בנין עולם, אורח חיים י״טBinyan Olam, Orach Chayim 19

א׳אמר הכותב ראיתי לבאר על הגליון מה שכתבתי בימי חורפי בדין חצי שיעור דמצוה אם הוא חייב מדאורייתא כמו באיסור או לאו ויען כי דבר זה הוא מעיין עמוק ונוגע לכמה דינים ולא מצאתי מזה בדברי הראשונים וגם האחרונים שידברו מזה לבאר הדבר על נכון לזה אמרתי לחקור הענין עד מקום שידי יד כהה מגעת מדברי הש"ס והפוסקים ומה' אשאל עזר ודעת שלא אכשל בדבר הלכה וזה החלי בע"ה:

ב׳נסתפקתי בהא דקיי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה אי אמרינן הכי גם במצוה שיש לה שיעור אם נמצא בידו רק חצי שיעור אם יש בו חיוב מן התורה לאכול או עכ"פ מדרבנן או דאין עליו חיוב כלל ומזה מסתעף לי ספק שני בהא דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת לפמ"ש הגאון בעל שאגת ארי' (סי' צ"ו צ"ז) דמי שאין לו בליל פסח כי אם מצה של חדש לפי מאי דקיי"ל שהוא מדאוריי' או עכ"פ בא"י דחייב לאכול מצה של חדש משום דעשה דוחה ל"ת וא"כ בח"ש דמצה צ"ע אי דוחה איסור דח"ש שהוא מן התורה ועוד מסתעפים מזה כמה ספיקות כמו שיתבאר לפנינו בס"ד:

ג׳א) והנה לכאורה הי' נראה בפשיטות דהדברים ק"ו דהא עשה חמיר מל"ת שהרי דוחה ל"ת בשביל קיום העשה וכיון שכן אם באיסורים קיי"ל דח"ש אסור מה"ת א"כ בח"ש דעשה כ"ש דיש בו חיוב תורה אך זה יש לדחות דהא מצינו באמת להיפוך דל"ת חמיר מעשה כדאי' בס"פ יוה"כ גבי ד' חילוקי כפרה שהי' ר"י דורש עבר על עשה ושב כו' אבל ל"ת תשובה תולה כו' וא"כ צ"ל דהא דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת הוא מגזה"כ דילפינן מראשו דנזיר או מכלאים בציצית ולאו בחומרא וקולא תליא מילתא וא"כ גם בהא דעסיקנא בי' אי ח"ש דמצה דוחה איסור ח"ש דחדש י"ל ג"כ דלא דחי דאין לך בו אלא חידושו דהיינו דווקא בשיעור שלם שמקיים העשה ולא בח"ש אך לפי הטעם דאי' בפ' יוה"כ (ע"ד א') ח"ש ר"י אומר אסור מן התורה כיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל א"כ אותו הטעם שייך גם גבי מצוה דחזי לאצטרופי אך יש לדחות לפמ"ש התוס' שם ד"ה כיון דחזי כו' שהקשו למה הוצרך ר"י לטעמא דחזי לאצטרופי ולמה לא אמר טעמא דברייתא דילפינן מקרא דכל חלב ותירצו דאי משום קרא דכל חלב הוה אמינא דלא אתי רק לכוי בלבד אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאצטרופי לחייבו מדאורייתא אבל אם נאמר כן יקשה מנין לו לר"י בכל איסורים שבתורה דח"ש אסור מדאורייתא כיון דלא מצינו ריבוי רק גבי חלב היאך נלמד משם לשאר איסורים הקלים דילמא שאני איסור כרת דחמיר ושפיר י"ל מה לחלב שכן כרת אע"כ דמהני טעמא דחזי לאצטרופי שיהיו נלמדים מחלב כל האיסורים שבתורה ובזה הי' נראה לתרץ קושיית התוס' הנ"ל דלכך לא סגי לי' בהאי טעמא דכל חלב כי היכא דלא תקשי לר"י דס"ל דאפי' באיסור לאו ח"ש אסור מן התורה מדסתם ונקט ח"ש ולא חילק בין איסור לאיסור שוב אחרי כותבי זאת ראיתי שכבר נשמעו דברי בין החיים שהגאון מוהרא"ז מרגליות בספרו שערי תשובה סי' תע"ה) הביא בשם שו"ת ש"י ח"ב דבח"ש דמצוה אין בו סרך מצוה כלל וכ"כ בס' בני חייא ובס' מח"ב כ' דגם במצוה יש בו חיוב דח"ש וכ' שם שהריטב"א נסתפק בזה ולזה צריכים אנו לבאר הדברים על בוריים:

ד׳ב) והנה בפ' הקומץ רבה (כ"ו א') איתא ד' מינים שבלולב מעכבים זה את זה וקאמר שם בש"ס דילפינן מקרא דולקחתם לקיחה תמה וקאמר שם אמר רב חנן בר רבא ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבים וע"ש בתוס' ד"ה ל"ש שפי' בשם בה"ג דמ"ש יש לו אין מעכבים היינו שא"צ ליטול ארבעתם יחד אלא אם נטלם זה אח"ז יצא משום דקיי"ל לולב א"צ אגד ובשם ר"ת פי' דיש לו אין מעכבים ר"ל אפי' לא חיברו באגודה אבל צריך ליטלם ביחד ע"ש ולכאורה הי' נראה מסוגי' זו דח"ש דמצוה חייב בה מה"ת דאל"כ למה צריך קרא דמעכבים זא"ז ממ"ש ולקחתם לקיחה תמה תיפק לי' דאם חסר אחד מהם הוי ח"ש ואין לומר דאתי לאשמועינן אפי' נוטלם בזא"ז לא מהני דתינח לפי' ר"ת אבל לפי' בה"ג דבאמת א"צ ליטלם ביחד א"כ ע"כ אתי קרא דלקיחה תמה לומר דאם חסר אחד מהם דאין שום סרך מצוה כלל באחרים וא"כ תיפוק לי' דהוה ח"ש אך לפמ"ש הרמב"ם (פ"ו מה' לולב) דאם נטלם אחד אחד יצא ודווקא שיהיו מזומנים כולם לפניו ועי' בא"ח (סי' תרנ"א סעיף י"ב) א"כ י"ל דקרא אתי לומר דאף אם נטל כל הד' מינים בזא"ז אלא שלא היו מזומנים לפניו ג"כ לא יצא דלא מיקרי לקיחה תמה אבל לשיטת הרמב"ן שהביא בש"ג במס' סוכה דס"ל דאפי' אין כולם מזומנים לפניו יוצא י"ח אם נטלם כולם בזא"ז וא"כ ע"כ צ"ל דקרא אתי דאם באמת חסר לו א' מהמינים ולא נטלו כלל א"כ מוכח דח"ש דמצוה ג"כ חייב מה"ת בשאר מצות דאל"כ קרא ל"ל אבל גם ראי' זו יש לדחות די"ל דקרא אתי לומר דהם מצוה אחת שלא נאמר דהתורה חייבה ליקח הד' מינים והם ד' מצות כמו שחייבה תורה לאכול פסח מצה ומרור בליל פסח דכולם כל א' מצוה בפ"ע ואם חסר לו אחד מהם ג"כ חייב במה שיש לו אבל נראה לכאורה להביא ראי' ממ"ש בהגהת אשרי הובא בב"י (סי' תרנ"א) דמ"ש דד' מינים מעכבים זא"ז היינו דווקא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני אין מעכב ואפי' אין לו אתרוג יטול שאר מינים ויברך עליהם וכ' הטעם דדווקא ביו"ט ראשון מעכבים משום דבעינן לקיחה תמה כמו דביו"ט ראשון פסול אם חסר מקצת מן האתרוג אבל ביו"ט שני דלא בעינן לקיחה תמה דחסר כשר גם בחסר א' מהמינים אינו מעכב יעו"ש וא"כ כיון דביו"ט א' מעכבים זא"ז הרי כולם מצוה אחת וא"כ בשני עכ"פ הוי ח"ש דאף דפסול חסרון לא מעכב מ"מ הוי רק ח"ש דמצוה ואף הפוסקים החולקים על הג"א ולא חילקו בין יום ראשון לשני וכמ"ש בב"י שם וכמו דקיי"ל להלכה כמו שפסק בשו"ע היינו משום דכל דתיקון רבנן כעין דאוריי' תיקון ולא חילקו בין יום ראשון לשני:

ה׳ג) ובסוף פ"ב דר"ה (ל"ד ב') ת"ר תקיעות אין מעכבות כו' תקיעות וברכות של ר"ה ויוה"כ מעככות מ"ט אמר רבה אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות כו' והנה מפ' זה שהביא הש"ס לכאורה אין הכרח שיהיו התקיעות מעכבות זא"ז אם אינו יכול לתקוע כולם לא יתקע כלל אלא שמשם נלמד שצריך לתקוע כולם וא"כ מוכח לכאורה משם דח"ש דמצוה לאו כלום הוא דהפ' בא להורות שאין הג' סדרים ג' מצות אלא כולם זקוקים זה לזה וכולם חדא מצוה אבל מ"מ אם יודע מקצתם לא גרע מח"ש דמצוה וגם כאן חזי לאצטרופי אם יבוא אחר שיכול לתקוע יוציאנו מח"ש השני ודוחק לומר דכוונת הש"ס הוא באם לא חזי לאצטרופי כגון אם הוא בסוף היום ממש דשוב אין לו זמן לתקוע המותר שכבר עבר הזמן וגם מלשון הרא"ש שכ' דנ"מ אם יכול לתקוע ולא להריע כו' ולא פי' כגון שהוא ממש בסוף היום שלא נשאר זמן ביום רק לתקוע המקצת משמע דאין חילוק בדבר אבל גם זה הי' נראה לדחות די"ל דמ"ש דמעכבים היינו באם יודע להריע ולא לתקוע דבכה"ג לא שייך חזי לאצטרופי דהא קיי"ל דסדרם מעכב וצריך שיהי' התקיעה לפני התרועה אבל מלשון הרא"ש בפסקיו שם שכ' כגון אם יודע לתקוע ולא להריע כו' לא משמע הכי אבל יש לדחוק דכוונתו כגון שכבר שמע תקיעה שלפניה מאיש אחר והוא יכול לתקוע ולא להריע לא אמרינן שיתקע תקיעה שניה בשביל הפשוטה שלאחריה אף שלא יריע ובכה"ג לא חזי לאצטרופי:

ו׳ד) ובפר"א דמילה (קל"ג ב') ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקט ענוש כרת מני אמר ר"כ אומן מתקיף לה ר"פ אומן לימא להו אנא עבידנא פלגי דמצוה אתון עבידו פלגא דמצוה כו' אלא א"ר אשי לעולם אומן וכגון דאתי בהשמ"ש דשבת ואמרו לי' לא מספקת ואמר להו מספקינא ועביד ולא אסתפק ואשתכח דחבורה עביד וענוש כרת והנה לכאורה הי' נראה מכאן דח"ש חייב מדאורייתא דאל"כ קשה מאי קאמר אומן אנא עבידנא פלגא דמצוה מה בכך כיון שלא השלים המילה כתיקונה ולא עשה כ"א ח"ש א"כ לא קיים מצוה כלל וחלל שבת בחנם וזה הי' נראה ליישב ע"פ מ"ש רש"י ז"ל בפירושו שם וז"ל בד"ה נימא כו' כלומר הואיל כשהתחיל ברשות התחיל וחבורה שעשה ברשות עשה כו' כוונתו דעכ"פ אין כאן חיוב כרת דהא תחילת עשיית המלאכה לא הי' בחיוב ובאיסור דאלו הי' משלים המילה כתיקונה לא הי' כאן איסור כלל וא"כ אף שאח"כ לא השלים ליכא למחייבי' על תחילת המלאכה ועי' בב"י בטור יו"ד (סי' רס"ו) שדקדק מדברי רש"י אלו שאסור למול ע"י ב' מוהלים בשבת משום דמשמע מלשונו דחיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא וא"כ הי' משמע מדברי הב"י ודברי ר"שי אלו היפוך מ"ש דגם בח"ש דמצוה לאו כלום היא ואפי' חיוב כרת איכא אלא דש"ה כיון דבתחי' הי' דעתו לגומרה לכך פטור ומ"מ נראה דאין משם ראי' לנ"ד מכמה טעמים חדא דאפשר דח"ש דמצוה אית בה מצוה משום דחזי לאצטרופי מ"מ כיון שאינו משלים המצוה לשיעורה אין בה כח לדחות שבת במלאכה שלימה שיש בה שיעור לחייבו כרת דשיעור שלם דכרת עדיף טפי ועוד דהא גופא דמצות מילה לא הי' ראוי לדחות שבת דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת רק דגזה"כ הוא דדחי דילפינן לה מקרא דוביום השמיני אפי' בשבת ואין לך בו אלא חידושו דווקא מילה גמורה שמשלים השיעור וזה פשוט ועוד לפמ"ש בתשו' רמ"א (סי' ע"ו) באריכות נדחה כ"ז דהוא השיג על הב"י ודחה שם הראי' שהביא מלשון רש"י הנ"ל והביא ראי' מסוגי' זו להיפוך דשרי למול ע"י ב' מוהלים בשבת דאל"כ מאי פריך שם ולימא אנא עבידנא פלגא דמצוה כו' בלא"ה נמי התחיל ברשות שהרי הי' בדעתו לגמור המצוה אע"כ מיירי בלא ידע לגמור ואפ"ה פריך שם שהתחיל ברשות מאחר דיש שם מוהלים אחרים ויכול לסמוך עליהם לכתחי' יעו"ש[*]:

ז׳[הגה"ה ומ"מ אין להוכיח מכאן להיפוך דח"ש דמצוה מילתא היא ואפי' לדחות שבת די"ל כיון שניתנה שבת לדחות מפני מילה ויהיה נגמר מצותו בשבת אין חילוק בין אם נעשה ע"י ב' אנשים או ע"י אחד ועיין תשובת שאגת ארי' ס' נ"ט באריכות:]

ח׳ואף שדברי רמ"א שם אינם מוכרחים כ"כ להוכיח משם דשרי לכתחי' ע"י ב' מוהלים די"ל דכוונת הש"ס הוא דאפי' אם אינו יכול לגמור ג"כ אין כאן חיוב כרת מאחר דע"י שניהם נגמרה המצוה והשני שגומר המצוה צריך לצרף לו מה שהתחיל הראשון אין סברה לומר דהראשון יתחייב כרת וראי' לזה מהא דאי' במס' מנחות (ס"ד א') בההוא דקאמר התם ר"י ור' יוסי אמרו דבר אחד כו' נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת ודחי התם דילמא ע"כ ל"ק ר' יוסי התם אלא דליכא צורך גבוה ולא נתנה שבת לדחות אבל היכא דאיכא צורך גבוה ונתנה שבת לדחות אימא כרבנן ס"ל ופרש"י שם דכיון דנתנה שבת לדחות אצל הגמר נדחה נמי אצל המתחיל דעכ"פ לא יהי' בו חיוב כרת ומ"מ לכתחי' אפשר דאסור כיון שיכול לעשותו ע"י אחד ואף דשם מיירי לענין לכתחי' מ"מ שפיר יש לחלק בזה דשם יש מצוה מן המובחר להביא סולת נקי' יותר הבאה מה' סאין לכן התירו ג"כ לכתחי' משא"כ בנד"ד בחלול שבת מאי מצוה מן המובחר איכא שיהי' ע"י ב' מוהלים דווקא לכן אסור לכתחי' מ"מ אין מכאן ראי' לדחות מ"ש למעלה בדין ח"ש כמ"ש גם אין להוכיח מהא דקאמר במסקנא שם דמיירי דאתא בהשמ"ש ואמרו לי' לא מספקת כו' דאם נאמר דח"ש יש בו מצוה דאורייתא משום דחזי לאצטרופי א"כ הרי יש כאן מצוה ולמה חייב כרת ואף שלא נתנה שבת לדחות אצלה כיון שאינו יכול לגמור מ"מ הוי לי' טעה בדבר מצוה ועשה מצוה עכ"פ דהא לכמה תנאי ואמוראי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כ"ד אפי' אם לא נתנה שבת לדחות אצלו פטור וראי' לזה מהא דאי' בפ' אלו דברים (ע"ב ב') ארשב"ל נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי כו' ור"י אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך שם מ"ש יבמתו דעביד מצוה אשתו נמי עביד מצוה כו' הרי דאפי' עשה מצוה כ"ד פטור יעו"ש מה שהביא פלוגתא דר"א ור"י גבי תרומה ונודע שהוא בן גרושה כו' ודברי ר"י גבי הוציא את הלולב לרה"ר כו' וא"כ יהי' מכאן ראי' דח"ש במצוה לאו כלום הוא ומכ"ש לא"ד שם דגבי אשתו נדה ויבמתו אף דהוה ליה לשיולי חשיב לי' מצוה ופטור יעו"ש ומ"מ אין משם ראי' בהכרח לדחות מ"ש די"ל דלא מהני סבר' דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה כ"ד רק לפטור מקרבן גבי שוגג כיון שהי' טרוד במצוה וגם עשה מצוה קצת תדע שהרי לר"מ ס"ל דטעה בדבר מצוה ואפי' לא עשה שום מצוה ג"כ פטור וע"כ צ"ל כיון שעיקר כוונתו היה למצוה לא מיקרי שוגג וקרוב לאונס הוא דבהיל לקיים מצות בוראו משא"כ במזיד לענין חיוב כרת כיון דעכ"פ חייב כרת ולא מיקרי שוגג אף שהוא טועה ואמר מספקינא כיון שאמרו לו לא מספקת הוי מזיד ממש וא"כ לא שייך כאן עשה מצוה דודאי כל שעשה מלאכה בשבת אף דעי"ז היה בו מצוה ג"כ חייב כגון שהוציא מרה"י לרה"ר לולב לצאת בו או ליתן צדקה לעני וכדומה[*] וזה פשוט גם י"ל דלכך דקדק בברייתא ונקט מילתא לענין איסור כרת אף דבכ"מ מצינו אטו ברשיעי עסקינן ולא נקט דין זה גבי שוגג דטעה והי' סבור שיספיק ולא אמרו לו לאחרים שלא יספיק או ששכח שהיום שבת דחייב חטאת אע"כ דבכה"ג באמת פטור משום שעשה מצוה כ"ד שח"ש הוא מצוה מדאורייתא ודוק:

ט׳[הגה"ה ובמ"א כתבתי ע"ד חידוד ליישב קו' התו' בפ"ק דשבת (ב' א') מה שהקשו שם למה חשיב במתניתי' שתים דחיובא אחד לעני וא' לעשיר די"ל למ"ד טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כ"ד פטור מחטאת א"כ כאן בעשיר שהוציא ונתן לתוך ידו של עני חייב במזיד כרת אבל בשוגג פטור מחטאת דעשה מצוה אבל בעני שנתן לתוך ידו של בעה"ב דלא עשה שום מצוה ולא הי' טרוד במצוה חייב גם בשוגג בחטאת וא"כ א"ש הא דחשיב ליה בשתי' אך ללישנא קמא דנקט בפ' א"ד (ע"ב ב) כר' יוחנן דלא פטור רק בעשה מצוה באמת אבל אם לא עשה מצוה כלל חייב א"א לתרץ כן דהרי לא עשה מצוה במה שנתן לעני בשבת דבשבת אין זמנו לצדקה אך גם זה אינו דאף שאין מצוה בנתינת מעות בש"ד שמותר לטלטל בשב' שיש בו שייכו' מצוה אך למ"ד דבעינן זמנו בהול י"ל דל"ש זמנו בכול אבל ר"י בפ' א"ד גבי יבמתו נדה בעל משמ' דס"ל דלא בעינן זמנו בהול א"כ א"ש ועיין ברמב"ם (פ"ב מה' שגגות הלכה ח') ובלח"מ שם דמשמע שם שהרמב"ם פוסק דבעינן זמנו בהיל וע"ש באריכות:]

י׳ה) אך ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' שגגות הלכה ט') שכת' וז"ל אומן שבא למול לפנות היום בשבת ואמרו לו לא נשאר פנאי כו' ואמר רגיל אני וזריז ובמהרה אמול כו' הרי זה חייב חטאת שהרי התרו בו עכ"ל א"כ מדבריו סתירה למ"ש שהוא מפרשו לענין חיוב חטאת א"כ מוכח מדבריו דבח"ש דמצוה לאו כלום עביד אך דברי הרמב"ם ז"ל לכאורה הם תמוהים מאוד דבש"ס מוכח דחייב כרת שהרי מפורש שם ואם לא הלקט ענוש כרת ומסיק דהיינו אומן וכגון דאתא בהשמ"ש כו' וכן פרש"י שם שכתב ומיהו מיתה ליכא דלא אתרו ביה למיתה כו' ע"ש ודברי הכ"מ שם ג"כ צ"ע שכת' על דברי הרמב"ם ז"ל בש"ס אמרינן דבכה"ג חייב כרת ומשמע ליה לרבינו דכיון דחייב כרת חייב חטאת והוא תמוה לכאורה דהיכן מצינו שני חיובים אלו כאחת דאם יש כאן כרת ונחשב למזיד א"כ אין כאן חטאת ואם חטאת אין כרת ונראה מדבריו שהרמב"ם אינו מפרש הש"ס כפרש"י אלא מפרש דמ"ש אומן ר"ל פי' דברי הברייתא דאם לא הלקט ועשה כן במזיד שהיה יודע שלא יגמור או שלא רצה לגמור ענוש כרת ולכך באם עשה כן בשוגג כגון שאמר לו לא מספקת כו' אז הוא חייב חטאת והש"ס לא קאמר הכי אלא משום דקשי' ליה פשיטא שיש כרת כמו שמקשה שם על תירו' ר"פ דמתרץ בגדול לכך קאמר דכוונת הברייתא לאשמועינן שיש כאן חיוב חטאת אף שהיה סבור לגמור כיון שהתרו בו ואמרו ליה לא מספקת ומ"ש ענוש כרת ר"ל דמזה נלמד חיוב חטאת בשוגג בכה"ג אבל הוא דחוק מאוד ומ"מ גם לדברי הרמב"ם ולפי' אין סתירה למ"ש דבח"ש דמצוה יש בו מצוה ג"כ דהיינו דוקא באם א"א לו לעשות המצוה בשלימותה דאז אמרינן שמחויב לעשות מה שיוכל משא"כ בכה"ג שא"א לגמור בשבת ולא נתנה שבת לדחות אצלו אין מצוה כלל בהתחלת המצוה וכאלו לא הגיע זמנו עדיין דמי וז"ב:

י״או) עוד יש לנו מקום עיון בזה מהא דקיי"ל דמילה דוחה צרעת דילפינן מקרא בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ כדאית' בפר"א דמילה (קל"ג א') ושם מבואר דבעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה ואם נאמר דח"ש אין בו מצוה ועיקר המצוה נעשה בעת גמרו א"כ הרי בעת שחותך הערלה עדיין לא קיים המצוה דמל ולא פרע כאלו לא מל ואז מתעקר לאו שהבהרת הוא על עור הערלה וא"כ היאך נדחית מפני המילה והא לא הוי בעידנא כו' אבל אם נאמר דח"ש ג"כ מצוה היא א"כ המצוה מתחלת מתחילתו וא"כ מסתעף לנו דין חדש באם יש בהרת על עור הערל' ואין כאן מי שיכול לפרוע ולגמור המצוה דעכ"פ חל עליו מצוה למול ולחתוך הערלה בזמנו וניתן לדחות הצרעת משום ח"ש דהא חזי לאצטרופי ע"י שיבוא אח"כ מי שיכול לפרוע ויגמור המצוה כן היה נראה לכאורה אבל מ"מ אין הכרח מזה דשפיר י"ל כיון שא"א לגמור הפריעה עד שיחתוך תחי' הערלה א"כ הכל מצוה אחת ומתחיל המצוה מעת תחילת החיתוך שפיר מיקרי בעידנו כיון דא"א בלא"ה וכ"כ בפסקי תוס' ס"פ דם חטאת (צ"ז "ב) בהא דהיקשו התוס' על מאי דקאמר שם דאין עשה דוחה ל"ת בקדשים מהא דכתיב ועצם לא תשברו בו א' עצם שיש בו מוח כו' שהיקשו התוס' שם דילמא משום שבעת שעובר על לאו דלא תשברו בו לא מקיים עשה כו' יעו"ש ובזה מתורץ הא דפריך במס' יבמות (כ' א') גבי אלמנה לכה"ג דחולצת ולא מתייבמת דפריך שם בשלמא אלמנה מן הנשואין כו' אלא אלמנה מן האירוסין ליתי עשה דיבמה יבא עליה וידחה ל"ת והנה בפ"ק דשבת (י"ג א') אית ליה לרב יוסף דקרובה דג"ע אסור מן התורה שנא' לא תקרבו וגו' וא"כ מאי מקשה הא א"א לביאה בלא קריבה דג"ע תחי' וא"כ עבר על לאו דלא תקרבו לגלות וגו' קודם שיקיים העשה אבל לפמ"ש דבמקום דא"א בלא"ה הוי כאלו המצוה מתחלת בתחילה א"ש דמיקרי בעידניה וכעין דוגמא לזה מצינו בפ' א"נ (ל"א א') א"ר אבין הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא כו' ואמר התם דה"ט משום דא"א להנחה בלא עקירה הרי דלענין קים לי' בדרבה מיני' שפטור מממון דבעינן ג"כ שיהי' חיוב מיתה ותשלומין⁵ידוע לכל שדיני מיתה היה נוהגין רק בזמן הבית, ומאז חדלו הסנהדרין אסור לנו לדון דיני מיתה, גם דיני ממונות הולכין בזמן הזה כפי דינא דמלכותא, ורק לברר ע"פ היקש ענין מילה דוחה צרעת נזכרו פה: (נכתב מפני הצנזור) באים כאחד מהני הך סברא כיון דא"א להנחה בלא עקירה למהוי נק' באים כאחד כמו כן לענין הא דעשה דוחה ל"ת דינא הכי ובמ"א ביארתי זה בארו' ומ"מ לענין דינא אף אם נאמר דח"ש דמצוה כל שאין בידו לגומרה חייב מן התורה אעפ"כ אין זה בגדר עשה גמורה לדחות ל"ת כל שאין בידו לגומרה תיכף כגון לענין מילה בצרעת שאינו יכול לפרוע המילה אף אם נאמר שיש עליו חיוב לחתוך הערלה מ"מ לא דחי צרעת דגם בעשה גמורה מצינו בכ"מ דלא דחי ל"ת כגון עשה דקודם הדיבור שכתבו התוס' במס' קידושין בשם הירושלמי דלא דחי ל"ת וכן בכ"מ ולכן בח"ש שאין בו קיום עשה גמורה נראה דאינו דוחה ולפנינו ית' עוד בס"ד אם יש מקום לומר דחתוך הערלה לבד הוא בגדר מצוה שלימה:

י״בז) ובהך ספיקא דח"ש דמצוה שכתבנו יש לעורר עוד ספק עצום במי שנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח ופירש בשבועתו שלא יאכל אפי' ח"ש דאם היה בשיעור שלם קיי"ל לדינא דלוקה ואוכל מצה בליל פסח משום דהוי נשבע לבטל את המצוה וא"כ אם לא היה לו רק ח"ש היה נראה ג"כ דחייב לאכול לפמ"ש דח"ש דמצוה יש בו מדאור' אכן אחר העיון ראיתי דליתא דדמי' להא דאי' בפ' שבועות שתים (כ"א ב') שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כו' ואמר התם אי אתה מוציא אלא במפרש ח"ש כו' וכת' התו' שם דאף לר' יוחנן דס"ל ח"ש אסור מה"ת אפ"ה לא מיקרי מושבע ועומד מהר סיני דלא הוי ביה מלקות כ"א איסורא בעלמא וכמו זה גבי מצוה נמי הכי דשפיר חלה השבועה ומ"מ נראה דאם יש לו שיעור שלם דחייב לאכול אע"פ שאינו יכול לאכלו בבת אחת דאף דבעידנא דאכל ח"ש עדיין לא קיים המצוה וכבר עבר על שבועתו מ"מ כיון שלא אפשר לאכול שיעור שלם אם לא שיאכל ח"ש הוי דומיא דמ"ש לעיל דמיקרי' בעידנא וכהא דעקירה צורך הנחה היא אבל יש לפקפ' דנשבע בפירוש שלא לאכול מצה בליל פסח אפי' ח"ש י"ל דחל בכולל מיגו דחייל אח"ש דמצה כמ"ש בשם התוס' חייל נמי אשיעור שלם וכעין זה כת' התוס' פ"ב דשבועות (כ"ד א') ד"ה אלא כדרבא מיגו דחייל על נבילה סרוחה חייל נמי אאינה סרוחה יעו"ש וכן בש"ס שם (כ"ח ב') שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים כו' דמיגו דחייל שבועה אתאנים חייל ג"כ על ענבים וצ"ע:

י״גח) והנה במס' פסחים פ' האשה (צ"א א') איתא החולה והזקן שהם יכולים לאכול כזית שוחטים עליהם על כולם אין שוחטין עליהם בפ"ע שמא יביאו את הפסח לידי פסול כו' משמ' לכאו' דח"ש אין בו מצוה למה נקט דוק' ביכולים לאכול כזית כיון שמונה אותם עם אחרים שלא יבא הפסח לידי פסול וא"כ עכ"פ חל עליהם מצוה לאכול מצד ח"ש ודוחק לומר דחולה וזקן שאני כיון שאינם יכולים לאכול כזית לא חזי אצלם לאצטרופי דבחולה לא שייך זה דהא יכול להתרפאו' ויהי' חזי לאצטרופי אך יש לדחות דנקט שיכולים לאכול כזית משום סיפא לאשמוענן דאין שוחטים עליהם בפ"ע אף שיכולי' לאכול כזית משום שמא יביאו אותו לידי פסול אע"ג דבני חיובא נינהו לגמרי ושם במשנה שלאחרי' תנן אין שוחטים את הפסח על היחיד דברי ר"י ר"י מתיר ואפי' חבורה של מאה שאין יכולים לאכול כזית אין שוחטין עליהם ופרש"י שאין יכולים לאכול כזית בין כולם כו' משמע קצת מדבריו שכל שיכולים לאכול כזית בין כולם אף שכל אחד יאכל פחות מכזית יכולים לשחוט עליהם הרי דח"ש יש בו מצוה דאוריית' דאל"כ היאך יצטרף אכילת כולם להיות הפסח כשר והא לא קשיא כיון דח"ש יש בו חיוב מה"ת א"כ אף אם כולם לא יאכלו ממנו רק פחות מכזית מ"ט אין שוחטין עליהם הא עכ"פ מצוה קא עבדי וחל עליהם חיוב מה"ת מצד ח"ש די"ל כיון שהכ' אומר איש לפי אכלו תכוסו וסתם אכילה בכזית הרי הקפיד הכתו' שלא יהיה נשחט אא"כ יהיה נאכל ממנו כזית ולכן במתני' דאין שוחטים על חולה וזקן לבדם אף שיכולים לאכול כזית דשמא יביאו את הפסח לידי פסול והיינו שמא יכבד עליהם החולי ולא יוכלו לאכול כזית ויפסל מגזה"כ דאיש לפי אכלו תכוסו[*]:

י״ד[הגה"ה ואפשר לדחוק גם בל' רש"י ז"ל כלומר דמ"ש שאין יכולים לאכול כזית בין כולם ר"ל שאין בהם אפי' א' שיהיה יכול לאכול כזית משא"כ אם יש בהם אחד שיכול לאכול כזית אף שכל השאר מבני החבורה אינם יכולים לאכול כזית שוחטים עליהם אבל מדברי הכ"מ (פ"ב מה' ק"פ ה"ג) כח"ש כדברי הרמב"ם שם משמע שמפרש דברי רש"י כפשוטו וכח"ש וצ"ע:]

ט״ואמנם הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' ק"פ ה"ב) וז"ל אין שוחטים את הפסח כו' ואפי' חבורה של מאה ואין כל אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטים עליהם שנאמר איש לפי אכלו עד שיהיה ראוי לאכילה הרי דלא ס"ל כפרש"י וס"ל דצריך שיהיה כל אחד מהם יכול לאכול כזית אכן גם מדברי הרמב"ם אין כאן סתירה למ"ש בדין ח"ש דאפשר דש"ה דהתורה אמרה איש לפי אכלו תכוסו וגו' הקפידה תורה שלא יהיה נשחט הפסח כ"א כשיהיה כל אחד מהם יכול לאכול כזית ובלא"ה הוי כאלו נשחט שלא למנויו והנה לשון הרמב"ם שם תמוה לכאורה שכת' (שם ה"ה) וז"ל שחטו שלא למנויו או למי שאין כ"א מהם יכול לאכול כו' פסול ואח"כ כ' שם וז"ל שחטו למי שיכול לאכו' ולמי שאין יכול לאכול כזית כו' כשר שאלו הראוים לו אוכלים כהלכה והאחרים כאלו לא חישב להם ודבריו לכאורה סותרים זא"ז דממ"ש תחילה למי שאין כ"א מהם כו' משמע דאלו שחט לשם חבורה שהיה בו מקצת אנשים שאין יכולים לאכול כזית אף דשאר בני חבורה יכולים לאכול כזית הוא פסול והוא דלא כמ"ש שם בסוף דבריו היפוך זה וגם הוא נגד משנה מפורשת לאוכליו ושלא לאוכליו כשר וכן ממ"ש (בסוף ה"ג) אפי' חבורה של מאה ואין כל אחד מהם יכול לאכול כו' אין שוחטים עליהם קשה למה דכיון דכשר הוא דהוה לאוכליו ושלא לאוכליו ולולי דמסתפינא הייתי אומר שיש ט"ס בדברי הרמב"ם בה' ה' שאלו ג' תיבות כ"א מהם הם ט"ס וצ"ל למי שאין יכול לאכול כו' והשתא א"ש מה שסיים שם בלשונו אבל שחטו למי שיכול לאכו' ולמי שאינו יכול כו' ומ"ש בהל' ג' שחבורה של מאה שאין כ"א מהם יכול לאכול אין שוחטין עליהם היינו לכתחי' לבד דאף דקי"ל לאוכליו ושלא לאוכ' כשר היינו דוקא בדיעבד, ויצא לו דין זה מלשון המשנה שהבאתי למעלה דתנן החולה והזקן שהם יכולים לאכו' כזית כו' דמיירי שיש אחרים בריאים שם ואפ"ה הוצרך שיהיו יכולים לאכו' כזית ומפרש דמתני' תני הכי משום לכתחי' או אפשר שתי' כל שבהל' ג' ובהלכה ה' הוא מיותר וצ"ל למי שאין אחד מהם יכול לאכו' כו' וא"כ מפרש ג"כ כפרש"י וכמ"ש בהג"ה שיש ליישב גם פרש"י כן וא"כ אין לדחות מ"ש דבח"ש במצוה יש בו מצוה ממה דתנן במתני' לחולה וזקן שיכולים לאכו' כזית כו' דהיינו לכתחי' דוקא וכמ"ש ודוק:

ט״זי)⁶חסרות אותיות ט' וי"א, ולכאו' הוא טעות במספור ולא חסר מהתוכן. עוד יש מקום עיון מהא דר"פ טרף בקלפי (ל"ט א') ת"ר ארבעים שנה ששמעון הצדיק הי' משמש כו' מכאן ואילך כו' ונשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים וכל כהן מגיעו כפול הצנועים מושכים את ידיהם כו' ופרש"י מאחר שאין מגיע כזית לכל א' הי' מושכים את ידיהם ממנו והנה אכילת שירי מנחות מ"ע היא לכהנים ומקרא מלא הוא בלחם הפנים והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש וגו' ואם נאמר דח"ש יש בו חיוב מצוה א"כ למה משכו הצנועים את ידיהם ממנו ומנעו א"ע מקיים מצוה דאורייתא וא"כ הי' משמע מכאן דבח"ש ליכא סרך מצוה כלל אכן בלא"ה קשה היאך חלקו הכהנים לחה"פ לכמה חלקים עד שלא יגיע לכל כהן כדי שיעור אכילה והא לא מקיים בזה מצות אכילה דמנחות[*] ואפי' אם נאמר דבח"ש ג"כ יש בו מצוה היינו היכא שא"א לו לקיים כל השיעור כגון שאין לו אלא חצי זית מצה וכדומה וכיון דלאו אקרקפתא דגברי מונח חיוב מצוה זו שיהי' מחוייבים לאכול כל אחד כזית כמו בק"פ וכדומה יותר טוב היה להם לחלק שיגיע כזית בכל חלק ואפי' אם לא יספיקו לכל הכהנים ולכן הי' נ"ל לומר דשאני לחה"פ כיון דבכ' נזכר בלשון רבים ואכלוהו במקום קדוש משמע דעיקר המצוה שיאכלוהו ר"ל שיהי' שיעור אכילה ע"י צירוף כולם ולא בעינן שיעור אכילה לכל אחד וגם נראה לומר דשאני מנחות דגזה"כ היא כיון שגילתה התורה שאין חולקין אפי' מנחות כנגד מנחות כמ"ש במס' זבחים (ע"ב ב') מקרא דכל מנחה בלולה וגו' לכל בני אהרן תהי' וגו' הרי שהקפידה התורה שיהיו חולקים לכל הכהנים אף שלא יגיע לכל א' כי אם כ"ש מצאתי סמוכות לדברי אאמ"ו הגאון בזה בת"כ פ' צו מצות תאכל אפי' כ"ש) והא דמשכו הצנועים את ידיהם נראה כיון דמצוה זו לאו ארקרקפתא דגברי מנח כמו אכילת מצה ופסח הוי מצוה שיכולה להתקיים ע"י אחרים וגם מה שאמרה תורה לכל בני אהרן תהי' וגו' עיקר קפידא בשביל מתנת כהונה שהשי"ת נתן להם משולחנו לכך אין החיוב על האדם להדר אחר מצוה זו כל שיכולה האכילה להתקיים ע"י אחרים שעיקר המצוה שיהי' נאכל כמ"ש כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ועי' פ"ב דקידושין (נ"ג א' ובפרש"י שם ד"ה הצנועים שיש ליישב זה באופן אחר ואכ"מ להאריך:

י״ז[הג"ה מב"ה עיין תוס' ישנים שם שהקשו קו' זו וז"ל וא"ת היכא דמגיעין כפול ושביעים כדאמרי' בריש פסחים איך מקיימא מצות אכילה י"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשיבא אכילה ולכולם לא היו יכולין לחלק בשוה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריהם אלו מ"ט לא בעי כזית והא אכילה כתיב בהו ואין אכילה פחות מכזית ובעיקר הקושי' י"ל דכיון שהי' בהם כדי שובע שפיר יצא ידי אכילה אפי' בפחות מכזית ועדיף מכזית שנק' אכילה מפני שיש בו קצת שובע ולכן אחר שנשתלחה המאירה ולא היו שבעים משכו הצנועים את ידיהם כדי שיהי' מגיע לגרגרנים חלקם יותר גדול ויהי' להם כזית ויהיו יוצים ידי אכילה ואף אם נאמר שיש מצוה גם בח"ש מ"מ היו רשאים למשוך את ידיהם כדי שתתקיים המצוה בשיעור שלם דעדיף טפי וכמ"ש אאמ"ו הגאון:]

י״חי"ב) עוד נלע"ד מקור לספיקא דילן מסוגי' דפ' כ"צ (פ"ד ב') בפלוגתא דר' וחכמים בדין שבירת עצם בפסח דר' ס"ל כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם וכל שאינו ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם וקאמר שם רב אשי דא"ב אבר שאין עליו כזית בשר דלמ"ד כשר הא כשר ולמ"ד ראוי לאכילה הא בעינן שיעור אכילה וא"כ אם נאמר דגם ח"ש יש בו חיוב הרי ראוי לאכילה עכ"פ למי שאין לו כזית שלם ואין לו רק אותו האבר דמחוייב לאוכלו מדאורייתא אך משום הא לא ארי' דס"ל כיון דקיי"ל דשיעור אכילה הוא בכזית ורבי יליף לה מהיקשא דקרא בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו דבעינן שיהא ראוי לאכילה א"כ גזה"כ הוא דבשיעור אכילה תליא מילתא דשבירת עצם וכל שאין בו שיעור אכילה אין בו איסור כלל אבל לרבינא שם דקאמר כל כי האי גוונא לית בי' משום שבירת עצם דבעינן שיעור אכילה היינו דגם ת"ק מודה לזה ופליגא באבר שאין בו כזית במקום זה ויש בו כזית במ"א קשה כיון דת"ק לא דריש הך היקשא כלל רק דס"ל דבכשר ופסול תליא מילתא וא"כ באבר שאין עליו כזית בשר מ"ט ס"ל דלית בי' משום שבירת עצם ובשלמא אי אמינא דח"ש דמצוה לאו מילתא הוא א"ש דהוי דומי' דאין עליו בשר כלל דוודאי אין בו שייכות שבירת עצם דלא שייך בקדושת פסח כלל ולא גרע מפסול אבל אי נימא דחייב לאכול ח"ש קשה לת"ק מ"ט אין בו משום שבירת עצם אמנם מדברי רב אשי יש להוכיח דיש בח"ש שייכות מצוה דאל"כ למה אית לי' לת"ק דיש בו משום שבירת עצם דוודאי גם ת"ק מודה דעצם שאין בו בשר כלל אין בו משום שבירת עצם דאל"כ למה לא קאמר דא"ב אבר שאין עליו בשר כלל א"ו כדכתיבנא וא"כ משמע דדין זה דח"ש במחלוקת שנוי' בפלוגתא דרבינא ורב אשי ולכאורה הי' נראה לדינא דקיי"ל כרבינא דפליג על ר"א מהא דאי' שם פלוגתא דר"י ורשב"ל דר"י ס"ל אבר שאין בו כזית במקום זה ויש בו כזית במ"א יש בו משום שבירת עצם ורשב"ל ס"ל אין בו משום שבירת עצם ובכ"מ קיי"ל כר"י נגד רשב"ל וגם ידוע דאין הלכה כרבי מחבריו ומסתמא הלכה כת"ק דפליג על רבי וא"כ למה לא נקט ר"י רבותא יותר דאפי' אין במקום אחר כזית בשר כלל רק דעל אותו אבר יש כחצי זית בשר שיש בו משום שבירת עצם אע"כ דס"ל כרבינא ועי' ברמב"ם (פ"י מה' ק"פ) שפסק ג"כ בהא כר"י גם אין לדחות ולומר דפלוגתא דר"י ור"ל הוא אליבא דר' דר"י ס"ל דרבי מצריך שיעור אכילה אבל א"צ דוקא במקום שבירה אבל רשב"ל ס"ל דבעינן שיהיה שיעור אכילה במקום שבירה דא"כ קשה מאי מקשה ר"י לרשב"ל מברייתא דתניא אחד עצם שיש בו כזית בשר כו' וקאמר התם מאי אין עליו כזית בשר אלימא דאין עליו בשר כלל אמאי יש בו משום שבירת עצם כו' מאי קושי' לימא דבריית' אתיא כת"ק דר' אע"כ דפלוגתייהו הוא אליבא דת"ק דווקא וס"ל בפשיטות דאם אין עליו כזית בשר כלל גם ת"ק מודה שאין בו משום שבירת עצם דדמי' לאין בו בשר כלל דפחות מכשיעור לאו כלום הוא:

י״טי"ג) אבל מה שיש לעיין בזה הוא מהא דאי' בפ' דם חטאת (צ"ד ב') אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש שנא' ועצם לא תשברו בו ר"ש בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח וא' עצם שאב"מ אמאי ניתי עשה ולדחי ל"ת אלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והנה לרב אשי דס"ל אליבא דת"ק דעצם שיש עליו פחות מכזית יש בו משום שבירת עצם א"כ קשה היאך מוכיח מקרא יתירה דכתיב בפסח שני ועצם לא תשברו בו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דילמא קרא אתי היכא שיש בו חצי זית מוח מבפנים שאין בו קיום עשה דאכילת פסח כיון דלית בי' שיעורא ואפ"ה יש בו משום שבירת עצם ואין לומר דרבא אליבא דר' קאמר דס"ל דבעינן שיעור אכילה דהא אין הלכה כרבי מחביריו כמ"ש אע"כ דרבא ס"ל כר"י וכרבינא וכמ"ש ובזה א"ש הא דקאמר שם רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה משמע דס"ל דעשה דוחה ל"ת שבמקדש וא"כ היאך יפרש הברייתא אבל לפמ"ש א"ש דרב אשי לשיטתו אזיל דס"ל שם בפסחים דעצם שיש בו כחצי זית יש בו משום שבירת עצם לת"ק דר' וא"כ א"ש הברייתא דר"ש בן מנסיא כת"ק דר' ואין משם ראי' כלל דעשה דוחה ל"ת שבמקדש ומ"מ צ"ע דמהך פלוגתא דר"י ור"ל אין מוכרח כ"כ דהלכה כרבינא לגבי רב אשי דאפשר דבאמת קיי"ל כרב אשי ואף דע"כ ר"י ס"ל כרבינא מדפריך לי' לר"ל מברייתא דאחד אבר שאין לו כזית בשר ולא מוקי לה ביש בו חצי זית וכת"ק דר' כמש"ל מ"מ הא קיי"ל דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי וא"כ פלוגתא דר"י ור"ל ליתי' לגבי פלוגתא דרבינא ורב אשי והיכא דפליגי רבינא ורב אשי יש בו מחלוקת הפוסקים דר"י בתוס' פסקו תמיד כרב אשי לגבי רבינא משום דתלמיד חבר הוי לגבי רב אשי עי' ברא"ש פ"ק דקידושין (סי' י') גבי שטר אירוסין כו' שהביא שם מחלוקת הפוסקים בזה דר"י ט"ע ובה"ג פסקו כרבינא לגבי רב אשי ומסיים שם הרא"ש וכיון דאפלגי בי' רבוותא עבדינן לחומרא א"כ דין זה דח"ש אם יש בו מצוה תלוי במחלוקת הפוסקים הנ"ל ועי' ברמב"ם (פ"ג מה' אשות ה"ד) דמשמע שם שפסק כרב אשי בפלוגתא הנ"ל ועיי' בשו"ע אה"ע (סי' ל"ב סוף סעי' א') שפסק בהא דשטר אירוסין שהוא ספק מקודשת הרי דלא הכריע הלכה כמאן וע"ש בביאורי הגר"א ז"ל (ס"ק ד') וא"כ דברי הרמב"ם בה' ק"פ תמוהים לכאורה וסותרים למ"ש בעצמו בה' אשות דכיון דשם פסק כרב אשי לגבי רבינא א"כ הי' לו לכתוב בה' ק"פ רבותא יותר דאפי' אבר שאין בו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם ועי' ברמב"ם (שם ה"ו) בפסח שהוא נא ומבושל כו' שפסק שם כת"ק דרבי שיש בו משום שבירת עצם ובעצם האליה פסק דאינו לוקה והשיגו הראב"ד דלמה פסק כאן כר' וע"ש בכ"מ שיישב דבריו משום דרב אשי שהוא בתרא אמר על עצם האלי' דלכ"ע אין בו משום שבירת העצם משום שאינו ראוי לאכילה כלל מזה אין ראי' דפסק כרב אשי די"ל דגם רבינא מודה בזה לרב אשי רק דשם הוא מוסיף לחלוק על רב אשי באבר שאין בו כזית בשר ודוק:

כ׳יד) וראיתי שבתוס' פ' כ"צ שם ד"ה אתמר כתבו בשם ר"י וריב"א דפלוגתא דר"י ור"ל הוא אליבא דרבי ובפלוגתא דרבינא ורב אשי קא מפלגי אבל לרבנן לכ"ע יש בו משום שבירת העצם והא דפריך מברייתא ולא מוקי לה כת"ק דרבי הואיל ופליגי אליבא דר' וס"ל כר' מוקי מתני' כוותי' כן הוא תוכן דבריהם שם ולפי דבריהם ס"ל לר"י כרב אשי וא"כ הוה א"ש הכל ונלענ"ד דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כשיטת התוס' ופסק ג"כ כרבי וכר"י לגבי ר"ל וכרב אשי לגבי רבינא ומ"ש הכ"מ (שם ה"א) על מ"ש הרמב"ם שם דמבע"י אם שבר העצם ג"כ לוקה דפסק כת"ק אין דבריו מוכרחים לענ"ד דכל זה הוא לאוקימתא דאביי שם דהוא ס"ל דת"ק ורבי פליגי מבע"י אם חייב דלת"ק חייב ולרבי פטור אבל ר"פ אמר שם דכל כי האי גוונא לכ"ע אית בי' משום שבירת העצם משום דלערב בר אכילה הוא וידוע דהלכה בכ"מ כרב פפא לגבי אביי משום דבתרא הוא וא"כ שפיר י"ל דהרמב"ם פוסק כרבי ולענ"ד שיטת התוס' מוכרח בש"ס דבלא"ה ליכא לאוקמי פלוגתא דר"י ור"ל כלל דאם נאמר דפליגי אליבא דת"ק א"כ מ"ט דר"ל דאמר שאם אין עליו בשר במקום זה אין בו משום שבירה דהא ת"ק וודאי דלא מצריך כזית במקום שבירה דהא לא דרשי הך היקשא כלל גם אין סברה לומר דר"י ור"ל פליגי בפלוגתא דת"ק ורבי דא"כ לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר וכן מקשה הש"ס בכ"מ וגם מאי מקשה ר"י לר"ל מהך ברייתא הא ר"י מודה דלרבי אין בו משום שבירה ור"ל כרבי ס"ל וברייתא אתי' ע"כ כת"ק ולולי שיטת הכ"מ שם הי' נראה דבאמת פסק הרמב"ם בכל מה דפליג שם את"ק כרבי לגבי ת"ק וטעמו משום דר"י ור"ל פליגי אליבי' וזה כלל גדול בכ"מ בש"ס דכל היכא דפליגי אמוראי אליבא דחד תנא מוכח דס"ל כוותי' וגם מהא דמקשה ר"י לר"ל מהך ברייתא ולא מתרץ דאתי' כת"ק מוכח דס"ל הכי הלכתא כרבי וכמ"ש התוס' והא דפסק הרמב"ם בהא דהייתה לו שעת הכושר ונפסל נראה ג"כ דהרמב"ם גורס בברייתא דמייתי הש"ס דתניא כארבעה מנייהו כאותה גירסא שדחו שם התוס' ד"ה ה"ג הייתה לו שעת הכושר והיינו שהי' גורס הייתה לו שעת הכושר כו' יש בו משום שבירת העצם והיינו כיון שהיתה לו שעת הכושר בתחי' וראוי לאכילה כבר נחת לי' לאו דשבירת העצם ושוב לא פקע והשתא א"ש ג"כ מאי דפסק דאם אין בו כזית אין בו משום שבירה דבאמת ס"ל כרב אשי וס"ל דבזה פליגי ת"ק ורבי דהלכתא כרב אשי לגבי רבינא בכ"מ וכמו שפסק בה' אשות ומפרש ג"כ כמ"ש התוס' בהא דהייתה לו שעת הכושר ונפסל דלמ"ד כשר הא פסול ולמ"ד ראוי לאכילה בר אכילה הוא וכמ"ש התוס' שם ובהכי רווחא שמעתתא ומתורץ הכל בס"ד וא"כ יוצא לנו מזה דגם הרמב"ם פוסק כאן כרב אשי וכיון דלדידי' לת"ק אפי' אין בו כזית בשר יש בו משום שבירה מוכח קצת דח"ש דמצוה מילת' הוא וזה ראי' נכונה לפענ"ד:

כ״א[הגה"ה ונלע"ד טעם למה ס"ל לר"י ור"ל כאן כרבי נגד כלל גדול בכ"מ בש"ס דאין הלכה כר' אלא מחבירו ולא מחביריו והיינו משום דבברייתא דמייתי הש"ס שם תניא כ"ד מנייהו קאמר לישנא דרבי בבית א' יאכל וגו' ועצם וגו' והיינו מטעמא דסמוכים ולא נקט קרא כת"ק משום בו וכיון דסתמא דבריית' אתיא כרבי ולא הביא שם דברי ת"ק לכך פסקו כמותו ובזה מתורץ ג"כ קושיות התוס' שהקשו מאי מקשה ר"י לר"ל מהך ברייתא ולא קאמר דאתיא כת"ק ולמ"ש א"ש דע"כ אתיא כרבי מדנקט קרא דדריש רבי וי"ל עוד טעם נכון לזה והוא דבאמת צריך ליתן טעם לדברי ת"ק למה לא דריש סמוכים כר' דבעינן שיהי' ראוי ג"כ לאכילה דהא בכל התורה דרשינן סמוכים וע"כ צ"ל דת"ק הוא ר' יהודה דלא דריש סמוכים כי אם במשנה תורה או היכא דמוכח כדאי' בפ"ק דיבמות ובכ"מ ולכן הוצרך לדרוש מבו בכשר כו' אבל רבי ס"ל כרבנן דפליגי על ר"י דדרשי סמוכים בכל התורה דהכי קיי"ל כרבנן כדמוכח מכ"מ בש"ס ולכן גם כאן הלכה כרבי משום דת"ק יחידאה הוא ר"י ולא ס"ל כוותיה וע"ד פלפול הייתי אומר מה שיש להקשות בזה מהך סוגי' דפ' מי שהיה טמא (צו א') דפריך התם אלא מעתה דכתיב ועצם לא תשברו בו נימא בו אי אתה שובר כו' אלא בו למה לי בו בכשר ולא בפסול דא"כ יקשה לרבי דדריש מסמוכים מקרא דבבית אחד יאכל וגו' א"כ לדידי' האי בו מאי דריש בי' ובפרט למ"ש דהלכה כרבי קשה יותר אבל הנראה בזה דהי' נראה לכאורה לומר דמאי דקיי"ל שאם אין בו כזית בשר אין בו משום שבירה כרב אשי דס"ל הכי היינו שאין בו מלקות אבל איסורא מיהו איכא אפי' בפחות מכזית והוא כיון דדרשינן סמוכים מקרא דבבית אחד יאכל דכל מה שחייב באוכל בשתי חבורות חייב משום שבירת עצם וא"כ בפחות מכזית נמי דאע"ג שאין מלקות אפ"ה איסורא אית ביה דחצי שיעור אסור מן התורה כמו כן יש בו איסורין דשבירת עצם ולהכי אתי קרא דבו למעט דבפחות מכדי שיעור אכילה אין בו איסור כלל אמנם כל זה לר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה אבל לר"ל דס"ל דח"ש אינו אסור אלא מדרבנן א"כ אליבי' יקשה הך בו למה לי ולכן י"ל דבזה תליא פלוגתא דר"י ור"ל באבר שאין כזית בשר במקום זה כו' דר"י אזיל לשיטתו דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה ולכך אתי הך בו למעט דאם הי' בפחות מכזית אין בו משום שבירת עצם אפי' לאיסור לבד ולכך ס"ל דאם הי' כזית בשר אף שהוא במ"א ג"כ יש בו משום שבירת עצם אבל ר"ל אזיל לטעמי' דס"ל דחצי שיעור מותר מן התורה וליכא למימר דקרא דבו אתי למעוטי חצי שיעור לכן מוקי לה לאם אין בו כזית במקום זה ויש בו כזית במקום אחר שאין בו איסור ודוק:]

כ״בטו) והי' נלע"ד עוד מקור לפשוט ספיקא דידי מהא דרפ"ק דמס' ביצה (ב' א) ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבות וב"ה אומרים זה וזה בכזית ואיתא התם בגמרא (ז' ב') דלענין אכילה כ"ע לא פליגי דבכזית כי פליגי לענין ביעור ב"ש סברי לא ילפינן ביעור מאכילה וב"ה סברי ילפינן ביעור מאכילה ולכאורה הוא תמוה דלענין מאי פליגי ב"ש וב"ה הא מלקות ליכא בלאו דבל יראה משום שניתק לעשה וכיון שכן אין נ"מ כלל במחלקותם דלענין איסור בלא"ה ח"ש אסור מן התורה ובלאו דבל יראה ג"כ ח"ש אסור מה"ת כמו שהוכיח הגאון בעל נוב"י בספרו צל"ח למס' פסחים מדברי התוס' והארכתי בזה במ"א ואכ"מ וא"כ אין נ"מ כלל והי' נראה דנ"מ בע"פ אחר חצות דאז ליכא איסור דלא יראה דאינו עובר עד הלילה כמ"ש הראב"ד וכמ"ש האחרונים ומ"מ איכא עשה דתשביתו דעיקרו נאמר בע"פ אחר חצות כמו דילפינן בפ"ק דפסחים מאך ביום הראשון תשביתו וגו' ואם נאמר דבמ"ע שייך ג"כ ח"ש א"כ קשה למאי נפ"מ במחלקותם כיון דחצי שיעור מה"ת אע"כ דבמ"ע לא שייך ח"ש ושפיר יש נ"מ במחלקותם בח"ש אי חייב לבערו ובזה מתורץ קושיית הגאון מוהר"ש בן הגאון בעל נוב"י במהדורא תניינא (חלק א"ח סי' צ"א) יעו"ש אמנם עדיין קושי' זאת אינו מתורץ לפי מ"ש הגאון בנוב"י מהדורא קמא באריכות להוכיח דלאו דבל יראה שייך ג"כ בע"פ אחר חצות א"כ ליכא נ"מ כלל דהא באיסורים ודאי ח"ש מן התורה:

כ״ג[הגה"ה והנה לכאורה הי' נלענ"ד דפלוגתא דב"ש וב"ה אינו לענין עשה דתשביתו דהא עיקר פלוגתייהו בקרא דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור מדאצטריך למכתב תרווייהו ולכך ס"ל לב"ש דלא ילפינן ביעור מאכילה וא"כ אם נאמר דבע"פ ליכא לאו דב"י אין נפקותא כלל דבעשה דתשביתו ודאי דלא פליגי דהא ליכא שם קרא יתירה א"כ וודאי דילפינן מאכילה ושיעורו בכזית ומ"מ נראה דאין הדבר כן דוודאי עשה דתשביתו ולאו דב"י מישך שייכא אהדדי ושווים בשיעורם לכל אחד כדאית לי' דהא טעמא דב"ש הוא דלכתוב חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא חמץ דאין חימוצו קשה כו' וא"כ נחזי אנן דבעשה דתשביתו לא כתיב חמץ כלל רק תשביתו שאור וגו' וא"כ נימא לב"ש דבחמץ ליכא עשה דתשביתו כלל דחמץ קיל טפי משאור וכ"ת ה"נ זה וודאי אינו דא"כ למה כ' הפוסקים דעל ב"י דחמץ ליכא מלקות משום דניתק לעשה דתשביתו והא בחמץ ליכא עשה כלל א"ו אע"ג דלא כתיב חמץ בעשה דתשביתו מ"מ ילפינן לה מלאו דלא יראה דהכל אחד וא"כ קשה לב"ש למה לא כתיב בקרא רבותא יותר דאפי' בחמץ יש עשה דתשביתו אלא לומר לך שיעורו של זה כו' וגם דמסתמא שווים בכל מילי לענין לאו דב"י דענין השבתה הוא כדי שלא יעבור על לאו דבל יראה ודוק:]

כ״דטז) ולולי דברי הגאון נוב"י הנ"ל הי' נלע"ד לומר דבר חדש דגבי ב"י לא שייך ח"ש אסור מה"ת כלל דהא עיקר מילתא דח"ש ילפינן לה מקרא דכל חלב ושם הוא לאו שיש בו מעשה ואע"ג דכתבנו למעלה דמשם נלמד לכל איסורים שבתורה אפי' לית בי' כרת משום דעיקר טעמו הוא דחזי לאצטרופי מ"מ היינו דווקא במה שיש בו מלקות כשיעור שפיר שייך ה"ט דכיון דאם יצטרף יהי' בו מלקות ולכך גם בח"ש נחית חד דרגא ואסור עכ"פ מדאורייתא כדי שלא יבא לידי מלקות משא"כ במידי דאפי' בשיעור שלם אין בו מלקות משום דהוי ניתק לעשה ולא שייך בו רק עונש שמים לבד א"כ כיון שהתורה גילתה דבכל דבר איסור בעינן שיעורא ושיעורים הלממ"ס א"א לומר דגם ח"ש יש בו איסור תורה ועונש שמים דא"כ מה בין שיעור שלם לח"ש ודוחק לומר דדינא רבה ודינא דזוטא איכא בינייהו והא דכתבו התוס' גבי אכל חמץ של הקדש דמעל אליבא דריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה והקשו מה בכך הא לא חזי למפרקי' דאם יפדנו יהי' נקרא שלך ושלך אי אתה רואה ומ"ש שם הגאון נב"י דח"ש שייך גם בב"י דאל"כ לא מקשי התוס' מידי דהא י"ל דהוה ש"פ שיש בו שיעור מעילה ולא הוי בי' כזית דלית בי' ב"י יעו"ש בצל"ח לענ"ד י"ל איפכא דכוונת התוס' לאו משום לאו דב"י אתינן עלה אלא משום עשה דתשביתו דעכ"פ חייב להשביתו מן התורה דבזה שייך חזי לאצטרופי ונ"מ בין חצי שיעור לשיעור שלם נראה שהוא לענין עוסק במצוה דקיי"ל שפטור מן המצוה וכעין הא דאי' סוף א"ע (מ"ט א') ההולך לשחוט כו' ונזכר שיש לו חמץ כו' ועד כמה הם חוזרים כו' ובזה נדחה ג"כ מ"ש בנו של הגאון נוב"י להביא ראי' מדברי המ"א (סי' תמ"ב ס"ק י') דבלאו דב"י אסור ח"ש דלפמ"ש י"ל דמיירי שם לענין עשה דתשביתו וכמ"ש ומתורץ ג"כ מ"ש דבזה יש נ"מ בפלוגתא דב"ש וב"ה ונ"מ למי שהלך לשחוט כו' דלב"ש לחמץ א"צ לחזור ולבער כי אם בשיעור ככותבות אמנם הגאון בעל שאגת ארי' (סי' פ') הוכיח מסוגי' דריש ביצה דבלאו דב"י לא שייך ח"ש אסור וכתב שם הטעם דלא שייך ח"ש כ"א במידי דאכילה משום דחזי לאצטרופי דכשישלים עד כזית יצטרף ג"כ מה שאכל בתחילה ונמצא דאיסורא אכיל למפרע משא"כ בלאו דב"י דאף שישלים השיעור לא יהיה עובר למפרע רק מעת שנשלם השיעור יעו"ש וא"כ גם בעשה דתשביתו י"ל כן אף אם נאמר דח"ש דמצוה מילתא היא דאין עיקר העשה חל אלא כשישלים השיעור משא"כ באכילת מצה וכדומה דכשישלים יצטרף גם מה שאכל תחילה ובזה תי' שם הנ"מ דבין ב"ש וב"ה והיינו לענין לאו דב"י וא"כ נדחה הראי' שהבאתי מסוגי' הנ"ל לח"ש דמצוה ומדברי הגאון הנ"ל בעצמו יש להוכיח דס"ל כמ"ש דח"ש דמצוה חייב בה מן התורה דאל"כ היאך הוכיח מפלוגתייהו דב"ש וב"ה דלאו דב"י לית בי' איסור בח"ש הא שפיר יש למצוא נ"מ בפלוגתייהו אף אם נאמר דבערב פסח אחר חצות גם כן עובר בבל יראה כדעת כמה פוסקים והגאון בעל נוב"י והוא לפי שיטת הגאון ש"א (סימן פג) בעצמו שכתב שם באריכות דלענין לאו דב"י סגי כשמוציאו מביתו ומרשותו אף לאחר זמן איסורו אבל לענין עשה דתשביתו אין לו תקנה וא"כ הרי יש נ"מ במחלוק' ב"ש וב"ה אבל אם נאמר דגם במ"ע שייך ח"ש א"ש דהוכיח שפיר שלענין ב"י וכן להך עשה דתשביתו לא שייך ח"ש כיון שאינו עובר למפרע וכמ"ש[*]:

כ״ה[הג"ה ויש לי מקום עיון בכאן על דברי הגאון בעל נוב"י בספרו צל"ח למס' פסחים שהוכיח דלר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה אין תקנה לחמץ בביטול לתקן עשה דתשביתו שצריך לבערו בשריפה כמצותו וא"כ קשה בהא דס"פ א"ע ההולך לשחוט את פסחו כו' אם יכול לחזור למצותו כו' ואם לאו יבטל בלבו ועד כמה הם חוזרים כו' ר"י אומר זה וזה בכזית כו' וא"כ משמע דמודה ר"י ברישא שאם אינו יכול לחזור למצותו שמבטל בלבו ודיו והא חל עליו עשה דתשביתו שאין לו ביטול אליבא דידי' ובשלמא בהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו י"ל דעשה דפסח ומילה דחמיר שיש בהם כרת דוחה עשה דתשביתו שאין בה כרת וכעין הא דאיתא בר"פ תמיד נשחט במחוסר כיפורים שחל שמיני שלו בע"פ דאמרינן מוטב תבוא עשה שיש בה כרת ותדחה כו' אבל לעשות סעודת אירוסין כו' שהיא מצוה דרבנן היאך תהא דוחה לעשה דתשבי' דאורייתא ויותר תמוה לפמ"ש בקו"א הנדפס מחדש בס' שאגת אריה בשם באר יעקב דגם לאו דב"י אין לו תקנה בביטול אליבא דר"י א"כ קשה היאך ישחוט את פסחו הא יעבור על לאו דלא תשחט על חמץ וגו' אע"כ שאין זה אמת לדינא אם לא שנאמר דמשהה חמצו כדי לבערו אינו עובר על ב"י כשיטת ר"י בתו' ונאמר דגם לאו דלא תשחט על חמץ וגו' ליכא בכה"ג וע"ש שבאמת אין ראיות הגאון בצל"ח שם מוכרחו' כלל ולרש"י דס"ל דלאחר ביעורו גם ר"י מודה דהשבתתו בכל דבר הוה א"ש וצ"ע:]

כ״ויז) עוד יש ראיה לנ"ד בח"ש דמצוה מסוגיא דפ"ק דיבמות ובפ' ג' מינים בנזיר ובכ"מ דילפינן מראשו דמצורע דעשה דוחה ל"ת למאן דס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה דדחי עשה דנזיר ל"ת דלא תקיפו וגו' ובסוף מכות תנן דחייב על הראש שתים אחד מכאן וא' מכאן ולפי מאי דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת כי אם בעידנא דמעיקר לאו מקיים העשה א"כ קשה הא בעת שמתחיל להקיף את ראשו כבר עבר על לאו שלם על פיאה א' ועדיין לא קיים מ"ע דנזיר דוגילח את ראשו וגו' כל זמן שלא גילח כל שערו לגמרי דהא שתי שערות מעכבין בו כדאי' בפ' ג' מינים שם ולא מיקרי בעידנא ולא שייך כאן לתרץ כמ"ש למעלה בהא דמילה בצרעת דכיון שא"א לקיים המצוה בלא"ה שפיר מיקרי בעידני' דז"א דבשלמא התם לא אפשר לפרוע קודם המילה או בעת המילה אבל כאן בנזיר אפשר לעשות הקפה ע"י ב' אנשים בב' הפיאות וא"כ כל שמקיף בעצמו או ע"י אדם א' לא מיקרי בעידני' וזה אין סברא לומר דאין ה"נ דנזיר צריך לגלח ע"י שנים שיגלחו בבת אחת ב' הפיאות דלא אשתמיט בשום מקום בש"ס לאשמועינן חידוש גדול כזה אבל אם נאמר דח"ש דמצוה מילתא היא א"ש ואף דודאי ח"ש דמצוה אינו דוחה ל"ת שלם כגון אם לא היה יכול לגלח כל שערו מ"מ כיון דשפיר יש בו מצוה מה"ת וחזי לאצטרופי מיקרי בעידני' למדחי ל"ת וכ"ש לפי מאי דיליף שם מזקנו דגבי זקן חייב חמש כמ"ש בסוף מס' מכות שם דחייב על כל פיאה ופיאה א"כ לא הוי בעידני' דכשיגלח פיאה א' מחמש הפיאות כבר עבר על לאו קודם שיקיים העשה וזה ודאי אין סברא לגלח ע"י חמשה אנשים דזה ודאי א"א ולמאן דיליף מראשו דנזיר דחייב על מקצת על ב' שערות לבד א"כ היאך אפשר למצורע ונזיר שיגלח עצמו ע"י כמה בני אדם בבת אחת ומיקרי שפיר בעידני' כיון דלא אפשר בלא"ה אבל ממצורע לחוד קשה וע"כ כמ"ש. ולפמ"ש למעלה דלרבינא דפ' כ"צ משמע קצת דס"ל דח"ש דמצוה לאו מילתא היא י"ל דהוא ס"ל כמסקנא דפ"ק דיבמות שם שאין להוכיח מראשו דנזיר דעשה דוחה ל"ת רק מכלאים בציצית וא"ש:

כ״זיח) עוד יש מקום עיון במ"ש במס' מנחות פ' כל המנחו' (נח א' ב') ת"ר שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל כו' מאי קאמר אמר אביי ה"ק שאור בל תקטירו אין לי אלא כזית חצי זית מנין ת"ל כל כו' ורבא אמר ה"ק שאור כו' אלא קומץ חצי קומץ מנין כו' וקאמר שם במאי קא מפלגי אביי סבר יש קומץ פחות מב' זיתים ויש הקטרה פחות מכזית כו' ופרש"י שם משום דאי' בפ' הקומץ הקטיר קומצה פעמים כשירה כו' יעו"ש והנה לכאורה משמע דתלוי איסור הקטרה בשאור בדין הקטרת קומץ כמצותו שאם היינו אומרים דאין הקטרה פחות אין סברה לרבות חצי זית ולכאורה הוא תמוה דמה ענין זה לזה הא בהקטרה קיי"ל שאם לא הקטיר כל הקומץ אין זה הקטרה כלל משום דקיי"ל מיעוטו מעכב את רובו והא דקיי"ל הקטיר קומצה פעמים כשירה היינו כשגמר הקטרתו רק שלא הקטירו בב"א והיאך מדמה לזה הא דמרבה כאן בברייתא דחצי קומץ שאור חייבים עליו דכאן מיירי אף שלא הקטיר רק חצי קומץ לבד לכך נ"ל דכך הוא הענין דחזינן בר"פ יוה"כ (עה א') דפליגי ר"י ור"ל בחצי שיעור אם אסור מן התורה ומביא שם ברייתא דמסייע לר"י שמרבה ח"ש מכל חלב משום דחזי לאצטרופי ולא מרבינן למלקות רק לאיסור לבד והטעם משום דבקרא כתיב לשון אכילה ואכילה הוא בכזית ולכך צ"ל דמאי דמרבינן מתיבת כל אינו אלא לאיסור ולפ"ז יקשה הא דמרבה כאן בברייתא לחצי קומץ או לחצי זית במאי מיירי אם לאיסור בעלמא למה לי' קרא תיפוק ליה דבכל האיסורים חצי שיעור אסור מן התורה ואם נאמר דמרבה למלקות א"כ קשה לרבא דס"ל דמרבה חצי זית הא בקרא כתיב לשון הקטרה ואין הקטרה בפחות מכזית ואפשר לומר דבזה תליא פלוגתא דאביי ורבא דרבא ס"ל כריב"ל דפ' הקומץ זוטא דהקטיר קומצה פעמים כשירה ולא פעמי פעמים וס"ל אין קומץ פחות מב' זיתים וא"כ אם הקטירה פעמים כשירה דשם הקטרה עליה שיש בכל הקטרה שיעור כזית אבל אביי ס"ל כרבי יוחנן שם דאפי' פעמי פעמים כשירה וא"כ ע"כ צ"ל דגם בפחות מכזית שייך הקטרה ולכך ס"ל דכאן מרבה הכ' בפחות מכזית לחייב מלקות דלאיסור ל"צ קרא דלא גרע משאר איסורי תורה ואע"ג דבקרא נזכר בשאור ודבש לשון הקטרה ס"ל דגם בפחות מכזית נקרא הקטרה כיון דס"ל אפי' פעמי פעמים וז"ש דהוא ס"ל דיש הקטרה בפחות מכזית (ובמ"א ביארתי בארוכה ע"פ פלפול בשיטת הסוגיא שם ובישוב דברי הרמב"ם פ"ה מה' אסורי מזבח ואכ"מ):

כ״חיט) ונ"ל עוד ראיה למ"ש דח"ש דמצוה יש בו חיוב מן התורה מהא דאיתא בפ' ע"פ (קיד ב') פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי כו' היכא דלית ליה אלא חסא מאי א"ר הונא מברך מעיקרא אמרור בפה"א כו' מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו ממנה חוזר ומברך עליו אלא אר"ח כו' והנה הרא"ש בפסקיו שם בהא דאיתא התם אכלם לחצאים יצא דעתו שם דמרור א"צ כזית מן הדין רק מצד שמברכין עליו על אכילת מרור ואין אכילה בפחות מכזית לכן צריך כזית ולפי דבריו א"ש מאי דמקשה לאחר שמילא כריסו כו' דאע"פ שלא יאכל כזית קיים כבר מצות אכילת מרור אבל כבר הקשה עליו הגאון בעל ש"א (סי' ק') והאריך בראיות עצומות דבעי מדינא כזית ואם אכל פחות מכזית לא קיים המצוה כלל יעו"ש וא"כ קשה מאי מקשה כאן לאחר שמילא כריסו כו' והא די לו לאכול בטיבול ראשון פחות מכזית אבל לפמ"ש דח"ש של מצוה הוא ג"כ דאורייתא הואיל וחזי לאצטרופי א"כ א"ש דמ"מ אין ראוי לאכול קודם הברכה ח"ש כיון שבזה מקיים ג"כ קצת מצוה מדאורייתא לא מיקרי עובר לעשייתו וראיתי שהגאון הנ"ל הרגיש בזה וכתב וז"ל י"ל דאפי' פחות מכשיעור של המצוה אין ראוי לאכול בלתי ברכת המצוה וטעמ' דמילתא נ"ל כמו דקיי"ל ח"ש של איסור אסור מן התורה כו' ה"נ באוכל פחות מכשיעור מן המצוה לאו שפיר עבד כיון דחזי לאצטרופי כו' ואע"ג דלא דמי כ"כ דבשלמא התם הואיל וגומר אכילת הכזית בכדי אכילת פרס כו' אבל בין טיבול ראשון לטיבול שני כיון דיש בין זה לזה יותר מכדי א"פ כו' הרי שהרגיש בראי' זו וכ' שאין ראוי לאכול בלא ברכה ח"ש דמצוה ולפמ"ש הוא יותר נכון דכיון דח"ש הוא מדאורייתא הואיל וחזי לאצטרופי אם היה משלים בכדי א"פ א"כ שפיר מקיים קצת מצוה דאורייתא בעת שיאכלו כיון דחזי לאצטרופי בכא"פ ולכך שפיר לא מיקרי עובר לעשייתו וא"כ יש לנו סמך גדול מכאן דח"ש הוא חיוב מדאורייתא ואף דמרור בזמן הזה דרבנן מ"מ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון עוד יש לי ראי' לזה מהא דאיתא בפ' לולב הגזול (מ"ב א') אהא דתנן במתני' ר' יוסי אומר יו"ט הראשון שחל בשבת שהוציא את הלולב לרה"ר כו' קאמר שם אביי ל"ש אלא שלא יצא בו כו' ופריך שם והא מדאגבהי' נפיק ביה ומשני כשהפכו כו' ולכאורה תמוה מאי מקשה כיון דקיי"ל ד' מינים שבלולב מעכבין זה את זה א"כ שפיר י"ל דר' יוסי מיירי שהוציא הלולב לבד לרה"ר שהיה טרוד בו להוציאו לצרפו לשאר המינים שהיו לו במ"א וא"כ עדיין לא נפיק ביה אבל לפמ"ש דח"ש דמצוה ג"כ מילתא הוא וכשגומר המצוה לא נקרא כל המצוה ע"ש גמרו רק שגומר המצוה לבד א"ש דסברת הש"ס כל שכבר יצא ידי חצי המצוה אף שעדיין לא נגמרה לא מיקרי תו טרוד בדבר מצוה ומכאן סמך לשיטת בה"ג שכת' התוס' בפ' התכלת דמ"ש דד' מינים שבלולב אין מעכבין כשיש לו היינו שא"צ לטלם בבת אחת אלא בזה אחר זה וכבר הארכתי בזה במ"א בתשובה ואף שיש לדחוק בזה מ"מ לפי מ"ש א"ש טפי:

כ״טכ) עוד נ"ל ראי' נכונה דח"ש דמצוה מילתא היא מהא דאי' בפ' הערל (ע"א ב') אמר רבה בר רב יצחק אמר רב לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמ' ויאמר ה' אל יהושע עשה לך וגו' ושם איתא ובמדבר מ"ט לא מהול כו' וע"ש בתוס' ד"ה מ"ט שכתבו בשם פרקי ר"א שמלו במדבר וכתבו שם בשם רבינו ניסים בעל מגילת סתרים דבמדבר מלו ולא פרעו משום טורח הדרך יעו"ש הרי ע"כ צ"ל דכבר היו מצוים על הפריעה מקודם דאל"כ למה לי טעמא משום חולשא דאורחא ועוד דא"א לומר דבימי יהושע נתחדש להם מצות פריעה דהא איתא פ"ק דמגילה ובכ"מ ותסברא אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וע"כ צ"ל דבאמת היו מצווים לפרוע המילה אלא שלא היו יכולים מסכנה שלא נשבה רוח צפונית וא"כ קשה למה מלו בחנם כיון דקיי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל אע"כ כדכתיבנא דמצד ח"ש דמצוה אתינא עלה דכל שיכולת בידם מחוייבים לקיים וגם מיקרי חזי לאצטרופי שאם היו זוכים הי' מנשב להם רוח צפונית ויכולים לגמור המצוה וגם חזי לאצטרופי לאחר שיכנסו לא"י למקום ישוב ולא דמי לאוכל חמץ פחות מכשיעור בסוף יום אחרון של פסח או אוכל בסוף היום ביוה"כ שכתבו האחרונים דלא חזי לאצטרופי דאחר הפסח ואחר יוה"כ אין איסור כלל ומה שיאסר לשנה הבאה אין מצטרף למה שאכל ביוה"כ אשתקד ואין לדחות דמילה ופריעה שתי מצות הם דזה ודאי אינו כדמוכח בפר"א דמילה ובמה שנתחבטו הפוסקים בדין אם ימולו ב' מוהלים בשבת ופלפלו בהך סוגי' דפר"א דמילה במ"ש אנא עבידנא פלגא דמצוה כו' דהרי יש כאן מצוה שלימה א"ו כיון שאמרו מל ולא פרע כאלו לא מל צ"ל דבלא פריעה פלגא דמצוה מיקרי ולכך מעכבים זא"ז וכעין מ"ש בפ' התכלת לרבנן דפליגי על ר' ישמאל וס"ל ד' ציצית מעכבות זא"ז דס"ל חדא מצוה היא וא"כ יוצא לנו דין חדש בדין קטן שמתו אחיו מחמת מילה שבאם נתברר הדבר ע"פ רופאים מומחים שמה שמתו הראשונים הי' מצד הפריעה ולא מחיתוך בשר הערלה דעכ"פ חייב למול בחיתוך הערלה אע"פ שאינו יכול לגמור המילה בשלימותה מ"מ חייב מצד ח"ש וגם מיקרי חזי לאצטרופי דשמא יתחזק ויתרפ' ולא יזיק לו המיל' וכמו דור המדבר שכתבתי שמלו ולא פרעו אמנם מדברי התוס' שם ד"ה לא נתנה לא משמע הכי לכאורה שהקשו שם ג"כ הך קושי' הנ"ל האיך ילפינן מיהושע והא כתיב אלה המצות כו' ותירצו דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכי' אקרא א"כ שפיר י"ל שבמדבר עדיין לא נצטוו והללמ"מ הוא שכשיבואו לא"י אז יתחיל לנהוג דין הפריעה ומ"מ גם מדברי התוס' מוכח כמ"ש שהם לא כתבו כן רק לפי מה דמשמע מפשט דברי הש"ס דמצות פריעה לא נתנה עדיין ולא נתחייבו בה כלל עד יהושע אבל ממ"ש בדיבור שאח"ז בשם פרקי דר"א ובשם רבינו ניסים שמלו ולא פרעו א"כ ע"כ צ"ל שמ"ש בש"ס ובמדבר מ"ט לא מהיל משום חולשא דאורחא מוכח דנצטוו עליו ג"כ וא"כ מוכח דח"ש דמצוה מילתא היא:

ל׳כא) ואל תשיבני במה שהעליתי דגם במצוה י"ל דחייב בח"ש מהא דאי' בפ' התערובות ובפ"ד דר"ה (כז ב') הניתנים במתן ד' שנתערבו במתן אחת ר"א אומר ינתנו במתן ד' ר"י אומר ינתן במתן אחת א"ל ר"א הרי הוא עובר בבל תגרע א"ל לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בפ"ע כו' משמע דבלא"ה כל שאינו עושה המצוה בשלימותה לא די שאינו חייב בה אלא גם איסור יש בדבר משום בל תגרע אבל אחר העיון ליתא דבל תגרע שייך אם בכוונה ובמזיד מחסר מן המצוה וע"ז אמרה תורה שיש בו איסור לאו כל שמכוין שלא לעשות רצון בוראו ומקלקל המצוה מכפי שיעורה שניתן לה משא"כ אם אין מזדמן לו עתה לקיים כל המצוה ורוצה לעשות מה שביכולתו וגם חזי לאצטרופי כשימצא להשלימה בודאי אין בזה איסור ואדרבא יש בה מצוה מצד ח"ש כמ"ש וזה נכלל ג"כ בדברי ר' יהושע שהשיב לר"א לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בפ"ע ור"ל דווקא אם עושה כן בכוונה כגון שהדם של מתן ד' בפ"ע ויכול לזרוק בד' קרנות ואינו זורק בכוונה אלא בקרן א' משא"כ כאן שהוא מוכרח לכך מצד שנתערב במתן א' וא"א לו לזרוק בכל הד' קרנות וכמו בח"ש שאין מזדמן לו עתה ג"כ אין כוונתו לעבור על מצות בוראו ג"כ דינא הכי וגם אין סתירה לדברינו מהא דפ' התכלת (מ"ד א') בפיסקא דמתני' תפילין של יד אינה מעכבת של ראש כו' א"ר חסדא ל"ש אלא שיש לו כו' אמרו לו אמרת אמר להו לא אלא מאן דלית לי' תרי מצות חד נמי לא נעביד כו' שמשמע דווקא משום דתפילין של ראש ושל יד ב' מצות מיוחדות לכן אמרינן שאם אין לו אלא א' מהם מניח אותה שיש לו אבל אי הוה חדא מצוה לא הוי מחוייב וא"כ מוכח דח"ש דמצוה לאו מילתא היא אבל גם הא לאו תיובתא מתרי טעמא חדא דלא שייך ח"ש דמצוה כי אם במצוה שנעשית מעט מעט שמצטרף מחצה הראשונה לשני' אף שכבר נסתלק מהראשונה ואינו עסוק בה עתה כגון במידי דאכילה שמצטרף חצי זית הראשון לשני אף שחצי הראשון כבר אכלו משא"כ תפילין אם הי' מצוה אחת ומעכבים זא"ז לא הי' מועיל אם הי' מניח של יד ושל ראש בזה אחר זה היינו שיניח של ראש אחר שיחלוץ של יד רק שיהיו שניהם עליו כמו בציצית לרבנן דפליגי על ר' ישמעאל וס"ל דד' ציצית מעכבות זא"ז שאם הי' מסיר ציצית אחת ואח"כ נותן האחרונים שאינו מועיל כי אם שיהיו ארבעתם בבת אחת ובכה"ג הוי בכלל לא תגרע כמ"ש ועוד דקושטא דמילתא הוא דנקט דתפילין ב' מצות הם ולכן פשיטא דאינם מעכבים זה את זה ומחוייב להניח אותה שיש לו וזה ברור:

ל״א[הג"ה ויש לי בזה מקום עיון גדול בהא דקיי"ל בכל התורה כולה ח"ש אסור מן התורה בהך סוגי' דר"פ מי שהחשיך (קנג ב') אין שם לא א"י ולא חמור כו' א"ר יצחק עוד אחרת היתה מוליכה פחות פחות מארבע אמות כו' והוא תמוה לכאורה כיון דח"ש אסור מן התורה היאך התירו כאן משום הפסד ממון איסור דאוריית' לעשות מלאכה בח"ש פחות פחות מד' אמות דהא כאן חזי לאצטרופי אם ישלים אח"כ לד' אמות ואין לומר דכבר בטל ח"ש הראשון דזה אינו דא"כ אם אוכל איסור פחות מכשיעור ושוב מפסיק ושוהה יותר מכא"פ דשוב לא חזי לאצטרופי לא יהי' בזה איסור תורה וא"כ היאך מצינו להאי דינא דח"ש שיהי' בו איסור מה"ת אלא וודאי כיון שבשעה שאוכל חזי לאצטרופי אם הי' משלים השיעור בכא"פ מיקרי שפיר איסור תורה אע"ג דשוב אינו משלים כלל א"כ גם כאן בעת שמוליכו פחות מד"א קודם שיניח חזי לצרופי אם הי' משלים עד ד"א וסבור הייתי לתרץ זה ע"פ מה דאי' שם ברפ"ק (ג' א') ובפ' המצניע (צג א') תניא רבי אומר בעשותה בעשותה כולה ולא העושה מקצתה כו' וא"כ ילפינן מקרא דבשבת מקצת מלאכה פטור וא"כ בפירוש גילתה תורה שח"ש אין כאן איסור אבל עדיין אינו לפי מ"ש התוס' שם ד"ה בעשותה שהקשה ר"י מדמצרכינן קרא לפטורא צ"ל דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן כו' ע"ש נראה כוונתם כיון דהאי קרא דבעשותה מיירי בחיוב קרבן בשוגג א"כ קשה למה צריך קרא לפטורא דאפי' לר"י דח"ש אסור מה"ת מ"מ פטור מקרבן ומדאצטריך קרא צ"ל שהי' במשכן וא"כ נק' אב מלאכה אי לאו דגלי קרא וא"כ לא מצינו קרא לפטור ח"ש רק בהכנסה והוצאה מה שהיינו סבורים לומר דמיקרי שיעור שלם כגון זה עוקר כו' כיון דהוה במשכן והוי אמינא דזהו שיעורו לחייב וא"כ י"ל דלא מיעטי' קרא אלא מחיוב קרבן דלא נימא דזהו שיעור שלם דקרא דבעשותה בקרבן מיירי אבל מאיסור לא אמעיט וא"כ הוא בכלל כל איסורים שבתורה דאסור ח"ש וסבור הייתי לומר דבר חדש דהא דח"ש אסור בכל התורה אינו אלא באיסור המפורש בתורה אבל מה שהוא הללמ"מ אין בו איסור תורה כלל וה"ט משום דח"ש דאסור ילפינן מקרא דכל חלב ובעינן דומי' דחלב שמפורש איסורו בתורה אבל זה וודאי אינו דאם נראה דבעינן דומי' דחלב א"כ באיסור שאין בו כרת רק לאו גרידא נימא ג"כ שח"ש מותר בו מה"ת דלאו דומי' דחלב הוא א"ו דלכך נאמר בש"ס ר"פ יוה"כ בטעמא דח"ש אסור משום דחזי לאצטרופי לומר דלכך ילפינן מחלב לכל איסורים שבתורה בין באיסור כרת בין באיסור לאו וכן בכל איסורים אף בדבר הנלמד מהללמ"מ ג"כ נימא הכי וגם דלא מצינו בשום מקום בש"ס לפלוגי בהכי וביותר יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל (פי"ב מה' שבת הט"ו י"ז) שכ' שם שמותר לאדם לטלטל לכתחי' פחות פחות מד"א וכ"פ בשו"ע (סי' שמט) וס"ל דאפי' איסור דרבנן אין בו ועי' בהשגת הראב"ד שם שכ' עליו שלא התירו אלא מתוך הדחק וכן הכ"מ כ' שם בשם הרמ"ך שהשיג על הרמב"ם דפחות מד"א פטור אבל אסור ובהרב המ"מ שם יישב דבריו ופסק כן להלכה והוא תימא לכאורה ומלשון הרמב"ם שם למדתי ישוב לזה והוא מ"ש (שם הט"ו) ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע הזה כו' שהוא כמדת אורך אדם כו' וא"כ א"ש כיון שהתורה אמרה בפירוש שבו איש תחתיו הרי התירה לו התורה לטלטל ולשמש שם במקומו שהוא משך ד"א והללמ"מ הוא שחוץ למקומו אסור לו לטלטל וי"ל ג"כ דזה לא דמי' כלל לחצי שיעור דכל תוך ד"א כיון שהוא רשותו של אדם לא מיקרי זה העברה כלל וכאלו מטלטל בביתו דמי (א"ה מצאתי להגאון בעל פרמ"ג באו"ח בפתיחה להלכת שבת שהעיר ג"כ בכ"ז ובכלל דברי אאמ"ו הגאון נ"י דברי הפרמ"ג ז"ל בתוספת מרובה וע"ש במה שיש להעיר על דבריו מכאן):]

ל״באכן מאי דקשי' לי בהא דהוצאה והכנסה דזה עוקר וזה מניח דמשמע ג"כ שאין בו איסור תורה כדמוכח מלשון רש"י במשנה דריש מכילתין ד"ה שהן ארבע שכ' מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחי' וכ"כ בדיבור שאח"ז כשהמלאכה נעשית ע"י שניהם זה עוקר וזה מניח הוי מדבריהם יעו"ש וקשה הא הוי ח"ש ובשלמא במי שעושה ההנחה א"ש שאין בו איסור תורה דלא שייך בזה חזי לאצטרופי[*] כיון שלא עשה אלא גמר המלאכה אבל במי שעושה העקירה קשה דהא חזי לאצטרופי ובאמת מוכח כן מהש"ס דגם גבי עקירה לבד אין בו איסור תורה מהא דפריך שם (ג' א') הא תרתי סרי הויין ומשני פטורי דאתא לידי חיוב חטאת קא חשיב כו' ופרש"י דהיינו עקירות דאיכא למגזר דילמא גמר לה ולמה לא תי' דלא חשיב רק הנך דהם אסורים מדאורייתא ולכן חשיב עקירות לבד ודוחק לומר שזהו עצמו כוונת הש"ס במאי דקאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קא חשיב ר"ל שהם חזיין לאצטרופי ולבוא לידי חיוב חטאת כשיעשה גם ההנחה ולכן חשיב להו דאסירי מה"ת ועוד דלפי' התוס' שפי' שם להיפוך דהנחות קא חשיב שבהם נגמר לבוא לידי חיוב חטאת קשה למה לא תי' דחשיב עקירות דאסירי מדאורייתא עוד מוכח כן ממ"ש בפ' כ"ג (סט א') ובכ"מ שם דפריך מניינא למה לי' כו' ופריך דידע לי' במאי כו' והוצרך לתרץ דידע לי' בתחומין ואליבא דר"ע כו' ולמה לא תי' דאתיא אליבא דכ"ע וידע לי' באיסור דאורייתא כמו בח"ש שאין בו רק איסורא בעלמא וסבר דגם בשיעור שלם הדין כן אך זה יש לתרץ דע"כ למקשה שם אתיא אליבא דר"ל דהא אליבא דר"י בלא"ה ל"ק כדאמר התם בשלמא לר"י דאמר כיון ששגג בכרת כו' ור"ל הא ס"ל דח"ש אין בו איסור תורה כלל:

ל״ג[הג"ה מבן המחבר עי' בפרמ"ג בפתיחה להלכות שבת שכ' וז"ל יש לעיין בריש שבת (ג' א') זה עוקר וזה מניח משמע איסור תורה יש כו' ע"ש וכתבתי על הגליון שם איני יודע כעת מהיכן משמע לי' כך ואין לומר מהא דאיתא התם כו' אדרבא לענ"ד לא שייך איסור חצי שיעור מטעמא דחזי לאצטרופי אלא במידי שאותה המעשה עצמה שהתחיל לעשותה אם יעשינה עוד יצטרף הראשונה עם השני' כמו באוכל חצי זית חלב ודם וחמץ בפסח וכדומה אם יוסיף לאכול עוד חזי לאצטרופי לשיעור שלם משא"כ בזה עוקר אם יוסיף לעשות העקירה עצמה לא שייך בזה צירוף כלל רק אם יצרף לה מעשה אחרת והיא ההנחה ולא שייך על העקירה שם התחלת מלאכת איסור שהרי העקירה עצמה היא בעודו ברה"י ובמקומו ששם מותר לו לטלטל שהתירה התורה ברה"י ובמקומו בד"א שלו ולא דמי' להא דח"ש באיסורים שהוא התחלה אל הגמר רק דרבנן אסרו גם כזה כשהוא ע"מ לגמור גם ההנחה משום שהיא עכ"פ סיבה לגמור מחשבתו שהוא חושב להניח אח"כ ולעבור על ד"ת הא למה זה דומה לשוחט את הפרה האם נאמר שיש בזה איסור משום דחזי לאצטרופי כשישחוט אח"כ גם את הבן שהרי התחלת האיסור מתחיל משעה ששוחט את הבן ואין על שחיטת האם שם התחלת מעשה האיסור כלל כמו זה בעקירה והנחה אין על העקירה שם התחלה כלל וזה פשוט לענ"ד וא"כ מתורץ בזה ג"כ קושיית אאמ"ו הגאון נ"י ובזה מבואר ג"כ דברי הרמב"ם בפי"ב מה' שבת ומוצל אותו צדיק מהשגת הראב"ד שם דדווקא להוליכו הרבה פחות פחות מד"א לא התירו אלא מדוחק (וכמ"ש המ"מ שם) שבזה שייך גזירה דרבנן שמא יבוא לטלטל ד"א כאחת אבל בפחות מד"א לבד וכן ע"י הרבה בני אדם כל אחד פחות מד"א לבד לא שייך בזה מקום לגזירה דרבנן שהרי משום התחלה ליכא למגזר שמא יגמור כיון דאין על העקירה שם התחלה כלל כמ"ש וא"צ למה שנדחק בפרמ"ג שם בזה:]

ל״דויש להסתפק אם נאמר דח"ש בכה"ג גבי שבת הוא דאורייתא אם עשה רק עקירה לבד בחצי גרוגרת שהוא פחות משיעור הוצאה אם נאמר דעכ"פ הא חזי לאצטרופי באם יוציא עוד חצי גרוגרת וגם יעשה הנחה או אפשר לומר דכיון דיש כאן תרי מי יימר א' דמי יימר שיעשה ג"כ הנחה והב' שיוציא עוד חצי גרוגרת אפשר דבכה"ג לא חשיב חזי לאצטרופי וגם יש להסתפק דאם נאמר דעקירה בלא הנחה אין בו. רק איסור דרבנן לבד אם בח"ש שעשה עקירה יש בו איסור דרבנן די"ל כיון דאפי' אם הי' בו שיעור שלם ואין בו רק איסור דרבנן לבד כאן בעקירה שאין בה כשיעור אפי' איסור דרבנן אין בו אך נלע"ד דזה דומה לשאר איסור דרבנן באכילה כגון בשר עוף בחלב וכדומה דודאי אסורי בו ח"ש משום דחזי לאצטרופי דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וה"ה כאן באיסור שבת וצ"ע:

ל״הכב) ומה שיש לדקדק ע"ז ממ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' גניבה ה"ו) וכן הטור חו"מ (סי' ש"ס) הגוזל פחות מש"פ אע"פ שעבר אינו בתורת השבה יעו"ש שהוכיחו כן ממ"ש בש"ס ב"ק (קה א') אמר רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שנים אם החזיר לו ב' חייב להחזיר לו אחת ומפרש שם משום דמעיקרא ממונא הוי וש"פ בעי שלומי משמע אם לא הי' תחילה ש"פ פטור מהשבה הרי דח"ש דמצוה לאו כלום הוא ואין עליו חיוב כלל דאל"כ קשה דהא כמו שאסור לגזול חצי פרוטה משום ח"ש שאסור מדאורייתא כמ"ש הפוסקים בחו"מ (סי' שמ"ט) א"כ גם מצות השבת אבידה הי' לנו לומר שחייב אפי' אין בו ש"פ משום ח"ש והי' נראה לומר דשאני מצות השבה בגזל פחות מש"פ דלא שייך כאן חזי לאצטרופי כיון שאין עליו חיוב להחזיר פרוטה שלימה שהרי לא גזלו רק פחות מש"פ משא"כ בתחילת הגזילה אם גוזל פחות מש"פ שייך שפיר ח"ש דאסור מה"ת דחזי לאצטרופי אם יגזול ממנו עוד להשלים עד פרוטה אך אין נראה דהא קי"ל דלאו דגזילה הוא ניתק לעשה דוהשיב את הגזילה כו' והוא תיקון הלאו וא"כ כיון שגוזל פחות מש"פ יש בו איסור גזל מדאורי' משום ח"ש א"כ נראה ג"כ דחייב לתקן איסור זה ע"י שישיב לו בכדי שלא יצטרף לאיסור כמו בשיעור שלם דהעשה מתקן האיסור השלם אך לפ"ז קשה בלא"ה גם אם נאמר דח"ש דמצוה אין בה חיוב מ"מ שייך בה חיובא כדי לתקן איסורא דילי' כמ"ש:

ל״וכג) ובאמת לולי דברי הפוסקים בזה שכתבו דלגזול פחות מש"פ אסור מה"ת מצד ח"ש הייתי אומר דכאן בגזילה לא שייך איסור ח"ש מה"ת כלל דהא בפ"ד מיתות (נז א') איתא דב"נ הי' נהרג על פחות מש"פ (בזמן הקודם) ולא ניתן להשבון וקאמר שם הטעם דבעלי דת אינו מקפיד על פחות מש"פ משא"כ בב"נ שהיו בלי דת וא"כ ל"ש בבע"ד איסור ח"ש בגזל כיון שאינו מקפיד אין עליו שם גזל כלל וכמתנה מדעת דמי' ולא דמי לח"ש דשאר איסורים שבין אדם למקום דלאו בקפידא תלי' רק כיון שהתורה אסרתו גם ח"ש אסור מטעם חזי לאצטרופי ולכך א"ש סוגי' הנ"ל דלכך אינו חייב להחזיר פחות מש"פ כיון שאין עליו שם גזל אינו בתורת מצות השבון כלל והא דאי' שם כיוצא בו בגזל כו' אלא אמר ר"פ לא נצרכה אלא לפחות מש"פ ופריך א"ה ב"נ שלא הי' בעל דת ומדות בישראל וכל בעל מדות ודת אסור הא בר מחילה הוא ומשני נהי דבתר הכי מחיל צערא בשעתו מי לית לי' א"כ מוכח דעכ"פ איסור גזל יש כאן בפחות מש"פ אפי' ישראל בישראל וכמ"ש רש"י שם י"ל דלא מטעם ח"ש אתינן עלה אלא דעיקר גזל הוא בדבר שמקפיד עליו חבירו שלא יטלנו אחר מיקרי גזל והא דבעינן ש"פ הוא מטעם כיון דבתר הכי מחיל ישראל וכל בעל דת ומדות אין כאן מצות השבה וכל שאין בו השבה אין בו לאו דגזל וכמ"ש רש"י שם דאמידי דהשבון נקרא גזל ר"ל שיש בו לאו דלא תגזול דתליא בדבר ששייך בו השבה דודאי מצד ח"ש אין סברה לומר דלכך נאמר לישראל דא"כ גבי ב"נ שלא הי' בעל דת ומדות למה הי' נהרג עליו דהא ב"נ שלא הי' בעל דת ומדות אם אכל פחות מכזית אבר מן החי לא הי' נהרג עליו כיון דאכילה הוא בכזית א"כ אם נאמר דפחות מש"פ אין שם גזל עליו כיון דלאו ממונא הוא אין בו חיוב מיתה גם לב"נ אע"כ צ"ל דודאי שם גזל יש גם בפחות מש"פ אלא כיון דתלתה התורה הלאו בעשה דהשבון אמרינן שאין בו איסור לאו אלא במידי שיש בו שיעור השבה וכיון דב"נ שלא היו בעלי דת ומדות לא ניתן להשבון לכן חייב עליו גם בפחות מש"פ ובהכי ניחא סוגי' דב"ק הנ"ל דלכך בגזל פחות מש"פ א"צ להשיב כיון דלאו מטעם ח"ש אתינן עלה כמ"ש ולא שייך בו השבה כיון דמחיל ובלא"ה א"א לומר דמטעם ח"ש אתינן עלה דא"כ קשה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת דקשה עליו מברייתא דפ' ד' מיתות הנ"ל דב"נ שלא הי' בעלי דת ומדות הי' חייב מיתה גם בפחות מש"פ ודוחק לומר דלישראל מיקרי ח"ש כיון דבהשבון תליא מילתא משא"כ לאותם דלא ניתן להשבון מיקרי שיעור שלם הן אמת שהרמב"ם ז"ל (פ"ט מה' מלכים ה"י) שכ' דב"נ הי' מוזהר על כ"ש דשיעורים לא נאמרו רק לישראל ולא לב"נ אמנם מדברי התוס' (לג א') ד"ה אחד כו' מוכח דס"ל דגם לב"נ לא הי' איסור פחות מכזית ועי' בפרמ"ג ליו"ד (סי' סב ס"ק א') במשביצות באריכות מזה ולפמ"ש יוצא לנו דבגוזל מחבירו פחות מש"פ א"צ להשיב לו אע"ג דלא ידע חברי' מהגזילה*) אע"ג דלא שייך בזה טעמא דמחילה דהא לא ידע דמחיל לי' והוי כמו יאוש שלא מדעת דקיי"ל דלא מהני מ"מ פטור מהשבון דהתורה לא חייבה בהשבון אלא במידי דאם הי' יודע בו לא הי' מוחל כיון שאינו בכלל לא תגזול כמ"ש וזה דלא כמ"ש בס' מחנה אפרים הלכות גזילה בתחי' יעו"ש והנראה שם מסוף דבריו שמסכים ג"כ לדינא כמ"ש וע"ש בדברי בנו של המחבר בהג"ה שם:

ל״ז[הג"ה מבן המחבר ולענ"ד נראה טעם הפוסקים בזה שבאמת כמו שיש טעם חזי לאצטרופי מצד הגזלן כמו כן יש טעם חזי לאצטרופי מצד הנגזל שבאמת ישראל וכל בעל דת ומדות אינו מקפיד על פחות מש"פ מצד עצמה אלא שמ"מ הוא מקפיד על פחות מש"פ מטעם שמא יגזול ממנו עוד עד כדי פרוטה ולכן אין בה השבה כיון שלא חשיבא מצד עצמה אבל איסורא מיהו איכא דניהי דלא קפיד עלי' מצד עצמה מ"מ קפיד עליה מצד אצטרופי שמא יגזול ממנו עוד עד כדי פרוטה ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ והוא מבואר במ"ש נהי דבתר הכי מחיל צערא בשעתי' מי לית לי' ולכאורה כיון דמחיל מטעם דלא קפיד מ"ט אית לי' צערא ולפמ"ש הוא נכון דבתחי' אית לי' צערא שמא יגזלנו עוד עד כדי פרוטה אבל אח"כ כשרואה שאינו גוזלו עוד ונשאר רק בפחות מש"פ לא קפיד ומחיל:]

ל״חכד) ולפי מ"ש נראה אם גזל מאחד ש"פ ואין בידו כדי להשיב כל הפרוטה רק חציה חייב להחזיר לו עכ"פ החצי פרוטה מצד ח"ש דהא כאן שייך שפיר לומר דחזי לאצטרופי שאם תשיג ידו לחצי הפרוטה השני' ויקיים העשה בשלימותה ואע"פ שכבר עבר על לא תגזול ואין הלאו נתקן ע"י השבת חצי פרוטה מ"מ מה שבידו לתקן יתקן ועי' בפ' הגוזל קמא דבעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר אחד מהם מהו מי אמרינן השתא ליכא גזילה גבי' או דילמא הא לא הדר גזילה דאיכא גבי' הדר פשט אע"פ שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן ובתוס' שם כתבו וז"ל נראה דלא בעי למפשט אלא דלא מעכב מצות השבה ומצות השבה מיהא לא קיים עכ"ל נראה כוונתם דלאו דלא תגזול ניתק לעשה שע"י שהוא משיב את הגזילה מתקן הלאו למפרע וס"ל דבכה"ג במה שהשיב חצי פרוטה תיקן הלאו למפרע שלא עבר על לאו דלא תגזול שהרי עכשיו אין הגזילה בידו מ"מ חל עליו קיום מ"ע דהשבה מאחר שלא גמרה וחסר בידו גמר המצוה וכאלו לא קיימה דמי וה"ז כמל ולא פרע דכאלו לא מל דמי ולפ"ז נראה פשוט דאפי' אם נאמר דח"ש דמצוה לאו כלום הוא מ"מ כאן חייב להשיב החצי פרוטה כדי לתקן הלאו דלא תגזול למפרע כמ"ש ונראה עוד לפמ"ש דח"ש דמצוה חייב בה מן התורה דגם אם גזל ב' פרוטות ואין בידו להשיב רק חצי פרוטה דאע"ג דבזה לא יתקן הלאו דלא תגזול כיון שעדיין נשאר גזילה בידו מ"מ חייב להשיב חצי פרוטה שבידו מצד ח"ש גם נראה לכאורה אם גזל שתי פרוטות והחזיר פרוטה ומחצה שאינו מחוייב להחזיר המותר לפמ"ש דבפחות מש"פ יש בו מחילה ולא חל עליו המצוה רק לתקן הלאו ע"י שיקיים מצות השבה וכאן כבר תיקן הלאו דגזילה שהרי לא נשאר בידו ש"פ גם קיים עשה דהשבה שהרי החזיר יותר מפרוטה וקצת ראי' לזה מדברי רבא הנ"ל דנקט הבעיא בגזל ב' אגודת ש"פ והחזיר אחת מהם ולמה לא נקט הבעיא בכה"ג בגזל ב' פרוטות והחזיר ש"פ ומחצה אע"כ כמ"ש אך לא משמע הכי מדברי הרמב"ם והפוסקים שהרמב"ם כ' (פ"ז מה גזילה ה' יא) החזיר לו כל הגזילה חוץ מפחות מש"פ כו' א"צ להוליך אחריו אלא יבוא הנגזל ויטול את שלו וכן העתיק המחבר בשו"ע (סי' שסז סעי' ג') וע"ש בסמ"ע (ס"ק ז') שכ' ע ז שעכ"פ מצות חיוב השבה יש בו בפחות מש"פ הנותר אלא שאינו מחוייב להוליך אחריו ועוד כיון דפחות מש"פ יש בו גזל ע"ש ולשיטתו אזיל שכ' במ"ש (ריש סי' שס) דבפחות משוה פרוטה יש בו איסור גזל מצד ח"ש שאסור מה"ת ולפי מ"ש למעלה אין זה ברור דבאמת מצד ח"ש אין בו חשש איסור כיון שבפחות מש"פ הוי מחילה רק דאיסור גזל יש בו משום דקפיד וצערא אית ליה וחל עליו לתקן האיסור וכיון שכבר תיקן הלאו דגזילה וקיים ג"כ מצות השבה והמותר שייך ביה מחילה י"ל דשוב אין בו חיוב השבה כלל ובאמת לשון הרמב"ם מתוקן יותר שהוא לא כתב כלשון המחבר החזיר לו כל הגזילה חוץ מפחות מש"פ כו' אלא ז"ל שם נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החו' או שמחל כו' או שמחל לו ע"ז וע"ז חוץ מפחות מש"פ בקרן כו' והוא לשון המשנ' דפ' הגוזל קמא (ק"ב א') וי"ל דדוקא התם שבאמת עדיין החומש תח"י שהוא ש"פ אלא דבחומש אינו חייב להוליך אחריו ומ"מ כיון שיבא הנגזל יתן לו את שלו כיון שמחויב ליתן לו חומש והוא שכ' וכן במחל לו ע"ז וע"ז חוץ מפחות מש"פ כיון שבאמת הגזילה עדיין תח"י ולא קיי' מצו' השב' כלל רק שמחל לו וכיון שמח' לו על תנאי שיחזיר הפחו' מש"פ אע"ג שאין עליו חיוב הולכה למדי כיון שאין בו ש"פ מ"מ כשיבא הנגזל יטול את שלו שהרי לא מחל לו הגזילה רק בתנאי זה כמ"ש אבל אם החזיר לו באמת חוץ מפחות מש"פ י"ל שאין עליו חיוב השבה כלל מטעם שכתבנו:

ל״טכה) והנה נל"עד עוד דבכה"ג אפי' נתייק' אח"כ הנשאר בידו וש"פ א"צ להחזיר לו כיון שכבר תיקן הלאו וקיים העשה דהשבה ופחות מש"פ מסתמא מחל לו זכה במה שבידו וברשותו אייקר ואע"ג דהנגזל אומר אח"כ שלא מחל לו דברים שבלב אינם דברים אחר שאמדו חז"ל דעת האדם ואמרו דבפחות מש"פ הוי מחילה ואמרינן עתה נשתנ' דעתו וכ"ש בנתייקר דאמרינן דהדר ביה משום שנתייקר ומ"ש הטור (סי' שס"ז) מחלוקת הפוסקים באם נתייקר אח"כ וש"פ שבשם ר"י כתב דא"צ להחזיר ובשם הרמ"ה כתב שצריך להחזיר שם קאי על הדין היכא שצריך להחזיר באם יבא הנגזל בגוונא שנתבאר באות הקודם⁷הפילפול בענין גזילה הוא רק לברר גוף הנושא בענין שיעורי איסור כי בזמנים הללו כל עניני גזילה במיעוטא דמיעוטא וכמו כן אונאה הנובעת מענין מכירה ולקיחה ושאר דברים הנוגעים לדיני ממונות כולם הולכים כפי חוקי המדינה כי דינא דמלכותא דינא: (נכתב מפני הצנזור) כגון שמחל לו חוץ מפחות מש"פ ולכך כיון שנתייקר ברשות בעליו נתייקר אלא שמחלקותם הוא בחיוב הולכה למדי אבל אם יבא הנגזל לכאן גם ר"י מודה שצריך להחזיר וכמ"ש הפוסקים וכן יראה קצת מל' הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' גזילה) שכתב דהגוזל פחות מש"פ אע"פ שעבר אינו בתורת השבה כו' משמע שאין בו מצות השבה כלל אף ע"פ שיבא הנגזל ליטול וא"כ בגוזל הרבה והחזיר לו חוץ מפחות מש"פ למה יגרע דהרי כבר תיקן הלאו וקיים עשה דהשבה ונראים הדברים מק"ו דאם גזל פחות מש"פ דהנגזל לא ידע מזה שהיה אפשר לומר דטעם מחילה לא מהני כאן משום דהוי כיאוש שלא מדעת אפ"ה אינו חייב להחזיר שלא חייבה התורה להחזיר אלא בדבר דמיקרי ממון ופחות מש"פ לאו ממון מיקרי וכמ"ש בס' מחנה אפרים הלכות גזילה בהגהת בן המחבר יעו"ש, א"כ כ"ש בנ"ד דבעת השבה יודע הנגזל ושייך בו מחילה דודאי אין צריך להשיב וכמ"ש ומעתה דברי הסמ"ע שכ' שצריך להחזיר אם יבא הנגזל לענ"ד אין דבריו מוכרחים לדינא:

מ׳כו) שוב ראיתי שיש להעיר מקור לדין זה מהא דפ' המוכר פירות (צד א') אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולו אמרי לי' דינא ואמרי ליה קנסא מ"ד דינא מאן דיהיב זוזי אפירי שפירא יהיב כו' ומ"ד קנסא אמרי רובע שכיח יותר מרובע לא שכיח ואיהו דעריב וכיון דעריב בידים קנסינן ליה כו' ע"ש הרי דלמ"ד קנסא ס"ל אע"ג דברובע מחיל הלוקח משום דהכי שכיח להמצא בתבואה מ"מ כיון שעירב יותר קנסוהו חכמים להחזיר אף מה שדרך לימחול ולא להקפיד עליו וא"כ כאן שבאמת גזלו יותר מפרוטה ושייך שפיר קנסא שיחזור הכל אפי' הפחות מש"פ מטעם קנסא ועי' ברא"ש שם שהכריע דגם לישנא דדינא לא פליג רק משום שיש ספק אם עירב בידים או לאו אבל אם ידוע שעירב גם הוא מודה דקנסינן ליה וא"כ ה"ה בנד"ד אם גזלו שיעור גזילה מה דלא מחיל אף אם החזיר המותר מצד קנס מחויב להחזיר הכל וכאן גרע יותר די"ל כיון דחלה הגזילה בתחילה על שתי הפרוטות גם מצות השבה חלה על כולם בשוה וכל זמן שלא החזיר כל השתי פרוטות לא קיים המצוה בשלימותה וצ"ע לדינא:

מ״אכז) ואגב דעסיקנא בדין ח"ש ראיתי לבאר מה שנסתפקתי לפי מאי דקיי"ל דחצי שיעור אסור מה"ת כר"י א"כ אם יש כאן ספק באיסור תורה וח"ש איסור באיסור ודאי איזה מהם חמיר יותר ונ"מ טובא לכמה ענינים כגון לענין חולה שיש בו סכנה או למי שאחזו בולמוס דקיי"ל מאכילין אותו הקל הקל תחי' ואם רופא מומחה אומר שרפואתו א' מב' דברים הנ"ל או ח"ש דאיסור ודאי כגון נבילה וכדומה או שיעור שלם של ספק איסור דאוריית' דלכאורה נראה דתליא במחלוקת הפוסקים אי ספיקא דאורייתא אסור מה"ת או רק דרבנן והם הרמב"ם והרשב"א וסייעתם דלשיטת הסוברים דספ"ד אסור מה"ת שניהם שוים דבשניה' אין עונש מלקו' ולא כרת ולכאו' נראה ראיה לזה מהא דאי' בפ' יוה"כ (עד א) בברייתא אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וח"ש הואיל ואינו בעונש כו' ת"ל כל חלב והנה לפי מאי דס"ד שם בש"ס דכוי ספיקא הוא א"כ קשה היאך יליף שניהם מפסוק אחד וע"כ צ"ל דשניהם שקולים ויבואו שניהם כדאי' בכ"מ בש"ס בכה"ג ועי' תוס' שם ד"ה דחזי כו' שכ' דלכך איצטריך לטעמא דחזי לאצטרופי דאל"כ הוי אמינא דעיקר קרא אתי רק לכוי וח"ש אסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן הרי משמע מדבריהם דמסברא אין ללמוד ממקרא אחד רק כיון דאיכא טעמא דחזי לאצטרופי מהני להיות שניהם שקולים משא"כ לאותם הסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת מותר ודאי דיותר טוב לאכול הספק איסור מלאכול הח"ש שאסור ודאי אבל למסקנא דמסיק דכוי בריה בפני עצמו הוא וא"כ לאו מספיקא אסרו הכתוב א"כ י"ל דאין ספק תורה דומה לח"ש דאיסור ודאי וי"ל דח"ש חמיר יותר דעכ"פ אסרו הכתוב מתורת ודאי אלא שפטרו מעונש מלקות וכרת אבל ספק תורה אף אם נא' שאסור מה"ת אינו אסור מתורת ודאי רק מתורת ספק לבד וכעין זה מצינו בסוטה כמ"ש התוס' פ"ק דחולין בסוגי' דחזקה (ח' ב') דמ"ש בסוטה דעשתה התורה ספק כודאי היינו מטעם ספק ולא מטעם ודאי וקצת ראי' לזה דח"ש חמיר יותר מספק תורה דהא ר"ש ס"ל בכל התורה כ"ש למלקות ולא נאמרו שיעורים הלל"מ אלא לענין קרבן לבד וא"כ לדידי' ודאי דח"ש חמיר מספק איסור וא"כ י"ל ג"כ דרבנן לא פליגי עלי' בהא אף דס"ל דבח"ש ליכא חיוב מלקות דלמה לנו לעשות מחלוקת חדשה ביניהם וכלל גדול בידינו למעוטי בפלוגתא עדיף ועי' במל"מ (פ"א מה' חמץ ומצה ה"א) שהביא בשם הרא"מ דבאמת סתם אכילה הנזכר בקר' משמעו כ"ש רק מאי דקיי"ל דח"ש אין בו מלקות הוא מטעם דשיעורים הללמ"מ ואפקי לקרא ממשמעותיה לענין עונש וא"כ לדידי' ודאי דחמיר יותר מספיקא דאורייתא כיון שנזכר איסורו בפי' בתורה אף שלפי ענ"ד דבריו תמוהים וסתורים מסוגי' דריש פ' יוה"כ דיליף לה לח"ש מיתורא דתיבת כל ולשיטתו לא צריך קרא לזה דהא סתם אכילה הנזכר בכתוב משמעו בכ"ש גם לא משמע הכי מסוגי' דס"פ ג"ה (ק' א') דאמר רב אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיב ביה כו' ולשיטתו קשה כיון דאבמ"ה דין בריה יש לו כמ"ש הפוסקים בכמ וא"כ ודאי דהללמ"מ דצריך כזית לא אתיא לבריה וא"כ י"ל דאבמ"ה א"צ כזית דע"ז לא נאמר' הללמ"מ ובמ"א הארכתי בזה ובדין אבמ"ה לב"נ אם צריך שיעור ואכ"מ:

מ״ב[הג"ה וע"ד חידוד אמרתי לפרש הך ברייתא דיליף ח"ש וכוי מחד קרא דהדבר תלוי בפלוגתא דבן זומא וחכמים בפ"ק דברכות וגם ר"י ורשב"ל דפליגי בח"ש אם אסור מה"ת אזלי לשיטתייהו והוא דבספ"ק דברכות (יב ב') פליגי במתני' דמזכירין יצ"מ בלילות כו' דב"ז ס"ל דמזכירין ויליף מקרא דכל ימי חייך דתיבת כל מרבה הלילות וחכמים ס"ל דאין מזכירין יצ"מ בלילות ותיבת כל מרבה לימות המשיח והנה הגאון מהור"א ז"ל מווילנא כתב בטעם מחלקות' דפליגי במשמעות תיבת כל דב"ז ס"ל דתיבת כל משמעו ל' כולו כל מקצת ממנו חייב בזכירה ולא נאמר שהיום לבד חייב רק כל היום בשלימותו בין ביום ובין בלילה ור"ל כל חלק מן היום אבל רבנן ס"ל שמשמעו לרבות כל הימים בין בעול' הזה בין לימות המשיח והנה גם כאן בתיבת כל חלב יש ג"כ אלו ב' משמעות או שנאמר שמרבה כל מיני חלב והיינו לרבות גם של כוי שהוא ברי' בפ"ע גם הוא אסור או שנאמר שמרב' כל החלב ר"ל גם המקצת ממנו והיינו לרבות ח"ש וברפ"ק דברכות פליגי ר' יוחנן וריב"ל אי חייב לסמוך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית דר"י ס"ל חייב וריב"ל ס"ל תפלות באמצע תיקנום וקאמר שם הש"ס דפליגי בסברא דריב"ל ס"ל גאולה מאורתא לא הואי ועיקר גאולה מצפרא ור"י ס"ל דגם מאורתא הואי ופסקו הפוסקים כר"י דצריך לסמוך גאולה של ערבית לתפלה ש"ע ולכאור' הוא תמוה דהא בכ"מ קיי"ל כריב"ל נגד ר"י וכמ"ש התו' בכ"מ ולמדו מהא דפ' בני העיר בפלוגתא דבהכנ"ס אם מותר לעשותו בהמ"ד אבל הטעם נ"ל דמשום דקיי"ל כבן זומא דמזכירין יצ"מ בלילות א"כ ע"כ ס"ל דגאולה מאורתא הוי ולכך ס"ל גם כאן דהלכה כר"י דס"ל הכי ואם כן ע"כ צ"ל דפי' כל משמעו כל מקצת ממנו חייב וי"ל גם בזה פליגי ר"י ורשב"ל בח"ש דמרבינן מתיבת כל דר"י ס"ל דעיקר קרא אתי לח"ש דתיבת כל משמעו גם כן כל מקצת ממנו ולכן ס"ל דח"ש אסור מדאורייתא אבל ר"ל דס"ל ח"ש הוא מדרבנן ס"ל כריב"ל דס"ל אין מזכירין יצ"מ בלילות דתיבת כל משמע כל הימים ולא מקצת ממנו ולכן ס"ל דעיקר דרשא לרבות כוי אתא דהוא בריה בפ"ע אבל ח"ש הוא רק מדרבנן וא"כ י"ל בזה דזהו כוונת הברייתא מ"ש לרבות כוי וח"ש דלכאורה קשה היכא ילפינן משם תרתי דדוחק לומר שקולים הם ויבואו שניהם דהא אין ענינם שוה וי"ל דהברייתא נקטו אליבא דתנאי דבן זומא וחכמים בהזכרת יצ"מ בלילות דפליגי במשמעות כל דלהך מ"ד דפי' כל משמע כל הימים ולכן ס"ל דגם כאן מרבה כל מיני בהמות גם של כוי אבל למ"ד מזכירין יצ"מ בלילות ולדידיה משמעות פירושו כל מקצת ממנו ס"ל גם כאן לרבות ח"ש (והוא"ו של וחצי שיעור הוא וא"ו המחלקת כלומר כוי או חצי שיעור לכל מר כדאית ליה) ובזה א"ש גם כן הך סוגיא דר"פ יוה"כ (עד ב') דמסיק התם דהך בריי' דמרבה כוי ס"ל דבריה בפ"ע הוא דלכאורה קשה דהא אנן קיי"ל דכוי ספק חיה ספק בהמה הוא ועי' תו' שם ד"ה כוי ברי' כו' דמ"ש כאן בריה בפני עצמו הוא אינו דומה להא דאיתא בפ' או"ב (פ' א') דבריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בה חכמים כו' ולפמ"ש אתי שפיר דכאן מסיק הש"ס אליבא דר"ל דס"ל דעיקר קרא אתי רק לכוי כיון דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה וצ"ל אליביה דבריה בפ"ע הוא ולא מטעם ספיקא הוא אבל אנן ס"ל דהלכה כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה וס"ל ג"כ דמזכירים יצ"מ בלילות ולדידיה עיקר קרא אתי לח"ש אבל כוי ספיקא הוא וא"ש הכל ודוק כי נכון הוא:]

מ״גכח) עוד יש להסתפק לענ"ד בח"ש של איסור תורה מספק ושיעור שלם של איסור דרבנן הי מנייהו חמיר יותר לענין להאכילו לחולה שיש בו סכנה דלכאו' נרא' דלפי מאי דקיי"ל ח"ש אסור מן התורה וספיקא דאורייתא אסור מה"ת א"כ יש בו איסור תורה דודאי אין לחלק בח"ש בין איסור לאיסור כיון דשניהם הם מן התורה ולמ"ד שהוא רק מדרבנן כשיטת הרמב"ם וסייעתו ודאי דיותר טוב להאכילו ח"ש של ספק איסור משיעור שלם של ודאי איסור דרבנן אכן אם היה הספק במקום חזקה כגון ב' חתיכות אחד של חלב וא' של שומן ושניהם הם ח"ש דבכה"ג גם להרמב"ם ספק זה אסור מה"ת כדמוכח מהא דחייבה התורה א"ת כמ"ש הפוסקים בזה (ובחיבורי בית יצחק הארכתי בזה יעו"ש) וא"כ ודאי דגם להרמב"ם מוטב שיאכל ודאי איסור דרבנן בשיעור שלם:

מ״דכט) עוד היה נלע"ד להביא ראיה למ"ש דח"ש דמצוה חייב מה"ת מהא דאיתא בפ' יש בכור (מח ב') בפלוגתא דר"מ ור"י במתניתין שם דקאמר דהכא כ"ע מודו דאחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש פליגי דר"מ סבר חמש ולא חצי חמש ור"י סבר חמש ואפי' חצי חמש ועיין רש"י שם שכתב דר"מ ס"ל כיון דלא אשתאר ירושה אלא ב' סלעים ופלגא לכך לא שקיל מידי ועי' תו' שם ד"ה דר"מ שכתבו דלא דמי לחמשה בקר דדרשינן ואפי' חמשה חצאי בקר דתשלומין נינהו ויש לו לשלם מה שהוא חייב אבל הכא מצוה דחמש סלעים רמא רחמנא עלי' ולא מקיימא בפחות מחמש כו' הרי מוכח דח"ש דמצוה אין בו חיוב לר"מ דאל"כ למה גרע מהא דחמשה חצאי בקר אבל לר"י דס"ל ואפי' חצי חמש משמע דס"ל דח"ש דמצוה חייב בה מן התורה וידוע דהלכה כר"י נגד ר"מ אבל לפ"ז למסקנא דהתם דמסיק דכ"ע ס"ל חמש ולא חצאי חמש והכא בדרב אסי ור"פ קמפלגי א"כ יהיה מוכרח לדינא שאין חיוב בח"ש דמצוה אבל אחר העיון נראה לפמ"ש התו' שם בסוף דבריהם דאע"ג שיכול לשלם לעשרה כהנים בזא"ז לא דמי להכא דלא משתעבד אלא בחצי חמש יעו"ש אם כן א"ש דהא עיקר טעמא דח"ש הוא משום דחזי לאצטרופי וכיון דאין עליהם חיוב רק בחצי חמש דחלק ירושה אם כן לא חזי לאצטרופי ולכך פטורים והא ודאי דאם האב חי עדיין ואין לו לשלם לכהן כל החמש סלעים נראה ודאי דחייב ליתן לו כל מה שיש בידו מצד ח"ש דחזי לאצטרופי ולכאורה יש ראיה לזה מעירוכין דקיי"ל דמסדרין ונידון בהשג יד וכשאין לו שיעור ערכו מחויב ליתן מה שיש בידו והוא מקרא מפורש בתורה אך אין להוכיח זה מעירוכין דש"ה דדין בע"ח יש לו ולא גרע שיעבוד הקדש משיעבוד הדיוט שצריך לשלם מה שיש לו עכ"פ וראיה לזה דאל"כ קשה לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה ואם כן מסתמא גם במצוה ס"ל דאין חיוב מן התורה בח"ש וא"כ יקשה עליו מעירוכין דמקרא מפורש שנידון בהשג יד אע"כ כמ"ש אבל בפדיון בכור שניתן לכהן והוי ממון שאין לו תובעים לא שייך בו שיעבוד ואם ח"ש דמצוה לאו מילתא היא לא היה חייב בה מדין תורה ואם כן יש להביא ראיה לנד"ד מסוגית הש"ס דפ' יש בכור הנ"ל לפי מאי דס"ד דפליגי בחמש ולא חצי חמש א"כ קשה על המתני' אמאי נקט פלוגתא דר"מ ור"י במת האב והבנים קיימים ולא נקט פלוגתייהו בהאב קיים ולית ליה רק חצי חמש אע"כ דבכה"ג גם ר"מ מודה דחייב מצד ח"ש דמצוה שחייב בה רק במת האב פליגי משום דלא משתעבד אלא בחצי חמש וכמ"ש דזה נקרא לא חזי לאיצטרופי וא"כ יש מכאן ראיה נכונה דח"ש דמצוה יש בה חיוב תורה וגם י"ל דלר"ל דס"ל דאסור עכ"פ מודה שיש בו איסור דרבנן כמו כן אליבי' יש ג"כ חיוב דרבנן בח"ש דמצוה:

מ״הל) ויש לי מקום עיון בהך עניינא דכוי במה שראיתי בדברי האחרונים ובדין ח"ש דברים בלתי נכונים לענ"ד, והוא שראיתי בפרמ"ג בפתיחה לה' תערובות פ"ב שחקר שם בענין ח"ש ע"י תערובות אם יש בו איסור תורה והמציא ענין אחד כגון בכוי בתייש הבא על הצבייה וילדה דא"נ חוששין לזרע האב אפ"ה כל קורט שבו מחלב משהו ממנו של חיה ומשהו של בהמה ולכאורה יש לתמוה בדבריו שסותר לסוגיא דר"פ יוה"כ (עד ב') בהא דמייתא ברייתא כוי וחצי שיעור מנין לרבות ת"ל כל חלב וקאמר התם דקרא אסמכתא בעלמא אליבא דר"ל ה"נ מסתברא דאי ס"ד דאורייתא כוי ספיקא הוא איצטריך קרא לאתויי ספיקא ועי' תו' שם משום דקמי שמיא גליא יעו"ש ומאי קשיא הא שפיר יש לומר דברייתא מיירי בכוי הבא מתייש הבא על הצביה וס"ל דחוששין לזרע האב כחנניא דפ' או"ב וא"כ הרי חציו חיה וחציו בהמה ואם כן על זית חלב שבו יש בו רק חצי זית חלב והוי חצי שיעור ושפיר קאמר לרבות כוי וח"ש ר"ל דגם כוי הוא מטעם ח"ש אפי' כזית שלם שבו והוה א"ש גם כן הא דלמד מקרא כוי וח"ש דקשה האיך ילפינן מניה תרתי ולפמ"ש הכל אחד מטעם ח"ש אע"כ דלאו מילתא הוא דכוי שהוא ספק אין בו משום ח"ש רק דהספק הוא אם כולו אסור או מותר הן אמת שראיתי בכרו"פ (סי' ק"י) בבית הספק שפי' באמת דברי הש"ס הנ"ל מ"ש לרבות כוי הוא מצד ח"ש דאל"כ מה שייכות יש לכוי עם ח"ש לרבות מקרא אחד ע"ש ולענ"ד דבריו תמוהים דמדברי הש"ס הנ"ל לא משמע כדבריו עוד יש סתירה לדבריהם מהא דפ' הזרוע והלחיים (קלב א') דאמר שם רב הונא מאי חייב דקתני חייב בחצי מתנות וקאמר התם מתיב ר' זירא כוי כו' וחייב בזרוע כו' ואם איתא חייב בחצי מתנות מבעי' לי' ומתרץ שם איידי דתני חלבו ודמו דלא נתני חצי חצי מש"ה לא תני חצי כו' ופרש"י דלא אפשר לומר בחלבו ודמי חציו אסור וחציו מותר כו' ע"ש ולפי דברי הגאונים הנ"ל שפיר יכול למתני בחלב ודם חצי איסור וחצי מותר והיינו באם יש רק זית של חלבו או של דמו שאין בו איסור רק חציו ונ"מ לענין ביטול בקדירה שא"צ ששים אלא נגד חציו ואין להביא ראי' לדבריהם מהא דאיתא התם דפליגי ר"א ורבנן בכוי הבא מצבי שבא על התיישה לענין מתנות ומספקא להו אי חוששין לזרע האב ופליגי בשה ואפי' מקצת שה דרבנן דמחייבי ס"ל שה ואפי' מקצת שה וקאמר שם דחייב בחצי מתנות הרי שאם נאמר דחוששין לזרע האב נחשב חציה בהמה וחציה חיה וכן משמע לכאורה מדברי התוס' בפ' או"ב (עט ב') ד"ה בין לרבנן כו' שהקשו שם מהא דבפ"ק דביצה בנתערבו דם חיה בדם בהמה כו' וכתבו שם שאינו נחשב כאלו כולו דם צבי רק חציו יעו"ש:

מ״ולא) ובאמת נלע"ד דא"א לומר דנחשב חציו חיה וחצי' בהמ' שוה בשוה דמי הוא הנביא שידע ששתי הכחות גוברים בו בשוה אולי כח האב גובר יותר או כח האם גובר יותר וכעין זה כתב הט"ז ביו"ד (סי' יד ס"ק ז') בדין אבר שיצא לחוץ ע"ש וא"כ בכוי יש בו ספק גמור דאורייתא דידוע דמין במינו בטל ברוב מן התורה וא"כ יש כאן ספק אם כח החיה גובר בו יותר ורוב החלב ממנו ובטל חלב הבהמה ברוב או שחלב הבא מכח הבהמה הוא יותר ושפיר קאמר הש"ס דכוי ספיקא הוא וקאמר אצטריך קרא למעוטי ספיקא אפי' אם נאמר דחוששין לזרע האב וא"ש ג"כ דברי התוס' דפ' שא"ב שדימו זה לשחט חיה ובהמה ונתערבו דמם שאין כל הדם נחשב לדם חיה ומ"ש התוס' דנחשב חציו לדם חיה כו' הוא לאו דווקא דשם מיירי בתייש הבא על הצביה דלענין כסוי לא אמרינן דבטל ברוב אלא כל שיש בו מראית דם חייב לכסות כדאיתא בפ' כסוי הדם (פז א') נתערב בדם בהמה כו' רואים אותו כאלו הוא מים כו' ויתבאר עוד לפנינו בס"ד ומה שתירצו שם דלא דמי להא דשחט חיה ובהמה כו' דפ"ק דביצה כוונתם דשם א"א לכסות בקדירה אחת כל הדם וחוששים אנו שלא נתערב יפה יפה ושמא לא יכסה דם החיה ויחלל יום טוב בחנם מה שאין כן בכוי דתערובתו הוא בטבע וכל משהו דם שבו יש בו כח החיה ג"כ לכן חייב לכסותו ולכך גם לענין חלבו ודמו לענין איסור אכילה אמרינן שפיר דלא שייך לומר חציו אסור דהא לא ידעינן איזה כח גבר בו יותר לכן צריך ודאי ששים נגד כולו משא"כ לענין מתנות אף דאפשר לומר דכח החי' גובר בו יותר וא"צ ליתן המחצה לכהן עכ"פ כיון שיש בו מקצת צד בהמה וגם ביטול ברוב לא שייך בי' כיון שהוא מגיע לכהן וכו' אם נתערב קב חטים של חבירו בעשרה קבין שלו יאכל הלה וחדי כדאי' בספ"ה דביצה (ל"ח ב') מי מדמית איסורא לממונא איסורא בטל ממונא לא בטיל וכיון שאין אנו יודעין כמה מגיע לכהן לא שייך לומר המע"ה כיון שיש בו ודאי חיוב לכהן וא"י כמה וכמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' צ"ח) בדין כחל דמשערינן במאי דנפיק מיני' צריך לשער בכולי' אף דהוי ספיקא דרבנן משום כיון דעכ"פ יש בו חלב רק דלא ידעינן כמה לשער וכל אחד יהי' ניתן שיעורו בידו ע"ש וכן כאן בדין מתנות כיון שגם לבעה"ב יש בו חלק וא"י ג"כ כמה לשער השוו חכמים מדותיהם לחייב מחצה לכהן ודבר זה נכון מאוד בסברה למבין ועיי' תוס' שם בפ' כ"ה ד"ה רואין שכתבו בפירוש שאם נתערב דם חיה בדם בהמה דרואים אותו כאלו הוא מים כל שהי' בו מראית דם גמור ולא דיהה לא שייך בו ביטול ברוב כלל אפי' אם היינו אומרים מין במינו בטל ע"ש מ"ש בשם ה' שמואל מווארדין ודוק שם היטב:

מ״ז[הג"ה וע"ד חידוד יש לפרש הסוגי' דר"פ יוה"כ שהבאתי למעלה בדין ח"ש במאי דקאמר בברייתא כוי וח"ש מנין ת"ל כל חלב כו' והוא דבפ' כל המנחות (נח א') ת"ר שאור בל תקטירו כו' מקצתו מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל כו' ופליגי שם אביי ורבא דאביי ס"ל מקצתו היינו חצי זית כו' משום דס"ל יש קומץ בפחות משני זיתים ויש הקטרה בפחות מכזית ורבא פליג התם וס"ל מקצתו היינו חצי קומץ משום דס"ל אין קומץ פחות מב' זיתים ואין הקטרה פחות מכזית וסוגי' זו אי' ג"כ ר"פ א"ע (מג ב') וקאמר שם דאתי' כר"א דדריש כל יעו"ש וא"כ לר"א דרשינן תרתי מתי' כל מרבינן מקצתו ומתי' כי כל מרבינן עירובו וא"כ בחלב דכתיב ג"כ כי כל אוכל חלב וגו' לר"א דרשינן הנך ב' דרשות וכאן וודאי דגם רבא מודה דמקצתו היינו חצי זית דלא דמי' להקטרה דש"ה משום דאין קומץ פחות מב' זיתים וא"כ י"ל דהך ברייתא שמביא בפ' יוה"כ אתי' כר"א ודריש ג"כ ב' דרשות דח"ש היינו מתי' כל דהוא מקצתו ומתי' כי כל דרשינן כוי והוא עירובו דהוא מעורב חלב חי' ובהמה ביחד ועי' תוס' במנחות שם שכתבו דגם רבנן דלא דרשי כל כי כל דרשי וא"כ לדבריהם דרשו כאן כי כל אוכל חלב לרבות ח"ש דהיינו מקצתו ובזה יש לתרץ קושיית התוס' בפ' א"ע (מד א') ד"ה כמאן כר"א כו' שהקשו הא גם ר' יוחנן דריש כל לח"ש ע"ש ולדברינו א"ש דר"י דיליף לח"ש היינו לרבנן דאע"ג דלא דרשי כל כי כל דרשי ומוקמינן לי' למקצתו דהיינו ח"ש רק לעירובו לא ילפי והא דאמרינן לר"א דדריש שניהם מקרא ואעפ"כ אין חיוב מלקות בח"ש משום דשיעורין הללמ"מ וכך הלכה דבשום איסור אין חיוב על ח"ש שבו אבל בעירובו שיש בכלל שיעור שלם האיסור עם ההיתר אז יש בו חיוב מלקות והא דדריש ר"א גבי שאור בל תקטירו מקצתו מנין כו' היינו ג"כ לאיסור בלבד ואע"ג דבכל האיסורים קיי"ל ח"ש אסור מה"ת וא"כ ל"צ קרא בשאור י"ל כיון דר"א אזיל לשיטתו דס"ל במס' זבחים (קה ב') דהמעלה כזית קומץ ולבונה בחוץ חייב כרת משום דלא חזי בפנים דקיי"ל אם חסר כ"ש פסול וא"כ הוי אמינא דגם איסור לאו לית בי' דכל שאינו בעונש אינו באזהרה לכן אצטריך קרא להכי וא"כ קשה מאי דקאמר בש"ס אצטריך קרא לאתויי ספיקא ולכן נ"ל דכוונת הש"ס הוא לדחות הראי' שהביא ר"י מהך ברייתא להקשות על ר"ל דדריש מקרא לח"ש וע"ז קאמר דקרא אסמכתא בעלמא וקאמר ה"נ מסתברא ר"ל דגם לר"י יקשה והוא דבריש פ' א"ע קאמר שם ר"י כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור כו' וזעירא אמר אף שאור כו' וקאמר שם כמאן כר"א כו' וא"כ צ"ל דר"י לא ס"ל כר"א ולדידי' וודאי אין סברה לומר דהך ברייתא דכל חלב אתי' כר"א דלא כהלכתא וא"כ ע"כ אתי' כרבנן דלא דרשי כל וא"כ לא ילפינן מיני' רק לח"ש ולא לעירובו כמו בחמץ בפסח וא"כ הא דיליף לכוי צ"ל דלאו מטעם עירובו ולחייב מלקות קאמר רק לאיסור בעלמא ומטעם ספק ולכן הקשה שפיר דע"כ צ"ל דאסמכתא בעלמא הוא וא"כ גם לר"ל י"ל דגם ח"ש נקט רק לאסמכתא בעלמא וח"ש מותר מן התורה ודוק:]

מ״חלב) ושם בפ' הזרוע (קל"ב א') כי אתא רבין אר"י כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור מה ת"ל אם שור לרבות כו' אם שה לרבות את הכוי הרי משמע דכיון דמרבינן מקרא יתירא אמרינן דחייב בכולו והיינו כיון דמרבינן לי' בקרא דואם שה מדמינן ליה לשה גמור בכל מילי וחייב בכל המתנות מדאורייתא ועי' בט"ז יו"ד (סי' ס"א ס"ק כ') שכ' ג"כ דלמאן דיליף מקרא ס"ל דחייב בכל המתנות דאל"כ קרא למה לי ע"ש וא"כ בהך ברייתא דר"פ יוה"כ שלמד מקרא דכל חלב לרבות כוי י"ל ג"כ שמרבה דכל חלבו אסור דלחציו ל"צ קרא וא"כ קשה מאי פריך הש"ס הא אצטריך קרא לרבוי ספיקא כגון שאם אכל כזית מצומצם מחלב כוי דבלא קרא לא הי' חייב כיון שיש בו מקצת חלב חיה אף דרובא חלב בהמה מ"מ אין בו שיעור ואתא קרא לחייב בכולו אך זה י"ל דמשמעות הברייתא הוא דאתי לאשמועינן דין איסור לבד אבל לא בעונש דומי' דח"ש דמרבה קרא שאינו אלא לאיסורא בעלמא ועל זה פריך שפיר אצטריך קרא למעוטי ספיקא כיון דלא ידעינן איזה כח מרובה בו כח האב או כח האם ודאי דמסברה לי' שאסור עכ"פ מצד ח"ש כיון דגם ח"ש מרבינן לי' מהאי קרא וא"כ ע"כ צ"ל דהברייתא נקטה לכוי מהך קרא לאסמכתא בעלמא ולכך ס"ל לר"ל דגם ח"ש דיליף מיני' הוא ג"כ דרך אסמכתא וח"ש הוא רק דרבנן וא"כ יש ליישב דברי הכרו"פ שהבאתי למעלה ודוק והא וודאי אין סברה לומר דכל שיש בו חלב בהמה יותר גם מקצת חלב חיה שבו שבטל ברובו נחשב כמו חלב בהמה להשלים השיעור דלענין זה לא אמרינן דבטל וכמאן דאיתא דמי ועיי' תוס' פ' הקומץ רבה (כב א') ד"ה והן בילעות כו' דמאי דבטל בחבירו אינו נחשב בזה ריבה שמנו דכמאן דליתי' דמי ע"ש ועי' באשרי פ' ג"ה בדין איסור הבטל ברוב היתר באריכות דאע"ג דאיסור בטל ברוב היתר מ"מ כמאן דאיתי' דמי לענין דאמרינן חוזר וניער אם נתרבה שם עוד איסור וא"כ גם בנידון זה כמאן דאיתי' דמי לענין שאינו משלים השיעור לחיוב ומ"מ עדיין קשה לפי מאי דאיתא בר"פ א"ע (מג ב') לר"א דדריש כל דיליף שם בשאור בל תקטירו דעל עירובו חייבים עליו והיינו מלקות כדאיתא התם על עירובו בלאו הרי כיון דבכל התערובות יש שיעור אכילה אף שאין באיסור לבד כדי שיעור יש בו חיוב מלקות מדרשא דקרא שמרבה עירובו שיהי' דינו כמו בעין וא"כ גם גבי כוי נימא הכי ולכן נ"ל ליישב הדברים לפי מאי דמסיק בפ' או"ב שהבאתי למעלה דבין ר"א ובין רבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא א"כ פריך הש"ס שפיר אצטריך קרא כו' וכפי' התוס' דקושיות הש"ס הוא משום דקמי' שמיא גליא (ולא כפרש"י בפ"ק דחולין כ"ב ב' בסוגי' דתחילת הציהוב שפי' דבלא"ה יהי' אסור מספק ודוק) וא"כ ממנ"פ במאי מיירי אי בכוי שבא מתייש וצביה א"כ אם נאמר דאין חוששין לזרע האב כולו של חיה הוא ואין סברה לאסור חלבו וא"כ נידון מהאי קרא דאין חוששין לזרע האב ואי מיירי בצבי הבא על התיישה א"כ אם אין חוששין לזרע האב כולו של בהמה וקרא למה לי וא"כ נידוק מינה דחוששין לזרע האב ופריך שפיר גם אין סברה לומר דלכך אתי קרא לומר דאפי' אם נאמר דאין חוששין לזרע האב וכולו בהמה הוא ג"כ אינו בעונש משום שאינו ראוי לקרבן כדאיתא במס' בכורות (יז א') דאפי' בשה הבא מעז וכבשה פסול לקרבן משום דבעינן מיוחד מששת ימי בראשית דז"א דכבר מרבינן לעונש בבהמה אפי' במה שאינו ראוי להקרבה כדאיתא בפ' א"ע שם דיליף בברייתא גם חלב בעלי מומין ע"ש:

מ״טלג) עוד יש לי מקום עיון בהך סוגי' דכוי וח"ש בהא דפ"ק דביצה (ז' ב') בנתערב דם חיה ובהמה שאין מכסין את דמו ביו"ט ואיתא התם ל"ש אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת אבל אם יכול לכסותו בדקירה אחת חייב לכסותו ולענ"ד הוא תמוה דהא ע"כ צ"ל דמיירי שיש בו כ"כ דם חיה שאם הי' דם בהמה מים הי' בו מראית דם דאל"כ גם בחול הי' פטור ולפי מאי דקיי"ל דבלח בלח יש בילה א"כ בכל טיפה שבו יש בו מקצת דם חיה וא"כ לפי מאי דקיי"ל כר' יהודה בפ' כ"ה (פ"ה א') דס"ל דמו ואפי' מקצת דמו וכמ"ש הרא"ש שם וכ"פ בשו"ע יו"ד (סי' כח סעי' ט"ו) א"כ קשה הא אפי' אינו יכול לכסותו בדקירה אחת אמאי פטור מלכסותו ביו"ט יכסה עכ"פ מקצת דמו בדקירה אחת ובזה יקיים מצות כסוי שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה הט"ז באו"ח (סי' תצ"ח) והעלה שם באמת לדינא דכל מה שיכול לכסות בדקירה אחת חייב לכסות והשיג שם על הרש"ל יעו"ש ולענ"ד מדברי הש"ס לא משמע הכי דלא הוה לי' למימר ל"ש אלא שא"י לכסותו בדקירה אחת כו' והכי הוי לי' למימר ל"ש שאינו חייב לכסות היינו כל הדם אבל מקצתו חייב ומשמע מלשון הש"ס דאם א"י לכסות בדקירה אחת פטור לגמרי וכן מוכח מדברי התוס' שם שהקשו למה פטרו מכיסוי והיאך יש כח ביד חכמים לעקור ד"ת ע"ש ולפי דברי הט"ז לא מקשי מידי דשפיר קיים כבר מצות כיסוי מדין תורה במה שכיסה מקצת דמו ואין לומר דקושיית התוס' הוא אליבא דת"ק דפליג על ר"י וס"ל דצריך לכסות כל דמו דמנין להו להקשות דשפיר י"ל דברייתא אתי' אליבא דר"י והש"ס דקאמר ל"ש כו' אתיא ג"כ כר"י דהלכתא כוותי' ומחלק בין דקירה אחת או לא אלא ודאי דלישנא דבריית' משמע דפטור לגמרי וגם אין לומר דהש"ס דמחלק בכך הוא אליבא דת"ק דפליג על ר"י דא"כ הי' להם להפוסקים לחלק בכך ולא להעתיק לשון הש"ס ממש ועי' מ"א שם שהסכים ג"כ לדינא עם הרש"ל:

נ׳לד) ואפשר הי' לי לומר ולתרץ לפי מאי דפריך בש"ס שם על מאי דמחלק ר"י בר יאסינאה בין דקירה אחת כו' דפריך פשיטא ומשני מ"ד לגזור דקירה אחת אטו שתי דקירות קמ"ל הרי שיש כאן סברה לגזור וא"כ אע"ג דמסיק דביכול לכסותו בדקירה אחת לא גזרינן אטו א"י לכסות כי אם בשתי דקירות מ"מ באם באמת אינו יכול לכסות בדקירה שפיר גזרינן אטו שמא יבוא לכסות כל הדם כמו שהוא רגיל בחול ויחלל יו"ט שלא לצורך בשביל דם הבהמה וסברת הפוסקים הוא מדהביא שם ברייתא דתני ר' זירא לחלק בין יכול לכסות בדקירה אחת כו' בסתם ולא ביאר הש"ס דאתיא כרבנן דפליגי על ר"י ומה גם דקיי"ל להלכה כר"י מסתמא ס"ל להש"ס דגם לר"י דינא הכי ומטעמא דכתיבנא עוד צ"ע שם דמשמע מן הש"ס דבכולו חיה אף אם צריך לכסות הדם בשתי דקירות מותר ג"כ וכן משמע מדברי הפוסקים ועי' ט"ז שם באריכות ולפי מאי דקי"ל לדינא דא"צ לכסות כל הדם קשה למה מותר לכסות בשתי דקירות ולכאורה זה דומה להא דפר"א דמילה המל כל זמן שלא פירש חוזר בין על ציצין המעכבים את המילה בין על שאין מעכבים פירש על ציצין המעכבים חוזר על שאין מעכבים אינו חוזר וכאן שהוצרך לב' דקירות הוי כמו פירש וצ"ל דלפי מ"ש בנתערב דם בהמה וחיה אפי' בדקירה אחת גזרינן אטו ב' דקירות א"כ גם בדם חיה לבד נימא הכי אם נאסור בשתי דקירות יהי' אסור גם בדקירה אחת משום הך גזירה וא"כ יתבטל מצות כיסוי לגמרי ביו"ט ולכך לא רצו לאסור בכה"ג איסור טרחא כיון שאינו אסור כי אם מדרבנן כדאי' שם משא"כ בנתערב דם בהמה וחיה כיון שדבר זה אינו מצוי כ"כ לשחוט שניהם במ"א שיתערבו דמם העמידו גזירתם ולא שייך לומר שיתבטל מצות כיסוי והעמידו דבריהם במקום שוא"ת כמ"ש התוס' שם אך לפ"ז מאי דפריך בפ' או"ב שם בתייש הבא על הצביה בין לר"א בין לרבנן לשחוט ולכסי ופי' התוס' שם דהיינו משום דאמרינן פ"ק דביצה בנתערבו כו' אם יכול לכסותו בדקירה אחת דחייב לכסות וכיון שכל משהו שבו יש בו דם חיה ולכך חייב יעו"ש צ"ל ג"כ דמיירי ביכול לכסות בדקירה אחת דאל"כ הא ודאי דכוי בתייש הבא כו' וודאי דלא שכיחא יותר משחט חיה ובהמה ונתערבה כו' ואם כן מה מקשה הש"ס לישני דמיירי באינו יכול לכסות בדקירה אחת ולכך גזרינן שלא יכסה כלל וכמ"ש אם לא שנאמר כיון שלא שחט רק אחד לא שכיח כ"כ דם הרבה שיצטרך לזה ב' דקירות ולכן לא גזרו במידי דלא שכיחא אבל הוא דחוק דמנ"ל להש"ס להקשות דילמא באמת ס"ל למתני' דגם בכה"ג גזרינן ועוד דבנתערב דם חיה ועוף ובהמה ודאי דבכ"ע אין מכסין מדלא חילקו הפוסקים בין עוף קטן ובהמה קטנה או לא:

נ״אלה) ולולי דברי האחרונים הנ"ל הייתי אומר דרך אחרת בזה והוא דמאי דקאמר בפ"ק דביצה בדם בהמה וחיה שנתערבו זה בזה דאין מכסין את דמו אתיא כמ"ד צריך לכסות כל דמו וא"כ א"ש דבאם אינו יכול לכסות כל דמו בדקירה אחת דאין מכסים את דמו כיון שלא יקיים בזה מצות כיסוי והא דפריך בפ' או"ב בין לרבנן בין לר"א לשחוט ולכסי כו' היינו דפריך אליבא דכ"ע דלר"י עכ"פ מה שיכול יכסה מקצתו בדקירה אחת כיון דא"צ לכסות כל הדם ולת"ק הי' לו לחלק בין יכול לכסות בדקירה אחת או לא ופריך שפיר מסתם מתני' דר"פ כיסוי הדם דמסתמא אתיא ככ"ע וכ"ש לפמ"ש הרא"ש בפ' כ"ה דר"י דמתני' בא לפרש דברי ת"ק דכל אימתי דר"י במתני' אתי לפרש משא"כ בפ"ק דביצה דשם מביא ברייתא דתני ר' זירא וברייתא יכול לסבור שפיר שצריך לכסות כל הדם שכ"כ הרא"ש דבברייתא דס"פ כ"ה שם פליג ר"י על ת"ק דברייתא דת"ק ס"ל שצריך לכסות כל הדם וא"כ יש ליישב דברי הט"ז לדינא לדידן דקיי"ל כר"י דא"צ לכסות כל הדם דחייב לכסות באמת בדקירה אחת[*] ויכול להיות שגם המחבר ס"ל כן להלכה והא דנקט ל"ש אלא שאין יכול לכסות כו' ולא נקט סתמ' דלעול' חייב לכסות בדקירה אחת לישנא דש"ס נקטו ובש"ס א"ש דאתיא אליבא דמ"ד צריך לכסות כל דמו וכמ"ש ואם כן גם בשחט חיה אחת לחוד גם כן אם יש דם הרבה אסור לכסות בב' דקירות ויכסה מקצת דמו לבד והא דנקטו הפוסקים הך דינא בשחט חיה ובהמה היינו משום דנקטו לישנא דש"ס וכמ"ש וגם דבהוה דברו דמסתמא בשחט חיה אחת שכיח שיכסה דמו בדקירה אחת ובהרבה חיות כיון שיכול לשחוט כל א' במ"א ג"כ מותר לכסות בכמה דקירות ולפ"ז הי' נראה מכאן סתירה למ"ש בדין ח"ש דמצו' דא"נ דחייב בה מה"ת א"כ למה תני בבריי' בנתער' דם חיה ובהמה שאין מכסים דאפי' נימא דס"ל כמ"ד צריך לכסות כל דמו מ"מ מצד ח"ש יתחייב לכסות והוא חזי לאצטרופי אם יהי' עדיין רישומו קיים בלילה ויגמור הכיסוי אך גם זה י"ל דח"ש דמצוה לא שייך בה חיוב כי אם במקום שיש חיוב בכולה מצד עיקר הדין משא"כ בנתערבו כיון דחכמים עקרו כאן מצות כיסוי אף שמה"ת חייב לכסות כל דמו משום דטרח בשביל בהמה לכך לא שייך ג"כ לחייב בח"ש:

נ״ב[הג"ה והא לא קשי' דא"כ לדידן דס"ל דא"צ לכסות כל הדם א"כ למה סתמו הפוסקים וכ' דכוי אין מכסין דמו ביו"ט דהא עכ"פ בדקירה א' יכול לכסות דז"א דבאמת בתייש הבא על הצבי' קיי"ל דמכסין דמו רק בצבי הבא על התיישה אין מכסין משום ספיקא דילמא אין חוששין לזרע האב וכמ"ש הט"ז והש"ך ביו"ד סי' כ"ח בשם הרש"ל ע"ש:]

נ״גולפי מ"ש דבכוי הבא מבהמה וחיה א"י מי גובר יותר אם כח האב או כח האם ודלא כהפרמ"ג כמש"ל צ"ל דמאי דמקשה הש"ס פ' או"ב בתויש הבא על הצביה בין לר"א בין לרבנן לשחוט ולכסי כו' דעכ"פ ידע הש"ס דאפי' אם נאמר דכח האב גובר יותר והוה רוב מבהמה מ"מ אינו מרובה כ"כ שיהי' מיעוט דם שבו שמצד האם בטל בו עד שלא יהי' בו מראית דם אי אמרינן רואים דאל"כ קשה מאי פריך הא לרבנן בכה"ג פטור מלכסות גם ל"ק מהא דס"פ א"ט (נח א') גבי פלוגתא דזה וזה גורם בנטרפה ולבסוף עיברה דשם לא שייך כלל הך דינא דביטול ברוב דבלא"ה כתבו התוס' שם ד"ה והלכתא שבטריפה לא שייך לומר עובר ירך אמו הוא משום דיש לו חיות בפ"ע ועיקר טריפות תלי במה שאינה יכולה לחיות ושם מטעם גורם אתינן עלה וכן הא. דנרבעו ולבסוף עברו שם בפלוגתא דר"א ורבנן שם ג"כ בגורם תליא ולא מצד שיש בולד חלק אב ואם דמצד זה הי' ראוי להיות מותר כיון שהוא עצמו לא נרבע והוה דומי' דטריפה משא"כ לענין מתנות וכיסוי או חלב דשם אינו תלוי באותו הבהמה עצמה רק באותו המין שנקרא חיה או בהמה וכיון שיש בולד כח האב או כח האם שפיר מיקרי מינו מקצת בהמה ובלא"ה צריכים אנו לחילוק זה אפי' אם נאמר דבכוי מחצה מצד אביו ומחצה מצד אמו:

נ״דלו) ולפי מ"ש דבכוי הבא מבהמה וחיה שייך בו ביטול ברוב אלא שיש ספק אם כח האב מרובה או כח האם מרוב' לפ"ז צ"ע בכוי הבא מתייש הבא על הצביה היה נראה לכאורה שיש להתיר חלבו מטעם ס"ס דהא אנן קיי"ל שיש ספק אי חוששין לזרע האב עיי' ביו"ד (סי' נז) וא"כ יש ספק שמא אין חוששין לזרע האב ואת"ל דחוששין שמא כח האם גובר בו ובטל ברוב ואף דאנן קיי"ל ספק אחד בגופו ספק שני בתערובות לא מהני מ"מ כאן שבאו ב' הספיקות ביחד הי' לנו לומר בפשיטות שמותר ועדיף מספק ראשון בגופו ספק שני בתערובות שלא נודע ספק ראשון עד אחר שנתערב שמתיר בזה הש"ך ביו"ד (בכללי ס"ס אות ג') וכאן דא"א לבוא כי אם שתי הספיקות יחד הי' לנו להתיר בפשיטות ולפ"ז קשה יותר דא"כ גם בהיפוך בצבי הבא על התיישה הי' לנו לומר דחלבו אסור מתורת ודאי וחייבים עליו דהא יש כאן ס"ס לאיסורא ספק שמא אין חוששין לזרע האב וא"כ הוי כולי' בהמה ואת"ל חוששין לזרע האב ספק שמא כח האם גובר ביות' ובטל ברובא ואין לומר דכאן לא הוי ס"ס דהוה משם אחד דהכל ס"א אם נקרא בשם חלב בהמה או לאו דמה לי אם כולו חלב בהמה או רובו וכן להיפוך דזה אינו לפי מ"ש הפוסקים דכל שספק אחד מתיר יותר מחבירו שפיר הוה ס"ס דהא כאן אין ב' הספיקות שווים דספק זה דשמא כולו בהמה נ"מ דפטור מכיסוי משא"כ ברובו בהמה דחייב כמ"ש וכן להיפוך בתייש הבא על הצביה הך ספיקא שמא כולו חיה נ"מ דאין אותו ואת בנו נוהג ובכה"ג שפיר הוי ס"ס עש"ך בכללי ס"ס בשם כתבי מהרא"י בדין עז שילדה שני שעירים והך ברייתא שמביא הש"ס בר"פ יוה"כ דכל חלב מרבה כוי י"ל דאתיא כחנניא דס"ל חוששין לזרע האב וא"כ שפיר הוי ספק אחד אבל לדידן צ"ע לדינא ולכן נלע"ד דבכוי לא שייך ביטול מדאורייתא דמיקרי ניכר האיסור כיון שהולד נוצר מכח האב ומכח האם ושניהם ניכרים בולד כמ"ש אביו מזריע לובן כו' ולכן אף דבחלב הבא ממנו אין בו היכר כח האב לבד וכח האם לבד מ"מ כיון דגוף אברי הולד ניכרים זה בפ"ע וזה בפ"ע עדיף ממ"ש הפוסקים בדין קבוע בבהמה שא"א לומר שחציה מותרת וחציה אסורה וא"כ שבולד עצמו לא שייך ביטול גם בחלב שבו לא שייך ביטול ודוק:

נ״הלז) אך מאי דקשה לי ע"ז מהא דפ"ד דכריתות (י"ז ב') אר"י אמר רב הי' לפניו שתי חתיכות כו' ואמר רבא שם מ"ט דרב כו' מצות קרינן כו' ור' זירא קאמר שם טעמא משום דב' חתיכות א' לברר איסורו כו' ור"נ קאמר שם טעמא משום דבעינן איקבע איסורא כו' וקאמר שם מ"ב כו' וא"כ קשה מאי פריך שם לר"נ מהא דתנן ר"א אומר כוי חייבים על חלבו אש"ת הא שפיר יש כאן קביעות איסור די"ל דמיירי בצבי הבא על התיישה דעכ"פ בתר זרע האם וודאי דאזלינן והרי בכל הבהמה וודאי יש כזית מצד האם (דבשלמא לר"ז שאומר הטעם משום שיכול לברר איסורו בכוי לא שייך לומר כן דשום אדם אינו יכול לברר האיסור לבדו) ומיירי כגון שאכל כזית מצומצם דאז יש ספק אי חוששין לזרע האב אין בו חיוב חטאת משא"כ אם אין חוששין לזרע האב דאז אכל כזית חלב כשיעורו ובכה"ג חייב א"ת כדתנן שם בר"פ ספק אכל ואפי' אכל ספק אכל כשיעור כו' והנלע"ד לתרץ זה ע"פ מ"ש הב"י ביו"ד (סי' סא) ובביאורי הגר"א ז"ל שם דהרמב"ם ס"ל דתרי גוונא כוי יש א' הבא מבהמה וחיה והב' הוא בריה בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים אי חיה אי בהמה היא כדעת ר' יוסי בפ' או"ב ובכה"ג א"ש הך דכוי דר"א מחייב על חלבו א"ת ומקשה שפיר דכאן לא אקבע איסורא כלל והוכיח כן הש"ס דודאי מיירי בכה"ג דאי מיירי בסתם כוי הבא מבהמה וחיה ממנ"פ לא א"ש דאי מיירי בצבי הבא על התיישה אם כן יש כאן ס"ס לאיסורא ובודאי חייב ויש סברה לחייב חטאת אף שהתו' שם ד"ה ספק אכל כו' משמע מדבריהם דגם בס"ס יש בו א"ת אם הס"ס לקולא א"כ כ"ש אם היא לחומרא מ"מ לדבריהם עכ"פ גם רבנן ודאי דמחייבי בכה"ג ולמה נקט דוקא ר"א וכ"ש לפי שיטת החולקים על התו' וס"ל דבס"ס אינו חייב א"ת א"כ אם יש ס"ס לחומרא ודאי דלא שייך בו א"ת ואם מיירי בתייש הבא על הצביה לפי שיטת החולקים על התו' אין בו איסור כלל ואפי' אם נאמר כמ"ש דבזה לא שייך ס"ס כיון שבולד עצמו ניכר כח שניהם מ"מ ס"ל להש"ס דבזה ל"פ רבנן על ר"א ולכן ע"כ צ"ל דכוי דמיירי ר"א הוא בכוי שהוא בריה בפ"ע שהוא ספק אם הוא חיה או בהמה וא"כ הרי הוא ספק שאין בו חזקת איסור כלל והא דפריך בפ' או"ב בין לרבנן בין לר"א לשחוט ולכסי כו' הי' יכול לתרץ דמיירי בכוי שהוא בריה בפ"ע כמ"ש אלא דבלא"ה משני שפיר ועוד דאכתי לא נחית שם למתני דברי ר' יוסי ור' יהודה דס"ל דכוי בריה בפ"ע הוא ומ"מ מ"ש למעלה בשם הפרמ"ג בכוי הבא מבהמה ח"ו להקל לשער בשלשים נגד האיסור דלא נימא שהוא מחצה חיה ומחצה בהמה והארכתי בענין זה מפני שהוא מקור גדול לכמה דברים כמ"ש. והפוסקים מעט אשר דברו בזה וצ"ע גדול למעשה: