בנין עולם, אורח חיים כ״אBinyan Olam, Orach Chayim 21
א׳הגאון המובהק תבו"ש בחידושיו למסכת פסחים האריך לאסור למכור לאינו־יהודי בהמות וגם החמץ לפטמם בהם בפסח מטעם דהמכירה שלנו הוא מכירה גרוע ואינו אלא הערמה לבד והערמה אינו מותר אלא באיסור דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא. ולכך בחמץ דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מועיל הערמה משא"כ הבהמות שאינו מבטל אותם ולא שייך בהם ביטול אם־כן הם נהנים מחמץ של אינו־יהודי בפסח דאסור מדאורייתא ואין סומכים על מכירות הבהמות דהערמה הוא ע"ש.
1
ב׳ולענ"ד דבריו תמוהים דמצינו בכ"מ בש"ס דמהני מכירה כזו אפי' באיסור דאורייתא שהרי מפורש בריש פ"ק דבכורות (ג:) ברב מרי בר רחל דהוה מקנה אודנייהו לאינו־יהודי לפוטרם מן הבכורה ואין לך הערמה גדולה מזו שמוכר אוזן הבהמה בחיה ובודאי האינו־יהודי אינו מכוון בזה לקנין גמור והוא ג"כ אינו מכוון רק כדי לפטור מבכורה. שוב מצאתי בספר מקור־חיים מהגאון מליסא שהשיג עליו ג"כ מטעם זה וגם הביא ראיה מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' מעשר שני) דמערימים במעשר־שני על־ידי גדולים אפילו במעשר־שני דאורייתא.
2
ג׳עוד ראיה לענ"ד מהא דפ' לולב הגזול (לח.) הלוקח לולב מחבירו בשביעית מבליע לו דמי אתרוג בלולב. והרי התם הוא ג"כ איסור דאורייתא שעובר על לפני עור דהוא חשוד לעשות סחורה בשביעית ולא לשמור המעות בקדושה ואפ"ה מותר לקנות ממנו הלולב ואפי' ביוקר גדול מדסתם בדבריו ואין לך הערמה יותר מזו דמבליע לו דמי אתרוג אפי' הוא באלף זוז בדמי לולב הנקנה בפרוטה.
3
ד׳ומ"ש להביא ראיה מהא דמסכת שבת (קלט:) בהאי צורבא מרבנן דשקיל ברא דתומא כו' ואזיל ניים במברא כו' דקאמר שם הערמה בדרבנן הוא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה כו' ופרש"י דכ"ז הוא איסור דרבנן דאף שהיה עושה כן לכתחילה לעבור במברא או לסתום החבית לא היה רק איסור דרבנן ע"ש. אין משם הכרח כלל, דלפי דבריו הלא אפי' באיסור דרבנן לא שרי אלא לצורבא מדרבנן וא"כ למה נוהגין להתיר לכל אדם למכור חמצו ובודאי אין מדמין הערמות להדדי דדוקא התם שאין כאן מעשה ניכר שמכוון לעשות בהיתר דבמה שנותן ברא דתומא בפומא דדנא אין בזה היכר שעושה כן להצניע השום וגם אין דרך להצניעו שם והרואה זה ודאי דיאמר שעשה כן לסתום פי החביות וכן במה דאזיל וניים במברא מי יודע שהלך שם לישן ואין בזה מעשה ניכר ואדרבה הרואה אותו ישן במברא והאינו־יהודי מעבירו ודאי שיאמר שהלך לשם בכוונה לעבור הנהר וממילא נפל עליו שינה ולכך לא התירו אלא באיסור דרבנן וגם לצורבא מרבנן דוקא. ובחול־המועד שמטיל שכר ומערים ושותה מן החדש שם אין ההערמה ניכרת כ"כ שהרי כל אדם יודע שהחדש יותר טוב לו מן הישן לכן התירו לכל אדם. ומכ"ש לפי רוב דיעות הראשונים דס"ל דאיסור מלאכה בחול־המועד הוא דאורייתא דא"כ מוכח דאפי' בדאורייתא שרי הערמה ומ"ש שם דשאני איסור מלאכה בחול־המועד שמסרו הכ' לחכמים סברה זאת דחיקה לחלק בין איסור לאיסור בדאורייתא דמה בכך שמסרו הכתוב לחכמים היינו לחלק בין דבר האבוד או לאו אבל בדבר שאסור באמת היאך התירו איסור דאורייתא ע"י הערמה אלא ודאי דגם בדאורייתא מותר והרי בכ"מ מצינו שאפי' באיסור דרבנן אסרו הערמה כדאי' בפ' כל כתבי (קיז:) נשברה לו חבית בראש גגו כו' ואין מערימין בכך משום ר"י אמרו מערימין והרי שם אינו אלא איסור טרחה וגזירה שמא יביא דרך רה"ר כדאית' התם, ולהלכ' קיי"ל כת"ק דאין מערימין והיינו משום דשם ראו חכמים להחמיר יותר מטעם שהוא בהיל משום פסידא דממונא דלי' אם יתירו לו להערים יקרא אורחים שא"צ להם ויותירו וכמו שפרש"י שם ולהכי מדמה שם הש"ס לפלוגתא דר"א ור"י גבי בכור שנפל לבור דשם ג"כ הוא בהיל בהפסד הבא לו פתאום וכן מצינו עוד שאסרו הערמה גם באיסור דרבנן בהא דפ' הפועלים (צ' א' ב') דאיבעי להו מהו שיאמר אדם לאינו־יהודי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לאינו־יהודי שבות כו' ופשוט לה מהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורא דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון כו' הרי דשם אפי' אם היו אומרים לאינו־יהודי לסרסם אינו אלא שבות דרבנן ואסרו בהם הערמה והיינו ג"כ דראו חכמים להחמיר שם משום דהערמה זאת ניכר ביותר משום דאין דרך כלל לתלות כיס מעות בבהמה ולהפקירם וניכר כאלו צוו אותם בפירוש לסרס והרי מצינו במכירת בכורה לאינו־יהודי דהוא באיסור דאורייתא וחשש קדשי' בחוץ שהוא איסור כרת וכתבו התוספות בפרק בתרא דע"ג (ע"א א') ד"ה רב אשי כו' דא"צ שיתן האינו־יהודי מעות דמי שוויו אלא סגי בפרוטה אע"פ ששוה יותר כפלים כו' ע"ש הרי שלא חששו בזה להערמה כלל וכ"ש לפי מנהגינו שנוהגין למכור בשוויים ע"פ שומת בקיאים שאין בזה חשש הערמה כלל דאנן סהדי שמוכר בלב שלם כיון שנותנים לו דמי שוויים ומה גם שבלא"ה חמץ אינו ברשותו של אדם אלא שהתורה עשאו כאלו ברשותו וכ"ש באיסור חמץ שבודאי מחמת חומר האיסור מקנה בלב שלם ואף שאינו־יהודי הקונה חושב זה להערמה מה בכך כיון שהמוכר מוציאו מרשותו בלב שלם להקנות להאינו־יהודי אפי' אם האינו־יהודי לא היה קונה ולא גרע מהפקר וכיון דביטול חמץ ג"כ מטעם הפקר נגעי בה כמ"ש הפוסקים א"כ בין כך וב"כ יצאנו מידי איסור תורה והוי רק איסור דרבנן ובדרבנן מועיל גם מכירה בהערמה כמ"ש התבו"ש עצמו וגם ז"ב:
4
ה׳ומה שהקשה הגאון תבו"ש מהא דאיתא (בסי' רמג) דלא מהני הפקר8בזמן הזה ובמדינות הללו הפקר אינו נוהג, כי כל דבר שאין לו בעלים הוא ברשות הממשלה, ורק בורר ע"י פלפול ענין מכירת חמץ נאמר פה: (נכתב מפני הצנזור) בבהמה לענין שבת מטעם שאינו מפקיר בלב שלם גם־כן לא־קשיא לענ"ד לא מבעיא למאי דרצה הב"י שם לומר דהפקר בפני ג' מהני ומותר לכתחילה ואין אסור אלא כשמפקירו בינו לבין עצמו ודאי דלק"מ אלא גם לפי מה שנסתפק שם לאסור לכתחילה אפי' אם מפקיר בפני ג' מ"מ ש"ה דמשכירה לאינו־יהודי ע"ד להפקירה אין זה ראוי להתיר דא"א לומר שמפקיר בלב שלם כיון שמשכירה וחושבו לשלו משא"כ בנ"ד שמוכר בלב שלם כמ"ש בטעמו וכ"ש אם מוכר בדמי שוויים כמ"ש ועוד דלא דמי להפקר כלל דמכירה גם בדעת הקונה תלוי ואלו היה הקונה משתדל למצוא מעות ולשלם לו בעד החמץ ובעד הבהמות ודאי שאין המוכר יכול לחזור בו כיון שנקנה לו ע"פ הדין אנו הולכים אחר דברים שבלב שאינם דברים כלל כל שלא חשב בעת שידבר היפוך מדבריו כמ"ש הפרמ"ג (סי' תמח) בשם הירושלמי ועוד כיון דכאן תלוי בדעת אחרים לא מהני מחשבתו לבטל דבריו ולא דמי להפקר שאינו תלוי אלא בדעתו לבד ולכך כתב המ"א (שם ס"ק ט') דמכירה לכל ימי השבת מהני ולא חילק בין אם מכרו בשוויו או בפרוטה והטעם כמ"ש דשם בדעתו דקונה תליא ג"כ וזה נראה ברור ועוד דבמסכת נדרים (מח.) גבי מודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל דאיתא שם שנותן לאחר לשם מתנה והוא בא ונוטל מזה הרי דגם שם שהוא איסור דאורייתא מותר אע"ג שאין לך הערמה גדולה מזו ואף שנותן לו במתנה גמורה ואינו לוקח שום מעות ואין איסור אלא כשמגלה דעתו שאינו נותן לו כלום רק בשביל שיבוא אביו ויאכל עמו ואע"פ שנתן לו סתם ואמר לו רצונו שיבוא ויאכל כו' אסור משום שהוא עצמו מגלה דעתו שאינו נותן לו כלום אלא בשביל המודר הנאה משא"כ בנ"ד שמוכר סתם ואינו מגלה להקונה שום דבר שמוכר בשביל איסור חמץ כדי שיהי' יכול להנות ממנו אחר פסח ודאי דמותר דדמיא ממש לנותן לאחר בשביל מתנה סתם ואע"ג דשם אין היתר אלא כשאין לו מה יאכל כמ"ש הרא"ש שם וכמ"ש בש"ך (סי' רכא ס"ק נב) מ"מ בנ"ד נמי הוא שעת הדחק ופסידא דשוורים שיכחישו גם איכא צער בע"ח שדוחה כמה איסורי דרבנן כמ"ש בכ"מ וא"כ דברי הגאון מקור־חיים שכתב להחמיר בזה משום דמכר על־מנת להחזיר אינו מועיל במה שהוא איסור הנאה לא ידעתי מנין לו חילוק זה ואם אינו מועיל גם באם אין לו מה יאכל למה התירו במודר הנאה דודאי שם מיירי בליכא פ"נ דאל"כ בלא"ה מותר מקרא דוחי בהם שדוחה כל איסורים שבתורה אלא ודאי דשם גם־כן מאי דמחמרינן אם לא כשאין לו מה יאכל משום שאין הנותן מקנה בלב שלם כדי שיוכל ליהנות ולאכול בלא שום איסור וא"כ ה"ה בנ"ד ודאי דמקנה בלב שלם ואנן סהדי בזה משום איסור חמץ שכל אדם מישראל אינו רוצה להנות מחמץ שעבר עליו הפסח וגם שלא יעבור על ב"י ודאי דמקנה בלב שלם וכמ"ש. מכל הלין טעמי שכתבתי נלע"ד ללמד זכות על המנהג שנוהגים עכשיו בכמה קהילות להקל בזה למכור הבהמות ולהאכילם חמץ ואין בזה חשש ובכ"מ שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג:
5