בנין עולם, אורח חיים כ״וBinyan Olam, Orach Chayim 26

א׳לכבוד ידידי בני ה"ה הרב המאוה"ג חו"ב אי"א המפורסם מוה' יוסף נ"י רב דק"ק קנישין:

ב׳יום אתמול הכינותי לך מכתב קטן לוטה פה מרוב הטרדות אשר סבבוני כתרוני בין איש ובין אחיו ובין גירו משכונת בתים הנהוג פה בעת הזאת וכהיום גם שרבו טרדות אעפ"כ לאהבתך אמרתי להשיבך על שאלותיך על של תורה באתי להשיבך בארוכה קצת כערכך שאלת חכם חצי תשובה מאוד יקרו בעיני דבריך הנכוחים ובאתי להשיבך על ראשון ראשון כו':

ג׳בדבר הנבלה אשר לא יעשה כן בישראל שנעשה ע"י עושי רשעה לעשות תחבולות ברשע להפסיד סך עצום למחזיקי אורענדא אשר מכרו סך עצום מיי"ש לא"י הקונה החמץ בפסח כנהוג, ע"י שקנו מן הא"י הקונה בקנין סיטומתא ונתינת מעות אוף גאב וגם ע"י שטר ונעשה ביום אחרון של פסח וכתבת ע"ז כמה צדדים להתיר היי"ש וכן ראוי ונכון להפיר עצת רעים ומזימותיהם יופרו ולא תעשינה ידיהם תושיה להפסיד לאחרים סך עצום כזה ומה גם בחילול יו"ט וקניית חמץ בפסח ועתה באתי לברר הדין שיפה הורית להתיר היי"ש בלי שום פקפוק מכמה טעמים שכתבת ועוד נוסיף עליהם בעז"ה ר"ד לפי המבואר בש"ס פ' כ"ש דחמץ שעבר עה"פ אסור בהנאה רק מדרבנן דקיי"ל כר"ש לאחר זמנו ואסור מטעם קנס שעבר על ב"י וא"כ בקנה חמץ בי"ט אחרון של פסח שהוא רק מדרבנן ולא עבר כלל בב"י נראה דמותר ואע"ג שמבואר בשו"ע (סי' תמ"ח) דאפי' ביטל החמץ קודם שעה ששית שאינו עובר בב"י מה"ת ג"כ אסור אחה"פ ה"ט משום דחוששים שמא יערים ויאמר שביטלו ובאמת לא ביטלו כמ"ש הפוסקים משא"כ בכה"ג דלא שייך טעם זה ואף שמבואר בטור (סי' תמ"ח) שאם הביא לו א"י חמץ בפסח אם קבלו אסור בהנאה ועי' בב"י שם מ"ש בשם הגהות מיימוני באם הניח הא"י בביתו שלא ברצונו התירו החמץ מטעם דאיסורא לא ניחא לי' דלקני משמע מזה שאם הי' מקבלו ברצון הי' אסור גם לאחה"פ נראה דלרווחא דמילתא כתב כן ומעשה שהי' כך הי' אבל למעשה י"ל דבדיעבד מותר ולענ"ד לא גרע מחמץ נוקשה דהוא רק מדרבנן שאינו אסור בדיעבד אם שהה עד אחה"פ ומ"ש האחרונים שלא להקל ביו"ט האחרון דלא לזלזולי ביו"ט שני דדבריהם אין זה מוכרח שהרי מצינו בכ"מ שהקילו בחשש חימוץ ביו"ט האחרון יותר ולא חששו לסברא זו דלא לזלזולי כו' ע"י בהגה (סי' תס"ז סעי' ח') וביו"ט האחרון אוכלים כו' וכן שם בהגה (סי' תמ"ז סעי' ה') ועי' ט"ז ומ"א שם משום דביו"ט אחרון י"ל סתם כלים אינם בני יומן כו' ועיי' ברא"ש פ' כ"ש (סי' ד') שכ' שאם מצא חמץ בביתו אחה"פ מותר בהנאה מן הדין כיון דלא עבר על ב"י וליכא למיקנסי' והביא הירושלמי דפליגי ר"י ור"ל בהפקיר חמצו בי"ד אחר הפסח דר"י ס"ל דאסור משום דחיישינן להערמה כו' ואע"ג דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל בכ"מ מ"מ משמע מדבריו דווקא במקום שיש חשש הערמה אבל בנ"ד דלא שייך זה ס"ל להרא"ש דלא קנסינן לי' אך מלשון הרא"ש שם שכ' אם מצא חמץ כו' מן הדין כו' ומיהו בירושלמי פליגי כו' משמע מלשונו דגם במצא חמץ בביתו שהי' אנוס בדבר והכל יודעים מזה שאנוס הי' ולא הי' חשש הערמה בדבר ג"כ אף שמן הדין מותר מ"מ אסור שלפעמים יש חשש הערמה בדבר לכן אסור בכל גווני ומ"מ היינו דווקא בכה"ג שלפעמים יאמר שמצא ולא ידע מזה ויש בזה ג"כ חשש הערמה ולכן לא פליג ולכאורה יש סתירה לזה ממ"ש בש"ע (סי' תל"ו סעי' א') בהג"ה שמביא תשו' הרשב"א באוצר חטים שיש חטים מחומצים בקרקעות האוצר אם נעשה קודם שלשים יום מבטלו בלבו ודיו ואעפ"כ פסק שלאחה"פ אם מפנה האוצר אסור ליהנות מאותם הרי דשם לא שייך הערמה כיון שעשה כתיקון חכמים ובטלו ומה"ת לא הי' צריך לבער ועי' בביאורי הגר"א ז"ל (שם ס"ק ז') שהביא הרא"ש שבכה"ג בנפלה עליו מפולת גם ר' יוחנן מודה דלא שייך קנסא וכ' שם דמ"מ החמיר הרשב"א דרב האי גאון אסר דגרע כאן מנפלה עליו מפולת ודמיא להערמה יעו"ש מ"מ בנ"ד דלא שייך קנסא שהרי הבעלים מכרו כדין ומדוע נקנוס אותם מה שלא פשעו בשום דבר ע"י אחרים שרצו לגרום להם היזק בכה"ג ודאי דלא שייך קנסא וכ"ש דאין כאן חמץ של ישראל שעבר עליהם בב"י כלל כיון שלא קנו רק ביו"ט שני דדבריהם:

