וכן בהא דכ' ר' יונה ז"ל בנקט כסא דחמרא שעיקר מצות חכמים להזכיר הדבר שמברך עליו בכדי ליתן שבח אליו ית' ע"ז כל שלא כיון בתחי' ברכתו לסיים הדבר שנותן שבח לו ית' אין ברכתו כלום אף שסיים כהוגן אכן לדינא ודאי נראה דאפי' למ"ד מצות אצ"כ כלל בשום מצוה אפי' מאי דתליא בדיבור כאן גרע משום שלא הי' יודע שהוא יין וגרע יותר ממתעסק ולענ"ד מוכרח חילוק זה מלשון הש"ס (י"ב א') דקאמר פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא וסבור דשיכרא הוא כו' וכן אח"כ אמר אלא היכא דנקט כסא דשכרא בידי' וסבור דחמרא הוא ופתח ובריך אדעתא דחמרא כו' ולמה נקט לישנא יתירה דסבור דחמרא הוא והי' יכול למנקט בעי' דילי' בסתמא באם הי' רוצה לברך בפה"ג על שכר ואח"כ נזכר שצריך לברך שהכל כו' אלא ודאי דבכה"ג למ"ד מצות אצ"כ יוצא ממנ"פ ולכך הוצרך לשאול דווקא בכה"ג:

ט׳ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' ק"ש ה"א שכ' וז"ל הקורא את שמע ולא כיון לבו בפ' ראשון כו' לא יצא י"ח והשאר אם לא כיון יצא אפי' הי' קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות כו' יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון והוא תמוה לכאורה דהא בקורא להגיה לכ"ע לא יצא אפי' למ"ד אצ"כ כמו שמפורש בגמ' ועי' בכ"מ שם שדחק עצמו מאד לתרץ דבריו והוא דבמסקנא לדידן דקיי"ל דצריך כוונה בפ' ראשון פירושא דמתני' אם כיון לבו היינו בפ' ראשון ואז אף אם קרא כל הפרשה בכוונה להגיה ג"כ יצא ואין לזה טעם והרואה יראה כמה הוא מן הדוחק ומנין לו להרמב"ם סברה זאת מדעתו לדחות דברי הש"ס דסתמא נקט דקורא להגיה לכ"ע לא יצא ועוד דלפי מאי דס"ל לכמה פוסקים דכל פרשה ראשונה עכ"פ הוא מדאורייתא א"כ למה מועיל כוונת פסוק ראשון לפטור כל הק"ש אף בקורא להגיה אבל לענ"ד נראה ברור בכוונת הרמב"ם ז"ל בפשיטות דהוא אינו מפרש דברי הש"ס כפי פרש"י ותוס' אלא מפרש סוגיית הש"ס באופן אחר דבס"ד דש"ס הי' ס"ל מה דתנן במשנה אם כיון לבו כו' ר"ל לצאת ידי חובת ק"ש ככל לשון כוונה דכל המצות למ"ד מצות צריכות כוונה ולכך פריך ש"מ מצות צריכות כוונה ר"ל דתקשי למ"ד לא בעי כוונה לצאת כל שעשה המצוה כתיקונה וע"ז משני לא אם כיון לבו לקרות ר"ל שאין פירוש המשנה כוונה לצאת י"ח אלא שכיון לבו לקרות לכוין פירוש הדברים שמוציא מפיו ליחוד שמו ולקבל עול מ"ש וכמ"ש בש"ס שם שמע ישראל כו' ע"כ מצות כוונה ויליף לה מקרא דוהי' הדברים האלה על לבבך וגו' אחר כוונת הלב כו' והמקשן פריך לקרות הא קא קרי שר"ל שהי' סבור מ"ש היה קורא בתורה היינו דרך לימוד וסברה לידע פירוש הדברים וא"כ למה צ"ל אם כיון לבו כו' וע"ז משני בקורא להגיה ר"ל שמ"ש הי' קורא בתורה אינו דרך לימוד וסברה שמכוין לידע כוונת הדברים שמוציא מפיו אלא שקורא להגיה הפרשיות שאז אינו מכוין כלל לפי' הדברי' שמוציא מפיו ולזה הוצרך לומר אם כיון לבו כו' ר"ל לידע מה שאומר ואין זה ענין כלל להא דמצות צריכות כוונה[*] וכיון שאנן קיי"ל שדי בכוונת פסוק ראשון בלבד כמ"ש בש"ס ע"כ מצות כוונה כו' לכן פסק הרמב"ם ז"ל עולה כהוגן ודבריו מדוקדקים מאד מ"ש אם כיון בפ' ראשון אפי' הי' קורא כדרכו או היה מגיה הפרשיות כו' ר"ל שאין הפרש בין אם קורא דרך לימוד או דרך הגהה שאין מכוין לבו לפירוש הדברים מה שמוציא מפיו כל שכיון לפי' הדברים בפ' ראשון יצא ונמצא שלשון הרמב"ם הוא לשון הש"ס ממש במה שתי' בקורא להגיה ר"ל דבכה"ג מיירי מתני' וע"ז אמרינן אם כיון בפסוק ראשון והוא פי' מורווח בדברי הש"ס שוב אחרי כותבי זאת מצאתי ג"כ בספר טורי אבן שם שפירש דברי הש"ס כמ"ש ודחה פר"שי ותוס' אלא שלא העיר בדברי הרמב"ם ז"ל ולא זכר שגם הרמב"ם מפרש כן ולענ"ד הוא ברור:

י׳[הג"ה מבה"ה א"ה תיתי לי שגם אני פירשתי סוגית הש"ס שם בדרך זה וכתבתי מזה בחידושי ועי' בשו"ע א"ח (סי' ס' סעי' ה') ובמ"א שם וע"ע שם (סי' ס"ג ס"ה) וכתבתי שלזה כיון רש"י ז"ל במ"ש שם בד"ה בקורא להגיה כו' דאפילו לקריאה נמי לא מתכוין ר"ל לא די שאינו מכוון לצאת המצוה חובת ק"ש אלא אפי' ידי קריאה ולימוד להבין ולחשוב בדברים לידע מה שאומר ג"כ אינו מכוין ומתורץ בזה ג"כ קושיית התוס' ותמיהתם על פרש"י בזה וזה פשוט בכוונת רש"י ומהתימא על הגאון בעל ט א שהביא אאמ"ו הגאון נ"י שדחה ע"פ פי' זה פרש"י ותוס' מכיון דנחית להך פירוש בסוגי' הש"ס למה לא פי' כן בדברי רש"י:]

י״אובמה שכתבתי נראה לדחות מ"ש הלחם משנה (פ"ב מה' שופר) בישוב דברי הרמב"ם שם דהוא ס"ל דלמ"ד מצות אצ"כ אף כוונת הענין א"צ כשיטת הרמב"ן שהביא שם ודעתו שם שהרמב"ם ס"ל כמ"ד מצות צ"כ ולכך פסק דצריך כוונה בפסוק ראשון ולדבריו צריך לחלק בין מצה ושופר לק"ש כמ"ש המ"מ שמחלק בין מעשה לדיבור ואמירה ודבריו תמוהים לענ"ד דהא הש"ס דמשני בקורא להגיה אליבא דמ"ד א"צ כוונה משני הכי וא"כ הרמב"ם דס"ל מצות צ"כ למה העתיק דברי הש"ס בק"ש בקורא להגיה אלא ודאי נראה ברור דהרמב"ם ס"ל דא"צ כוונה בק"ש וכפשטות סוגי' דש"ס דר"פ הי' קורא וא"כ מוכח דהרמב"ם ס"ל דאפי' מצוה התלוי' באמירה לבד ואין בה מעשה ג"כ אצ"כ וא"כ צריך ביאור דדבריו סותרים למ"ש בה' שופר אבל לענ"ד הי' נראה ליישב דבריו באופן אחר דז"ל הרמב"ם (שם ה"ד) המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא י"ח וכן השומע מן המתעסק לא יצא נתכוין שומע לצאת י"ח ולא נתכוין התוקע להוציאו או שנתכוין כו' עד שיתכוין כו' ועי' בלח"מ שם שתמה על דברי הרמב"ם דכיון שפסק כר"ז וכברייתא שמביא שם סיוע לדבריו דאפי' אם שמע מן המשמיע לעצמו לא יצא א"כ למה נקט השומע מן המתעסק וכ' ע"ז שנמשך אחר לשון המשנה אבל לענ"ד הי' נראה דבאמת הרמב"ם פוסק כמ"ד מצות א"צ כוונה ומחלק בין מתעסק ובין אינו מתכוין משום דבכ"מ סתמא דש"ס מצות אצ"כ וכן יש סתם משנה להיפוך דמתעסק לא יצא ולכן כ' תחי' לשון המשנה כהוויתו המתעסק כו' וכן השומע מן המתעסק לא יצא ואח"כ הביא לשון הברייתא דמסייע לר"ז דאמר אכוון ותקע לי משום דמיני' ילפינן דבר חדש מה שאינו נלמד מלשון המשנה והיינו דבמשנה נקט המתעסק לא יצא ר"ל דתוקע לעצמו ואח"כ אמר השומע מן המתעסק לרבותא דאף דהשומע כיון לצאת י"ח לא מהני כיון שהתוקע עצמו לא יצא לא עדיף מיני' וכאלו שמע ממי שאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא אחרים אבל אם התוקע מכוין להוציא א"ע ואת השומע הוי אמינא דאפי' אם השומע לא כיון לשמיעה כלל שהי' מתעסק בשמיעה ג"כ יצא כיון דהמצוה נעשה כתיקונה ולכן הביא שם הברייתא שמביא סיוע לר"ז אף דהברייתא ס"ל מצות צ"כ ולכן אמר נתכוון שומע כו' ר"ל לצאת כדי ללמוד ממנו דין זה דאף אם המשמיע כיון לעשות המצוה כתקונה ולהוציא אחרים כל שהשומע לא עשאה כתיקונה דהיינו שהי' מתעסק בשמיעה לא יצא י"ח ומ"ש הרמב"ם בלשונו לא נתכוין לצאת י"ח לישנא דברייתא נקט וכן דרכו בכ"מ שנמשך אחר לשון הש"ס וסמך על מ"ש בתחילה לשון המשנה מתעסק לא יצא וגם על מ"ש כבר בה' חמץ ומצה ובה' ק"ש דמצות א"צ כוונה ובזה א"ש הכל ויותר טוב שנדחוק קצת בדבריו משנאמר שהוא מחלק בחילוקים שונים שלא נזכר בשום מקום כדבריו:

י״בועי' בר"ן במס' ר"ה שעמד ג"כ בסתירת דברי הרמב"ם ותי' לחלק בין אכילה שהוא נהנה דבזה א"צ כוונה משא"כ בשאר מצות מעשיות והביאו הכ"מ שם ולע"ד צ"ע מאוד שהמעיין בפי' המשנה בסוף פ"ג דסוכה בהא דתנן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת והוציא את הלולב לרה"ר כו' שכ' שם בתנאי שיוציאנו הפוך כו' והוא כתי' אביי ורבא שם (מ"ב א') ומוכח דס"ל להרמב"ם כן להלכה דמצות א"צ כוונה אפי' במצוה דלאו מידי דאכילה ועי' תוס' שם ד"ה אמר אביי שהקשו דהא אביי פליג על רבא במס' ר"ה ומשמע דס"ל דבעי כוונה יעו"ש שתי' דשמא קיבלה מרבא והוא דחוק אבל במ"א כתבתי ליישב קושיית התוס' על נכון והוא דלכאורה יש לתמוה מאי דפריך הש"ס שם והא מדאגביה נפיק בי' דהא מרי' דהאי דינא הוא ר' יוסי ור' יוסי ס"ל מצות צריכות כוונה כדאי' בפ' ע"פ (קי"ד ב') תנאי היא דתניא ר' יוסי אומר אע"פ שטובל בחרוסת כו' יעו"ש דקאי הכי במסקנא א"כ לא מקשה כאן מידי עוד יש לתמוה דשם משמע דס"ל לר"ל מצות צ"כ דקאמר התם זאת אומרת כו' והוא עצמו במס' תמורה ובמס' נזיר (כ"ג א') מהא דא"ר יוחנן מ"ד כי ישרים דרכי ה' זה שאכלו לשם מצוה כו' וקאמר לי' ר"ל פושעי' קרית לי' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר מצוה מיהו קא עביד כו' הרי דס"ל דלא בעינן כוונה (ועי' בפ"ג דר"ה) (כ"ט א') דמבואר שם ג"כ דר' יוסי ס"ל מצות צ"כ דקאמר התם בד"א בש"ץ אבל כו' ע"ש (הן אמת שהתו' לא פי' הא דאמר לשם אכילה גסה דהיינו בלא כוונת מצוה והם מפרשים שלא אכלו לתיאבון כמ"ש במס' נזיר (כ"ב א') ד"ה פסח כו' שהקשו ע"ז מהא דאי' בפ' יוה"כ דאכילה גסה לא שמה אכילה יעו"ש מה שתי' דב' אכילות גסות הן אבל דברי התוס' דחוקים דלשון הש"ס לא משמע כן מדאמר א' אכלו לשם מצוה זא' אכלו כו' ולפי' היה לו לומר א' אכלו לתיאבון כו') שוב מצאתי בס' טורי אבן שעמד ג"כ בזה שהקשיתי מהא דנזיר ותי' שם לחלק בין אפשר לקיים המצוה במינם בד"א או לא וכבר כתבתי למעלה שיש לפקפק בדבריו:

י״גולכן הי' נלע"ד דאפי' מאן דס"ל מצות צ"כ אין זה רק מדרבנן ומדאורייתא שפיר יוצא י"ח כל שעשאה בשלימותה ותיקונה דאטו כוונה באורייתא כתיבה עשי' כתיבה וקצת ראי' לזה דהא להיפוך באם עושה עבירה שאוכל חלב או ביוה"כ או חמץ בפסח דחייב כרת אף שלא כיון לעבור גזירת הש"י רק לתאוותיו הוא חייב כרת א"כ ה"ה להיפוך בקיום מצוה והרי הדברים ק"ו דמרובה מדה טובה כו' וכעין זה אי' בסוף מס' מכות (כ"ג ב') ר' אומר הרי הוא אומר רק חזק וגו' ומה אם הדם שנפשו של אדם כו' כל הפורש ממנו כו' רק חכמים הצריכו כוונה להידור מצוה והחמירו לומר שלא יצא במה שהוא יכול לתקן ולעשות המצוה פעם אחרת משא"כ בפסח שאינו נאכל בשתי חבורות וכדאי' בסוף פסחים ישנו מקצתם כו' לכך שפיר הקשה ר"ל לר"י פושעים קרית לי' כו' דודאי בכה"ג כיון שיוצא י"ח מדאורייתא לא שייך לומר ע"ז ופושעים יכשלו בם שמשמע שלא עשה שום מצוה רק נכשל בה גם מתורץ מה שמקשה הש"ס אליבא דר"י הא מדאגבהי' נפיק בי' דכיון שיצא י"ח מן התורה לא שייך למפטרי' מחטאת דלא מיקרי טרוד במצוה וא"כ מתורץ קושיות התוס' שהבאתי וגם דברי הר"ן מתורצים שלא יקשה עליו מדברי הרמב"ם בפירוש למשנה שכתבתי אך קצת צ"ע בזה ממ"ש בפ' אלו דברים ע"ב ב') ור"י אמר אשתו נדה בעל כו' ופריך שם והא שמחת עונה ומשני שלא בשעת עונתה ופריך והא אמר רבא חייב אדם לשמח כו' הרי אף דזה ודאי אינו חיוב דאורייתא רק מצוה דרבנן בשביל שלום ביתו מיקרי טרוד במצוה ופטור וא"כ מאי פריך והא מדאגבהי' נפק בי' דעכ"פ מצוה דרבנן חל עליו כל שלא כיון לצאת בו ויש ליישב כמ"ש דר' יוחנן אליבא דר' יהושע קאמר התם הכי אבל ר' יוסי דס"ל דבעינן זמנו בהול כל שיצא י"ח מדאורייתא אף שצריך לחזור ולטלו מדרבנן מ"מ אין זמנו בהול כ"כ ובמה שכתבתי לחלק דמדאורייתא לכ"ע לא בעי כוונה יתורץ קושיית הרמב"ן שמקשה על הרי"ף במה דפסק מצות צ"כ מהא דפליג ר' יהושע על ר"א בהניתנים במתן ד' שנתערבו בניתנים במתן אחת שאמר ר"י אם נתת עברת על בל תוסיף כו' דהא בעי כוונה וא"כ ליכא כאן בל תוסיף ולפמ"ש א"ש דכיון דמדאורייתא לא בעי כוונה בשום מצוה א"כ הרי יש כאן בל תוסיף מדאורייתא:

י״דאך לכאורה לא משמע הכי מסוגי' דפ' המוצא תפילין (צ"ה ב') דמוקי בש"ס התם פלוגתא דת"ק ור"ג במצות צ"כ דת"ק ס"ל מצות א"צ כוונה לא לצאת ולא לעבור על בל תוסיף ולכך מכניסם זוג זוג אבל ר"ג ס"ל דצריך כוונה וכיון שאינו מכוין לצאת ואין זה מצוה ואינו בגדר ב"ת לכך מכניסם שנים שנים יעו"ש ואם נאמר דמדאורייתא א"צ כוונה א"כ אכתי עבר על בל תוסיף ומ"מ נלע"ד ליישב הכל והוא דבאמת בל תוסיף לא דמי' כלל לקיום מצוה דקיום מצוה עיקרה תלוי בעשייתה ואין הכוונה מעכב בדיעבד מן התורה אבל ב"ת לא שייך כלל באם אינו מכוין למצוה דאל"כ הא ב"ת ודאי דאפי' בלא כוונה עובר עליה ובכל התורה שגג בלא מתכוין חייב אע"כ דעיקר ענין ב"ת שהשי"ת הקפיד שלא להוסיף על מצות התורה ואם אינו מכוין לשם מצוה הרי לא הוסיף כלל דאטו האוכל מצה באמצע השנה יהי' שייך ב"ת ונראה שזהו כוונת הש"ס במס' ר"ה (כ"ח ב') דמסיק רבא לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה והיינו דבזמנו שאז עושה המצוה ואם מוסיף דבר אחר ועושה אותו אם מצות א"צ כוונה אין הפרש בין עיקר המצוה ובין ההוספה כגון במניח ב' זוגות תפילין דלמ"ד א"צ כוונה כלל אפי' מדרבנן אין כאן היכר כלל שאינו עושה לכוונת מצוה כיון ששניהם שוים וכמו שהא' הוא מצוה אף שאינו מכוין כלל גם השני הוא מצוה והרי הוא הוספה גמורה על המצוה משא"כ לר"ג דס"ל מצות צריכות כוונה מדרבנן א"כ אם אינו מכוין בהוספה לשם מצוה יש כאן היכר שאינו עושה בשביל מצוה ולכך לא שייך ב"ת ולכך שלא בזמנו שאז אין זמן המצוה כלל כיון שלא כיון לשם מצוה אינו בגדר הוספה כלל ובזה א"ש הא דאמר ר"י כשנתת עברת על בל תוסיף כו' דכיון שנותן מתנה יתירה ואין הפרש בין המתנה שנותן לשם מצוה ובין המתנה האחרת לכך שייך כאן ב"ת ובמ"ש מתורץ ג"כ קושיית הגאון בעל ט"א שהקשה על הר"ן שכ' במס' ר"ה בשם הרא"ה דאף למ"ד מצות א"צ כוונה במתכוין בפירוש שלא לצאת א"י י"ח והקשה הגאון ט"א הנ"ל מהא דאר"י לר"א כשנתת עברת על ב"ת דלפ"ד הר"ן הרי יש תקנה שיתכוין בפירוש שלא לצאת ולפמ"ש א"ש דכיון דמצות אצ"כ א"כ אין הפרש בין מה שעושה למה שהוסיף ומה שהוא מתכוין בפירוש שלא לצאת בהוספה אינו מעלה ומוריד כלל כיון דאצלה אין הפרש בין אם אינו מכוון כלל למתכוון בפירוש שלא לצאת דגם באינו מכוון סתם לא שייך ב"ת רק משום דגם המצות החיובית אצ"כ ודוק וראי' למ"ש הרי מצות פו"ר אם הוליד זו"נ הכי נאמר שאם לא כיון בבעילתו רק להנאתו לא קיים בזה מצות פו"ר וזה דבר בטל אדרבא בפ' הבע"י (מ"ב א') קאמר ר"י הי' לו בנים בהיותו כו' קיים מצות פו"ר וקיי"ל הכי אף דהוא ודאי לא כיון אלא להנאתו א"ו דכ"ז אינו אלא מדרבנן ולא החמירו אלא במצוה שאפשר בקל לחזור ולעשותה משא"כ בפו"ר כיון דעכ"פ יתקיים ע"י לשבת יצרה לא החמירו בזה והרי מפורש אמרו בכ"מ לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה כו' ולפמ"ש הכל ניחא ולפמ"ש יש מקום עיון בדברי הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות ה"ו) שכ' וז"ל המוציא את הלולב ביו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו כו' פטור ולא הזכיר שהפכו או שהוציאו בכלי וכבר כתבנו דאפי' ר' יוסי דס"ל מצות צ"כ מוקי ג"כ אליבי' כשהפכו שוב ראיתי בשו"ת פרי הארץ (סי' ט') שעמד בזה על דברי הרמב"ם אבל הנלע"ד שהרמב"ם תיקן זה בלשונו במ"ש כדי לצאת ור"ל באופן שעדיין לא יצא בו כגון שהפכו וכמ"ש בפירוש המשנה בזה ודוק:

ט״וויש לי מקום עיון בסוגי' דפ' החולץ (מ א') בפלוגתא דאבא שאול ורבנן בכונס יבמתו לשם נוי כו' דפריך התם לרב יצחק בר אבדימי מהא דתניא מצות תאכל כו' מצוה שבתחי' הייתה עליו בכלל היתר כו' ומקשה מאי תרי גוונא איכא והקשה שם בתוס' דלמה לא קאמר רצה לשם סעודה אוכלה רצה לשם מצוה ולזה מגלה הכ' מצות תאכל דצריך שיתכוון למצוה ותי' שם דבאמת א"צ שיתכוון לשם מצוה רק שלא יאכל אכילה גסה יעו"ש דלכאורה קשה למ"ד מצות צ"כ שפיר הי' יכול לומר כן דצריך שיתכוון לשם מצוה דאל"כ לא קיים המצוה דואכלו אותם כלל וסבור הייתי לומר דלא הי' הש"ס יכול לתרץ כן דא"כ למה לי קרא דמצות תאכל וגו' הא מקרא דואכלו אותם אשר כופר בהם שמביא הש"ס שם דמזה ילפינן דמ"ע לאכול מצה ידעינן מינ' שפיר דבעינן כוונה ככל המצות דצ"כ אבל לפמ"ש דמדאוריית' בכל המצות לא בעי כוונה א"כ קשה דילמא הכא מקרא יתירה ילפינן דבעינן כוונה ובלא"ה א"י כלל וכ"ש דלמ"ד מצות אצ"כ כלל דקשה למה לא תירץ דכאן מקרא יתירה ילפינן דבעי כוונה ובלא"ה צ"ע בסוגיא שם בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ביבמה דאבא שאול ס"ל הכונס את יבמתו לשם נוי קרוב הדבר שיהא הולד ממזר וכאלו פוגע בערוה דלמ"ד מצות אצ"כ קשה למה יהי' כפוגע בערוה וכ"ש לפמ"ש דמדאורייתא לכ"ע אצ"כ ולאבא שאול י"ל דדריש מקרא יבמה יבא עליה ויבמה מקרא יתירה דויבמה דריש דצריך שיתכוון לשם מצוה וא"כ דמדאורייתא א"י י"ח מצות יבום כ"א ע"י כוונה לכך שפיר אם לא כיון הוי פוגע בערוה שלא במקום מצוה אבל גם בזה יש לפקפק דהא קרא דויבמה לאו יתירה הוא דצריך ליה להא דדריש בפ"ק (ח' ב') ויבמה בע"כ ולרבי לאסור צרות ועריות והיה נראה לכאורה לומר לפ"ז דאבא שאול ורבנן פליגי אי צריך כוונה למצוה או לא ולמ"ד צ"כ הוא מדאורייתא ואבא שאול ס"ל צ"כ ולכן ס"ל דאם כונס לשם נוי לא קיים המצוה כלל והוא פוגע בערוה ורבנן ס"ל דאצ"כ לכן לית לן בה אבל לפ"ז הדרא קושיית התו' לדוכתי' מאי מקשה לאבא שאול מהא דמצות תאכל דשפיר יכול לומר יכול לשם אכילה גסה כו' ת"ל כו' לומר דאינו יוצא מן התורה לכך נ"ל לפרש הסוגיא כמ"ש דבאמת למ"ד מצות צ"כ אינו אלא מדרבנן ופליגי אבא שאול ורבנן אי צ"כ מדרבנן או לאו ובזה מדוייק לשון הש"ס שם דקאמר אבא שאול כאלו פוגע בערוה וקרוב אני כו' ולמה לא הוי ערוה ודאית לדידי' דלא התירה התורה אלא לשם בעילת מצוה ממש ואם לא כיון למצוה נשארה באיסורה הראשון וגם הולד ממזר ודאי ובמ"ש א"ש דבאמת מודה א"ש דיוצא י"ח המצוה בלא כוונה כלל מן התורה ואינו אלא מדרבנן דצ"כ וכל שאינו מכוון לשם מצוה הוא כאלו פוגע בערוה מדרבנן וקרוב להיות הולד ממזר מדרבנן ואסמכי' אקרא דיבמה יבא עליה אבל רבנן דס"ל דגם מדרבנן א"צ כוונה ולכן דרשי לקרא באופן אחר וא"ש ג"כ הא דמצות תאכל דמקש' דלא"ש לא אתיא כיון שהוא מודה דמדאוריי' אצ"כ א"כ אין כאן איסור כלל דאיסור הקדש שבה כבר פקעה בהקטרת הקומץ דהרי גם ממעילה יצאתה אחר הקטרת הקומץ:

ט״זאבל לפ"ז יקשה על הרי"ף דבפ"ג דר"ה פסק כמ"ד מצות צ"כ ובפלוגתא דאבא שאול ורבנן פסק כרבנן דמצות יבום קודמת וא"כ יהיו פסקיו סותרים זה את זה אבל אחר העיון נראה דלק"מ לפמ"ש דלכ"ע מדאורייתא אצ"כ ופלוגת' דאבא שאול ורבנן הוא דרבנן ס"ל דלא שייך כאן לאסור היבום משום דצריך כוונה מדרבנן דא"כ לא יתקיים המצוה עי"ז דשמא מחמת תאוותו יכוון להנאתו ויהי' איסור דרבנן קרוב לערוה לכך לא החמירו רבנן בזה כדי לקיים מצות יבום להקים לאחיו שם שהוא מצוה גדולה ולכן ס"ל מצות יבום קודמת אבל אבא שאול ס"ל כיון דצריך כוונה מדרבנן וכל שאינו מקיים בכוונה הוה מדרבנן כאלו פוגע בערוה לכן ס"ל מצות חליצה קודמת ובטלו רבנן מצות יבום בשוא"ת כמו שמצינו בכ"מ שעשו רבנן חיזוק לדבריהם ובזה א"ש פסקי הרי"ף שפסק כרבנן דמצות יבום קודמת אף דס"ל מצות צ"כ מדרבנן בכל המצות דגם רבנן ס"ל מצות צ"כ בכל המצות כמ"ש עוד נראה קצת ראיה למ"ש דלכ"ע מדאורייתא מצות אצ"כ דהא קיי"ל דכלאים בציצית שרי' רחמנא ואם נאמר דלמ"ד צ"כ אין כאן מצוה כלל באם אינו מכוון למצוה א"כ כשיוצא בטלית של פשתן בתכלת ואינו מכוון למצות ציצית יש כאן איסור שעטנז דאורייתא א"כ למה הוצרך הש"ס בפ' התכלת (מ' א') ליתן טעם לב"ה דפוטרים גזירה משום שמא יקרע סדינו ור' זירא אמר שם גזירה משום כסות לילה כו' והא ר"ז עצמו ס"ל במס' ר"ה דמצות צ"כ דאמר אכוון ותקע לי כו' וא"כ למה ל"ק גזירה שמא לא יתכוון לשם מצות ציצית רק לשם מלבוש בעלמא דאז יש בו איסור שעטנז אמת לפמ"ש התוס' (שם ב') ד"ה תכלת אין בה כו' דכלאים בציצית לגמרי שרי רחמנא ואפי' בלילה והא דאמר לעיל גזירה משום כסות לילה היינו כסות המיוחד ללילה א"כ י"ל זה דכיון דבמקום ציצית התיר רחמנא כלאים לגמרי אפי' בעת שהוא פטור ולאו זמן מצותה היא א"כ גם באינו מכוון לשם מצוה לית לן בה אבל מלשון רש"י שם ד"ה ר' זירא לא משמע כדברי התוס' דרש"י כ' שם וז"ל גזירה שמא יתכסה בו בלילה כו' ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה יעו"ש משמע מלשונו דלא הותרו כלאים אלא למצותם בלבד ולא לגמרי ועי' תוס' שם מ"ש מבגדי כהונה שלא בשעת עבודה דדחקו שם מ"ש בפ' בא לו ובתוספתא דכלאים בגדי כהונה כו' שיצא במדינה כו' ולפרש"י א"ש כפשוטו ולדברי התוס' צ"ע לכאורה מהא דפלוגתא דאבא שאול ורבנן שהבאתי דלאבא שאול כל שלא כיון לשם מצוה קרוב הדבר שיפגע בערוה וממזרות ולמה גרע מהא דכלאים בציצית דכיון דהתירה התר' איסור משום המצוה לגמרי הותרה אפי' שלא במקו' מצוה וצ"ל לשיטת התו' דמ"ש אבא שאול הכונס יבמתו לשם נוי כו' היינו שתחילת כניסתו אותה הוא לשם נוי ולא לשם מצוה דבכה"ג לא התירה התורה אבל כל שתחילת כניסתו לשם מצוה אף דהמצוה הוא רק בביאה ראשונה אעפ"כ הותרה לו לגמרי אפי' בכמה ביאות כמ"ש ולקחה לו לאשה וגו' כיון שלקחה נעשית כאשתו כו' ולכך אף דבשאר ביאות לא שייך לומר דמכוון למצוה שהרי כבר גמר מצותו בביאה ראשונה מ"מ הותרה לו ודומי' דהכי הוא במצות ציצית שהתירה התורה בכלאים היינו שתחילת תלייתם בבגד הוא לשם מצות ציצית דהא קיי"ל דבעינן עשי' ותלי' לשמה אף שאח"כ מכוון שלא לשם מצוה לית לן בה וזה ברור לענ"ד:

י״זובאם מכוון בפירוש שלא לצאת צ"ע אם מדאורייתא לא יצא או דגם בזה אינו אלא מדרבנן דהנה התוס' במס' סוכה (ל"ט ב') כ' לענין ברכת לולב דצריך עובר לעשייתו דאע"ג דמדאגבהי' נפק בי' מ"מ כל שמכוון שלא לצאת א"י א"כ נראה מדבריהם אלו דבכה"ג ודאי דלא יצא מדאורייתא לכ"ע משום דבע"כ א"י דאל"כ אכתי הוה לאחר עשייתו אם הי' יוצא מדאורייתא וקצת סמך לסברה זו מהא דאית לי' לר' דיוה"כ מכפר אפי' בלא תשוב' ואפ"ה ס"ל במבעט ביוה"כ ואינו רוצ' שיכפ' לו אין מכפר לו כדמוכח מדברי התוס' בפ"ק דשבועות (י"ג א') ד"ה דאלת"ה כו' אך נראה דגם בזה אינו מוכרח לומר דלא יהי' יוצא י"ח מדאורייתא ומ"ש התוס' לענין ברכת לולב דמיקרי עובר לעשייתו י"ל כיון דברכות עצמם דרבנן ומדרבנן לא יצא י"ח א"כ שפיר הוי עובר לעשייתן קודם קיום מצוה דרבנן ומהא דיוה"כ אין ראי' דהתם גזה"כ הוא ממ"ש אך וגו' למעט כדאי' התם ועי' בדברי הגאון ט"א שהבאתי שדחה דברי התוס' במס' סוכה ודעתו דאפי' אם כיון בפירוש שלא לצאת יוצא ג"כ למ"ד אצ"כ והביא ראי' מפ' המוציא תפילין מהא דת"ק ס"ל מצות אצ"כ ואמאי הוה בי' משום ב"ת יכוון להדיא שלא לצאת וכבר כתבתי למעלה דלענין ב"ת לא שייך זה כל שאין מצות צ"כ ולכאורה יש סתירה למ"ש למעלה למ"ד מצות צ"כ דנראה להוכיח דלדידי' צ"כ מן התורה מדברי הירושלמי שהובא בפוסקים ובמ"א (סי' תקפ"ט ס"ק ה') במי שהי' מהלך בדרך ושמע תקיעות מש"ץ דאם כיון לכך יצא וקאמר עלה בירושלמי ל"ש אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון והקשה המ"א ע"ז דהא יודע בעצמו אם כיון לכך או לא ותי' שם דמיירי דשכח אם כיון וא"כ מוכח דבעובר וא"י אם כיון דלא יצא ולפמ"ש דמן התורה לכ"ע יצא י"ח א"כ הוה ספיקא דרבנן ולכ"ע יצא דספיקא דרבנן לקולא כמו בספק התפלל דקיי"ל דאינו חוזר ומתפלל משום דתפילה דרבנן אבל גם זה יש לדחות לפמ"ש הפוסקים דספיקא דרבנן במקום חזקה לחומרא וכאן חזקת חיוב עליו וא"י אם נפטר מחיובו ואין ספק פטור מוציא מידי ודאי חיוב וכעין מ"ש בד"מ באם א"י אם פרע דחייב ול"ק מהא דספק התפלל שפטור משום דשם י"ל סרכי' נקט דמסתמא התפלל כרגילותו בכל יום ועי' ט"ז יו"ד (סי' ס"ט) והארכתי בזה במ"א עי"ל בפשיטות דכאן לא שמי' ספק דכל שעובר בדרך הלוכו ולא עמד לשתוק ולשמוע התקיעות יותר מסתבר לומר דלא כיון דאם הי' רוצה לצאת בודאי הי' עומד:

י״חעוד הי' נלע"ד להביא ראי' למ"ש דמדאו' אצ"כ מהא דאי' בפ"ק דפסחי' (ז' ב') דפריך שם למ"ד דעל ביעור לשעבר משמע מהא דתני' העושה לולב כו' נטלו לצאת בו מברך עליו ומשני ש"ה דבעידנא דאגבהי' נפיק בי' ואם נאמר דמדאו' צ"כ א"כ קשה למ"ד דמצות צ"כ וגם לפמ"ש דגם מ"ד א"צ כוונה בחושב שלא לצאת א"י קשה יותר למה לא תקנו לברך בלשון להבא ויתכוון שלא לצאת ואף ששם כ' התוס' ד"ה לצאת דמשכחת לה שנטלו שלא לצאת מ"מ קשה באמת על תקנת נוסח הברכה אבל לפמ"ש דמ"מ מדאורייתא י"ח א"ש דלכך תקנו בעל לשון להבא (והא ל"ק גם לפמ"ש למה לא תקנו להפך הלולב דבכה"ג ודאי דלא יצא מדאורייתא דלא רצו חז"ל לתקן כן כמ"ש רבינו הגדול הגר"א ז"ל מווילנא בביאורו לא"ח סי' תרנ"א דלא ש"ד למיעבד הכי יעו"ש טעמו) עוד הי' נראה קצת ראי' לזה ממ"ש בפ"ב דחולין (ל"א א') אמר רב יהודה א"ר נדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה כו' ורי"א כו' וקיי"ל שם כרב וקשה למ"ד מצות צ"כ א"כ למה עלתה לה טבילה הן אמת שראיתי בהגהת אשרי פ"ד דר"ה שפסק באמת כמ"ד דאצ"כ והביא ראי' מכאן יעו"ש אבל קשה לדידן דקיי"ל מצות צ"כ כמ"ש בא"ח (סי' ס' סעי' ד') שפסק המחבר שם כדיעה ב' דצ"כ ובטבילת נדה פסק דעלתה טבילתה כרב כמו שפסק המחבר עצמו ביו"ד (סי' קצ"ח סעי' מ"ח) יעו"ש ולפמ"ש י"ל כיון דמדאורייתא לכ"ע מצות אצ"כ בנדה לא החמירו וה"ט שבכל מצוה שבאתה רק להתיר האיסור בכה"ג לא החמירו והיינו משום דגם בשחיטה קיי"ל דלא בעינן כוונה לשחיט' מדגלי רחמנ' מתעס' בקדשי' שפסול מכלל דבחולין לב"כ והינו שלכך גם רבנן לא החמירו כיון שא"א לתקן העבר לשחוט פעם אחרת ולהכי גם בנדה אף דאפשר שתטבול פע"א לא החמירו משום דדמי' לשחיטה דבאתה ג"כ להתיר האיסור ודוק אבל אם נאמר דמדאורייתא בכל מצוה צ"כ ואל"ה כאלו לא עשה המצוה כלל א"כ קשה למה ס"ל לרב דלא בעי כוונה ובהיות כן יש לתמוה דהגהת אשרי בפ"ד דר"ה פסק דמצות לא בעי כוונה והביא ראיה מהא דנדה ובפ"ב דחולין פסק כר"י דבעי כוונה לטבילה גם בדיעבד ופסקיו סותרים זא"ז אך שם בר"ה הוא הגהה מא"ז ובחולין הוא בשם מהרי"ח ז"ל וצ"ל דפליגי יעו"ש אבל המעיין ברשב"א הובא בב"י יו"ד (סוף סי' קצ"ח) יראה מלשונו שם דר"י דאמר אף לביתה לא טהרה מדאורייתא קאמר שכת' שם כיון דבשל תורה הוא הלך אחר המחמיר כר"י דס"ל דלא עלתה לה טבילה ועכ"פ נראה דגם ר' יוחנן לא מחמיר רק בנאנסה ונפלה מן הגשר דבכה"ג מתעסק מיקרי דגם במצוה לכ"ע לא מהני וכאלו לא עשה מעשה דמי אבל בירדה להקר גם ר"י מודה דטהורה לביתה כדמוכח בפ"ב דחולין שם לר' נתן דקיי"ל כוותי' בשחיטה דלא בעינן כוונה לשחיטה וא"כ מוכח דמצות ל"צ כוונה ומה שהוצרך בהג"א בר"ה להביא ראי' דאצ"כ מהא דקיי"ל כרב גבי נאנסה וטבלה לרווחא דמילתא כתב כן אבל גם מדברי ר' יוחנן היה יכול להוכיח לפי מאי דקיי"ל כר' נתן בשחיטה גם קצת ראי' מהא דקאמר שם דגם ר' יוחנן מודה באנסה חברתה ואטבלה דכוונת חבירתה מעליותא היא והרי בכל המצות למ"ד בעי כוונה צריך שיהי' כוונת העושה המצוה דוקא דהרי בשופר קיי"ל דאם נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא מהני וכאן מצות הטבילה מוטלת על האשה הטובלת אבל לפמ"ש דכ"ז הוא מדרבנן י"ל דבכה"ג לא החמירו רבנן כיון שלא באה אלא להתיר האיסור ועוד כיון דבחרשת ושוטה דלית להו דעת דקיי"ל פקחות מתקנות אותן ואם נאמר דבעינן דוקא כוונת האשה המוטלת עלי' המצוה א"כ לא יהיה להן תקנה להטהר לבעליהן ולכך גם בפקחות הקילו בכה"ג בכוונת חברתה דלא פלוג רבנן ולפי מה שהעליתי בדין כוונה במצות דלאו מן התורה הוא יש בזה נפ"מ גדולה באם עשה המצוה ונסתפק אם כיון לצאת או לא דלפמ"ש הוא ספיקא דרבנן ולקולא וא"צ לחזור ולעשותה במקום שיש בו טורח וצ"ע מאוד למעשה ויש בזה עוד אריכת דברים בכ"מ בש"ס ועת לקצר דברי אביך דו"ש יצחק אייזיק חופק"ק טיקטין יע"א: