בנין עולם, אורח חיים כ״חBinyan Olam, Orach Chayim 28

א׳נשאלתי במעשה שאירע פה"ק ראזינאי באחד שנתערב לו מצה שאינה משומרת כהלכתה היינו שלשה חש"ו בין הרבה מצות משומרת ונשאלתי מה דינו אם אינו יכול לאכול רק כזית לבד אם מחוייב להדר למצוא כזית אחר משומר שלא נתערב בו כלום וכן אם יכול לאכול יותר אם מחוייב בזה ואם שייך בזה ביטול ברוב וכן מי שנזהר שלא לאכול כל ימי הפסח רק מצה שנעשה מחיטים משומרים משעת קצירה אם נתערב לו מצה אחרת אם מותר לו לאכול:

ב׳תשובה תחילה נחקור בדין מצה שאינה משומרת לגמרי ע"פ דינא דש"ס כגון בלשה א"י ואין ישראל עע"ג וכדומה מה דינה ואח"כ נבוא לביאור דין זה ולפי שיש בזה אריכות דברים מה שנוגע לכמה ענינים אחרים לזאת מוכרח אני להרחיב הדברים באריכות והנה בתחי' העיון הי' נלע"ד לפי מאי דקיי"ל בכל דוכתי דאזלינן בתר רובא מאחרי רבים להטות א"כ כאן דיש רוב מצות משומרות יוצא בהם י"ח גם אין נראה לומר שאין בו ביטול מטעם דהוה דבר חשוב וחתיכה הראוי' להתכבד דהא באמת לחם עוני איקרי ואין בהם שום חשיבות לחם כלל ובכל ימות השנה אין מדרך העולם לכבד בה אורחים חשובים דלא נגמר תיקונה ואין בה חשיבות אלא מצד מצותה ואין זה בכלל חה"ל וכן משמע קצת מדברי התוס' בפ' התערובות (ע"ב א) על מ"ש במס' יבמות פרק הערל פ"ב ב') חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין תעלה שהקשו שם הא הוי חה"ל יעו"ש מה שתירצו מוכח דאם לא הי' ראוי' להתכבד מצד עצמה לא הוו מקשו מידי אף דגם היא ראוי' להתכבד מצד מצותה דמצוה לאכלה כמ"ש ואכלו אותם אשר כופר בהם וגו' ועוד משמע כן מכ"מ בש"ס והוא פשוט וגם מטעם דבר שבמנין לא שייך כאן דאין דרך למכור מצות שאינם משומרות משעת קצירה במנין וגם מטעם ככרות של בעה"ב דלא בטילי לא שייך כאן כיון שאין להם שום חשיבות לחם ולא נגמר תיקוני' כלל ושמה מוכיח עליה כמ"ש וגם שעושים אותם רקיקים דקים וגם מטעם דשיל"מ דלא בטיל אין להחמיר לא מבעי לפי שיטת רש"י דס"ל בטעם דשיל"מ דלא בטיל משום דעד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר דכאן לא שייך זה דהא מחוייב הוא לאכול בליל פסח מצה משומרת ואם עבר זמנו בטל מצותו אלא אפי' לשיטת הר"ן שסובר שהטעם משום דילפינן לה מהא דולקח מדם הפר ומדם השעיר כל שיחזור להתירו וא"כ כ"ש אם גם עכשיו הוא מותר באכילה דהא קיי"ל בציקות של א"י אדם ממלא כריסו מהם כו' דזה אינו דדשיל"מ לא שייך אלא אם יהי' היתר למה שנאסר עכשיו ויהי' שוה עם מה שנתערב לאחר זמן משא"כ כאן דאף שיש לו היתר באכילה מ"מ אין לו היתר למה שנאסר עכשיו היינו שא"י לצאת בו י"ח מצה בלילה הראשונה לשם חובה ודומה קצת להא דקיי"ל דבשר שלא נמלח שנתערב עם בשר שנמלח דלא מיקרי דשיל"מ אף שמותר לצלי משום דלצלי לא נאסר מעולם ולבישול אין לו היתר כמ"ש ביו"ד (סי' קב) ובדברי האחרונים:

ג׳[הג"ה ואפי' אם נאמר דלא שייך בי' ביטול משום חשיבות או דשיל"מ או כפי מה שיבואר לפנינו מטעם דהיתר בהיתר לא בטיל מ"מ נראה שיש תקנה להך נידון שלנו להאכיל אחת לאחרים ואנו תולים שהאינה משומרת נאכלה כהא דטבעת אסורה שנתערבה במאה טבעות דקיי"ל דאם נפל א' מהם לים תולין דאיסורא נפל כדאי' בפ' התערובות (ע"ד א') וכמ"ש ביו"ד (סי' קי סעי' ז') דגם בנאכל דינא הכי ואף דקיי"ל דדווקא אם נאכל או שנפל מעצמו לים אבל להאכיל או להפילו לים בידים אסור וכמ"ש התוס' שם ואפי' לדעת הפוסקים שכתבו שם דבשוגג מותר דלא שייך לקנוס שוגג אטו שיאכילנו במזיד לישראל דלפי דעתו יאכל האיסור ולא גזרינן זה כמ"ש הב"י שם בשם התה"ד וא"כ בנ"ד אפי' נאכל בשוגג הי' לנו לומר דאין תולין לומר דשאינה משומרת נאכלה דהי' לנו לגזור אטו מזיד שהרי אין כאן סברא זו דלפ"ד יאכל האיסור דהא אין זה איסור לאכילה ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה מ"מ נראה ברור דאדרבא כאן אפי' במזיד מותר להאכיל א' כיון דבאמת התירא הוא אין כאן חשש מבטל איסור לכתחילה דהא אין זה איסור ומנא אמינא לה מהא דכתבו הפוסקים בשם רש"ל ושל"ה שיש לאכול מקמח שהכין לפסח כדי שיתלה באם יש בו חמץ שכבר נאכל קו"פ וכיון שנאכל בהיתר תחי' שוב דומה להא דנפל לים מעצמו ובזה אמרתי ליישב קושיית האחרונים על הטור ביו"ד (סי' קי) שכ' גבי בע"ח שהם אסורים שנתערבו דאם נתפזרו כולם מותרים רק שנים האחרונים אסורים שמשמע דלפזרם בידים אסור והוא עצמו כ' (סי' ט"ז) גבי אותו ואת בנו שנתערבו דמותר לפזרם בידים וליקח שנים שנים ולפמ"ש לק"מ דכיון דכל א' הוא היתר בפ"ע לשוחטו היום אלא דהאיסור הוא אם הי' שוחט כולם ביום אחד דווקא לא שייך בזה מבטל איסור לכתחי' ודמי' להא דרש"ל ושל"ה בקמחא דפסחא שכתבתי וא"כ ה"ה בנ"ד יאכל מצה אחת ויתלה שהיא אותה שאינה משומרת ואע"ג דשם אין היתר אלא שיאכל האחרים שנים שנים שאנו אומרים כיון דהאחד דהיתירא גם השני דהיתירא משא"כ בנ"ד שא"י לאכול כי אם כזית אחד מ"מ נראה דכ"ז אינו אלא מצד חומרא בעלמא בין לפי טעמו של הרשב"א שכ' דבדרבנן תלינן דאיסורא נפל דמדאורייתא בטל ברובא וא"כ ודאי דאינו אלא חומרא בעלמא ואפי' לטעמו של הרא"ש משום ס"ס ג"כ צ"ל דחומרא בעלמא הוא דהא בכל התורה קיי"ל דס"ס מותר וא"כ י"ל דלא החמירו אלא בדבר איסור לבד משום דגנאי הדבר לאכול האיסור לכן הצריכו לאכול שנים שנים לומר כיון דחברי' דהתירא כו' משא"כ בנ"ד שאין עליו שם איסור כלל ודאי שאין להחמיר בדבר ושפיר יכול לסמוך ע"ז ולאכול כזית ממצה אחת ויברך עלי' כדין ויוצא י"ח כנ"ל ברור:]