ד׳עוד נלע"ד ראיה לנ"ד ממ"ש המ"א (סי' תסח ס"ק ח') בשם ר"ש הלוי במי שבא בספינה ולא היה לו למי למכור חמצו ולא היה יכול לבער שמותר לו להפקיר ולחזור ולזכות בו לאחה"פ ולמוכרו משום דמילתא דלא שכיחא הוא כו' כ"ש בנ"ד שאין לך מילתא דלא שכיחא יותר מזה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא שכיח נבלה כזאת להעשות כן בישראל לגרום הפסד לחבירו ע"י שהוא יעשה איסור לקנות חמץ מא"י בפסח ולעבור על ב"י וא"כ בכה"ג ודאי דלא שייך קנסא ועי' מ"ש האחרונים (סי' תמ"ב) דאם נתערב חמץ מין במינו דמה"ת בטל ברוב ומדרבנן צריך ששים מותר בהנאה לאחה"פ כיון שלא עבר עליו בב"י וכ"כ קצת אחרונים דאחה"פ מין בשאינו מינו כל שאין ממשות החמץ רק טעמו לבד אע"ג דקיי"ל טעם כעיקר מה"ת בכל האיסורים מ"מ לא עבר עליו בב"י וקצת היה נראה להביא ראיה לזה ממ"ש התו' ר"פ א"ע במה שהשיגו על פרש"י שפי' ואלו עוברים כו' היינו שעוברים עליהם בב"י והקשו בתו' כיון דתערובות חמץ אין בו כרת וגם באכילה הוצרך לרבות מקרא דכל מחמצת וגו' א"כ מנין לנו שיעבור על ב"י ופירשו הם ואלו עוברים היינו מן השולחן וא"כ טעכ"ע שנלמד כמו בכל איסורי תורה מגיעולי כלי מדין או מבשר בחלב וכמ"ש התו' פ' ג"ה (צח ב') באריכות ובחמץ ליכא מקרא מפורש לטעכ"ע א"כ מנין לנו שיעבור עליהם בב"י והיה נראה לכאורה דדין זה במחלוקת שנויה לפמ"ש התו' בפ' ג"ה שם ד"ה רבא בשם ה' יוסף מאורליינש דטעכ"ע אע"ג שאסור מה"ת אין לוקין עליו דכיון דילפינן לה מגיעולי כלי מדין דשם ליכא רק עשה דתעבירו באש כו' וא"כ ה"ה בחמץ לענין ב"י ליכא לאו דב"י כמו בגיעולי כלי מדין אבל לפמ"ש שם בשם ר"ת שהשיב לו דאית לן למימר דאהדרי' קרא לאיסורא קמא כמו בהא דגוזז ועובד בפסולי המוקדשים כו' א"כ י"ל דגם בחמץ אהדרי' קרא לאיסורא קמא ועוברים עליו ג"כ בב"י ולפ"ז בתערובות חמץ דפליגי ר"א וחכמים בר"פ א"ע דר"א ס"ל דהרי אלו באזהרה ויליף לה מקרא דכל מחמצת וגו' י"ל ג"כ דאהדרי' לאיסורא קמא גם לענין ב"י ולפ"ז יש לתמוה על ר"ת שסותרים דבריו למ"ש בפ' ג"ה וכאן דחה פרש"י וכתב דבתערובות חמץ ליכא לאו דבל יראה וזה י"ל לפמ"ש בש"ס פ' א"ע (מג א') כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי כו' יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ וגו' על חמץ דגן גמור חייב כרת ועל עירובו בלאו ופרש"י שם דבכרת לא הזכיר מחמצת אלא חמץ כו' ולכאורה קשה למה הוצרך לדקדק מקרא ומהכ"ת נאמר שחייב כרת כיון שלא מצינו ריבוי לתערובות אלא ללאו אע"כ משום דהוה דאהדרי קרא לאיסורא קמא ולכן הוצרך הברייתא לומר דה"ט משום דמאי דמרבינן מקרא יתירה דכל מחמצת לתערובות הזכיר בלשון מחמצת והיינו תערובות ובקרא דכרת דקדק הכתו' לכתוב בלשון חמץ ולא בלשון מחמצת אתי למעוטי מכרת וא"כ לענין ב"י שהזכיר הכתוב ג"כ חמץ לא יראה לך חמץ וגו' ודקדק ולא כתב מחמצת מיעט ג"כ דלא יעבור עליו בב"י אכן ממסקנת הש"ס שם דגם גבי כרת כתיב קרא בלשון מחמצת רק משום דקרא אתי לנתחמץ מחמת דבר אחר וא"כ מיעוטא דכרת ממילא ילפינן משום דליכא קרא יתירא וא"כ יש להקשות לפי מסקנת הש"ס שם תי' כל מחמצת לא תאכלו עיקר קרא ללאו לנתחמץ מחמת ד"א ור"א יליף מתי' כל' וא"כ קשה קרא יתירא דכל אוכל מחמצת ונכרתה לכאורה א"צ לכרת בנתחמץ מחמת ד"א דאמרינן אהדרי' קרא לאיסורא קמא וצ"ע ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ ועי' בבאה"ט (סי' תמב ס"ק א') שכת' בשם החק יעקב דבטעכ"ע בחמץ אע"ג שאסור מדאורייתא אין עוברים עליו בב"י ואם עבר ושהה אחה"פ מותר בהנאה והשיג על הע"ש שאסרו וס"ל שעובר על ב"י (וס' ח"י וע"ש אינם תח"י לעיין בהם) ולענ"ד דברי הח"י אינם מוכרחים כ"ש לפי שיטת רש"י דס"ל בתערובות חמץ לר"א שעוברים עליו בב"י וצ"ל דאהדרי' לאיסורא קמא וכ"פ הרמב"ם וש"ע כרש"י ולא כר"ת מ"מ יש סניף בנ"ד כמו שאכתוב לקמן, ועכ"פ מבואר מדברי הפוסקים אלו דבכ"מ דליכא אלא איסור דרבנן ולא עבר על ב"י וגם לא שייך חשש הערמה מותר לאחה"פ:

ה׳עוד זאת ראה דבריך טובים בהיתר שכתבת מצד הקנין שאינו נתפס כי שהקאנטראקט שעשו עם הא"י הקונה שנהפך למוכר שאין בו ממש כי כן הבנתי גם אני מלשונו אחר שקראו לפני בקיאים בלשונם שאין בו מכר כלל רק שכתוב בו להיות לראי' שהיי"ש הנמצא אצלו עד היום שייך להקונים ואין מבואר שם הקונים גם לא סך מה שנמצא אתו שיכול לדחות את כל הבא לומר לו לאו בע"ד דידי את וגם שיכול לומר שאין בידו וברשותו רק א' מדה יי"ש או פחות ולא נכתב כלל בתוקף קאנטראקט כראוי לכתוב לא לפי דינינו ולא לפי דיניהם וגם בקנין מעות שנתנו לו אוף גאב דבריך נכונים כיון שיש מחלוקת רש"י ור"ת אם מעות קונות או משיכה דווקא והוא ספיקא דדינא לענין מכירת בהמה מבכרת וכדומה א"כ ודאי דבדרבנן שומעים להקל וכ"ש בנ"ד יפה דברת דהוה תרתי דרבנן חדא דיו"ט אחרון דרבנן ב' איסור חמץ שעבר עה"פ דרבנן ועדיף מספיקא דרבנן דאזלינן לקולא וכ"ש לפי מאי דקיי"ל דבאיסור דרבנן סומכים על היחיד במקום רבים בשעת הדחק כמ"ש בפ"ק דנדה (ט' ב') כדאי הוא ר"א כו' וכן בפ' מי שהוציאוהו (מו א') ומבואר ביו"ד (סי' רמב) בכללי הוראה) ובמ"א הארכתי בכלל זה) וקנין הסיטומתא הרבה יש לדבר בזה אי קנין דרבנן נעשה דאוריי' והארכתי בזה בתשובה וידוע שרבו בזה המחלוקת בין הפוסקים וכמו שהאריכו בזה האחרונים בתשובותיהם והנה הגאון בעל מקור חיים המציא דין חדש שאם קנה הישראל חמץ מא"י קודם הפסח בקנין דרבנן שאין הישראל עובר עליו דיכול לחזור בו דלא הפקיעו חכמים ממון ישראל בתקנתם כמ"ש בחו"מ (סי' קכו) לענין מעמד שלשתן ויפה השיג עליו הגאון בעל מגן האלף דשם במע"ש תיקנו שלא יקנה להפקיע ממון של ישראל אבל לא במקום שקנה הישראל בקנין דרבנן לא שייך לומר שלא הפקיעו חכמים ממונו ע"י תקנתם דתחילת הקנין היה לטובתם וא"כ בנ"ד שקנו בפסח בקנין דרבנן לא שייך לומר דלטובתו נעשה הקנין ואדרבא לרעתו הוא דהא יעבור עליו בב"י ונכונים דבריך דלא תקנו חכמים תקנתם שיהיה למכשול עון לבית ישראל לעבור על ב"י ונלמד במכ"ש מהך דינא דמע"ש שלא קנה דלא הפקיעו ממון לגרום הפסד לישראל עי"ז וא"כ כ"ש בנ"ד שיש כאן תרתי גרם איסור לאו דב"י והפסד ממון שיאסר בהנאה לאחה"פ ובלא"ה הלא חמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו ברשותו ולא מצינו רק מה שמה"ת הוא של ישראל לא שיהיה של ישראל ע"י תקנת חכמים וראיה לזה מהא דאי' במסכ' ב"מ פרק השואל (צו ב') בעי רמי בר חמי בעל בנכסי אשתו מי מעל אמר רבא מאן למעול למעול בעל דהתירא ניחא ליה דליקני כו' נמעלו ב"ד כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להתירא לאיסורא לא עבוד רבנן תקנתא כו' ולענ"ד הוא ראיה ברורה ולפ"ז אפי' קנה החמץ תוך ימי הפסח בקנין סיטומתא אין בו ממש ולא קנה הישראל את החמץ כלל, ומלבד זה היה נראה דבזמנינו קנין צוא שלאק אינו קנין בא"י לפמ"ש בח"מ (סי' ר"א) שהדבר תלוי במנהג המקום אם נוהגין לקנות בו קנין גמור ועינינו רואות שאין דרך למכור ולקנות ישראל עם א"י ע"י קנין צוא שלאק ולא סמכא דעתי' כלל לקנות בזה וכ"ש בנ"ד שלא עשה לשם קנין גמור כלל אלא כדי לגרום היזק למחזיקי האקציז כדי שיהי' אסור בהנאה לפי מחשבתם וא"כ אין כוונתם לקנות שיהיה שלהם בקנין גמור ואין זה אלא הערמה בעלמא:

ו׳ומלבד זה יש עוד סניף להקל לענ"ד גם לענין שאר דינים ביי"ש של חמץ שעבר עה"פ בזמנינו שנוהגים לעשות עיקרו מתפוחי אדמה רק שמערבין בו דגן והרי זה דומה ממש לשכר המדי שנזכר במשנה ר"פ א"ע דג"כ עיקרו מתמרים ומערבים בו שעורים כמ"ש רש"י שם וא"כ לשיטת ר"ת בתו' ליכא כאן לאו דב"י כלל וא"כ בעבר עה"פ לא נאסר וכמ"ש למעלה וגם ביי"ש הזה אין בו כזית בכא"פ כמו כותח הבבלי ממש כמ"ש בש"ס אי בעינא קא אכל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטר קא שטר ביה אין בו כזית בכא"פ וא"כ ביי"ש נמי שאין דרכו לשתות כ"כ הרבה ביחד שיהיה בו כזית בכא"פ כיון שעיקרו מתפוחי אדמה וגם לפמ"ש הב"י (ר"ס תמב) דדוקא כותח הבבלי שאין בו טעם ממש רק קיוהא בעלמא גם יי"ש אין בו רק קיוהא בעלמא ואדרבא לשיטת כמה מגדולי האחרונים אין זה אלא זיעה בעלמא דלאו כלום הוא ואין בו ב"י כמו שהאריכו בזה האחרונים בתשובותיהם ועכ"פ יש לסמוך ע"ז בי"ט אחרון דדבריהם ויפה כתבת שכדאי הוא הגאון בעל והאחרונים שסוברים כמותו לסמוך עליהם בשעת הדחק והפסד גדול כזה:

ז׳ומה שהעירות עוד דמחזיקי האקציז קודמים לגבות היי"ש בעד חוב דמי הקנין שמגיע להם מהא"י הקונה כיון שאין לו מה לשלם בד"א כדעת הב"ח בח"מ (סי' צו) לענ"ד אינו דדוקא לענין קדימה לבע"ח אחרים כתב כן אבל לא כשמכר לאחרים כיון דמטלטלים לאו בני שיעבוד נינהו ואין גובים חוב ממטלטלים שמכר כמבואר בש"ס ופוסקים:

ח׳[הג"ה מבה"מ הנה דבר ה' אמת בפי אאמ"ו הגאון נ"י שאין דברי הב"ח אמורים אלא בבע"ח אבל לא במכר ומ"מ גם דברי' יש להם ע"פ תקנת מקום ד"א שבסוף ס' עטרת צבי ומאמר קדושין בתקנת בורח שחוזר הכל לדין סידור בע"ח ואפי' מטלטלין שמכר תוך צ' לבריחתו אלא שאין צורך לזה לענינו כיון שיצא בהיתר בלא"ה כמו שהסכים בזה אאמ"ו הגאון נ"י:]

ט׳ולענין מה שכתבת לכתוב לך דעתי אם נעשה כן בפסח מה דינו וכדי לעשות תקנה בפני עושה רשעה בדברים כאלה הגם דלא חשידי ישראל ח"ו לעבור על ב"י וב"י ואכשור דרי בזה שמחמירין בכמה חומרות ואין דנין ממילתא דלא שכיחא ולא ראינו ולא שמענו עושי רע כאלה אך יש חשש אחר פן יקדים איזה מאן דהו מהנהו דלא מעלי לקנות החמץ מן הא"י תיכף במוצאי החג בעד אגורת כסף אחת קודם שיקדימו לקנותו ממנו כנהוג[*] והיה נראה לדעתי שיש למצוא תקנה לזה לכתוב בשטר מכירה שנותנים לא"י הקונה שהקונה משעבד להמוכרים לו ד' אמות קרקע בחצירו ואגב"ק מקנה להם מטלטלים שקנה ודעתיד למיקני ועי"ז כשימכור יוכל המוכר לטרוף מהלוקח כדין והמוכרים לא יעברו עי"ז בב"י דקיי"ל ישראל שהלוה לא"י על חמצו אינו אסור אלא כשהרהינו אצלו וא"ל שאם לא יפרע לו יהי' שלו מעכשיו וכיון שחסר אחד מהם לא עבר הישראל בב"י וכיון שמוכרים לו גם המקום שהחמץ עומד שם א"כ לא הוי הרהינו אצלו גם לא יכתוב שיהי' שלו מעכשיו רק תיכף מעת שיגיע זמ"פ ובזה יש תקנה גמורה בפני עושי עול כאלו אבל לדעתי אין לחוש לחששא רחוקה כזו. ומכל הלין טעמי יפה הורית להתיר וכל כי הני מילי מעליותא לתאמרו משמך ואין בזה חשש איסור כלל וכבר כתבתי באריכות מה שיש לצדד להקל גם אם נעשה כזה בפסח:

י׳[הג"ה מ"ש אאמ"ו הגאון נ"י לחוש שמא יקדים עצמו איזה מאן דהוא לקנות החמץ עי' בט"ז (סי' תמח ס"ק ו') שפסק שיכול לכוף להקונה שיחזרנו לבעליו הראשונים והביא ג"כ בשם בעל מ"ב מדין מערופי' ועיין בפרמ"ג במשבצות שהמציא ג"כ תקנה לזה ויראה מדבריו דלא ניחא ליה בהך תקנתא דבעל מ"ב וט"ז דא"כ למה ליה לתקנתא אחריתא ע"ש:]

י״אואשר שאלת הכרעת דעתי בדין חמץ נוקשה כהך עובדא דאתי לידך באשה שנטבל קצת בית יד כתונת שלה (בתבשיל בפסח) שנתכבסה בחלב חיטים והוא חמץ נוקשה אני נוהג לפסוק כהסכמת האחרונים דחמץ נוקשה בטל בששים והטעם משום דמאי דמחמירין בחמץ בפסח במשהו הוא משום חומרא דחמץ שחייבים. עליו כרת ואסור בב"י וזה לא שייך בחמץ נוקשה ועי' במ"א (סי' תמ"ז ס"ק א') שהאריך בזה בקארטין שנפל לתבשיל דהוי חמץ נוקשה וכן הכריעו כל כל האחרונים רק הט"ז יחיד בדבר לאסור במשהו ומ"ש שהמנוח הגאון מוהרמ"ז ז"ל בהיותו אב"ד בק"ק ביאליסטאק אסרו במשהו ושהאריך בזה בתשובה כמו שהעידו לפניך א"י טעמו וכיון שלא נודע לנו טעמו בזה אין לנו לחוש בדבר ועי' בפ' יש נוחלין (קכט ב') אמר להו רבא כו' כד אתי פסקא דדינא דידי קמייכו כו' ולא מגמר תגמרו מיניה כו' דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות כו' ובכה"ג ודאי דיש לסמוך על הפוסקים המתירים באיסור דרבנן וכ"ש בצירוף דעת ר"ת והשאלתות וכמה גאונים הראשונים שסוברים דחמץ בפסח בס' כשאר איסורים וכ"ש לפי שיטת הרמב"ם דחמץ בפסח במשהו משום דשיל"מ וגזרו שלא במינו אטו מינו ובחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה לא שייך בזה יש לו מתירין ולענ"ד לא שייך בזה כלל גזירה דשלא במינו אטו מינו להפוסקים דבתר טעמא אזלינן דחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה אין טעמו שוה כלל למה שראוי לאכילה ואע"ג דקיי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן מ"מ נראה דטעם אחר יש לאותו חלב חיטים שעושים לכיבוס בגדים אחר שנשתנה ונתקלקל טעמו ונשתנה צורתו יש לו שם אחר ואין הדבר תלוי בשם שבלה"ק דווקא ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ:

י״בומה שכתבת עוד במי שנתערב לו מעט מאלץ בערימה גדולה של תבואה מה שפשט לך דמאלץ הוי חמץ נוקשה זה אינו מוסכם ועי' בס' שערי תשובה מהגאון מוהרא"ז מרגליות מבראד (סי' תמ"ח ס"ק ב') שכתב בשם כת"י הגאון בעל פנ"י שתחילה הי' דעתו לומר דמאלץ הוי חמץ נוקשה ולבסוף העלה שהכל לפי הענין אם הוא מקלקל הרבה עד שנפסד מאכילת אדם הוי נוקשה מוכח משם שאין כל העניינים שווים דכמה מאלץ יש שראוים לאכילת אדם וכן נראה מכמה תשובות שהחמירו במי ששכח למכור מאלץ ועבר עה"פ ועי' בתשו' גבע' שאול) סי' לה) מוכח משם ג"כ דס"ל דלא הוי חמץ נוקשה ולכן אין זה ברור אך בנידן שאלתך אם נודע שבאמת הי' המלץ מקולקל עד שנפסל מאכילת אדם דינו כחמץ נוקשה וא"כ יש בזה עוד קולא אפי' אם נאמר דחמץ נוקשה בפסח במשהו מ"מ אם נתערב יבש ביבש קיל יותר דהרי הרא"ש במס' ע"ג פסק דאף דקיי"ל חמץ בפסח במשהו מ"מ אם נתערב יבש ביבש בטל ברוב במינו ודינו שוה בזה לשאר איסורים ואע"ג דלא קיי"ל כהרא"ש בזה כמ"ש בש"ע (סי' תמ"ז סעיף ט') שהביא דעה ראשונה בסתם ואפי' אם נתערב המאלץ בחטים או בשיפון דהוי מין בשאינו מינו מ"מ בשאר איסורים מה דלא בטיל בשא"מ ביבש הוא משום שמא יבשלם ויתן טעם כמ"ש ביו"ד (סי' ק"ט) וזה לא שייך אם נתערב ביותר מס' דליכא טעמא וא"כ יש בזה עוד סניף להקל והוא דעת הרא"ש הנז' ואע"ג דקיי"ל דיבש ביבש חוזר וניעור בפסח כמ"ש (שם סעיף ד') בהג"ה מ"מ הרי לכמה פוסקים לא אמרינן דחוזר וניעור בפסח אפי' ביבש אבל אם המאלץ לא נתקלקל טעמו כ"כ קשה לומר דהוי חמץ נוקשה ומ"מ לענין מה היה שאלה זו דזה ודאי אם עבר הפסח על התערובות הזאת מבואר בשו"ע סוף סי' תמז) שמותר בהנאה בין שנתערב קודם פסח בין שנתערב בפסח כו' אם לא באופן שנתערב קוה"פ בפחות מששים מ"מ גם בזה אם הי' וודאי טעמו מקולקל באופן דהוי חמץ נוקשה יש להתיר לפענ"ד:

י״גובמה שבקשת להודיעך דעתי בבאר שנמצא בו בע"פ כמה גרעיני תבואה אם רשאים להשתמש במים בפסח וכ"ש במעשה שבא לידך שבע"פ השליך א"י אחד מלא חפניו ש"ש לתוך הבאר לעיני רבים מישראל ונשאבו הרבה מים מן הבאר בעיו"ט עד שאח"כ לא נראה ולא נמצא עוד במים הנשאבים שום גרעין הנה בדין אם נמצא בבאר כמה גרעינים ולא נראה שהושלכו לשם כבר נתבאר דינו בדברי האחרונים שהב"י (סי' תסז) כתב שם בשם הכלבו דאם נמצאו ג' גרעיני שעורה בתבשיל הרי זה חזקה ודילמא יש עוד שנתבקעו והמ"א (שם ס"ק יב) כ' ע"ז שלכך השמיטו בש"ע משום דלא אמרינן חזקה במידי דאתי מעלמא אלא במידי דמיני' קא רבו כמ"ש הט"ז (ביו"ד סי' פ"ד) בשם רש"ל וכתבתי בשם הח"י שחולק על המ"א דשום פוסק לא חילק בכך וגם הביא ראיה מהא דפ"ט דנזיר מצא ג' ה"ז שכונת קברות באמת אין ראי' זו מוכרחת דיש לחלק בין דבר שנופל מעצמו במקרה והזדמן דבזה לא שייך לומר כיון שנפל במקרה ג' הוחזק שנפל עוד דמהכ"ת נאמר כן דדוקא בדבר שמתהוה מעצמו כמו פירות שדרכם להתליע י"ל כיון שנמצא ג' הוחזק שטבעו כן י"ל מסתמא יש עוד ושם במצא ג' קברות שאין זה דרך להיות במקרה תלינן שבכוונה ובדעת נקברו וכיון שנמצאו בדרך קבורתם מד' אמות ועד שמונה זה מוכח שמקום זה נעשה בית הקברות מדעת משא"כ בדבר שנופל בתערובות דע"כ אנו צריכים לומר שע"י שהוחזק שנפל במקרה ג' מסתמא נפל עוד אין זה סברא לומר כן וזה פשוט אמנם קצת ראי' נלע"ד שאין לחלק בין אם הדבר בא מעצמו ממה שבא מעלמא מהא דאיתא בפ' תינוקת (סו א') ברואה דם מחמת תשמיש שאם ראתה ג"פ בבעל ראשון תנשא לשני ואם גם בשני ראתה ג"פ תנשא לשלישי כו' ופריך ותבדוק עצמה בביאה ג' של בעל ראשון א"ל לפי שאין כל האצבעות שוות א"ל ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי א"ל לפי שאין כל הכחות שוות כו' הרי דאם הוחזקה בג' כחות של ג' אצבעות מיקריא חזקה אף שאין זה מעצמה רק ע"י גורם של ג' אנשים מג' אצבעות שלהם וג' כחות שלהם דהוי דבר דאתי מעלמ' מיקרי חזקה אבל גם זה יש לדחות דעכ"פ טבע האשה גורם שתראה דם ע"י כל אצבעות שונות וע"י כחות שונות משא"כ במה שאינו תלוי רק במאי דאתי מעלמא ולא מטבע הדבר בעצמו:

י״דאכן בנידון שכתבת שראו כמה אנשים שא"י אחד השליך מלא אגרוף גרעינים בבאר הגם שנשאבו הרבה מהבאר שיש בהם כשיעור מלא אגרוף יש לדון בזה מצד אחר דלכאורה נראה דדבר זה במחלוקת שנויה בפלוגתא דר"י ורשב"ג שהובא פ"ק דפסחים (י' א') בשדה שאבד בה קבר ואח"כ נמצא בה קבר אני אומר הוא שנאבד הוא שנמצא דברי רבי רשב"ג אומר תיבדק כל השדה כולה ובתשו' הארכתי בענין עיגונא דאתתא בהך פלוגתא דר' ורשב"ג היכי קיי"ל לדינא והבאתי דברי הגאון בעל נוב"י שכת' שאין להכריע הלכה כמאן ובטור א"ח (סי' תלט) פסק בעל ובדק ואשכח דאם לא ביטל הלכה כרשב"ג ובביטול הלכה כר' במילת' דרבנן וא"כ בנ"ד שהוא ג"כ חשש איסור משהו דרבנן ג"כ הלכה כר' ותלינן דאותם שהשליך בבאר הם אותם שעלו משם והרבה הארכתי בזה בכ"מ בש"ס דפליגי ר' ורשב"ג דקיי"ל הלכה כר' מחבירו ויש סתירות בדברי הרא"ש בכ"מ שבכ"מ פסק כר' אפי' נגד רשב"ג אביו ובכ"מ כת' דאין הלכה כמותו אלא נגד חבירו ולא נגד אביו וכת' ג"כ דיש לחקור הך פלוגתא דר' ורשב"ג בשדה שאבד בה קבר אי הוי חשש דאוריי' או דרבנן ועכ"פ אין לנו אלא הכרעת הפוסקים דבדרבנן אמרינן הוא שאבד הוא שנמצא דבכ"מ מצינו דבדרבנן תלינן בשאני אומר אבל בנ"ד קשה להקל כי מי יוכל לשער ולידע שנשאבו ונטלו כ"כ גרעינים מן הבור כפי סך מלא אגרוף שהשליך לשם ואף ששאבו אח"כ בע"פ כמ"פ ולא נמצא עוד בדליים ששאבו שום גרעין קשה לסמוך ע"ז דאין זה דומה להא דפ"ק דפסחים על ובדק ולא אשכח פלוגתא דר"מ וחכמים כו' דשם בדק כל השדה ולא נמצא כלל משא"כ בנידון זה הרי לא בדק כל המים שבבאר ואולי נשארו עוד גרעינים בשולי הבור או בסדקים שבו וזה דומה להא דאיתא שם בתינוק שנכנס לבית וככר בפיו ומצא פירורים דתלינן בככר שדרכו של תינוק לפרר וכת' התוס' שם ומיירי שיש פירורין כדי כל הככר ולכך א"צ בדיקה ומוכח מדבריהם שאם אין ידוע אם יש בפירורים כדי כל הככר צריך בדיקה ואפי' ביטל דהוי ספיקא דרבנן והטעם נ"ל דקיי"ל דבאתחזק איסורא אין מועיל להתיר ספק דרבנן דאין ספק שמא ניטל מוציא מידי ודאי חמץ שהיה שם ולא תיקשי ממ"ש התוס' (ט' א') ד"ה כדי שתהא בהמתו כו' שהקשו דהא מ"מ הוי ודאי טבל מדרבנן לענין אכילת קבע ותירצו דאתי ספק שמא תקנם החבר ומוציא מידי ודאי איסור דרבנן דש"ה דספק תקנם החבר הוי ספק הרגיל ואפי' מידי ודאי איסור דאורייתא הי' ס"ד דש"ס להתיר וכמ"ש התוס' שם ד"ה ואת"ל ע"ש וע"ע שם בתוס' שתירצו עוד דהא דקאמר הרי הם בחזקת מתוקנים היינו רק במידי דלא חזי אלא לבהמה כו' ע"ש ונראה דלתי' ראשון שם ס"ל להתוס' ג"כ כמ"ש משום דאין ספק מוציא מידי ודאי דרבנן משום דהוה ספק במקום דאתחזק איסור דרבנן דאסור ולתי' השני מיירי מתני' אפי' בבטלו יעו"ש ודוק וא"כ בנ"ד קשה להקל אם יש ספק אם הוסר כל הגרעינים קודם ליל פסח ואע"ג דמעשים בכל יום ששואבים מן הבארות אף שכל השנה אין נזהרים מהשלכת גרעיני תבואה ע"י אכילות בהמות ושתיית סוסים ואין חוששין שמא נשארו שם דש"ה דזמן רב קודם פסח שהכל שואבים משם לא שכיח כ"כ לומר דקרוב לודאי שנמצאו שם עדיין גרעינים משא"כ בנ"ד שבע"פ השליך הא"י להכעיס מלא אגרופו ולכן לכתחי' ודאי דיש ליזהר מלשאו' משם בתוך ימי הפסח אבל בדיעבד אם כבר בישלו במים אלו בפסח יש לצדד להקל בחשש משהו דרבנן:

ט״וומה ששאלת עוד בריאה שנמצא בה כעין עצם רך תחת שני הקרומים מובלע בבשר הריאה ורך ביותר מעצם הסחוסי הנה עובדא כעין זה בא לידינו פה והסכמנו ג"כ להתיר שבעצם זה אין חשש נקב בריאה ואין זה דומה לדין עצם שנמצא בריאה שכתבו האחרונים וכל מה שכתבת בזה עברו לפנינו אז ודבריך נכונים ועליהם אין להוסיף כעת מחמת דטרידנא טובא ובזה אקצר ואומר שלום לך ולכל אשר אתך תזכ' לראו' בנים ובני בנים עוסקי' בתורה כו' כנפשך ונפש אביך דו"ש באהבה יצחק אייזק בהרב מוהר"י זלה"ה חופה"ק טיקטין: