בנין עולם, אורח חיים כ״גBinyan Olam, Orach Chayim 23

א׳לכבוד ידיד ה' וידידי הרב הגדול חו"ב אי"א מוהר"ר משה נ"י רב דק"ק וואלפא:

ב׳אשר נשאלתי מכבוד מעלתו במעשה שאירע במחניכם שאשה אחת שהיא שולטת בנכסי בעלה ונו"נ בתוך הבית ובעלה הרחיק ממנה נדוד כמה שנים ושכחה למכור חמץ ונזכר' בתחילת שעה ששית ובאתה לפני מע"ל והשיב לה שתמכור עדיין וגם אשר מדרך מע"ל לכתוב תמיד בשטר מכירה שלו שמוכר בכלל שמוכר גם החמץ של האנשים שבעיר אשר לא ביקשו ממנו למכור החמץ שלהם או ששכחו ושאל מעכ"ת מה דינו של החמץ אם נזכר תוך הפסח אם חייב לבערו ולאחה"פ אם מותר בהנאה כן הוא תוכן השאלה הנה סעיפי שאלת מעכ"ת שנים המה א' אם מועיל מכירת מע"ל מה שמכר חמצה בלא ידיעתה ושלא בשליחותה הב' אם נאמר דלא מהני אם מהני עכ"פ מכירת חמץ נוקשה וחמץ דרבנן בשעה ששית ולפי שיש בזה מקום עיון אמרתי לבוא קצת בארוכה והנה לכאורה נראה דמכירת הרב אין בו ממש דהרי קיי"ל דמוכר דבר שאינו שלו ואינו ברשותו אין במכירה זו ממש כל שלא נעשה שליח כדין מן המוכר עצמו וכמ"ש בחו"מ (סי' ר"ט סעי' ה') והא דאיתא בפ"ק דפסחים (יג א') בעובדא דיוחנן חקיקאה שהפקיד אצלו אדם אחד דיסקיא מליאה חמץ כו' וא"ל רבי בשעה חמישית צא ומוכרם בשוק הרי דמהני המכירה אע"ג דלאו שלו הי' התם מיירי שמכרו באמת וקיבל המעות קודם זמן איסורו וא"כ ממילא יצא מרשות בעליו והבעלים לא יהנו מאיסור חמץ שלו משא"כ בנ"ד שהקונה אינו נותן המעות כלל בעד החמץ קודם זמן איסורו ואינו נוטלו לביתו א"כ כיון שאין המכירה חלה כלל לא יצא מרשות בעליו ועבר עליו בב"י ועוד דש"ה שהי' נפקד וכל שהפקידו ברשותו אמרינן דמסתמא מסרו לידו שיהא שמור לבעליו דהא הנפקד קיבל עליו שמירה וזהו שמירתו שלא יהי' נאבד מבעליו וכאלו עשאו שליח למכור דמי:

ג׳וסבור הייתי לומר דאפ"ה המכירה קיימת דהא באמת זכות הוא לו כדי שלא יעבור על ב"י וגם אפי' אם ביטל עכ"פ יאסר מדרבנן כשיעבור עליו הפסח וקיי"ל זכין לו לאדם שלא בפניו ואפי' במידי דבעי שליחות מה"ת מועיל בלא דעת חבירו כלל כדמוכח מכ"מ בש"ס כדיליף בפ"ב דקידושין (מ"ב א') מקרא דונשיא אחד למטה וגו' ואפי' בקידושין דבענין שליחות מה"ת מצינו שאם הוא זכות לו יכול אחד לקדש לו אשה שלא מדעתו כדאי' התם (מ"ה ב') ודילמא ארצויי ארצי קמי' כו' ע"ש בפרש"י וכן בהא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה (שם מ"ד ב') דחיישינן שמא נתרצה האב כו' מוכח שם דאם נתרצה האב הוי קדושי תורה ואין קדושין תופסים באחותה אף שלא עשאה שליח וכן מצינו גבי עבד בפ"ק דגיטין (יב ב') דחכמים ס"ל דיכול לשחררו ע"י אחרים בשטר שלא מדעת העבד משום דזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו וכן בגט בעי הש"ס המזכה גט לאשתו במקום יבם אי זכות הוא לה או חוב והרי בגט בעינן שליחות גמור דילפינן מושלחה ואפ"ה אם הוא זכות לה יכול לקבל גט בשבילה אפי' שלא מדעתה והוא פשוט בכ"מ בש"ס ואפי' בדבר שיכול לבוא לידי חוב קיי"ל דנעשה שליח שלא מדעתו כדאיתא בפ"ב דגיטין שם דיכולים ב"ד לחוב ע"מ לזכות בנכסי יתומים עי"ש וא"כ ה"ה בנ"ד אע"ג דעצמות המכירה הוא חוב מ"מ כיון שבשעת המכירה זכות הוא לו שפיר יכול לזכות שלא מדעתו ועי' פ"ק דכתובות (יא ב') גר קטן היו מטבילין אותו ע"ד ב"ד ואע"פ שיש קצת חוב בגדול דניחא לי' בהפקירא מ"מ בקטן דלא טעם טעמא דאיסורא אמרינן זכות הוא לו ונעשו ב"ד שלוחים עבורו וכמ"ש התוס' שם וא"כ כ"ש בנ"ד דוודאי כל אדם ניחא לי' בהאי תקנתא שלא יכשל בב"י ושלא יהא נכשל בחמץ שעעה"פ וכ"ש אם אחר שנודע לו נתרצה במכירה זו שמכר הרב וודאי דחלה המכירה למפרע:

ד׳אך יש לשדות נרגא בהאי דינא דעובדא דידן שהרב אמר להאשה שתמכור וחזרה ומכרה בעצמה לא"י אחר א"כ אגלאי מילתא למפרע שבטלה מכירת הרב שמכר חמץ שלה מקודם וזה דומה ממש להא דבפ"ק דכתובות שם, שאם הגדילו יכולים למחות וחוזר למפרע למה שהיה תחילה ואם קידש בת ישראל אין חוששין לקידושיו אלמא דנתבטל שליחות הראשון א"כ ה"ה בנ"ד נתבטלה ג"כ המכירה הראשונה ומ"מ לא דמי' להתם דשם מיחו בפירוש ואינם רוצים בגירות משא"כ בנ"ד הוי' מחאה בטעות שאם היתה יודעת שהמכירה הראשונה של הרב טובה בוודאי הייתה מתרצית בדבר וראי' לזה מהא דאיתא בפ' מי שהי' טמא (צח ב') חבורה שאבדה פסחה ואמרו לו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו ושלהם יוצא לבית השריפה הרי אע"פ דבשחיטת הפסח בעינן שליחות כדיליף ברפ"ב דקידושין משם לכל התורה דשלוחו של אדם כמותו ואע"פ שבטלו אח"כ שליחותם במה ששחטו אחר אפ"ה אוכלים משלו כיון שחזרה בטעות הייתה שאם היו יודעים שמצא את הפסח הנאבד ושחט בשבילם לא היו נמנים על אחר וא"כ ה"ה בנ"ד ומכ"ש לפי מ"ש כ"ת שבכל שנה היא סומכת עליו שמוכר חמצה וגם עכשיו אומרת שסמכה על מע"ל נראה וודאי דמכירת מע"ל מכירה גמורה היא וקצת ראי' לזה מהא דאיתא במס' פסחים פ' האשה (פח א') תניא אידך לא ישחוט אדם לא ע"י בנו כו' ומסיק התם מאי אלא בדעתם לאו דאמרי אין אלא בסתמא לאפוקי היכא דאמרי לא כו' הרי מבואר אע"פ שיכולה למחות וכמ"ש שם כיון ששחטו אין לך מחאה יותר מזו אפ"ה בסתמא אמרינן דניחא לה בשל בעלה וסומכת עליו וכמ"ש במשנה ר"פ האשה שם וא"כ ה"ה בנד"ד כיון שסומכת עליו אמרינן דגם עכשיו ודאי סמכה עליו וכשלוחה דמי' אע"ג דיכולה למחות ומה שמכרה אח"כ הוא מכירה בטעות וכמ"ש ובר מן דין נראה שאין האשה יכולה לבטל מכירת הרב שהרי יש לה בעל ואף שהרחיק ממנה נדוד זה כמה שנים ומסר כל אשר לו בידה להיות שולטת בנכסיו מ"מ דינה כמו אפוטרופוס ושליח של הבעל וכל שהרב מכר החמץ וזכה לבעל שלא בפניו כיון דזכות הוא לו כמש"ל א"כ אף שהיא מבטלת מכירת הרב יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעותי וכדין הרשאה שאם המורשה עשה פשרה עם הלוה אין הפשרה כלום משום דיכול לומר לתקוני כו' וכמ"ש בפוסקים ובחו"מ (סי' קכו):

ה׳אבל אחר העיון נראה שאין במכירת הרב ממש כלל מכמה טעמים חדא כיון דבמכירה בעינן דעת קונה שיהא סמכא דעתו ובנ"ד שמכר שלא בידיעתה והחמץ אין הקונה לוקח לרשותו כלל רק שמוכרים לו החמץ עם החדר אבל עדיין לא החזיק בו א"כ י"ל דלא סמכא דעתו כלל על מכירה זו כיון שהבעלים יכולים לבטלה והרי אף דקיי"ל קרקע ניקנית בכסף מ"מ במקום שכותבים שטר לא קני אלא בשטרא משום דלא סמכא דעתו כמ"ש בפ"ק דקידושין (ךו א') ועי' רש"י שם ד"ה לא קנה שכתב הטעם משום דלא סמכא דעתו דלוקח⁹דיני מכירה וקנין ושטר הנזכרים פה המה רק לברר איסור וספיקת חמץ, אבל גוף עניני מכירה וקנין הולכים בזמן הזה כפי חוקי המלכות ודינא דמלכותא דינא: (נכתב מפני הצנזור) וכן איתא בפ' ח"ה (נד ב') ישראל שקנה כו' ובא אחר והחזיק בה כו' מ"ט מכי מטא זוזי לידי' אסתלק ליה וישראל לא קנה אלא בשטרא כו' ופי רשב"ם שם הטעם משום שהישראל הקונה לא סמכא דעתו שסובר שיכול המוכר לחזור בו וליקח הקרקע ממנו ואין לומר דכאן סמכא דעתיה דקונה שישראל לא יחזור מן המכירה משום איסור חמץ שאם יחזור בו יהי' אסור לגמרי דודאי ז"א דהא שם לא חילוק הש"ס אף במוכר שדהו מפני רעתה ואע"ג שלא נתן הקונה רק פרוטה למוכר השדה דבזה ודאי שלא יחזור בו המוכר כיון שרוצה למוכרה מפני רעתה ועדיין לא קיבל דמים אע"כ דלא פליג בזה דמ"מ כל שיכול לחזור מן המכירה יהיה איך שיהיה שייך לומר דלא סמכה דעתי':

ו׳ואין לפקפק לפמ"ש דלא סמכא דעתיה דקונה א"כ נפל כל דיני מכירת חמץ הנהוג בבירא דגם בזה י"ל דלא סמכה דעתי' דקונה אולי יחזור בו הישראל אחה"פ ובדיניהם חושבים זה להערמה בעלמא ובודאי תתבטל המכיר' בדיניהם דבזה י"ל דידע הא"י הקונה דודאי לא יחזור בו הישראל משום איסור חמץ משא"כ בנ"ד סובר הקונה אולי תבטל האש' מכירה זאת ותמכור לאחר כמ"ש בפנים ומה גם דבסתם מכירת חמץ כיון שעכ"פ בדינינו המכירה קיימת י"ל דסמכא דעתו טפי ועוד דבנ"ד הקונה יחשוב אולי תמכור לא"י אחר יותר ביוקר וכדומה ולא גרע ממכרו בלא פיסוק דמים רק שאמר כשאמכור לא אמכור אלא לך דלא קנה משום דלא סמכא דעתי' דקונה בלא פיסוק דמים כמ"ש בחו"מ (סי' ר"ו סעי' א') ובכ"מ והוא פשוט דבכל מקום דלא סמכא דעתי' אין זה מכירה ועוד בר מן דין מכירה זו אין בה ממש לפי מה שנוהגין למכור עד למדידה ואם האחריות דחסרון וגניבה ואבידה על המוכר וצ"ל משום שמוכר לו גם מקום שהחמץ עומד בו והוה ליה כמקבל אחריות על חמצו של א"י בביתו של א"י דלית לן בה כמ"ש האחרונים ובקרקע ודאי דלא מהני מכירת הרב אפי' עשאו שליח למכור אם לא שיחתום המוכר על שטר השליחות או המכירה כמ"ש הגאון מליסא בס' מק"ח (סי' תמח) ע"ש:

ז׳[הג"ה שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בשערי תשובה להגאון מוהרא"ז סי' תמ"ח) שהביא בשם תשובת דודו מוהר"מ בענין פקיד מומר שהיה ממונה על אירענדע שלו ישראל ומכר הישראל חמצו של המומר משמע שם דכיון שהיה מוטל עליו למכור בכדי שלא יהיה נאסר לישראל לקנות ממנו מסתמא ברשות עביד ע"ש ואין ראיה משם לנ"ד דש"ה דהמומר הוא מחזיק האורענדא ומוכר תמיד חמצו גם ליהודים והוא יודע שאם לא יהיה נמכר יהיה אסור להם אמרינן ודאי מסכים למכירה זו וסמכא דעת הקונה ג"כ משא"כ בנ"ד די"ל אולי תמכור האשה לאחרים עכ"פ מוכח מדבריו ג"כ שיכול למכור חמץ של אחרים והיינו משום דזכות הוא לו וכמ"ש למעלה:]

ח׳ומעתה נחקור במכירת האשה עצמה מה שמכרה בתחי' שעה ששית דהא ודאי בחמץ גמור שהוא מדאוריי' אין במכירתה כלום דאינה ברשותה כלל לאחר שהגיע זמן איסור הנאתם אפי' בשעות דרבנן כמבואר ברפ"ב דפסחים אך בחמץ נוקשה רבו השיטות אם קידש בהם אשה בשעה ו' אם חוששין לקדושיו דדעת רש"י והרמב"ם אפי' בתרתי דרבנן אין חוששין לקדושיו ודעת התו' והרא"ש דחוששין לקידושיו ודעת הר"ן שאפי' הרמב"ם ס"ל כן לדינא ועי' בדברי האחרונים בא"ע (סי' כח) שהכריע המחבר כדיע' זו דבתרתי דרבנן חוששין לקידושיו והנה לכאורה נראה דלשיטת הפוסקים דבתרתי דרבנן חוששין לקידושין לאו דוקא בקידושין הדין כן אלא דדלדעתם מותר בהנאה בשעה ששית בחמץ דרבנן כדמוכח רפ"ב דפסחים (ךא ב') בהא דאי' במתני' עבר זמנו אסור בהנאתו פשיטא ל"צ בשעות דרבנן דאמר רב גידל כו' המקדש בשש שעות כו' דאל"כ היאך מייתי ראיה מדרב גידל דמיירי בחלות הקידושין להא דאסור בהנאה וא"כ לשיטת ר"ת והרא"ש שמפרשים הא דרב גידל בחד דרבנן א"כ מוכח דבתרי דרבנן מותר בהנאה ועוד אם נאמר שאסור בהנאה א"כ מ"ט חוששין לקידושיו הא לא יהיב לה מידי כיון שאסור ליהנות ממנו ואינו ש"פ כלל ועי' בא"ע שם שפסק המחבר דבחד דרבנן חוששין לקידושין מספק ותמה שם הב"ש דהא בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא לכ"ע אין חוששין לקידושיו ובשלמא בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא חוששין לדעת הרמב"ן ותי' שם דחושש לדעת בעה"מ שסובר דחמץ מותר בהנאה עד הלילה ע"ש ולענ"ד הוא תמוה דמה בכך כיון דהאשה אסורה ליהנות ממנה דהא הלכה פסוקה כדעת רוב הפוסקים שחולקין עליו וכבר נדחו דבריו מהלכה וא"כ לא יהיב לה מידי וכמ"ש הוא עצמו (שם ס"ק נב) דבקידש באיסור דרבנן שאין לו עיקר בתורה אעפ"כ כיון דלא יהיב לה מידי אין כאן הנאה ש"פ[*]:

ט׳[הג"ה מבה"מ גם אני העני בדעת עמדתי על דברי הב"ש בזה בדרך למודי והשבתי לעצמי דכיון דקיי"ל ביו"ד (סי' רמב) דבשעת הדחק סומכים על היחיד במקום רבים במילתא דרבנן [עי' תשובת אאמ"ו הגאון נ"י בזה בחיו"ד מה שהעיר באמת בדין זה ולא שמיע ליה כלומר לא ס"ל דין זה להלכה ע"ש] א"כ צדקו דברי הב"ש דחוששין דילמא איכא אינש דהוי ליה שעת הדחק לחמץ זה דוקא או שיזדמן לאותה אשה עצמה איזה שעת הדחק ויהיו סומכים ע"ד בעה"מ נגד רבים שמתיר בהנאה עד הלילה וא"כ יש לחוש שמא שוה פרוטה כדרך שמצינו שהמקדש בפחות מש"פ חוששין שמא ש"פ במדי דלדעת ר"י אפי' הוא דבר שאינו מתקיים להוליכו למדי חוששין שמא יש כאן אחד משם ואם תצא בלא גט יאמר א"א יוצאת בלא גט ה"נ חוששין שמא יש כאן שיש לו שעת הדחק לחמץ זה והתירו לו ב"ד כדעת בעה"מ ואצלו הוא ש"פ (עי' ח"מ וב"ש סי' ל"א סעי' ג') וכשיראה שיוצאת בלא גט יאמר א"א יוצאת בלא גט לכך חוששין לקידושיו אבל זה דרך רחוק ולא ניחא ליה לאאמ"ו הגאון נ"י בזה לכן עמד בקושיא על דברי הב"ש וכתבתי מזה עוד בחידושיו לא"ע ואכ"מ: ועי' בביאורי הגר"א ז"ל שם שהעלה להלכה דבחד דרבנן אפי' בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן אין שום חשש בקידושין והא ודאי דלשיטת רש"י דס"ל דחמץ דרבנן ושעות דרבנן אין חוששין לקידושין ודאי דצ"ל שאסור בהנאה דאל"כ למה אינה מקודשת דהא ש"פ:]

י׳אכן מדברי הפוסקים לא נראה כן דאפי' אותם הסוברים דבתרתי דרבנן חוששין לקדושיו אעפ"כ אסור בהנאה מדבריהם עיין ברא"ש ספ"ב דקידושין דמשמע מדבריו דאיסור הנאה שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת שכתב כן במקדש בחולין שנשחטו בעזרה ומדמה שם חמץ דרבנן בשעות דרבנן לאיסור הנאה דרבנן שאין לו עיקר מן התורה ולענין קושייתו היה נ"ל ליישב דכיון שהוא רחוק מאיסור תורה גזרו חכמים שיהיו קידושין מדבריהם שלא יבואו להקל גם במה שהוא מותר גמור מן הדין אבל מן התורה באמת אין הקדושין כלום וקידושין תופסין באחותה גם אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם וכן נראה קצת מלשון הש"ס דרפ"ב דפסחים דמקדש בחמץ דרבנן כו' אין חוששין לקידושיו כו' ולא אמר אינה מקודשת ולפי' ר"ת דמפרש דמיירי בשעות דאורייתא י"ל דנקט הכא משום דיוקא דבשעות דרבנן ג"כ חוששין לקידושין ר"ל דאין זה קידושין גמורים רק לחומרא מדרבנן וכמ"ש ולפ"ז קשה לכאורה במאי דקאמר שם בפסחים אסור בהנאה ל"צ לשעות דרבנן כדרב גידל כו' למה תלי איסור הנאה בחשש קידושין דהא שפיר מצינו דגם במאי דאסור בהנאה יש חשש קידושין כגון בשעות דרבנן וחמץ דרבנן וצריך לדחוק ולפרש דהכי קאמר דמדרב גידל נשמע עכ"פ דאפי' בשעות דרבנן אסור בהנאה דאם נאמר דמותר בהנאה אמאי אין חוששין לקידושיו והנה מה שיש לדקדק בסוגיא הנ"ל שם לפי פי' ר"ת דס"ל דבתרי דרבנן חוששין לקידושיו ומפרש שם דברי הש"ס מ"ש ל"צ לשעות דרבנן דמיירי בחמץ דאורייתא ומייתי מדרב גידל שכמו שהדין בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא דאין חוששין לקידושין כלל ומני' ילפינן ג"כ לשעות דרבנן בחמץ דאורייתא ולפי פירושם יש לתמוה למה לי' לדחוקי כולי האי להוציא לשון המשנה מפשטה דמ"ש עבר זמנו אסור כו' לשעות דרבנן והיה לו לפרש כפשוטו עבר זמנו היינו שעות דאורייתא וקמ"ל דאפי' חמץ דרבנן אסור בהנאה והי' לי לומר קמ"ל בחמץ דרבנן וא"ל דלא רצה הש"ס לפרש כן משום דא"כ יקשה מאי קמ"ל רב גידל מתני' היא די"ל דרב גידל אתי לאשמועינן דאין חוששין לקידושין כלל אפי' מדרבנן דממתני' לא שמעינן לה אלא דאסור בהנאה והרי מצינו דגם האסור בהנאה יש חשש קידושין כמו בחמץ דרבנן ושעות דרבנן ולפי מה שפי' התוס' שם (כא ב') ד"ה ל"צ כו' ליישב גירסת פשיטא בש"ס דקושיית הש"ס הוא דאיסור הנאה ממתני' שמעינן לה מהא דבפ"ק דקאמר ושורפין בתחילת שש ע"ש א"כ א"ש דהוצרכו לפרש דקמ"ל כאן לשעות דרבנן דהא זה שמעינן לי' מפ"ק וא"כ צ"ל דעיקר הרבותא הוא דאין חוששין לקידושין וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' מאי קמ"ל רב גידל ממתני' שמעינן לה ולכן צ"ל דרב גידל מיירי בשעות דאורייתא וחמץ דרבנן ומתני' קמ"ל בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא ומ"מ עדיין אינו מיושב דהנה הרמב"ן ס"ל דלא כשיטת התוס' ורש"י כאן וס"ל לחלק דבשעות דרבנן וחמץ דאורייתא חוששין לקידושין משום שאין הכל בקיאים בשיעור השעות ויבואו לומר דגם בקידש בשעה ד' וה' אין קידושין תופסים וכיון שכן קשה לשיטת התוס' מאי קמ"ל רב גידל דזה שפיר ילפינן ממתני' דק"ו אם בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא אין חוששין לקידושיו כ"ש בשעות דאורייתא וחמץ דרבנן:

י״אומ"מ נראה בנ"ד דכבר עברה האשה ומכרה החמץ יש לעיין אם מותרים לקבל דמיהם דלכאורה נראה דאסור דהא קיי"ל חליפי איסורי הנאה אסורים כמ"ש ברפ"ק דחולין גבי חמצם של עוברי עבירה דפרש"י שם דאסורים למחליף עצמו דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ע"ש ומ"מ יש מקום להקל לפענ"ד בדיעבד להתיר דמי החמץ גם לאשה המוכרת לה לעצמה לפי מה שראיתי במל"מ (פה מה' אשות) שכ' די"ל דחליפי אסורי הנאה דדבריהם יש מקום לומר דמותרים למחליף עצמו דהא דחליפי הנאה אסורים הוא רק מדרבנן ואפשר דלא גזרו אלא באיסורי הנאה של תורה אבל לא של דבריהם וגם באיסורי הנאה של תורה יש בזה מחלוקת הפוסקים שהרבה חולקים על רש"י והם הרמב"ם (פח מה' מ"א הט"ז) וכ"כ הר"ן פ"ק דחולין בשם הרמב"ן וכ"כ הריטב"א בחידושיו פ"ק דקידושין ודחה שיטת רש"י ז"ל וכ"כ הרב המגיד (פח מהמ"א) שכן עיקר להלכה וכן משמע מדברי מרן הב"י (ס' תמ"ג סעי' ג') אם קנתה שפחתו שום דבר כו' ועין באחרונים שפי' דברי המחבר דווקא אם קנתה שפחתו בלא ידיעתו אבל הוא עצמו אסור לו ע"ש[*] והמ"א הכריע שם דאפי' למחליף עצמו מותר וא"כ בנ"ד שמכרה בשעה ששית דאז אין החמץ אסור אלא מדרבנן ודאי דיש להקל בדיעבד כשיטת המקילין ולפ"ז וודאי דמותרת לקבל המעו' בדיעבד וגם החמץ עצמו מותר לכל שהרי לא עבר עליו בב"י כיון שנמכר בשעה שמותר מן התורה וזה דומה לחמץ נוקשה דרבנן שעבר עה"פ שמותר לאחר הפסח לכל אדם כמ"ש המ"א (סוף סי' תמ"ח) וכבר נתבאר שחמץ דאורייתא בשעות דרבנן קיל טפי מחמץ דרבנן בשעות דאורייתא אך החמץ עצמו לאחר הפסח אם האשה עצמה מותרת ליהנות מהם בחמץ דאורייתא ודאי דיש להחמיר ובחמץ דרבנן יש להקל ובפרט בנד"ד שהייתה אנוסה שסמכה על הרב שדרכו תמיד למכור בשבילה ומאי הוה לה למיעבד וכבר נמצא בתשובות האחרונים כמה דיעות שסמכו להקל באם נאנס ולא מכר חמצו וכ"ש אם אמרה האשה כל חמירא בער"פ וביטלה החמץ הנלע"ד כתבתי דברי דו"ש יצחק אייזיק בלאמ"ו הרב מוהר"י זלל"הה חופה"ק וואלקאוויסק:

י״ב[הג"ה מב"ה לפענ"ד הנידון שנשאל עליה אאמ"ו הגאון נ"י דמי' לקנתה לו שפחתו בלא ידיעתו שהרי האשה הזאת יש לה בעל ואין לאשה בנכסי בעלה כלום ואינה אלא כשפחה בבית אדוניה והבעל אינו יודע את כל מאומה שהרי אינו בביתו וגם לפי מ"ש הט"ז דאם נעשה ע"י ישראל דעביד איסורא אסור י"ל דכאן שעשתה ע"פ הוראת הרב דעירה כמבואר בלשון הרב השואל שהוא ציוה לה למכור בתחילת שש א"כ י"ל דגם הט"ז מודה שמותרת לקבל דמיה שאם אתה אומר שאסור אתה מפסיד לבעלה והוא אינו יודע מזה כלל והיא גם היא לא עבדה איסורא שעשתה ע"פ הוראת חכם ומ"ש דאסור למחליף עצמו היינו במידי דבר אכילה כהך דינא שכ' המחבר בשו"ע שאפי' אתה אוסרו על המחליף לא יהי' הפסד לבעליו אלא שזה המחליף באיסור לא יהנה ממעשהו שעשה באיסור משא"כ בנ"ד אם אתה אוסר עלי' לקבל המעות יהי' הפסד לבעלה ולא לה:]