ד׳אבל מה שיש לעיין בזה לענ"ד לומר דלא שייך בי' ביטול מטעם אחר והוא די"ל דביטול לא שייך אלא באיסור שנתערב בהיתר שנעקר שם איסור מניה וחל עליו שם היתר של הרוב משא"כ בהיתר שנתערב בהיתר לא שייך בו ביטול כלל כיון ששניהם שוים ולפי שיש בזה מקום עיון גדול וראיתי שקצת מגדולי האחרונים דברו מזה בקצרה לכן מוכרח אני להאריך והוא דידוע מחלוקת ר"י ורבנן במין במינו אי בטיל אי לא דר"י ס"ל מין במינו לא בטיל ויליף לה מקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה כו' ורבנן ס"ל דבטל וס"ל מכאן לעולין שאין מבטלים זה את זה כדאי' בפ' הקומץ (כ"ב ב') והר"ן בפ' הנודר מן המבושל כ' בטעם הדבר דדשיל"מ לא בטיל משום דהא דרבנן ס"ל מין במינו בטל ולא ילפי מהא דכתיב מדם הפר וגו' משום דשם שניהם היתר משא"כ באיסור בתוך היתר ע"ש באריכות ולכן החמירו חכמים בדשיל"מ כיון שעתיד להיות ניתר דמיא קצת להא דדם הפר וגו' מוכח מדבריו דבהיתר בהיתר ממש שנתערב מדאורייתא לא שייך בי' ביטול ואפשר שזהו כוונת הש"ס עצמו בפ' הקומץ רבה דאמר שם ורבנן מכאן לעולים שאין מבטלים זה את זה ור"ל שאין משם ראיה למין במינו שא' איסור וא' היתר משום דבזה אין דומין בשם ולא הוי' דומיא דדם הפר ודם השעיר ששם שניהם היתר ולכן עולין אין מבטלים זה את זה ג"כ משום דשניהם היתר (ועי' בפרמ"ג בפתיחה לה' תערובות שעמד ג"כ בחקירה זאת אם היתר שנתערב בהיתר בטל ורימז ג"כ לדברי הר"ן הנ"ל) ולפי מ"ש הי' נלע"ד לתרץ קושיית התוס' בפ"ק דב"מ (ז' ב') בסוגי' דתקפו כהן בהא דקפץ אחד מן המנויים לתוכו כולם פטורים משום דכתיב עשירי ודאי ולא עשירי ספק שהקשו למה לא אמרינן דבטל ברובא מן התורה ובפרט לחומרא והניחו שם בצ"ע ובמ"ש א"ש דשם לא שייך כלל ביטול ברוב שהרי באמת כולם מותרים באכילה שמעשר בהמה אינו טובל באכילה וכל זמן שלא נקרא עליו שם מעשר כולם היתר הם אלא שחל עליו מצוה להפריש מעשר והמנוים פטורים ממצוה זו א"כ לא שייך בזה ביטול כלל:

ה׳שוב אחרי כותבי זאת ראיתי שהגאון בעל נוב"י במה"ת חלק יו"ד (סי' קפ"ו) פלפל בהך דינא דהיתר בהיתר אם שייך בהם ביטול והביא שם דברי הש"ך (סי' צ"ט ס"ק כ"ב) בדין חלב שנתערב במים דבטל ומסקנת הנוב"י שם דבהיתר בהיתר לא בטיל והא דאי' בסי' רצ"ט בצמר גמלים שערבם בצמר רחלים דבטל ברוב היינו משום דאע"ג דלא בטיל מ"מ כל שעושה מהם אח"כ חוטין ונקרא עליהם שם אחר אין השם נקרא על המיעוט רק על הרוב ונקראו חוטי צמר רחלים ולא חוטי צ"ג גם הביא שם דברי האו"ה שכ' דהיתר בהיתר בטל והביא ראי' מהא דאיתא בהגה"ת סמ"ק הובא בש"ך יו"ד (סי' צ"ד) בתחב כף חולבת בקדירה חדשה של מים ולא הי' במים ס' כו' מכלל שאם הי' ס' הי' בטיל שפיר ונ"מ דאז יוכל לערב אח"כ בקדירה של בשר וכמו שיבואר בס"ד וע"ש עוד שהביא דברי הסמ"ג בלאוין ע"ה שמשמע מדבריו דהיתר בהיתר בטל שפיר שמדמה דין חטה שנמצא בעוף ער"פ שאינו חוזר וניער בפסח מהא דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפם זה בזה[*] ולפענ"ד היה נראה דבר חדש בזה והוא דיש לחלק בין דבר הנבלל ומעורב יפה כגון לח בלח ובין אם נתערב דבר יבש ביבש והטעם כיון דעיקר דין ביטול ברוב ילפינן לה מקרא דאחרי רבים להטות והטעם כיון דכל אחד הוא נפרד בפ"ע א"כ אמרינן על כל אחד דהוא מן הרוב ואחרי רבים להטות ואין חילוק כלל בין היתר לאיסור אבל בדבר הנבלל ונימוח ונתערב ביחד שפיר יש לחלק בין היתר ובין איסור ולא שייך לומר דנתבטל ברוב כיון שהכל נעשה גוף אחד וע"כ בכל אחד יש בו מקצת מדבר אחר וכיון דהך דדם הפר ודם השעיר הוא דבר הנימוח ונבלל ונתערב ביחד י"ל דדווקא בכה"ג אינו בטל ואין לך בו אלא חידושו אבל לא באם כל אחד דבר נפרד בפ"ע:

ו׳[הג"ה וראי' זאת איני מכיר דכוונת הסמ"ג הוא שנמצא בע"פ אחר חצות שאז כבר נאסר חמץ מן התורה רק דשיעורו בששים וע"ז מביא ראי' דכל שנתבטל בער"פ לא אמרינן דחוזר וניער בפסח אף שאז חמץ במשהו ודומה זה להא דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפם כו' דלא אמרינן ג"כ חוזר וניער כשיערבם עם פשתן אף דצמר בפשתן לא בטל כלל והוא במשהו אבל בגוף הדין אי שייך ביטל היתר בהיתר לא מיירי כלל:]

ז׳והיה נראה לכאורה דדבר זה תליא בשני תירוצים של התוס' בפ' התערובות (ע"א א') דפריך התם וליבטל ברובא והקשו התוס' למה לא תי' הש"ס דמתני' אתי' כר"י דס"ל מין במינו לא בטיל ותירצו שם בשם ר"ת דביבש ביבש לא אמר ר"י דלא בטל ואח"כ דחי שם לומר דלר"י אין חילוק בין לח ליבש ותירצו עוד תי' אחר על קושייתם ולתי' השני גם ביבש ביבש ס"ל לר"י דלא בטיל וא"כ לפי תירוץ הראשון דביבש ביבש ס"ל לר"י דבטל צ"ל משום דס"ל דבעינן דוקא דומיא דדם הפר ודה"ש וא"כ ה"ה לרבנן בהיתר בהיתר ולתי' השני אין חילוק בין לח ליבש א"כ ה"ה בהיתר בהיתר לרבנן ולדינא נראה דאין לחלק בזה כיון דר"ת נסתפק בזה ומצינו להרשב"א בתשובה שכ' ג"כ דלר"י אין חילוק בין לח ליבש וגם נראה דדעת הר"ן הוא כן לשיטתו דס"ל דלכך מחמירין בדשיל"מ דלא בטיל משום דדמיא למין במינו היתר בהיתר ונלמד מקרא דדם הפר ודם השעיר והא ודאי דדין דשלי"מ דלא בטיל הוא ג"כ ביבש ביבש וכמ"ש הר"ן עצמו בריש ביצה בדין ביצה שנולדה ביו"ט וכן מוכח בכ"מ בש"ס ופוסקים וצ"ל ג"כ לשיטת ר"ת במ"ש בתחילה דביבש ביבש בטל מין במינו לר"י דע"כ דס"ל בדשיל"מ דלא בטיל דלא כשיטת הר"ן אלא כטעמו של רש"י משום דעד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר וכמ"ש הפוסקים בכ"מ ימ"מ נראה לחלק בדבר אף דגם יבש ביבש לא שייך ביטל בהיתר שנתערב בהיתר מ"מ היינו דווקא אם האיסור הוא בתערובות ורוצה לאכול כולו ביחד דבזה שייך לומר דדמי' להא דדם הפר ודם השעיר שהם מעורבים יחד ולא שייך לומר דניזל בתר רובא ויקרא שמו ע"ש הרוב כיון שגם המיעוט ישנו כאן ואינו דומה להא דכתיב אחרי רבים להטות דשם אמרינן דמסתמא הרוב מסכימים אל האמת ודעת המיעוט בטל וכמאן דליתי' דמי אבל במין בשאינו מינו כיון שהשם נשתנה אפי' בתערובות אמרינן דנקרא על שם הרוב:

ח׳[הג"הה ובמ"א כתבתי באריכות ליישב דברי הגה"ת הרמ"א ביו"ד (סוף סי' ק"ב) שכתב בשם או"ה דמאי דקיי"ל דשיל"מ לא בטל היינו באם האיסור היה תחילה בפ"ע ואח"כ נתערב בהיתר אבל אם האיסור וההיתר באים בב"א מעורב שפיר בטיל ע"ש ולכאורה יש סתירה לזה מדברי התוס' בפ' מרובה (ס"ט א') ד"ה כל הנלקט כו' שהקשו שם למאי דמסיק דמה תיקנו למה שמתגדל אח"כ ותי' שאמרו משום דבטל ברוב וכ' דאף דדשיל"מ מ לא בטיל מ"מ כיון דמדאורייתא בטיל מה שיכולים לתקן מתקנים ע"ש הרי דמוכח מדבריהם אלו דגם בבא בתערובות דשיל"מ לא בטל וכתבתי ליישב דהרמ"א גם האו"ה ס"ל בטעם דבר שיל"מ דלא בטל כטעם שכ' הר"ן משום דילפינן מדם הפר ודם השעיר ולכן בעינן דומי' דדם הפר ודם השעיר שתחי' הי' כל אחד בפ"ע משא"כ אם בא הכל בתערובות אבל התוס' ס"ל כטעמו של רש"י ז"ל משום שעד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר לפ"ז גם בבא בתערובות הדין כן דדשיל"מ לא בטל ולכך ס"ל ג"כ להרמ"א שם דדשיל"מ בטעמא ולא ממשו בטל משום דלא דמי' להא דדם הפר ודם השעיר דקשה ג"כ דמה שמתגדל אח"כ אינו רק טעמו ולא ממשות האיסור ואפ"ה ס"ל להתוס' דאינו בטל ולפמ"ש ניחא דהתוס' לשיטתם דס"ל טעמי' דרש"י עד שאתה אוכלו באיסור כו' ולדידי' אין חילוק בזה דמ"מ לא נכון לאוכלו באיסור ודוק:]

ט׳ובהיות כן י"ל דגם אם נאמר דהיתר בהיתר לא בטל היינו דווקא כשהוא בתערובות יחד כמ"ש אבל אם נפרש א' מן התערובות דבזה שייך לומר כל דפריש מרובא פריש ודאי דגם בזה שייך לומר דאזלינן בתר הרוב כיון דלא דמי' להא דדם הפר ודם השעיר שהם מעורבים יחד והא עיקר קרא דאחרי רבים להטות נאמר גבי סנהדרין דלא שייך בזה איסור והיתר כלל וגם נראה דדווקא במין במינו דשניהם היתר בזה לא שייך ביטל דכל דבר השוה לחבירו אינו מבטלו אלא מחזקו כמ"ש הר"ן בר"פ הנודר מן המבושל ע"ש משא"כ במין בשאינו מינו שייך ביטול גם בהיתר בהיתר וכסברת הר"ן גבי דשיל"מ כמ"ש ובזה נדחו כל הראיות שהביא הגאון בעל נוב"י דהיתר בהיתר בטל והוא דמ"ש בחלב שנפל למים הרי הוא במין בשאינו מינו וכן הא דתחב כף חולבת במים שכ' הסמ"ק וכן בצמר גמלים וצמר רחלים שטרפם זה בזה וכן הא דחטה שנמצאת בעוף הכל הוא מין בשאינו מינו ושפיר בטל אבל מדברי הרשב"א שהביא הגאון הנ"ל מ"ש בת"ה הקצר משמע קצת דגם מין בשאינו מינו לא בטל בהיתר כמ"ש שם בצנון שחתכו בסכין של בשר שכ' דאם אינו מרגיש בו טעם מותר לאכלו בחול משום כיון שאינו מרגיש בו טעם בידוע שלא בלע כלום משמע דאם הי' נבלע לא שייך בי' ביטול אבל באמת דברי הרשב"א עצמם צ"ע דמנין לנו סברא זו וגם היאך מתברר עי"ז שאינו נבלע דהא שפיר י"ל שלא הי' בו אלא טיחה בעלמא עד שבטל ביותר מששים בצונן ולכן אין טעמו נרגש וא"כ היאך אנו סומכין על טעימה אם נאמר דלא שייך בי' ביטול וכעין שכ' הרשב"א עצמו בטיחת איסור שע"ג סכין שהוא דבר מועט וכן בכ"מ ולכן נלענ"ד דכוונת הרשב"א הוא לתרץ גם לשיטת רש"י דס"ל בכל איסור שנפל בהיתר דלא מהני טעימת קפילא לחוד עד שידוע שיש ששים נגד האיסור וכשיש ששים בעינן ג"כ טעימת קפילא ואז סמכינן עליו וכמ"ש בפ' ג"ה (צ"ט ב') ולכן כתב הרשב"א דכאן בצנון שחתכו כל שאין מרגישין הטעם כיון דלא בלע ברותח גמור גם שטיחת הסכין דבר מועט כל שאין טעמו נרגש מסתמא יש בו ששים נגד האיסור וכאלו אינו דמי וכן נראה קצת מדברי הרשב"א בתה"א (בית ד' שער א') שהביא שם תחי' דעת רש"י דבעינן תרתי קפילא וששים ואח"כ הביא שיטת הרמב"ן שהכריע דבאם גוף האיסור נמחה ונתערב בעינן תרתי קפילא וששים ובאם נפלט רק טעמו אז כיון דלא ידעינן כמה נפיק מיני' סמכינן אקפילא ולא הכריע שם הלכה כמאן וגם יתורץ בזה שיטת רש"י האיך מפרש דברי הש"ס גבי צנון שחתכו כו' דסמכינן אקפילא ולפמ"ש א"ש וא"כ אין הכרח מדברי הרשב"א אלו נגד מ"ש ויכול להיות שמודה למ"ש דהיתר בהיתר מין בשאינו מינו בטל שפיר כיון שאינו דומה להא דדם הפר ודם השעיר כמ"ש:

