בנין עולם, אורח חיים כ״הBinyan Olam, Orach Chayim 25

א׳בעז"ה יום ה' ער"ח אייר תרז"ן לפ"ק טיקטין יע"א:

ב׳ד' יענה שלום בני ידידי הרב המאה"ג חו"ב אי"א כבוד מהו"רר יוסף נ"י רב דק"ק קנישין ואשתו וזרעו עמו ה' ישלח דברו וירפאם רפואה שלימה ויעלו ויצליחו:

ג׳נידון שאלותיך הוכרחתי לקצר כעת מגודל הטרדות המרובו' אשר עטרוני גם סבבוני ובאתי להשיבך הנלע"ד בראש מה ששאלת באחד שהחליט ש"ש במים רותחין לעשות מהם גריסין ועעה"פ מה שהערות במחלוקת האחרונים שהמ"א אסר חלוטה בפסח בדיעבד והח"י שהיקל בתערובות משהו בהנאה וגם לשהותם עד אחר הפסח כל זה אינו ענין לנד"ד שכבר עבר עליהם הפסח שעתה אין איסורים אלא מדרבנן מטעם קנסא א"כ הי' נראה פשוט דמותרים דלא חמירי מחמץ נוקשה שאסור מדרבנן מדינא דש"ס בפסח ואפ"ה אם עבר עליו הפסח קיי"ל דמותרים דלא שייך כאן קנסא דלא עבר על ב"י כמ"ש (סוף סי' תמ"ז) ועיין בביאורי הגאון מוהר"א ז"ל מווילנא שפקפק שם בדין זה מהא דכ' הרמב"ן והר"ן בשמו בפ"ק דפסחים בישראל שהפקיד חמצו אצל א"י דאינו עובר בב"י רק מדרבנן צריך ביעור ואעפ"כ אם עבר והשהה אחר הפסח אסור ועי' במ"א מה שתי' בדוחק וכ' ע"ז רבינו הגדול הגר"א ז"ל דאינו שוה לו שמנין לנו לחלק ובאמת צריכין אנו למשכוני נפשין לתרץ דברי הר"ן עצמו שדין זה דחמץ נוקשה הוא בריב"ש בתשובה בשם הר"ן והרמב"ן וא"כ דבריהם סותרים זא"ז וצ"ל שבאמת הם מחלקין ביניהם כמ"ש המ"א בחילוק שבין ב' הדינים רק שרבינו הגדול ז"ל לא נח לי' בחילוקו של הרמב"ן והר"ן הנ"ל וכיון דמוכח בש"ס בחמץ של ישראל שהשכינו ביד א"י דאסור בהנאה אחר הפסח ס"ל לרבינו הגדול ז"ל שחכמים השוו איסור של דבריהם לאיסור של תורה וכל דתיקון כו' מ"מ בנ"ד בחליטה כיון דמדינא דש"ס מותר לגמרי רק ממנהגא אסור מחומרת הגאונים אין להחמיר בדיעבד וכ"ש בנ"ד שהשהה אותם בשוגג או באונס או שלא ידע שצריך למוכרם קודם הפסח וקצת יש לדמות זה להא דבתרבא דאייתרי בפא"ט אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתים כו' אף אנו נאמר בזה שאין סברא לאסור בהנאה אחה"פ כיון דמדין התלמוד מותר לגמרי:

ד׳אכן מטעם אחר נראה להחמיר בנ"ד דזה וודאי מה שמבואר בש"ס דחלוטה אין בו משום חימוץ היינו אם נתבשל ברותחין לגמרי עד שהוא ראוי לאכילה כך דבשעת הבישול לא נתחמץ וגם אחר הבישול אין בו חשש חימוץ משא"כ בחלוטת ש"ש ברותחין לעשות מהם גריסין שאין דרך להניחם שם עד שיתבשלו לגמרי וא"כ אחר שינוחו המים מרתיחתן הוא מתחמץ במהרה במעט רגע כמ"ש הפוסקים ומבואר בשו"ע (סי' תנ"ט סעי' ב') ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים אם יניחוהו בלי עסק מיד יחמיץ כו' וכן הוא בנד"ד וכמו שמשמע מלשון המ"א (סי' תנ"ד ס"ק ד') שכ' אם נפל עיסה כו' וסלקוהו מיד כו' כוונתו אם נשתהה שם עד שנחו המים מרתיחתן אז הוא מתחמץ וכמ"ש (עי' במחצית השקל שפי' ג"כ דברי המ"א כמ"ש אאמ"ו הגאון נ"י ודלא כס' ח"מ שנתקשה בדברי המ"א למה לי סלקוהו מיד) ועי' בפ' כ"ש (לט ב') אמר מר זוטרא לא לימחי אינש קדרא בקמחא דאבישונא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ כו' ונ"ד חמיר יותר דקרוב לוודאי שלא נחלט לגמרי עד שנתבשל היטב שלא יקבל עוד חימוץ שאין משהין אותו ברותחין כ"כ שלא יפיג טעמו ולא יהי' ראוי עוד למאכל גריסין וזה ברור ועוד איתא שם א"ר יוסף לא לחלוט אינש תרתי חיטי בהדי הדדי דילמא אזל חד ויתבא בצירי' דחבירתה ולא סליק להו, דיקולא דמיא מד' רוחותיה ואתי לידי חימוץ כו' ועיין פרש"י שם ד"ה תרתי חיטתא כו' מ"ש תרי גרעיני כו' אלא חדא חדא חיטתא הרי שאם נתן הרבה בב"א תוך רותחין קרוב הדבר שלא הועילה החליטה דלא סליק דיקולא דמיא מד' רוחותי' ואתי לידי חימוץ וא"כ בנ"ד אין לסמוך על ההיתיר הזה:

ה׳וע"ד חידוד הייתי אומר לתרץ קושיות המ"א והגר"א ז"ל על הרמב"ן והר"ן בהא דחמץ נוקשה ע"פ מ"ש בפ' כ"ש (כח ב') שמביא שם מחלוקת ר"י ור"ש דר"י ס"ל לאחר זמנו אסור מן התורה ויליף שם מקרא ור"ש ס"ל דלאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ופריך התם מתני' מני כו' וקאמר שם רב אחא בר יעקב דמתני' ר"י הוא ורבא מתרץ שם דמתני' ר"ש ור"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליו בב"י כו' והנה שם בדף ל"א בפלוגתא דאביי ורבא אי בע"ח למפרע הוא גובה כו' לימא כתנאי ישראל שהלוה כו' ומסיק התם הבמ"ע בשהרהינו אצלו ופליגי אי בע"ח קונה משכן אבל כו' לכ"ע אינו קונה משכן ופריך התם ממתני' דתנן א"י שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה כו' ותי' שם הא דא"ל מעכשיו כו' יעוש"ה ולכאורה לפי מ"ש הרמב"ן והר"ן בהא דמכילתא דחמצו של ישראל שהוא ברשות א"י אין הישראל עובר בב"י וא"כ הי' הש"ס יכול לתרץ דמתני' אתיא אליבא דר"ש דלאחר הפסח מותר מן התורה ור"ש קנסא קניס הואיל ועבר על ב"י וא"כ בכה"ג דא"י שהלוה כו' ברשות הא"י דישראל לא עבר בב"י לא שייך קנסא ולכך מותר לאחר הפסח אבל הברייתא י"ל דאתיא אליבא דר"י דס"ל דאחר הפסח מה"ת וא"כ ה"ה בחמצו של ישראל שברשות אינו יהודי כיון דאסור בהנאה מדרבנן בפסח גם לאחה"פ אסור בהנאה מדרבנן ולא מטעם קנסא דלדידי' בפסח ולאחה"פ שווים וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכיון שכן דשם אליבא דרבא פריך ומשני הי' יכול לתרץ כן דרבא לטעמי' אזיל דמוקי מתני' כר"ש וכמ"ש והא דתנן במתני' דישראל שהלוה לא"י על חמצו לאחה"פ אסור בהנאה היינו משום דס"ל מתני' כר"מ אתיא דסתם מתני' בכ"מ כוותיה דס"ל דישראל קונה משכון מא"י מק"ו כדאיתא התם וא"כ לא פריך מידי ממתני' וצ"ל דהש"ס שקיל וטרי שם אליבא דרבא ולרבא א"א לומר כן דהוא ס"ל אליבא דר"י דיליף שאור דאכילה משאור דראי' כדאי' התם (כט א') ואזדו לטעמייהו כו' האוכל חמץ של א"י שעבר עה"פ לר"י דרבא אומר לוקה¹³דיני מלקות אינם נוהגין בזמן הזה: (נכתב מפני הצנזור) כו' וא"כ א"א לומר דהברייתא אתי' כר"י דא"כ קשה במאי דאמר ישראל שהלוה לא"י על חמצו לאחה"פ מותר בהנאה דהא אף אם ס"ל דישראל ל"ק משכון מא"י הא לדידי' ס"ל לר"י דגם חמץ של א"י אסור בהנאה אחה"פ לישראל:

ו׳והנה שם (כט ב') קאמר רב חמץ בזמנו כו' שלא בזמנו כו' במינו אסור כו' כר"י הרי דרב פסק כר"י דלאחה"פ אסור מה"ת וא"כ קשה למה פסק כן הא סתם מתני' מוכח דאתיא כר"ש וכדתריץ רבא וע"כ צ"ל דס"ל לרב כרב אחא ב"י שם קודם דהדר בי' דס"ל מתני' אתיא כר"י וס"ל דיליף שאור דאכילה כו' וא"כ י"ל דגם המכילתא שהביא הרמב"ן והר"ן שם דחמצו של ישראל שברשות א"י אינו עובר עליו ס"ל ג"כ כרב דלר"י חמצו של א"י לאחה"פ מותר ומתני' אתי' כר"י ומה דאסור לאחה"פ הוא דלאחה"פ ותוך הפסח שווים ולאו מטעם קנסא הוא ולכך ס"ל דא"י שהלוה לישראל על חמצו ולא אמר לו מעכשיו אסור בהנאה לאחה"פ אף שאין הישראל עובר עליו בב"י דלאו מטעם קנסא אסור וכמ"ש אבל לדידן דקיי"ל כרבא דפסק כר"ש ומוקי מתני' ג"כ כר"ש ס"ל דכל שאין הישראל עובר בב"י מותר לאחה"פ דאין כאן קנס ורבא לטמי' דס"ל דמתני' אתיא כר"ש וא"כ ע"כ דפליג ש"ס דילן על המכילתא ובזה מתורץ קושיית הרא"ש על רבינו יונה שהביא בפ"ק דפסחים דמפקיד חמצו אצל א"י ישראל עובר עליו בב"י והקשה עליו הרא"ש מן המכילתא ולפי מ"ש א"ש דרבינו יונה ס"ל דש"ס דילן פליג על המכילתא וכרבא דס"ל כוותיה ודוק:

ז׳ויש לי מקום עיון לפי מאי דס"ל לרבא דלר"י לא ילפינן שאור דאכילה משאור דראי' ולכך מוקי מתני' כר"ש וכן ס"ל לרב אחא בר יעקב בתר דהדר בי' דלכאורה סותר סוגי' זו לסוגי' דפ"ק דביצה (ז' ב') דקאמר שם דפליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל לא ילפינן ביעור מאכילה ולכך ס"ל שאור בכזית כו' אע"ג דבאכילה שווים כדר"ז וב"ה סברי ילפינן ביעור מאכילה והי' נלפע"ד ליישב זה דהנה מ"ש ר"ז פתח הכתוב בשאור כו' היינו קרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ומסיים כי כל אוכל מחמצת וגו' ובזה אתקש אכילה לביעור שסיום הכ' קאי על מאי דפתח בי' ובפסוק זה לא כתיב לך רק בבתיכם אבל בקרא דלא יראה לך וגו' שם לא אתקש ביעור לאכילה וא"כ אף דמיעט רחמנא של א"י מביעור מדכתיב לך אעפ"כ מאכילה לא אמעיט ונוכל לומר דלכך לא כ' בקרא דשבעת ימים וגו' לשון לך כיון דשם כתבו לאקושי ביעור לאכילה ובאכילה וודאי דאסור אף של א"י ולכך לא הזכיר שם תיבת לך ולכן מקרא זה ילפינן דחמצו של א"י שביד ישראל והישראל קיבל אחריות הרי זה עובר עליו וכיון דלכך לא כ' שם תיבת לך כדי לאקושי ביעור לאכילה וכמו באכילה אסור אף של א"י גם בביעור הדין כן ולכך צריך לאוקמי דמיירי שהוא באחריות הישראל אבל בקרא דלא יראה לך שאור וגו' שממעט של א"י מיירי בלא קיבל עליו אחריות שם לא איתקש ביעור לאכילה דבאכילה אסור של א"י אע"ג דהוא ברשות א"י לגמרי ולפ"ז י"ל דרב אחא ב"י קודם דהדר בי' דמוקים מתני' כר"י וס"ל דילפינן שאור דאכילה משאור דראי' דשל א"י מותר בהנאה א"כ צ"ל מאי דכתיב בקרא דשבעת ימים בבתיכם ולא כתיב לך לאו דווקא הוא ואקרא דלא יראה לך שאור סמוך דממעטינן של א"י ולא מחלקינן בין קיבל עליו אחריות או לאו ובזה י"ל דברי המכילתא דממעט חמצו של א"י ברשות ישראל שאינו חייב לבער והיינו ע"כ אפי' באחריות הישראל דומי' דמ"ש יצא חמצו של ישראל ברשות הא"י דמיירי בקיבל הא"י אחריות דאל"כ הרי הוא ברשות הישראל לגמרי וצ"ל דהמכילתא לא ס"ל כברייתא דפ"ק דפסחים דיליף מקרא דבבתיכם דאם קיבל הישראל אחריות עובר עליו והיינו משום דס"ל כרב אחא ב"י קודם דהדר ביה דב"ה ילפי שאור דאכילה מביעור לכל מילי ומ"ש בבתיכם ולא כתיב לך לא דווקא ואקרא דלא יראה לך סמוך כמ"ש ולכך הדר בי' רב אחא ב"י משום דסתמא דש"ס דילן בפ"ק דפסחים לא ס"ל כדברי המכילתא וא"כ גם במה דס"ל להמכילתא דחמצו של ישראל ביד א"י אינו עובר עליו ג"כ לא קיי"ל הכי ובזה מתורץ ג"כ קושיית הרא"ש על רבינו יונה ונוכל לומר ג"כ דלדידן דלא קיי"ל כהמכילתא עובר הישראל מה"ת ולכן אסור לאחה"פ מדינא ודוק:

ח׳ועל אודות הבארות שנמצא בהם גרעינים הרבה בערה"פ סמוך לערב וגם ביום א' של פסח בבוקר גרעיני' הרבה מרוסקים ואותם שלקחו מים בפסח בבוקר קודם שנראו הגרעינים שם שהורית להקל דאין לתלות איסור מזמן לזמן בצונן הנה בזה ודאי דיפה הורית להקל בצונן דאפי' ברותחין מ"ש האחרונים להחמיר מספק מזמן לזמן כבר פקפק בזה הגאון בעל שר האלף ובמ"א כתבתי ג"כ שיש ראיות גדולות מכ"מ בש"ס שאין תולין מזמן לזמן אפי' באיסור תורה כדמוכח מגבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה וגם מהא דנגע באחד בלילה כו' דלא מחמרינן אלא לתרומה וקדשים ולא לחולין כמ"ש התוס' ברפ"ק דנדה ובכ"מ קיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא וכדמוכח ג"כ מפ"ב דקידושין גבי קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר דאף רב דס"ל הרי היא בוגרת לפנינו היינו משום דיומא דמשלם שית כבר נסתלק חזקה דנערות כמ"ש רש"י שם ובמקוה דאסרינן למפרע היינו משום דשם י"ל חסר ואתאי וכן מבואר ביו"ד (סי' א') בשוחט שנבדק ונמצא שא"י הלכות שחיטה בנטל קבלה שאין אוסרים למפרע ועוד כמה ראיות ואכ"מ ומ"ש שלבך נוקפך בהוראה זו כיון שגם בעה"פ נמצאו כמה גרעינין אף דעד הלילה בטל בס' מ"מ י"ל דאותם הגרעינים שנמצאו ביום א' בבוקר הם עצמם שהיו בער"פ דשוב ליכא כאן חזקה דמעיקרא ומנ"ל דהראשונים נשאבו ונסתלקו והני אחרינא נינהו גם בזה יפה עמדת שגם אם ביום א' היו מעטים ממה שנראו בער"פ וכמו שהערות מהא דפ"ק דביצה (י' ב') בזימן ג' ומצא שנים דאמרינן חד מנייהו אזל לעלמא והנך ב' נשתיירו וכן מוכח שם מהא דהניח עשר ומצא תשע באינם זה בזה יעו"ש ומ"מ גם בזה יש לצדד להיתר כיון שאין כאן כ"ד שעות מעת שנראו הגרעינים בער"פ סמוך לערב עד יום א' בבוקר א"כ כבוש בצונן אינו אסור מדינא ואף שהמ"א (סי' תס"ז ס"ק מ"ט) מחמיר בספק אם נכבש מעל"ע י"ל לטעמי' אזיל דס"ל להחמיר ברותח דמחזקינן מזמן לזמן אבל לפמ"ש דהעיקר לדינא שאין להחזיק מזמן לזמן א"כ אמרינן דמה שנמצאו בע"פ השתא הוא דנמצאו ולא היו שם מקודם מבעוד הבוקר ועי' בס' שר האלף שכתב ג"כ להתיר בספק כבוש מעל"ע מ"מ לענ"ד יש לפקפק לאיסור מטעם אחר לפי מה שראיתי בביאורי הגר"א ז"ל (סי' תס"ז) שכ' שמה שמתירין בשאר איסורים פחות ממעל"ע אין הכוונה שאינו מפליט כלל בפחות מכ"ד שעות דודאי מפליט משהו אלא שאין בו כדי שיעור לאסור וא"כ בחמץ בפסח שאסור משהו מדינא ודאי דאסור בנ"ד אף שלא נשרה כ"ד שעות אבל כיון שהאחרונים כולם משמע מדבריהם שבפחות מכ"ד שעות לא מפליט מידי א"כ אחר שכבר הורית להיתיר אין מזניחים אותך בפרט באיסור משהו דרבנן דבשעת הדחק באיסור דרבנן סומכים ג"כ על יחיד במקום רבים וכבר הארכתי בכעין זה בתשובה במ"א:

ט׳ומ"ש ששמעת בשם הגאון מוהרמ"ז בעהמ"ח מה"צ שהורה שע"א א"נ לומר שראה חיטים בבור מטעם דע"א אינו נאמן לאסור במה דאתחזק היתירא וכתבת לתמוה דהא בדבר שבידו קיי"ל דע"א נאמן וכאן בידו להשליך גרעינים ואף דישראל אינו חשוד להכשיל את הרבים ולהשליך גרעינים בבור מוכח בפ' הניזקין בהא דזבחים שעשיתי עמך נתפגלו כו' דנאמן מטעם דבידו וכדמוכח שם מכה"ג ביוה"כ שאומר שפיגל בקדשים דגם בכה"ג נאמן משום שבידו ומ"מ דין זה במחלוקת שנוי' ותליא באשלי רברבי דהנה שיטת רש"י ור"ת ורשב"א הוא דמ"ש בפ' הניזקין דכל שבידו נאמן מטעם מיגו שבידו לאסור ולפ"ז אפי' איש אחר שאינו בעליו נאמן עליו מטעם זה וכן העתיק הב"י טעם זה מיו"ד (סי' קכ"ז) אבל שיטת הרא"ש והמרדכי והטור שם דלאו מטעם מגו הוא דנאמן לאסור אלא מיירי שנתנו בידו לשומרו או לעשות בו איזה דבר דהוי כבעלים עליו וכל אדם נאמן על שלו וא"כ בנ"ד לשיטת הרא"ש ודעימי' א"נ דלא מהני כאן מיגו כיון שלא נמסר בידו להיות בעליו דבריך טובים ונכונים בכל זה: [הג"ה מב"ה שבתי וראיתי דבהך דנ"ד אפי' לשיטת הרא"ש ודעימי' ע"א נאמן לומר שמצא מים בבור דכיון דהבאר הוא כמופקר לכל לשאוב מימיו ולשתות מהם וכשהבאר צריך תיקון מטילים ההוצאה על כל השכנים וגם הוא קאמר מהם הרי יש לו חלק בו ונאמן עליו כבעלים וכמ"ש בתשובת חות יאיר (סי' קט) וז"ל אם ההיזק מגיע גם לו כגון שיש לו חלק בדבר הוא וודאי נאמן על שלו ומתוך שנאמן שלו קמחן של כולם נאסר והרי מטי' לה הזיקא כמו לחברותיה ובכה"ג גמ' פ' השולח גט ומתוך שנאמן להפסיד שכרו כו' אע"פ דהפסידו של חבירו גדול מאוד מהפסד שכרו כ"ש כאן ואין הסברא דשם מיירי באומר שהוא עשה ההיזק מחלקת כלל וכן נלענ"ד שבכ"מ שעד המעיד על האיסור יש לו חלק אפי' שמיני שבשמינית נאמן כו' עכ"ל וא"כ בהך דידן כיון שיש לו חלק קצת בבאר נאמן עליו כבעלים ומ"ש אאמ"ו הגאון נ"י דאין כאן מיגו שאף אם ישליך גרעינים נימא עתה הוא דנפל לא ידעתי כוונתו בזה שהרי אם ישליך גרעינים יאסר הבאר בוודאי מכאן ולהבא והוי ממש דומי' דבידו לנסך שיאסר היין מכאן ולהבא שלכך נאמן לומר שכבר נפל וע"ז כתבתי בשאלה שלו שאומר תא ואחוי גרעינים צפים ויאסרו המים כל זמן שאינם הולכים לראות כמ"ש ביו"ד (סי' קכז סעי' ג') ועט"ז וש"ך שם ובעבור שראה אאמ"ו הגאון בתחילת דבריו שבאתי בשאלה על ענין איסור דלמפרע לכן תמה עלי אבל באמת כוונתי בזה לענין להבא ולדחות דברי קצת מהלומדים שרצו להקל גם על להבא ע"פ הוראת הגאון מוהרמ"ז ז"ל הנ"ל שאין ע"א נאמן לאסור ובתשובה לחכם אחד אודות השו"ב דיאשינאווקאי הארכתי בענין נאמנות ע"א ואכ"מ):

י׳ומ"ש שבנ"ד הרי יכול לומר תא אחוי' לך לא ידעתי כוונתך שאם אומר הע"א עתה בפסח שראה בעה"פ גרעינים צפים לא שייך לומר בזה תא אחוי לך שאף שרואים עתה גרעינים צפים שמא השתא הוא דנפל וא"כ גם אם ליכא בנ"ד אם לא כשאמר בפעם ראשון שראה ששואבים מים דזה הוי דומי' דהא דפ' הניזקין דאמר רבא דאם א"ל בפעם ראשון שמצאו אף שעכשיו אינו בידו נאמן עליו ומ"מ כיון דבנ"ד הוא איסור משהו דרבנן וודאי שיש להקל ולסמוך על שיטת הרא"ש ומרדכי וטור דבכה"ג שאינו מסור בידו אין ע"א נאמן לאסור:

י״אאבל מה שיש לעיון בנ"ד לענ"ד די"ל שמ"ש דע"א אינו נאמן לאסור דבר שנתחזק בהיתר היינו דווקא שגם עכשיו הוא בחזקת היתר בזה אמרינן שא"נ לאסור להבא אבל בדבר שנמצא בו עכשיו ריעותא ועכשיו הוא בחזקת איסור אלא דאמרינן דהשתא הוא דנאסר ולא מקודם בזה אפשר לומר דנאמן ע"א לומר שאתמול הי' בו ריעותא זו שאין העד מוציאו מחזקה זו שעמד רק ממשיך החזקה למפרע ומברר זמן החזקה מאימת התחילה וקצת יש לדמות זה להא דאי' (סי' קכז סעי' ג') בהג"ה דע"א נאמן לומר בב' חתיכות א' איסור וא' היתיר שזו אסורה וזו מותרת שאינו אלא מברר האיסור ואינו עוקר החזקה לגמרי ואף שלא מצאתי דבר זה מפורש בפוסקים מ"מ נלע"ד להביא ראי' לזה מהא דפ"ג דקידושין (ס"ו ב') אמר רבא מנא אמינא לה כו' התחיל ר"ע לדון מקוה פסולו ביחיד ובע"מ פסולו ביחיד כו' וקאמר שם האי בע"מ דפסולו ביחיד ה"ד אי דמכחיש לי' מי מהימן אלא לאו דשתיק וכדכוותיה גבי בן גרושה כו' דשתיק כו' וקאמר מקוה פסולו ביחיד כו' ואביי אמר לעולם דקא מכחיש לי' ודקאמרת אמאי מהימן דא"ל שלח אחוי כו' ועי' רש"י שם ד"ה שלח אחוי כו' שכ' בסוף הדיבור וכן מקוה חסרונו לפנינו והרשב"א בחידושיו הקשה דמאי מהני במקוה לברר ע"י מדידה דהא י"ל השתא הוא דחסר ולפמ"ש י"ל קושייתו דמיירי שע"א אומר שגם מזמן קודם הי' חסר והוא מכחיש שגם עתה אינו חסר ולכך שפיר קאמר כיון דנאמן לומר שעתה הוא חסר משום דנוכל לברר דבריו שוב נאמן ג"כ למפרע להמשיך החזקה קצת וראיה לזה דהא חזקת ממון קיי"ל דעדיפא מכל החזקות אפי' מחזקה דגופא כמו שמוכח בפ' המדיר (ע"ה ב') בסוגי' דמומין אעפ"כ ע"א מועיל לחייב שבועה דאורייתא וא"כ אף שאינו מועיל לבטל החזקה לגמרי מ"מ מגרע קצת ובכה"ג חזקה דהשתא עדיפא מחזקה דמעיקרא כיון דחזקה דמעיקרא נגרע קצת ע"י עדות ע"א:

י״באך יש לפקפק קצת על הראי' שכתבתי מהא דקידושין והוא דלכאורה נראה שם דרבא פליג על אביי בזה דא"כ קשה מאי מוכיח רבא מכאן דדבר שבערוה אף דשתיק לי' לא מהימן ע"א מהא דאמר ה"ד אי דמכחיש לי' מי מהימן הא שפיר קאמר אביי דנאמן משום שיכול לברר דבריו ואם נאמר דרבא חולק עליו גם בזה דא"צ לברר כלל דא"כ יקשה על מ"ש התוס' שם ד"ה שלח ואחוי מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר כו' דהא קיי"ל כרבא נגד אביי בכל הש"ס וע"כ צ"ל דאא"ל דרבא יחלוק בזה על אביי דאין זה סבר' כלל לומר דאין ע"א נאמן בכה"ג כיון שאומר שיברר דבריו וכי טח מראות עינינו והא אפי' בהא דרוב מצויים א"ש מומחים הם קיי"ל דהיכא דאיכא לברורי צריך לברר וכן מוכח ברפ"ק דפסחים גבי המשכיר בית בי"ד דחזקתו בדוק כו' דאמר שם למאי נפ"מ נשיילי' כו' אלא צ"ל דרבא ס"ל דבמקוה לא שייך לומר דמשום דיכול לברר יהי' פסול ע"י למפרע די"ל השתא הוא דחסר וא"כ היאך מדמה ר"ע מקוה לבע"מ לכך ס"ל דמיירי בשותק וא"כ חזינן דאף אם העד מעיד שהי' המקוה חסר למפרע אינו נאמן בכה"ג אבל להבא גם רבא מודה בזה לאביי דע"א נאמן ודוק ויש לי בזה אריכות דברים ואכ"מ:

י״געוד נלע"ד דבנ"ד יש עוד חשש להחזיק האיסור למפרע ע"פ שיטת הרשב"א שכ' בהא דגבינות שנמצא טריפה שהביאו האחרונים ביו"ד (סי' פ"א) שכ' דבטריפות שא"א לומר ממש ברגע זו נטרפה וכבר יצתה מחזקת כשרות זמן מה למפרע רק שא"י כמה בזה אזלינן בתר חזקה דהשתא ומחזקינן איסור מזמן לזמן וא"כ בנ"ד שראו בפסח גרעינים צפים בבאר שא"א לומר שברגע זו השליכו שם גרעינים שהרי האנשים אומרים שעכ"פ איזה זמן קודם ראייתם לא היו שם אנשים שישליכו שם גרעינים וא"כ הרי יצתה מחזקתה זמן מה אך דאנן לא קיי"ל בזה כהרשב"א מדמתירין הגביגות בטריפות שמחמת סירכא בקודם ג' ימים ועוד יש כאן סברא להיתר דאף אם נאמר דנפלו שם הגרעינים זמן רב מקודם מ"מ יש ספק שמא לא נתרככה עד עכשיו וכמ"ש המ"א (סי' תס"ז ס"ק כ"ה) בשם הב"ח שצירף ספק זה לס"ס יעו"ש ומ"מ לפמ"ש שהגרעינים היו מרוסקים לגמרי א"כ רחוק לומר שעכשיו ברגע זו נתרככה וא"כ היו זמן רב מקודם שנתרכך נתבקעו וכעין זה אי' בפ' המוכר פירות (צ"ו א') הבודק את החביות כו' דרומאי מתני כו' כגון דאשתכח חלא סיפתקי דאי לאו דהוה חלא מעיקרא לא משתכח ספתקי והרבה יש להאריך בכל הפרטים האלו אך להיות כעת עמוס הטרדות כותב בנחיצה רבה קצרתי דברי אביך דו"ש באהבה. יצחק אייזיק חופ"ק טיקטין יע"א: