בנין עולם, אורח חיים כ״בBinyan Olam, Orach Chayim 22
א׳בעזה"ש יום א' ט' אייר הדר"ת קודש לפרט טיקטין יע"א:
1
ב׳לכבוד בני ידידי הרב המאה"ג חו"ב אי"א מו"ה יוסף נ"י רב דק"ק קנישין ולכאל"ש:
2
ג׳בדבר שאלתך במעשה שבא לידך באחד שמכר חמצו היינו משקה אראק ומכרם בכל מקום שהוא עד למדידה כנהוג והיה האראק עומד ברשות אחרים בחדר של ישראל והחדר לא נמכר יפה הערות בזה שלכאו' החמץ אסור בהנאה לאחר הפסח לפי מה שנוהגין למכור עד למדידה וא"כ האחריות הוא ממילא על המוכר הישראל שלא ישלם לו אלא כפי שימצא אחר הפסח ע"י המדידה ואם החדר היה נמכר היה מותר דהוי כמקבל אחריות על חמצו של א"י בביתו של א"י משא"כ בלא נמכר וכ"ז מבואר באחרונים עי' במק"ח מהגאון מליסא. הנה באראק טוב שמובא ממדינת פרייסן ודאי שאין לחוש דידוע הוא שבא מעבר לים ואינו מחמשת המינים כלל רק נעשה מאורז כידוע לבקיאים ואם באנו לחוש לזיוף שמא מערבין בו אראק פשוט הנעשה במדינה זו מיי"ש העשוי משיפון זהו חששא רחוקה ואין בזה כדי להחמיר באיסור דרבנן בחמץ שעבר עליו הפסח מכמה טעמי' הא' כי מסתמא האראק המובא מחו"ל ניקח מתגרים מפורסמי' ובכה"ג לא חיישינן לזיופא דלא מרע אומנתי' משום דמקלקל ליה כדמוכח בפ' אין מעמידין (לב א') האי חלא דשכרא כו' ומאוצר שרי כו' עי' תוס' שם שכתבו דאפי' היין בזול לא חיישינן לעירובי משום דמקלקל ליה כו' וכן הוא בכ"מ ועי' ביו"ד (סי' קיד סעיף ד') ואם הוא אראק פשוט הנעשה במדינה זו מיי"ש הנעשה מחמשת המינים בזה היה נראה לאסור לפי מאי דקיי"ל חמץ של א"י שקיבל ישראל עליו אחריות אסור בהנאה לאחר הפסח אך לענ"ד כיון שיש הפסד גדול בדבר יש לצדד להקל בנ"ד שהוא איסור דרבנן שכבר עבר עה"פ ויש למצוא צדדים להתיר מכמה טעמים הא' מצד שידוע שבמדינתינו שרוב יי"ש הנעשה אינו נעשה מתבואה לבד רק גם מתפוחי אדמה ע"י תערובות תבואה ומאלץ של שעורים ואם כן הוא חמץ ע"י תערובות ואף דקיי"ל חמץ ע"י תערובות עוברים עליו בב"י כמ"ש בשו"ע (ר"ס תמב) הנה ידוע מחלוקת הפוסקים בזה כמ"ש הטור שם דלהרמב"ם שפסק כר"א עוברים עליו בב"י ולדידי' אסור להשהותם והרי"ף והרא"ש פסקו כחכמים שאין עוברים עליו בב"י ולשיטתו מותר להשהותם בפסח ודעת הטור נוטה ג"כ כדעת הרא"ש וכ' שם שגם לשיטתם היינו דוקא אם נותנים שם החמץ לקיוהא בעלמ' אבל אם יש בו טעם אסור דטעם כעיקר מן התור' אסור ועי' בב"י שם שכתב דגם להרמב"ם שפסק כר"א ג"כ אין עוברים עליו בב"י אלא כשיש בו כזית בכא"פ וע"ש בב"י ובדברי הרב המגיד (פ"א מה' חמץ ומצה) שפירש שגם הרמב"ם פסק כחכמים ודלא כדעת הטור לדעתו ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ עכ"פ יוצא לנו מדבריהם שאם אין בו כזית בכא"פ לכ"ע אין עוברים בב"י רק אם יש בו טעם החמץ מטעם שטעם כעיקר דאורייתא ועיין בב"י שם שכת' שגם הרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י דטעם כעיקר הוא דרבנן א"כ נחזי אנן בנ"ד אפי' אם נא' שטעם יי"ש והזיעה היוצא מהתבוא' וטעם הזיעה היוצא מתפוחי האדמה אינו שוה מ"מ אין בו חשש רק מטעם כעיקר שהרי אינו יוצא משם רק הטעם לבד וגם אין בתערובות כזית בכא"פ וא"כ לשיטת רש"י ורמב"ם אין עוברים בב"י וב"י וידוע שכל חמץ שאין עוברים עליו בב"י וב"י אם עבר עה"פ מותר בהנאה ומצאתי שהגאון בעל חק יעקב התיר בתבשיל שהיה בו טעם חמץ ועבר עה"פ והגם שהאחרונים חילקו עליו משום דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא מ"מ גברא רבא אמר מילתא ואין מזחיחין אותו ולענ"ד יש מקום לדבריו לפי מאי דקיי"ל דבאיסור דרבנן יש לסמוך על היחיד במקום רבים בשעת הדחק כדאיתא בפ"ק דנדה (ט' ב') מעשה ועשה רבי כר"א כו' ואמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ומסיק התם לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עלי' וכן מבואר ביו"ד (סי' רמ"ב) ובש"ך בכללי הוראה שם וא"כ כיון שרש"י והרמב"ם פסקו בטעם כעיקר שהוא דרבנן ודאי דבעעה"פ שהוא רק מטעם קנסא דרבנן יש לסמוך עליהם אע"פ שרבים חולקים עליהם:
3
ד׳וכיון שכן הרי יש לנו סניף גדול להתיר בנ"ד שהרי כמה מהאחרונים הסכימו להתיר ביי"ש של חמץ אפי' הנעשה מתבואה לבד אם עעה"פ מטעם דאינו אלא זיעה בעלמא ואין בו רק איסור דרבנן ועי' בתשו' משכנות יעקב (חיו"ד סי' ל"ו) שהאריך להביא ראיות לדעת המתירין משום דזיעה בעלמא הוא וא"כ כ"ש בנ"ד שהוא ע"י תערובות שיש להקל ולסמוך על הפוסקים המתירים במקום פסידא באיסור דרבנן ובר מן דין אומר אני שבנ"ד יש להתיר בממנ"פ דהא גם אם החדר לא נמכר להא"י הקונה מ"מ ודאי שנעשה מחיצה בפני החמץ כדין חמצו של א"י המונח בביתו של ישראל וכיון שנזכר בשטר המכירה שמוכר לו בכ"מ שהוא וכותבים שיש רשות להקונה לכנוס שם בכל זמן שירצה והישראל אינו משתמש במקום שהחמץ שם הוי כיחד לו זויות וידוע מחלוקות רש"י ור"ת בפי' יחד לו בית דלרש"י צריך שלא יהי' באחריות הישראל ולר"ת אף שהוא באחריות הישראל שרי ע"ש בפ"ק דפסחים ואף דלא קיי"ל כר"ת בזה כמ"ש הפוסקים מ"מ לרש"י מותר בנ"ד מטעמא אחרינא דס"ל טעם כעיקר דרבנן ולר"ת דס"ל טעכ"ע דאורייתא הרי ס"ל ביחד לו בית מותר וזה דומה למ"ש התה"ד בדין נמצאו צלעות יתירות בבהמה כמבואר ביו"ד (סי' נ"ג סעי' א') ועי' ט"ז וש"ך שם ואף שיש לפקפק בזה מ"מ בנ"ד יש לצרף סברה זאת לסניף גדול להיתיר:
4
ה׳ומה שכתבת לתמוה על סברה זו שכתבתי דלר"ת מותר מטעם יחד לו בית דמה מועיל רשות המפקיד כיון שהי' מונח ברשות אחרים והנפקד לא הי' מניח את הקונה לכנוס בביתו אפרש כוונתי במה שקצרתי במכתבי הראשון להיות טרוד אז ולא יכולתי להאריך והוא כי ז"ל התוס' שם בפ"ק דפסחים (ו' א') ד"ה יחד לו בית כו' ור"ת פי' דאפי' באחריות מיירי ומ"ה מפיק לה מלא ימצא דלא חשיב מצוי כיון שיחד לו בית ור"פ אית לי' מסברה כיון שיחד לו בית הוי כאלו קיבל עליו אחריות על חמצו של א"י בביתו שא"י ונראה שיש נ"מ בין ר"פ לרב אשי לשיטת ר"ת כמו הא דנ"ד שהחמץ אינו ברשות המוכר אלא ברשות ישראל אחר ואותו אחר לא קיבל עליו אחריות דלר"פ דמפרש דקרא דלא ימצא קאי ארישא והך דינא דיחד לו בית אית לן מסברא א"כ בנ"ד דלא הוה כיחד לו בית להקונה כיון שאין הרשות שלו אסור אבל לר"א דילפינן מקרא דלא ימצא בבתיכם וכל שיחד לו בית אין הבית הזה נקרא של ישראל וכן מורה לשון הרא"ש שם דכיון דיחד לו בית לא קרינן בי' מצוי בביתך יעו"ש וא"כ בנ"ד שלא הי' החמץ כלל ברשות המוכר אף שהנפקד השאיל לו רשותו להניח שם את האראק לא קנה המקום כלל דקיי"ל שכירות לא קניא רק שיש לו זכות להניח שם חמצו וכיון שכן כל אותו הכח וזכות שהי' לו להמוכר להניח שם חמצו בבית אחרים מסר הזכות להקונה א"כ נסתלק המוכר לגמרי ובודאי לא קרינן בי' מצוי בביתך והנה לענין דינא ודאי דקי"ל כר"א נגד ר"פ דהוא בתרא טובא וסוף ההוראה כידוע וא"כ בנ"ד לשיטת ר"ת אין כאן חשש כלל ועוד נראה דכיון שהנפקד השאיל רשותו להמוכר להחזיק שם האראק ודאי אינו מקפיד אם ימכור לאדם אחר שיהי' לו רשות להחזיק בביתו כ"ז שמחזיקו בביתו והרי מפורש בפ' האומנין (ע"ט ב') השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכרו כו' ומסיק מאי פרקה דפרקה לטועניה בגוה כו' ועיין בתוספת שם דברי ההתחיל דפרקי' כו' שר"ח פי' דפרקי' לטועני' שמוכר סחורה שבספינה לאחר ומה שיש לו תערומות היינו שינוי דעת כי שמא זה אדם הקונה הוא אדם קשה כו' יעו"ש הרי מבואר שם דהזכות שיש להשוכר בספינה של חבירו יכול למכור לאחר ואין המשכיר יכול לעכב עליו רק שיש לו תערומות ובנ"ד אפי' תערומות לא שיך שהקונה אין דרכו לכנוס בבית שהחמץ בו ומה גם שכל אדם יודע שהחמץ מוכרים אותו קודם פסח ואדעתא דהכי נתן רשות להמוכר להניח החמץ בביתו וכ"ש אם הנפקד בא בשכרו שמשלם לו שכירות בעד המקום א"כ הא קיימ"ל דהשוכר בית מחבירו יוכל להשכירו לאחרי' אם אין ב"ב מרובים יותר כמ"ש בחו"מ (סי' שי"ב וסי' שי"ו) ואף שבס' מק"ח (סי' תס"ח) שאין לעשות על החדר שבו החמץ דרך שכירות משום דקיי"ל דשכירות לא קניא מכל מקום לר"ת ודאי שאין בו חשש דלא גרע מיחד לו בית ומה גם שדברי הגאון מק"ח בזה אינם מוכרחים כ"כ ואכ"מ שוב מצאתי במק"ח (סי' ת"מ ס"ק ג') שכ' בפי' באותם שדרים בבית אחרים בשכירות מהני מה שמשכירים המקום דכיון שנסתלק מכל זכות שיש לו בבית זה שוב לא קרינן בי' ביתו דהא לאו ביתו הוא מכל וכל והנאני שכוונתי לדעתו וא"כ גם לשיטת רש"י יש לנו היתר גדול דהוה כקיבל עליו אחריות על חמצו של א"י בביתו שא"י וא"כ פשוט לדינא בנ"ד בלא הנך טעמא דכתיבנא שיש להתיר בפשיטות בלי שום פקפוק כלל:
5
ו׳ומה שהערות עוד בדין האראק שיש לחוש שהיי"ש שעושים ממנו האראק העמידו אותו ע"י שמרי שכר ומעמיד הוי כבעין כמ"ש המ"א (סי' תמ"ב ס"ק ט') שלדעת הטור הוא אסור מדאורייתא כבעין ממש הגם שבנ"ד כבר כתבתי להתיר בפשיטות מטעם סילוק רשות המוכר שזכותו נתן להקונה כמש"ל וא"כ אין נ"מ לדינא בחשש זה מ"מ כיון שדבר נוגע לדינא במ"א אמרתי לבאר שלענ"ד דברי המ"א תמוהים דהיאך אפשר לומר דמעמיד הוה כבעין ממש מן התורה הרי משנה שלימה שנינו במס' דמאי הובא פ"ק דחולין (ו' א') הנותן לשכנתו עיסה לאפות כו' אינו חושש לשאור כו' משום דמאי ומביא משם ראי' דלא גזרו על תערובות דמאי הרי מוכח דמעמיד אינו אוסר אלא מצד תערובות ולא חשיב בעין ועי' תשו' פרי תבואה (סי' לב) שהביא ג"כ כמה ראיות דמעמיד הוי רק איסור דרבנן וגם אינו כמו בעין אלא מצד תערובות נגעו בה וכן מבואר בכ"מ בפוסקים וזה ברור עוד הי' נלע"ד דבר חדש לולי דמסתפינא נגד רבותינו הפוסקים שלא הזכירו זה כי לדעתי כל שמרים שמעמידים בהם לא שייך בהם איסור מעמיד רק בשמרי יין וכדומה שהשמרים עצמם כולם איסור והם עצמם דבר המעמיד משא"כ בשמרי שכר ידוע שכח ההעמדה שבו שע"י תוסס הוא ע"י כישות הניתן בשכר וע"י כחו הדבר תוסס ולולי הכישות לא הי' כח בשמרי שכר לבד להעמיד א"כ הוה זוז"ג דמותר והארכתי עוד במ"א ואכ"מ מכל הלין נראה פשוט להתיר ובזה אקצר ואומר שלום לך כנפשך ונפש אביך דו"ש יצחק אייזיק באאמ"ו הרב מוהר"י זלה"ה חופק"ק טיקטין יע"א:
6