בנין עולם, אורח חיים ל״בBinyan Olam, Orach Chayim 32
א׳שוכ"ט לכבוד ידידי הרב המופלג בתורה ובחסידות המפורסם מוה' צבי הירש נ"י מבוטען:
1
ב׳מה דבדיק לן מר בדין תוכחה בזמה"ז היאך להתנהג והיאך קיי"ל לדינא הנה לכאורה נראה מן הש"ס ס"פ במה בהמה (נ"ה א') שחייב להוכיח כל זמן שאינו יודע ברור שלא ישמע לו כמ"ש שם אם לפניך גלוי כו' אך במס' ביצה ר"פ המביא (ל א') אמר שם דאפי' באיסור דאורייתא אמרינן הנח להם לישראל כו' דהא תוספת יוה"כ דאורייתא הוא כו' ועי' בר"ן שם שמחלקו בין מילתא דכתיבא בהדיא ללא כתיבא דמה שמפורש בתורה לאיסור מחויב למחות וכן כ' הרא"ש בשם בעל העיטור וברא"ש שם הוסיף עוד דדוקא אי ידעינן בוודאי דלא מקבלי מינן אבל במאי דלא ידעינן מחוייבים למחות בידם ובמרדכי פ' המביא כ' שם לחלק בין דבר שהורגלו בכך דבזה אמרינן הנח להם כו' ובין לא הורגלו בכך מאבותיהם אז אמרינן שמא ישמע לו והוא ג"כ כעין חילוק של הרא"ש ז"ל ובאמת לא הבנתי דברי קדשם של הראשונים ז"ל בזה מה שחילקו בין מילתא דכתיבא באורייתא ללא כתיבא בהדיא דהא דבר הנלמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ואפי' רק הללמ"מ דין תורה יש להם לכל דבר ויותר מגופי תורה הוא וחייבים עליו כרת אע"ג דנלמד מגז"ש כמ"ש בפ"ק דכריתות אל תהי גז"ש קלה בעיניך כו' ועי' בס' המצות להרמב"ן ובש"ך חו"מ (סי' ל"ג) באריכות וא"כ למה לא יהי' חל ע"ז עשה דהוכח תוכיח כמו על דבר המפורש בתורה גם לא הבנתי דבריהם דכיון דמיירי באם ודאי לא ישמע לתוכחתו מה יועיל אם יוכיח אותו ויהי' מזיד ומקרא מלא כתיב אל תוכח לץ וגו' ואם נאמר דבמילתא דכתיבא להדיא באורייתא מחויבים לעשות כל טצדקי דמצי למעבד להפרישו מאיסור המפורש א"כ גם מילתא דאתיא מדרשא דינא הכי ודברי הר"ן י"ל קצת דהוא לא נקיט לישנא דענשינן להו עד דפרשי והי' נ"ל לומר דטעמו של דבר הוא הא דלא אמרינן להו ולא מידי כמ"ש בש"ס מוטב שיהיו שוגגים כו' לכך אי פסיקא לי' שלא ישמע לו בכל טצדקי דמצי למעבד לא יועיל לו לכן במילתא דלא כתיבא אמרינן דמסתמא לא ידעי בהך איסורי אי הוה דאורייתא או דרבנן דסתם נשים וכן ע"ה לא גמירי דינא ולכך יותר טוב שלא לעשותם מזידים בדבר שהורגלו בכך וקשה להם לפרוש משא"כ במילתא דכתיבא להדי' מסתמא יודע מה שמפורש בתורה והרי הוא מזיד בלא"ה א"כ יותר טוב למחות בידם כיון דבין כך וב"כ הם מזידים ואולי באיזה צד רחוק יבוא הדבר שישמע לו אבל לשון הרא"ש שכתב דענשינן להו עד דפרשי קשה דא"כ גם במילתא דלא כתיבא למה לא נעשה כיון שיש כח בידינו להפרישו מן האיסור וכל ישראל עריבין כו':
2
ג׳אבל לשון הרמב"ם ז"ל בזה מתוקן יותר שכתב (בסוף פ"א מה' שביתת עשור) וז"ל נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה והם אינם יודעים שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין מוחין בידם שלא יבואו לעשות מזידים שהרי א"א שיהיה שוטר בבית כ"א להזהיר נשיו עכ"ל וכוונתו בזה שלכך אין למחות בידם כיון שא"א לב"ד להעמיד שוטר ממונה בבית כל אחד ואחד להזהירם בקביעות תמיד א"כ ודאי שלא יפרשו מאיסור זה באיזה זמן שיהיה וא"כ הרי עשינו אותם בודאי למזידים ולכך יותר טוב שלא למחות בידם והוא ממש כמ"ש וא"כ י"ל דלשיטתו באם הוא דבר הנעשה ברבים כגון בבהכנ"ס וכדומה אף שיודע שלא ישמע לו מחוייב להוכיחם דכאן לא שייך טעם זה ומחויב לעשות כל טצדקי דמצי למעבד ואפשר לדחוק וליישב גם לשון הרא"ש בשם בעה"ע במ"ש דענשינן להו עד דפרשי ואף דלאחר זמן יחזירו למנהגם ולא יהיה אפשר למחות בידם בכל פעם ואעפ"כ במילתא דכתיבא בהדיא מחינן בהו דמסתמא יודעים ובין כך וב"כ הם מזידים לכן כיון שיש תועלת בזה לזמן אחד עכ"פ שיפרוש אותם מעון מחוייב לעשות דהא לא יגרע עי"ז יותר ולא יבוא לידי מכשול משא"כ במילתא דלא כתיבא דמסתמא אינם יודעים וא"כ התועלת מועט והמכשול רב יותר שיהיו מזידים בכל פעם שא"א לו לעמוד תמיד להבדילם מן האיסור דכיון דנשתרשו במנהגם וודאי דלא ישמעו מעצמם בכל פעם כמ"ש כנ"ל בכוונת דבריהם ועי' במ"א (סי' תר"ח) שהביא בשם היש"ש במס' ביצה דדבר המפורש אף שהוא ספק כגון בהשמ"ש ג"כ חייב להוכיחם אף שיודע שלא ישמעו לו ונ"ל שכוונתו ג"כ דווקא בספק בהשמ"ש שדבר זה ידוע לכל דאפי' נשים זהירו' בבהשמ"ש כמ"ש הרא"ש שם ובפסקיו פ' ת"ה במ"ש דהני נשי כו' דוודאי בהשמ"ש לא הי' אוכלים ומשם הוכיח דתוספת שבת יש לו שיעור יעו"ש אבל בשאר ספק איסור תורה נ"ל אפי' לשיטת הפוסקים דספק איסור תורה מן התורה לחומרא מ"מ לא עדיף מדבר שהוא דאורייתא ואינו מפורש בתורה דאמרינן בכה"ג מוטב שיהיו שוגגים כו' ובפרט לפמ"ש שהטעם הוא דדבר שאינו מפורש בתורה לאו כ"ע דינא גמירי ומסתמא הם שוגגים א"כ זה שייך ג"כ בכל ספק איסור תורה:
3
ד׳ובד"מ (סי' תרח) הביא דברי הנ"י פ' הבע"י דהא דאמרינן כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כו' היינו דוקא ברבים אבל ביחיד צריך להוכיחו עד שיכנו או יקללנו והא דאמרינן במס' שבת (נה א') לוכחינהו מר לדבי ר"ג ואמר להו לא מקבלי מינאי ואמרינן אפ"ה לוכחינהו מר התם דלא הוכיחם כלל אלא שהיה מכיר בהם שלא ישמעו ומשום דאולי ישמעו או שלא יהי' להם פ"פ היה חייב להוכיחם פעם אחת עכ"ל ד"מ ודבריו צריכים ביאור ונראים כסותרים זא"ז דהרי תחילה כת' לחלק שמ"ש כשם שמצוה לומר כו' מיירי ברבים אבל ביחיד חייב להוכיחם עכ"פ עד שיקללנו או יכנו וא"כ מוכח דביחיד אפי' אם ודאי שלא ישמע לו חייב להוכיחו אף שכבר הוכיחו ולא שמע לו דהא קאי על מ"ש כשם שמצוה לומר כו' דמשמע שברור לו שלא ישמע וא"כ קשה מאי מקשה מהא דלוכחינהו מר להני דבי ר"ג דהא יחיד שאני דודאי החילוק שבין יחיד לרבים הוא משום דצבור מתביישים משא"כ ביחיד שיכול להוכיחו בביתו גם חילוק זה צ"ע דהא בפ' הבע"י שם יליף לה מקרא דאל תוכח לץ וגו' מוכח דגם ביחיד דינא הכי לכן נלע"ד בכוונת דברי הנ"י דודאי אין חילוק דין בין יחיד לרבים דעשה דהוכח תוכיח על רבים ג"כ נאמ' דכל התורה בלשון יחיד נאמרה ואדרבא רבים שעושים איסור חמור טפי וא"ה איכא וצריך יותר לתוכחה אבל נ"ל דכוונתו שמחלק בין דבר שהורגל בכך מימי אבותיו והוי כודאי לו שלא ישמע וכמש"ל בשם המרדכי וע"ז אמר דדוקא ברבים פי' בדבר שרבים הורגלו בו וא"כ מסתמא כבר הורגלו באיסור וקשה לו לפרוש ממנה ולכך מצוה שלא לומר כדי שיהיו שוגגים ולא מזידים אכל ביחיד מסתמא אינו מורגל בכך בדבר שלא דשו בו רבים ולא נתפשט ההיתר ומבדל בדילי אינשי מיניה וא"כ אפשר להיות דאף שלא ישמע לו בפעם א' ישמע לו בפעם ב' וא"כ ה"ה נמי ביחיד אם ידוע לו בודאי שלא ישמע כגון שהורגל בכך מאבותיו ג"כ אינו חייב להוכיחו ולזה מקשה שפיר מהא דבי ר"ג דודאי מיירי שהיו מורגלים בכך דאל"כ לא היה אומר לא מקבלי מינאי דלא פליג ר' סימון אסתמא דש"ס במס' עירוכין דפליגי התם אמוראי אי חייב עד ההכאה או קללה או נזיפה וא"כ מקשה שפיר וע"ז מתרץ דהתם לא הוכיחם כלל ולכך אפשר אם היה מוכיחם ומודיעם האיסור היו פורשים אף שהיו מורגלים בכך שמא לא ידעו מהאיסור ואין זה ודאי שלא ישמע לו ולפ"ז יוצא לנו בדין תוכחה שמוכח דאפי' ביחיד אם יודע בודאי דלא ישמע לו אם הוא שוגג וא"י האיסור עכ"פ אינו מחויב להוכיחו רק פעם א' להודיעו האיסור ואם אינו מקבל ואינו שומע לדבריו וחושב הדבר להיתר לפי דעתו אז מוטב שיהיה שוגג כו' ואם בודאי לו שלא ישמע לו אפי' אם יודיעו האיסור פטור מלהוכיחו כלל אבל אם אינו יודע כלל אם ישמע לו או לאו ובדבר שלא הורגל בכך אף שהוכיחו פעם א' ולא שמע חייב להוכיחו עוד אולי על כ"פ ישים לבו לשוב, עד ההכאה או קללה ונזיפה לכל מר כדאית ליה ושוב אינו מחויב ועליו נא' אל תוכח לץ וגו':
4
ה׳ובהך פלוגתא דמס' ערכין דפליגי התם רב ושמואל ור' יוחנן לכאורה לפי הכלל המסור בידינו דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל א"כ א"צ רק עד נזיפה בלבד וכ"פ באמת בסמ"ג אבל ברמב"ם (פ"ו מה' דיעות) פסק כרב עד הכאה וע"ש במפרשים שכתבו טעמים הרבה לדבריו ודברי הכ"מ שם תמוהים לענ"ד דכתב שם משום דר"י קאי כבן עזאי ורב ושמואל כר"א ור"י ע"ש ואינו מובן דהא יש כח באמוראים לפסוק אפי' כיחיד במקום רבים ותלמיד נגד הרב כמו שמצינו בכ"מ וא"כ מה בכך שר"א ור"י פליגי על בן עזאי אין לנו לילך אלא אחר דברי האמוראים וגם תי' של הלח"מ שכ' משום שהפסוק מתפרש שפיר טפי כרב הוא ג"כ תמוה דאין לנו להתחכם בפירושי הכתובים מדעתינו יותר מחכמי הש"ס והם ידעו טפי מינן ובפרט שר"י עצמו מפר' שם טעמא דג' סברות הנ"ל מחד קרא ולענ"ד היה נראה לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל משום דקשה לכאורה כיון דקיי"ל דמצוה שלא נאמר דבר שאינו נשמע א"כ אסור להוכיח יותר מן החיוב וא"כ קשה שם על ר"י דמפרש דג' תנאי למדו מחד קרא מהא דיהונתן ושאול ופריך שם למ"ד עד נזיפה והא כתיב הכאה וקללה בהאי קרא ומשני שאני יהונתן דאגב חביבותי' דדוד מסר נפשיה טפי והיאך עבר יהונתן ע"ז כיון שמצוה שלא לומר וכ"ש למ"ד חובה ויליף לה מאל תוכח לץ וגו' ולכך ס"ל להרמב"ם דר"י לא ס"ל הך דר' אלעאי ור' אבא בפ' הבע"י דאמרי כשם שמצוה כו' וקרא דאל תוכח לץ וגו' היינו שפטור מתוכחה ועצה טובה קמ"ל פן ישנאך וכן מורה לכאורה לשון הפסוק דאין איסור בדבר רק שיגרום לו שנאה בחנם ולכן בדוד אגב חביבותי' דיהונתן אליו מסר נפשי' טפי ולא חש למה שאביו ישנאהו לכן לדידן דקיי"ל לדינא כר' אלעזר ור' אבא א"כ קרא מוכח כרב דאמר עד הכאה ולכך מסר נפשי' טפי ולכן פסק הרמב"ם כן לדינא והרמ"א בא"ח סתם וכתב עד הכאה או קללה ולא הזכיר נזיפה גם לא ביאר הלכה כמאן ועי' פר"ח שהקשה על הרמ"א כיון שפסק דסגי עד קללה כשמואל א"כ למה הביא דברי רב דס"ל עד הכאה ועיין בספר מחצית השקל שם שדחק בזה ולענ"ד לא ק"מ דהרמ"א לא נחית לפרש כאן הלכתא כמאן ודבריו אלה לקוחים מדבריו בד"מ וכמ"ש לשונו לעיל ושם כתב התחלת הסוגיא לחלק בין הך דאמרינן הכא כשם שמצוה לומר כו' ובין פלוגת' דרב ושמואל ור' יוחנן וכתב לחלק בין יחיד לרבים ושם בד"מ לשון הש"ס נקט ולא לפסוק הלכתא כמאן וכך הם דבריו כאן בש"ע בהג"ה וזה ברור. ועי' במחצית השקל שם שפסק כשמואל דהוא הלכתא מציעתא בין רב לר"י ע"ש אבל אין נראה דאין לנו פלס ומאזני משפט להכריע מעצמינו ועיין ברא"ש פ' א"ט בפלוגתא דרב ושמואל ור"י לענין עור המציל בגלודה ובכ"מ בש"ס אמרו אין הכרעה שלישית מכרעת ובפרש"י ותוס' שם מוכח דבכה"ג לא שייך לפסוק כמ"ד מילת' מציעת' ודע כי לשון קללה שנזכר בדברי שמואל ר"ל דברי חירופים וזלזולים כדמוכח בש"ס שם דיליף לה מהא דאמר שאול ליהונתן כי בוחר אתה וגו' והוא מלשה"כ והוא קללני קללה נמרצת וכן הוא בכ"מ וז"ב. דברי דו"ש יצחק אייזק במהור"י נ"י חופ"ק ראזינאי:
5