י׳אבל עדיין צ"ע לפמ"ש דלכך היתר בהיתר אין בו ביטול משום דילפינן לה מקרא דולקח מדם הפר וגו' א"כ לפ"ז יהי' מוכח דגם מין בשאינו מינו לא שייך בו ביטול לפמ"ש דזהו כוונת הש"ס בפ' הקומץ רבה מ"ש רבנן מכאן לעולין שאין מבטלים זא"ז דפריך התם ודלמא עד דאיכא מין ומינו ועולין ומסיק בקושי' ע"ש מוכח דבאמת ס"ל להש"ס דבעולין לא בטל אפי' במין בשאינו מינו וכן מוכח התם במתני' דקומץ שנתערב בחבירתה דפריך שם על ר"י דס"ל דבמנחת כהנים כו' פסולה דהא ס"ל מין במינו לא בטל ומתרץ דס"ל לר"י דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו כו' מוכח דרבנן דס"ל שם דבמתני' דכשירה משום דעולין אין מבטלים זא"ז אפי' במין בשאינו מינו דאפשר לומר דבזה פליגי רבנן על ר"י דס"ל דלא אמרינן הך סברא דסלק את מינו כמי שאינו כו' דהא הלכה פסוקה היא בידינו בכ"מ בש"ס דאמרינן סברא זו כדאי' בפ' ג"ה (קא ב') ובפ' בתרא דעבודת גלולים וכ"ה בשו"ע יו"ד (סי' צח סעי' ב') אע"ג דאנן קיי"ל כרבנן דפליגי על ר"י במין במינו דבטל הרי ע"כ צ"ל דגם רבנן ס"ל הך סברא דאמרינן סלק את מינו כו' וכאן במנחות שנתערבו הטעם משום דעולין אין מבטלין אפי' בשאינו מינו וזה ברור וא"כ אם נאמר דכוונת רבנן הוא משום דהיתר בהיתר לא בטיל הי' לנו לומר דגם בשאינו מינו הוא כן וזה כבר נתבאר דמוכח בכ"מ דבכה"ג ודאי דשייך בו ביטול אפי' בהיתר בהיתר:

י״אולכך הי' נלענ"ד דעיקר לדינא דגם בהיתר שנתערב בהיתר שייך ביטול והא דקאמר התם דרבנן ס"ל מכאן לעולין שאין מבטלים זא"ז והיינו דווקא דומי' דדם הפר ודם השעיר שהם מצותם בכך ליתנם ע"ג המזבח וכיון שהקפידה התורה במצותם כל אחד עומד בחשיבותו דרחמנא אחשבי' ולכך לא שייך בו ביטול משא"כ בשאר היתר בהיתר שאין בהם מצוה וראי' לזה מסוגי' דפ' הקומץ שהבאתי שהביא שם הש"ס מתניתן דפ' כיסוי הדם דם שנתערב במים כו' נתערב בדם בהמה או בדם החיה כו' ר"י אומר אין דם מבטל דם וקאמר התם אמר ר"י ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר וגו' רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלים זא"ז ור"י סבר מכאן למין במינו כו' והרי דרבנן ס"ל דדם החיה שנתערב בדם בהמה שייך בו ביטול אף דשם שניהם היתר ודוחק לומר דכיון שצריך לכסות דם החיה ואסור להשתמש בו לדבר אחר שהרי אמרו בפ' כ"ה דהשוחט וצריך לדם חייב לכסות לכך נחשב כאיסור שנתערב בהיתר חדא דאין זה סברא דס"ס שם היתר עליהם ועוד דמלשון הש"ס דקאמר התם ורבנן ס"ל מכאן לעולין כו' ולא קאמר סתם מכאן להיתר בהיתר משמע דווקא משום חשיבות מצותם ואין להקשות דא"כ גם דם חיה שמצותם בכסוי א"כ מצוה רמי' עלי' דדמי' לעולין ולמה אמרינן דשייך בו ביטול דז"א דדווקא בנתערב ג"כ בדבר שמצוה חל עליו כגון בהא דמתניתן שם דשניהם עולים דכיון דשניהם מצוה חל עליהם כל אחד מחזק חבירו ואינו מבטלו וכעין סברת הר"ן שכתבתי למעלה משא"כ בדם חיה שנתערב בדם בהמה שדם הבהמה אין עליו שם מצוה שפיר מבטל דם החיה שהוא מעורב בו ודו"ק ובהיות כן צ"ע בדברי התוס' שם ד"ה מכאן לעולין שהקשו שם תיפק לי' דמצות אין מבטלים זו את זו כדאמרינן בפ' ע"פ גבי הלל שהי' כורך כו' ע"ש ולפמ"ש לא מקשו מידי דהא הך דאמרינן מכאן לעולין שאין מבטלים היינו ג"כ מטעם דמצות אין מבטלים זא"ז ולפ"ז צ"ל דהתוס' מפרשים סוגי' הש"ס מכאן לעולין כו' דלא כמ"ש דהיינו מטעמא דמצות כו' אלא מפרשי' כפשוטו דווקא בעולין ע"ג המזבח אמרי' הכי משום דחשיבי טפי שקדושים לגבי מזבח וה"ז כדבר חשוב וניכר שאין בו ביטול משא"כ בשאר מצות והוכיחו זה מלשון הש"ס מדאמר מכאן לעולין ולא אמר סתם מכאן למצות שאין מבטלים כו' והיינו משום דבעינן דומיא דדם הפר ודם השעיר ממש שהם עולין וע"ז מקשו שפיר מאי ארי' עולין הא גם במצות אמרינן שאין מבטלים זא"ז) ועכ"פ מוכח מדבריהם אלו דבכל מילי שאינם מצות שייך בהם ביטול אף שהם היתר בהיתר ואף במין במינו:

י״ב[הג"ה וע"פ ת"ש יישבתי במ"א קושיית הגאון בעל חק יעקב שהקשה על מאי דאיתא בפ' ע"פ (קט"ו א) השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן כו' והקשה על זה מהא דפרק התערובות (עט א') ופליגי אר"א דאר"א כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורים מבטלים זא"ז מאן שמעית ליה דאמר מצות אין מבטלות כו' הלל הוא כו' וא"כ לפי מאי דקיי"ל לדינא דאיסורים מבטלים זא"ז כמ"ש ביו"ד (סי' צ"ח) א"כ ס"ל כרבנן דפליגי על הלל וס"ל מצות מבטלות זו את זו וא"כ למה אמר התם השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר כו' ולמה לנו ג"כ לעשות כהלל כיון דלית הלכתא כוותיה ולענ"ד נראה ליישב והוא די"ל דהפוסקים לא פירשו דברי הש"ס כפרש"י דהך ופליגא דהתם קאי על מאי דאמר רשב"ל הפיגול והנותר והטמא שבללם זה בזה כו' דא"כ למה הפסיק הש"ס ביניהם דמקודם לזה מיירי שם בענין אחר אמור רבנן בטעמא כו' ולכך נראה שהם מפרשים דהך ופליגא קאי על הא דאמר מקודם לזה אמר רבא אמור רבנן כו' ברובא כו' והוא דכיון דס"ל לרבא דמין במינו ברובא א"כ פליג על ר"י דס"ל במשהו ויליף לה מקרא דמדם הפר וגו' וס"ל כרבנן דדוקא עולים אין מבטלים זא"ז ואין למידין מזה לאיסורים וע"ז אמר דפליג רבא על ר"א דהוא ס"ל דאיסורים אין מבטלים זא"ז כשם שמצות אין מבטלות זא"ז וס"ל דכל ששניה' שוים היתר בהיתר במשהו דא"א לומר דס"ל כרבנן דא"כ ס"ל דדוקא עולין אין מבטלין זא"ז אבל לא שאר מצות ואיסורים מין במינו וס"ל עוד דכל שהם שניהם שוים כיון ששניהם היתר או שניהם איסור לא שייך בהם ביטול דזה ילפינן מקרא דולקח מדם הפר וגו' דכל שהם שוים בדבר א' כגון מין במינו אף שזה היתר וזה איסור לא שייך בהם ביטול וכמו כן כל שהם שוים בשם שניהם איסור או שניהם היתר ג"כ אין בהם ביטול אף במין שלא במינו כגון מצה עם מרור וכן איסורים ג"כ אין מבטלים אף שאינם שוין במין וכמ"ש למעלה שיש סברא לומר דגם במין בשאינו מינו היתר בהיתר אינו בטל והוא דעתו של ר' אלעזר ובזה מתורץ ג"כ קושיית התוס' בפ"ג דמנחות שהבאתי למעלה בפנים במאי דקאמר מכאן לעולין כו' תיפק ליה דמצות אין מבטלות כו' ורבא ס"ל מין במינו ברובא ולא חילוק בין אם האחד איסור והשני היתר או שניהם היתר ג"כ ס"ל דבטל ברוב במינו וא"כ ה"ה שלא במינו ס"ל בס' וס"ל דהא דאמרי רבנן מכאן לעולין שאין מבטלים כו' דוקא עולין קאמרי אבל לא בשאר דברים כגון שניהם מצות או שניהם איסור או שניהם היתר כמ"ש ויוצא לנו עכ"פ מכלל דברינו דרבא ור"א פליגי אליבא דרבנן דס"ל מכאן לעולין כו' דלרבא דוקא עולין קא אמרינן אבל לר"א ה"ה במצות ואיסורים או היתר בהיתר כל שהם שוים בזה אין בהם ביטול ואליבא דר"א עיקר פלוגתא דר"י ורבנן הוא בפירושא דקרא דולקח מדם הפר וגו' דר"י ס"ל דעיקר הטעם מה שאין להם ביטול כיון שהם שוין במין זה גורם שלא יבטל אף שבדין תורה אין להם דמיון שזה אסור וזה מותר אבל רבנן ס"ל איפכא ממש דהכל תלוי בשם איסור או מצות או עולין דבזה אין להם ביטול אף במין בשאינו מינו משא"כ אם הא' איסור וא' היתר הם בטלים אף שהם שוין במין ונוכל לומר דהלל ורבנן פליגא ג"כ בהך פלוגתא דרבא ור"א דהלל שהיה כורך מצה כו' ס"ל כר"א דתלוי בשם הדין ששניהם מצות או היתר דבזה אין להם ביטול ורבנן ס"ל דהכל תלוי באם הם מין אחד ולכן מצה ומרור מבטלים זא"ז כסברת רבא כמ"ש וז"ש השתא דלא אתמר כו':]

י״גגם י"ל יותר בפשיטות דרבא ס"ל ג"כ דמצות אין מבטלות זא"ז כרבנן דאמרי מכאן לעולין כו' והיינו מטעם מצותם דמשום חשיבות המצוה וחביבותה לא שייך בהם ביטול כיון דהתורה עשאו חיוב על האדם כמו עולין וכמש"ל אבל איסורים שפיר מבטלים זא"ז ולכן קאמר רבא בסתם מין במינו ברובא דגם בשניהם היתר או בשניהם איסור הדין כך דבטלים דלרבנן רק במצות ועולין אין להם ביטול וז"ש ופליגא דר"א דאר"א כשם שמצות כו' כך איסורים כו' דר"א פליג בזה על רבא דס"ל דאיסורים ומצות שוים והיינו כמ"ש דכל ששוים בשם זה שאין א' היתר וא' איסור לא שייך בהו ביטול כלל וכמ"ש וא"כ א"ש אף דקיי"ל איסורים מבטלים זא"ז אעפ"כ אנו עושים כהלל וא"ש ג"כ הא דאמר השתא דלא אתמר הלכתא כו' דלרבא אינו תלוי זה בזה ואנן קיי"ל כרבא לגבי ר"א דבתרא הוא כידוע ומתורץ קושיית הגאון ח"י ובזה מתורץ ג"כ מאי דקשה עוד בסוגיא דפ' ע"פ בהא דאמר השתא דלא אתמר הלכתא כו' דמה מקום ספק יש בזה כיון דהלל יחידאה הוא וקיי"ל הלכה כרבים אבל לפמ"ש א"ש כיון דרבנן דפליגי על ר"י במין במינו במס' מנחות דס"ל דעולין אין מבטלים זא"ז יכול להיות דס"ל ג"כ מצות אין מבטלים זא"ז וכיון דמספקא לן במילתא דרבנן דפליגי על ר"י לכן קאמר השתא דלא אתמר הלכתא כו' אבל איסורין קיי"ל באמת דמבטלין זא"ז וכרבא דהלכתא כוותי' נגד ר' אלעזר ודוק היטב:

י״דאמנם במי שנזהר מלאכול מצה שאינה משומרת משעת קצירה כל ימי הפסח ונתערב לו אחת בהרבה מצות משומרות ודאי דמדינא שייך בו ביטול דהא כיון שנזהר כל ימות הפסח מוכח שחושש לחשש חימוץ שיש בהם דאל"כ אין טעם לחומרא זו וא"כ הרי זה איסור ממש ואם נתערב לו קודם הפסח בטל ברוב דמטעם דשיל"מ לא שייך בו כמ"ש הפוסקים משום דחוזר לאיסורו בפסח הבא אך לפי מאי דקיי"ל דיבש ביבש שנתערב קוה"פ חוזר וניער בפסח במשהו וכ"ש אם נתערב בפסח עצמו אין לו היתר ומ"מ נראה דאין להחמיר בזה מכמה טעמים כיון שאין זה אלא חומרא בעלמא לחוש לחשש חימוץ אין סברא להחמיר כ"כ חדא דהוי ס"ס גמורה דשמא אין בו חשש חימוץ כלל ואפי' תאמר שיש בו חשש חימוץ שמא קיי"ל כמ"ד דיבש ביבש בטל בפסח דהוא פלוגתא דרבוותא כמ"ש בש"ע (סי' תמז) ועוד אפי' היה בו בודאי חשש חימוץ אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא ודאי דבטל ברובא לכ"ע ואפי' למי שמחמיר לעצמו בנתערב מצה שאינה משומרת מעת קצירה בלח בלח במשהו מ"מ ביבש ביבש לענ"ד אין להחמיר ובפרט במקום שמחת יו"ט וכעין זה מצינו שהקילו הפוסקים כדאיתא ביו"ד (סי' סד סעיף ט') גבי חלב שתחת הפרוסה דבני ריינוס נוהגים בו היתר ואפי' במקום שנוהגים איסור אין אוסרים כלים של בני ריינוס ועש"ך (שם ס"ק יב) שכת' דאפי' ליכא ששים מותר ועי' בפרמ"ג שם דכוונת הש"ך שם דמיירי שיש ששים אלא בכרס עצמו אין ששים נגד החלב והקולא הוא דלא אמרינן חנ"נ באיסור דבוק כמ"ש בט"ז והדברים ק"ו דמת התם שלשיטת האוסרים הוא חלב גמור ויש בו צד כרת אפ"ה מקילין בו אף דבשאר איסורים קיי"ל דבאיסור דבוק אמרינן חנ"נ מ"מ כיון שיש מתירין החלב לגמרי סומכין בזה להקל א"כ כ"ש בנ"ד שאין זה אלא חומרא בעלמא לחוש לחשש חימוץ ודאי שיש להקל להתיר בנתערב יבש ביבש ולסמוך על המתירין יבש ביבש בפסח, וכעין זה מצינו בש"ס פא"ט (מ"ט א') בחלב שעל הקיבה דאייתרא דקאמר התם אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים דבתמי' קאמר עי' פירש"י ותוס' שם והרי גם המחמירים באכילה כל ימי הפסח במצה שאינה מחטים שמורים משעת קצירה אפ"ה בהכרח שגם הם מקילים בכמה דברים שאם היו מחמירים מצד ספק חמץ היו חייבים לבערם בפסח מחשש ב"י וב"י, והרי בני ביתו אוכלים אותם לעיניהם וע"כ שמחזיקים זה רק לחומרא ומדת חסידות לבד, א"כ ודאי דבביטול ברוב ביבש דאין להחמיר בזה:

ט״ו[הג"ה עוד נלע"ד ליישב בפשיטו' קושיית הגאון ח"י שהבאתי למעלה בהא דקיי"ל דאיסורים מבטלים זא"ז דאין זה דומה להא דאמר ר"א דאין איסורים מבטלים זא"ז דשם מדבר בענין אחר והוא דעיקרם של דברים דאם נאמ' דמצות אינם מבטלות זא"ז היינו מטעם חשיבותם דמצות מחשיבו ואין סברא שיתבטל שמו לומר כאלו אינו בעולם וזהו הטעם מ"ש דעולין אין מבטלים זא"ז כמש"ל וכן באיסורים ג"כ הסברא כן הוא דמטעם חומר איסורו שמו עליו וכמ"ש בכ"מ איסורו חושבו ולכן ב' וג' איסורים שנתערבו זה בזה כגון קומץ כזית פיגול וכזית נותר וכזית טמא דמיירי שם לעיל בזה לא שייך ביטול והא דאנן קיי"ל איסורים מבטלים זא"ז היינו בגוונא דמבואר שם (ביו"ד ס"ס צח) בכזית חלב שנפל לנ"ט זית היתר וכזית ועוד של דם שנפל ג"כ לשם כיון שנגד כל א' יש רוב היתר הרי בטל חשובת איסורם מטעם אחרי רבים להטות ולא נקרא עוד ע"ש האיסור אלא על שם הרוב רק דכאן לא מהני משום דטעם הדם שאין ששים נגדו נרגש וכיון שיש ג"כ ששים נגד הדם בצירוף הכזית חלב שנפל שם הרי לא נרגש עוד טעם הדם וכבר אזל ממנו חשיבות איסורו משום דכבר נתבטל ברוב שפיר י"ל שם דאיסורים מבטלים זא"ז ושם מדבר בג' איסורים שאין שם היתר כלל ודומה להא דמצה ומרור דפליגי הלל ורבנן וא"ש הכל ודוק כי זה ברור:]

ט״זאכן כל מה שכתבנו בנ"ד הוא אם נתערב מצה שאינה משומרת לגמרי כגון אם לשה א"י במים שלא לנו שלא בפנינו אלא שיודע שלא נתחמצה אבל בנ"ד שלשה חש"ו בפני ישראל יש לעיין בזה דתליא במחלוקת הפוסקים עיין בב"י (סי' תסא) שהאריך להעתיק דברי הרשב"א בתשו' שאינו יוצא י"ח אפי' אם גדול עומד ע"ג אם לא שעומד ע"ג ומלמדו לעשות לשמה דאז בחרש וקטן דאית להו דעתא קלישת' מועיל ויוצא י"ח משא"כ בשוטה ודברים אלו מבוארים בדברי התוס' פ"ק דחולין (יג ב') ד"ה מאן תנא שהקשו מהא דקיי"ל בפ"ק דגיטין דחש"ו כשירים לכתוב את הגט כשגדול עע"ג ע"ש ולפמ"ש בשם ה' יונה לחלק בין איכא הוכחה או לאו מוכח דבדבר שאין בו הוכחה כלל אפי' בחרש וקטן אינו מועיל אפי' אחרים עע"ג וכת' הב"י דבמצה הוא ג"כ דבר שאין בו הוכחה כלל ואינו יוצא אפי' בחרש וקטן אפי' כשאחרים עע"ג ולכאורה יש לתמוה ע"ז מסוגיא דפ"ק דזבחים (ב' ב') א"ל רבינא לר"פ כו' תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו' טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו נמי לבעלים לשם חובה אלמא סתמא כלשמן דמי ורמינהו כל הגט כו' וסתמא נמי פסול כו' ומשני זבחים סתמא לשמן קיימא אשה סתמא לאו לגירושין עומדת הנה מבוא' שמה שעומד סתמא לשמן א"צ כוונה בפירוש לשמן ובסתמא נמי כשר וא"כ במצה נמי נימא דסתמא לשמן קיימי וא"כ אם לשה חרש ושוטה למה יפסל ועיין בתוס' שם ד"ה זבחים כו' שהקשו בהא דקאמר דזבחים סתמא לשמן קיימו מהא דבעי ר' יוחנן בפ"ק דחולין אי קטן יש לו מחשבה כו' דמי גרע מסתמא ותירצו שם דבאמת מגרע גרע דכל שאין לו דעת לכוון לשמו והוא סבור שהם חולין והוה כמתעסק בעלמא דפסול בקדשים אפי' אם אמר שהוא יודע שהם קדשים ולשמן אני מכוון, והנה הא ודאי דפסול מתעסק בקדשים אינו מטעם דהוה שלא לשמו דהא שלא לשמו בכל הקדשים ילפינן להו מקראי בפ"ק דזבחים (ד' א') יעו"ש כל הסוגיא ופסול מתעסק בסוף פ' בתרא דמנחות (קי א') ובפ"ק דחולין בעא מיני' שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים כו' אמר ליה לרצונכם תזבחוהו לדעתיכם זבוחו ואם נאמר דפסול מתעסק היינו פסול שלא לשמו א"כ מאי קא מבעי לי' לשמואל וכי לא ידע הנך קראי דילפינן מנייהו לפסול שלא לשמו ואין לומר דמבעי ליה במתעסק דגרע יותר משלא לשמו שהוא פסול אפי' בדיעבד משא"כ שלא לשמו דכשר בדיעבד בשאר זבחים חוץ מפסח וחטאת דא"כ מאי קאמר שם זו בידינו הוא לעכב מנלן כו' הא ממילא ילפינן מניה לעכוב בדיעבד דלכתחי' ילפינן משאר קראי בפ"ק דזבחים שם וא"כ ע"כ הך קרא דילפינן מיני' למתעסק בדיעבד פסול ילפינן לה אע"כ דמתעסק אינו בכלל שלא לשמו והיינו כמ"ש בקדשים דסתמא כשר הוה אמינא דמתעסק נמי כסתמא דמי להכי צריך קרא דפסול גם בדיעבד וא"כ גבי מצה שאין לנו פסוק מיוחד ללמד על מתעסק רק לשמה ילפינן מושמרתם את המצות א"כ מתעסק כשר בו וא"כ כל שהוא עומד לשמו בסתמא היה לנו להכשיר מצה שלשה חש"ו:

י״זוראיתי בספ' מגן אלף מהגאון מוהרא"ל מפלאצק הנדפס מחדש (סי' תס"א) שהאריך בזה והביא דברי הפר"ח מה שיישב דעת רב האי גאון שמכשיר בלשה א"י בפני ישראל מטעם דסתמא לשמן קיימא כמ"ש והשיג שם עליו מכמה קושיות יעו"ש וכתב דבמצה לא אמרינן סתמא לשמן קיימא דסתם עיסה לאו למצוה קיימי ולענ"ד לק"מ דמצוה ודאי תמונתה מוכחת עליה דלמצוה קיימא דנילושה בעוני שלא בשמן ודבש ובפרט דזהירי טובא בטחינתה ובשאיבת מים שלנו וא"כ מה שלשה אח"כ ודאי דקיימי לשמה לצאת בה י"ח ואינו דומה לאשה דלא קיימא כלל לגירושין וכל הקושיות שהקשה שם לק"מ מה שהקשה דא"כ למה בעינן ישראל עע"ג זה אינו דהא בש"ס אמר בציקות של א"י כו' וכל שלשה שלא בפני ישראל אף שידוע שלשה בהכשר ולא היה בו חשש חימוץ לא שייך לומר בו סתמא לשמן קיימא שיכול להיות שלשה לעצמו משא"כ כשלשה בפני הישראל שעע"ג דאז מסתמא לשה לצורך ישראל לצאת בו י"ח ולכן סתמא כשר גם מה שהקש' מהא דאמר רבא להנהו דמהפכי כיפי הפיכו לשם מצה הא סתמא נמי כשר לק"מ דהתם בכיפי אחר הקצירה ודאי דלא שייך לומר סתמא קיימא למצוה דכל חיטים אינם עומדים בסתם לעשות מהם מצות לשם מצוה רק לכמה דברים ודומה לבהמת חולין כ"ז שלא הוקדשה משא"כ בעת הלישה שכבר הפרישה מתחילה לשם מצוה בעת טחינתה ששמרה אז וגם בשאיבת מים כו' דומה לבהמה שכבר הוקדשה רק דמחסר שחיטה והקרבה והפוסקים המתירים בישראל עע"ג מיירי שתהי' עסקו בהם ישראל לשמור אותם ולעסוק בהם בשביל מצת מצוה ולכן אמרינן דסתמא לשמן קיימא וכשר באחרים עע"ג ורב האי גאון אפשר דס"ל כשיטת הריף דבעינן שימור משעת קצירה וכן נראה ג"כ מלשונו שכת' ואי אמטויינהו א"י לחיטי כו' וא"כ כל שנקצרו תחילה לשמה שוב סתמן לשמן קיימא ולכן כשר כשנשא א"י החיטים לטחינה ובזה מיושב ג"כ מה שתמה שם על מנהג שלנו דאף הנזהרים בשמירה משעת קצירה מ"מ העימור והדישה נעשה ע"י א"י דלפמ"ש נכון המנהג בממנ"פ אי סגי לשמור משעת לישה ודאי דאין חשש ואם נאמר דבעינן שימור משעת קצירה א"כ כיון שכבר נעשה הקצירה לשמה שוב אמרינן דסתמן לשמה קיימא אך צ"ע על מה שנוהגין להקל בקצירה ג"כ ולפי מאי דמחמרינן דבעינן קצירה לשמה היאך מהני ע"י א"י ועי' מ"ש בספר הנ"ל לחלק בין גט דבעינן גוף המעשה שיהיה לשמה לכך לא מהני בישראל עע"ג דא"י אדעתא דנפשי' עביד משא"כ במצות דלא כתיב עשיה לשמה אלא דבעינן שימור לשם מצה כדכתיב ושמרתם את המצות וכיון דשימור נעשה ע"י ישראל ש"ד והוא נכון וא"כ בנ"ד בלשה חש"ו וישראל עע"ג ודאי דלית ביה חשש כלל:

י״חולולי דמסתפינא לחלק על מרן הרשב"א ז"ל והפוסקים הייתי אומר דבר חדש בזה דודאי מצה לא דמי כלל לגיטין וקדשים דשם בעינן כוונה לשמה דדוקא גבי גט כתיב וכת' לה דרשינן לשמה ובקדשים כתיב ואם זבח שלמים קרבנו שיהא זביחתו לשם שלמים אבל במצה ענין אחר הוא שלא הקפידה התורה במצות מצה שיהא נעשית לשמה דאטו מצה קדושה אית בה והעיקר הוא שיהא נשמר מחשש חימוץ רק דבזה חלקה התורה בין מצה הנאכלת בליל ט"ו עם הפסח לשם חובה לשאר מצות הנאכלות בכל ימות הפסח דהיינו שבכל ימי הפסח כל שאין רואים סימן חימוץ וסידוק מותרת ולא מחזיקינן בה שום חשש חימוץ משא"כ במנה הנאכלת לשם חובה בעינן שישמור היטב מחשש חימוץ ולא יסמוך על סתמא במה שאין רואה סימן חימוץ והוא מ"ש הכ' ושמרתם את המצות שתהא שמורה לשם מצה ולא נזכר כלל לשם מצת מצוה וגם מצה הנאכלת בכל ימות הפסח ואין בה חימוץ מצה מיקריא ור"ל שתהא שמורה לשם מצה שלא יהיה בה חימוץ ויש להביא ראיה לזה מהא דאיתא בפ' כ"ש (מ' א') הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי אי שימור דלישה לאו שימור הוא כו' ולכאורה יש לתמוה היאך יליף רבא מכאן דמצוה ללתות דמאי תלי זה בזה אם נא' דהקפידה תורה שיהי' שימור לשמה כמו בתפילין וגיטין וקדשים וכדומה א"כ גזה"כ הוא אף דלא תליא כלל במה דיכול לבוא לידי חימוץ אע"כ דשימור דמצה אין עיקר כוונתו משום לשמה אלא ר"ל שיהי' נשמר מחשש חימוץ וזה נקרא לשם מצה וא"כ מוכיח שפיר דמצוה ללתות דאל"כ במאי הוי שימור ואע"ג דאח"כ קאמר הש"ס ואפ"ה לא הדר בי' רבא דקאמר להנהו דמהפכי כיפי הפיכו לשם מצה כו' אף דלא שייך שימור דחימוץ מ"מ א"ש דכוונת הש"ס דבמסקנא סובר רבא אף דבעינן שימור מתחיל' ועד סוף שלא יבא לידי חימוץ היינו לשמור שלא יבא עליו מים אף באם אין עושה בו דבר שיכול לבוא לידי חימוץ ע"י מעשה שלו וא"כ אין זה ראיה דמצוה ללתות דמעיקרא ס"ל דשימור לא שייך אלא באם יש חשש קרוב שיבא לידי חימוץ כגון ע"י לתיתה ולבסוף ס"ל דמ"מ שייך בו שמירה שלא יבוא עליו מים אף במקום חשש רחוק אבל שימור לשם מצה ממש לא בעינן וכן מטים דברי התוס' שם ד"ה כי מהפכיתו כו':

י״טאך לכאורה יש ראי' להיפוך דבאמת בעינן שימור לשם מצה של מצוה דווקא כמו בגיטין וקדשים מהא דאית' התם (ל"ח ב') גבי חלות תודה ורקיקי נזיר כו' וקאמר שם טעמא דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח א"כ משמע דבעינן שיהא השמירה לשם מצת מצוה דווקא ולא מטעם שמירה מחימוץ דהא גם במצה שבתודה ונזיר צריך לשימור מחימוץ אך לרב יוסף דמפרש התם טעמא דמתני' מקרא דשבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעה כו' מוכח דס"ל דא"צ שמירה לשם מצת מצוה דווקא דאל"כ קשה למה לי' קרא דשבעת ימים תיפוק לי' דלא הוי בי' שמירה לשמה ודומה לעולה שנשחטה לשם שלמים ועי' בפ"ק דזבחים (ט' ב') בחטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם דמכשיר משום דכרת כמותה ואח"כ איתא שם רבא מתני לה כולה לפסולא ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת וכן קיי"ל להלכה כמ"ש הרמב"ם (פט"ו מה' פסולי המוקדשין ה"ו) וא"כ ה"ה בנ"ד דכתיב ושמרתם את המצות היינו לשם אותה מצה דאיירי בי' ולא לשם מצה דתודה אע"כ דס"ל דבמצה לא בעינן שמירה לשמה כמו בקדשים רק לשמור מחימוץ ולכך כיון דשמרה מחימוץ לשם תודה מהני ג"כ ולכך צריך לדרוש משום דאינה נאכלת לשבעה והנה לפי הכלל המסור בידינו שבכ"מ הלכה כרבה לגבי רב יוסף כמ"ש הרא"ש בפ' האומנים והתוס' שם ובפרק שבועת הפקדון בסוגי' דמלוה על המשכן ובכ"מ א"כ כאן נמי הלכה כרבה דבעינן שמירה לשם מצת מצוה דווקא[*] ועי' רש"י ותוס' שם שמפרשים דגם רב יוסף ס"ל דבעינן שמירה לשם מצת מצוה ורב יוסף הוסיף דבעינן ג"כ לשם מצה הנאכלת לכל שבעה והיינו דאפי' אם שמרה לשם מצת מצוה ולשם תודה לא מהני ע"ש בפרש"י וצ"ל דס"ל דהא דדייק רבא דמצוה ללתות דע"כ מה שהקפידה התורה בשמירה לשם מצה היינו בדבר דשייך בי' חימוץ דאל"כ לא הי' לו לכתוב ושמרתם את המצות אלא ועשיתם ולשון שמירה הוא מחימוץ ותרתי בעינן שמירה מחימוץ ולשם מצה:

כ׳[הג"ה ומ"מ י"ל דגם רבה מודה דלא בעינן שמירה לשם מצת מצוה והא דס"ל דלשם תודה ונזיר לא מהני גרע טפי מאם לא כיון כלל לשמה וכעין זה כתבו תר"י ז"ל בפ"ק דברכות בהך בעי' דנקט כסא דשכרי' בידי' וסבר דחמרא הוא ובריך אדעתא דחמרא שיישב פירש"י שם מה שהקשו עליו דחסרון כוונה לא מגרע הברכה ותי' דבכיון לשם חמרא גרע טפי מאם לא כיון כלל יעו"ש:]

כ״אומ"מ נראה לומר שמה שהקפידה תורה שיהי' שמירתה לשם מצת מצוה ולא לשם תודה אינו משום דבעינן לשמה כמו בקדשים אלא דהקפידה תורה שיהי' השמירה יותר בזריזות מדבר שיש בו חימוץ מצד איסור כרת שבה משא"כ במצת תודה שאין בה איסור כרת ושמירתה כליתא דמי' לגבי שמירת מצה של מצוה וכעין זה מצינו בכ"מ בדבר שהוא מדרבנן כגון הא דאי' בפ"ב דחולין (ל"ד א') בחולין שנעשו על טהרת תרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקודש וכן בגדי פרושים מדרס לתרומה שאין שמירתה שמירה לגבי תרומה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש ועוד אפשר לומר דגם זה דאמר מצה המשתמרת לשם מצה ולא לשם תודה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן וקרא אסמכתא הוא והיינו דחכמים החמירו בדבר משום חומר איסור חמץ שיהי' מצת מצוה נשמר ביותר וכעין שהחמירו בבגדי אוכלי תרומה לגבי קודש וכל הני שכתבתי[*] ועפ"ז יתורץ מה שיש לתמוה לכאורה בהא דתנן שם חלות תודה ורקיקי נזיר כו' עשאם למכור בשוק יוצא בהם ומפרש שם בש"ס וטעמא מאי אמר רבה כל לשוק אמלוכי אימלך אמר אי מזדבן מזדבן ואם לאו איפוק בהו אנא ופסק כן הרמב"ם (פ"ו מה' חו"מ) ואם נאמר דמדאורייתא בעינן לשם מצת פסח דווקא כקדשים א"כ קשה לפי מאי דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה א"כ למה פסק הרמב"ם דאם עשאם למכור יוצא בהם י"ח דהא גם בזה צריכים אנו לטעמא דברירה כל שלא מכרם לומר הוברר הדבר שלא נשמר לשם תודה רק לשם מצת מצוה וזה דומה ממש להא דאם בא חכם למזרח כו' והרבה דיני ברירה הנז' בכ"מ בש"ס ועוד דיקשה ממתני' למאן דס"ל אין ברירה ומוכח בש"ס פ"ג דעירובין דליכא סתמא אחריני במתני' שיסבור דיש ברירה כי אם אותם שמביא שם בש"ס ולפמ"ש דמדרבנן הוא א"ש דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ומכ"ש לפמ"ש תחי' דבאמת לא צריכינן שמירה לשמן ממש כמו בקדשים וגיטין רק דבעינן שימור גמור מחימוץ ושיתכוין לשומרם מחימוץ שאז יזהר ביותר ולכן צריכים לשמור לשם מצת פסח שעי"ז נזהרים יותר ולכן כל שעשאם למכור בשוק תולה בדעתו שאם לא ימצא למוכרם אז יוצא בו י"ח בפסח ועי"ז יזהר בו יותר:

כ״ב[הג"ה וי"ל עוד דהא דקאמר רבה יצתה זו שנשמרת לשם זבח ר"ל שלא הי' שמירה לשם מצה כלל כל שכיון לשם תודה דהא תודה מצתה א"צ שימור דלא כתיב בה ושמרתם ולכך א"י בה י"ח משום דלא עביד בה שימור כדבעי וכן רב יוסף דקאמר שצריך שימור לשם מצה הנאכלת לכל שבעה כוונתו ג"כ דצריך שימור ליזהר מחימוץ בשביל חומר כרת שבו מה שצריך ג"כ למצה הנאכלת לכל שבעה דאז עביד בה שימור טפי דאלת"ה קשה וכי מצה הנאכלת לכל שבעה צריך שימור לשמה הא לא בעינן רק במצת מצוה בלבד אע"כ כמ"ש אך מלשון רש"י שכ' בדרב יוסף שאף אם שמרה לשם מצת מצוה ותודה לא מהני לא משמע הכי ומ"מ י"ל דרבה לא ס"ל הא כר"י והלכה כרבה לגבי ר"י וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' חמץ ומצה):]

כ״גולפי מ"ש שעיקר השימור למצת מצוה הוא רק מחשש חימוץ ולא בעינן לשמה ממש כמו בקדשים וגיטין א"ש הא דהחמיר רבא לשמור משעת קצירה משום דמאז יש לחוש שמא יבוא לידי חימוץ כשיפול עליהם מים משא"כ כשהוא מחובר שאז אינו מקבל חימוץ כלל ואם נאמר דגזה"כ הוא דבעינן לשמה ממש הי' לו לומר דבעינן שגם החרישה והזריעה יהי' לשמה כיון שמצריך שימור לכל הדברים ולכך ס"ל לשאר אמוראי דא"צ רק מלישה ואילך משום דאז קרוב הוא לבוא לידי חימוץ יותר משא"כ כשהם עדיין חטים שהם אינם מקבלים חימוץ כ"כ מהרה דגם אם נפל עליהם מים ונתנגבו מיד אינו מחמיץ והשת' א"ש מ"ש השאלתו' דלא נפק ידי' חובתי' אלא במצ' דמנטר' מן כד אתו מיא עלויה והיכא דאמטינהו לחיטי א"י חש"ו כו' היינו בשאין ישראל גדול עע"ג כיון שהתורה הקפידה במצת מצוה שיהי' נשמר מחשש חימוץ ולא נסמוך על החזקה לכך כל שעשאם א"י וחש"ו לעצמם כיון שאין להם דעת לשמור הרי לא נשמרו ויש חשש אולי בא עליהם מים וכ"ה כוונת דברי רב כהן צדק שהביא הרא"ש ורב האי גאון שכ' מצה שאפאה א"י לפני ישראל ע"י שימור כו' מודה לדברי השאלתות ורב כהן צדק דכיון שאפאה לפני ישראל וראה שלא הי' בו חשש חימוץ כלל אף דאדעתא דנפשי' עביד ואין זה שמירה לשמה ממש ובגיטין לא מהני כדאי בפ"ב דגיטין מ"מ כאן לא בעינן כוונה ממש לשמה כמ"ש כן הי' נלע"ד בשיטת התוס' והראשונים ז"ל אך מסתפינא להקל נגד דעת הרשב"א ושאר פוסקים דמשמע מדבריהם דבעינן לשמה ממש וכדמשמע מפשט לשון רש"י שם ובטלה דעתי נגד דעתם ומ"מ בנ"ד שפיר נוכל לסמוך בנתערבה בשוגג כל שנעשה ע"י חש"ו לפני הישראל והישראל שמרו שלא היו בו שום חשש חימוץ ואין בזה שום פקפוק כלל כנ"ל: