בנין עולם, אורח חיים ל״גBinyan Olam, Orach Chayim 33

א׳שאלה מעשה בא לידי באחד ירא שמים שהיה לו אתרוג שהכין לצאת בו לימי החג והונח בתיבה וישן אחד על התיבה ושאל כהוגן כי הוא נזהר במ"ש רז"ל אוכלין ומשקין תחת המטה רוח רעה שורה עליהם אם יוצא י"ח כיון שאינו ראוי לאכילה. והנה לפי שלא נזכר דין אתרוג האסור באכילה מפורש כ"כ בפוסקים ובש"ע ומעט אשר דברו בזה לפרש פרטי דיניו ולענ"ד יש בזה חקירה רבה וכמה חילוקי דינים אשר לא זכרו האחרונים לזאת הוצרכתי לבא בארוכה ולבאר פרטי הדינים כפי העולה במצודת עיוני בס"ד:

ב׳תשובה: א) גרסינן בפ' לולב הגזול (לד ב' לה א') אתרוג הגזול כו' אתרוג של ערלה פסול כו' של תרומה טמאה כו' של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין כו' ושם בש"ס בהא דאתרוג של ערלה כו' מ"ט פליגי בה ר' חייא בר אבין ור' אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וח"א לפי שאין בה דין ממון ואמר התם קא ס"ד מאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה כו' ופרש"י שם ד"ה ומ"ד דין ממון כו' ומכשיר אתרוג של טבל שאסור באכילה ומותר בהנאה ומסיק התם אלא בהיתר אכילה כ"ע ל"פ כי פליגי בדין ממון כו' ופרש"י שם אלא בהיתר אכילה כו' ואפי' יש בה דין ממון לא מתכשר בלא היתר אכילה דכיון דלא חזי ליה לכל דרכי הנאותיו לאו כלום הוא מוכח מדבריו דכ"ז שלא הותר לכל דרכי הנאותיו כפי שראוי לא מיקרי לכם וכעין מ"ש בפ' כ"ש (ךג א') בהא דחלב ש"ה דכתיב לכם לכל צרכיכם כו' וא"כ מוכח מדברי רש"י דכל דבר הנאסר באכילה אף שהוא מותר בהנאה מ"מ אין זה בכלל לכם דלא הותר לכל דרכי הנאותיו ובתוס' שם ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה הקשו מתרומה טמאה דדרשינן בפ' ב"מ (ךה א') מדכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך ותי' דכיון שנטמאת ואסרה הכ' שייך לדרוש לך דידי' לגבי שאר הנאות כמו לכם דלולב דלא שייך ביה אכילה עכ"ל משמע לכאורה מדבריהם דלא בעינן היתר אכילה ממש אלא כל שראוי לאיזה הנאה כפי מה שהוא עומד לע"ע ג"כ יוצאים בו י"ח ולפ"ז קשה מהא דקאמר שם (שם ב') על הא דתנן במתני' של תרומה טמאה פסול משום דלית ביה היתר אכילה הרי אף שמותר בהנאה כיון שאין בו היתר אכילה לא קרינן ביה שלך ולא דמי לחלב שלא היה ראוי לאכילה מעולם משא"כ אתרוג שעומד לאכילה ועכשיו אינו ראוי מצד איסורו לא קרינן ביה לכם וצ"ל דכוונת התוס' הוא דדוקא התם בהא דפ' ב"מ דהכתוב בא לרמז היתר הנאה בתרומה טמאה משום דכתיב את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טמאה כו' ובזה כתב לך ע"כ צריכים אנו לומר שבא לרמז בתיבת לך להיתר הנאה דגם זה נקרא קצת שלך דע"כ א"א דלהיתר אכילה אתי דכבר אסרה התורה באכילה וא"א לפרש תיבת לך לכל דבר וגם ממ"ש בשתי תרומות כו' משא"כ לענין אתרוג דבאמת עומד לאכילה וראוי לכך וכיון שאמרה התורה סתם דבעינן לכם מסתמא כיונה שיהיה ראוי לכל דרכי הנאותיו, ולכן אסור לכ"ע כל שאינו ראוי לאכילה ולפ"ז מוכח משיטת רש"י ותוס' דהא דתנן דאתרוג שאינו ראוי לאכילה פסול אינו אלא ביום ראשון לבד כיון דפסולא דיליה ילפינן מלכם וא"כ בשאר ימי החג דלא בעינן לכם שהרי יוצאים בשאול ודאי דכשר ויוצאים בו י"ח כנ"ל פשוט לפי שיטתם:

ג׳ב) ובדברי קדשו של הרמב"ם ז"ל יש כאן מקום עיון שהוא כתב (פ"ח מה' לולב ה"ט) וז"ל כל אלו שאמרנו שהם פסולים משום מומין כו' בי"ט ראשון בלבד אבל בי"ט שני עם שאר הימים הכל כשר והפסלנות שהוא משום ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין בי"ט ראשון בין בי"ט שני פסול עכ"ל והוא תמוה לכאורה מה שכלל גם מה שאסור באכילה בפסול כל ימות החג כיון דהא דבעינן ראוי לאכילה ילפינן מלכם וא"כ למה יפסל בשאר הימים מי גרע משאול וגזול שיוצא בשאר הימים הרי דלא בעינן לכם בכל ימות החג דדוקא בע"ז משום דכתותי מכתת שיעורי' וכשרוף דמי הוא פסול בכל ימות החג דבעינן שיעור אתרוג לכל הימים, והתימא על נושאי כליו של הרמב"ם ז"ל שלא התועררו בזה כלל והיותר תימא על מרן הב"י שהעתיק לשונו (סי' תרמ"ט) קבעו בשו"ע (שם סעיף ה') להלכה ואע"ג שהמחבר לא הזכיר כלל בשום מקום דין אתרוג האסור באכילה מ"מ העתיק בשו"ע לשון הרמב"ם וצ"ע באמת למה השמיט המחבר דין זה וראיתי בבאר הגולה (שם סעיף ג') שתמה ג"כ ע"ז למה השמיט המחבר דין אתרוג של ערלה גם המ"א שם בזה יעו"ש והיותר תימא שהרב בד"מ שם הביא בשם הכלבו דאתרוג של ערלה כשר בשאר הימים ולא העיר בזה שהוא חולק על הרמב"ם ז"ל בדין זה גם תימא שבספרו בש"ע בהג"ה שתיק ליה להמחבר שהעתיק לשון הרמב"ם דפסול כל ימי החג ולא זכר שם דברי הכלבו ומדברי רבינו בפי' המשנה ראיתי מקום לקיים דבריו שכתב וז"ל ערלה תרומה טמאה הם בכלל הדברים הטעונים שריפה כמו שנתב' בזרעים ולפי' הוא פסול למאמר השי"ת פרי כו' שאלו אינם ראוים לאכילה בשום פנים עכ"ל הזהב ולכאו' דבריו צ"ע דשביק טעמ' דלכם הא' בש"ס ונקט טעמא אחרינא משום דפרי אמר רחמנא והאי לאו פרי הוא ולכך נלע"ד שהרמב"ם אינו מפרש כפרש"י ותו' דהטעם משו' לכם משום דהוקשה לו קושיית התוס' מפ' ב"מ דקרי לתרומה טמאה לך שלך תהא כו' אע"ג דאסור באכילה ולא ניחא ליה בתי' של התוס' ולכך נראה דהרמב"ם דייק ג"כ מלשון המשנה דחשיב שם ברישא כל הפסולים הנוהגים בכל הימים כמ"ש אתרוג הגזול והיב' פסול של אשירה כו' של ערלה של תרומה טמאה כו' ואח"כ תני עלתה חזזית כו' נטלה פטמתו כו' ונמצא דחשיב של ערלה ושל ת"ט באמצע בין הא דגזול ועכומ"ז ובין עלתה חזזית דכל אלו פסולין בכל ימי החג כמ"ש הרמב"ם שם ואח"כ חשיב בפ"ע אותם דלא פסילי רק ביום ראשון כגון נטלה פטמתו ניקב חסר כו' מוכח דגם של ערלה ושל תרומה טמאה פסולים כל הימים דאל"כ למה הפסיק בהם בין הנך דפסולים כל הימים ובין הנך דלא פסילי אלא ביום ראשון לבד והוי ליה לתנא למחשבי' בהדי חסר וניקב אע"כ דגם הם פסולים כל הימים ולכך הוצרך הרמב"ם לפרש הטעם של ערלה ושל תרומה טמאה דכל אלו הפסולים הוא בכל ימי החג ואין הטעם משום דבעינן לכם ומפרש דהא דבעינן שיהא בו היתר אכילה היינו משום דהזכירה התורה פרי עץ הדר וכל שאינו ראוי לאכילה במה שהפרי עומד לכך לאו פרי מיקריא וכאלו נטל דבר אחר ולא פרי עץ הדר הוא ולכך פסול כל הימים ומיקרי פסולו בגופו כמו עלתה חזזית או שינוי מראה דפסולים כל הימים ובזה דברי הרמב"ם מדוקדקים במ"ש הטעם דלא מיקרי פרי וכתב בסיום דבריו דאלו אין ראוים לאכילה בשום פנים ר"ל שא"א להם להיות ראוי לאכילה כלל ונתבטל ממנו שם פרי וכאינו דמי:

ד׳ג) ולפ"ז היה נראה לכאורה דאתרוג של טבל יוצא בו י"ח אע"ג דאסור באכילה מ"מ הא ראוי הוא לאכילה ע"י שיטול ממנו תרומה ומעשר וא"כ עדיין שם פרי עליו ואפשר לומר דלכך לא נזכר במשנה אתרוג של טבל דהרי ע"י שיפריש ממנו יהא ראוי לאכילה ואע"ג שיהי' חסר עי"ז מ"מ חסר כשר בשאר הימים ושם במשנה ברישא לא חשיב אלא פסולים דכל הימים והא דחשיב התם של דמאי ותני פלוגתא דב"ש וב"ה היינו משום דאתי לאשמועינן דלב"ה כשר אפי' ביום ראשון משום דראוי לו הואיל ובעי מפקר לנכסי' כדאית' התם וממילא נשמע דעכ"פ ביום ראשון פסול של טבל ודאי ולא רצה למתני בהדיא מטעם דלא חשיב רק אותם שפסולים כל הימים וכמ"ש לקמן בס"ד בשם הרמב"ן ושיטת הר"ן בזה יבואר לקמן אכן מאי דקשה ע"ז ממ"ש הרמב"ם (שם ה"ב) אתרוג של ערלה כו' ושל טבל כו' פסול כו' ומשמע מדבריו שם דפסול כל הימים מדכתב (שם ה"ט) שכל הפסולים משום שאינם ראוים לאכילה פסולים לכל הימים ולא הוציא טבל מכללם מוכח דדינו שוה לשל ערלה ממש וצ"ל לדידי' דמתני' דלא תנן של טבל סמך אמה דתני אח"כ פלוגתא דב"ש וב"ה בשל דמאי דממילא נשמע דשל ודאי טבל גם ב"ה מודו דפסול ואע"ג דיכול לבוא לידי היתר אכילה ע"י שיתרום עכ"פ ממנו עליו וא"כ עדיין פירי מיקריא צ"ל דלענין שיצא י"ח לא מהני סברא דהואיל וכיון דאם הוא כמות שהוא א"א לו לבוא לידי היתר אכילה לאו פירי מיקרי וראיה לזה ממ"ש הרשב"א בתשובה (סי' תשמ"ו ותשמ"ז) הביאו הרב בהג"ה (שם סעי' ג') דמי שהוא מודר הנאה מלולב של חבירו או של עצמו אינו יוצא בו ביום ראשון דלא הוי שלכם יעו"ש שכתב דלא אמרינן הואיל דאי בעי מתשל עלי' והביא ראי' לזה מהא דתרומה טמאה דתנן דפסול ולא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל ודברים אלו צ"ע לכאורה מהא דאי' בפ' א"ע (מ"ו א') בהא דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דמפ' בגמ' שם דפליגי אי אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלי' דר"א סובר אמרינן הואיל ולכך נקרא שלך ועובר עליו בב"י ור"י סבר דלא אמרינן הואיל ולא מיקרי שלך ואין עוברים עליו בב"י ואנן קיי"ל שם לדינא דאמרינן הואיל דפליגי שם רבה ורב חסדא באופה מי"ט לחול דרבה אמר אינו לוקה משום דאמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' ור"ח סבר דלא אמרינן הואיל וקיי"ל כרבה כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' יו"ט) וכן קיי"ל שם כר"א כמ"ש הרמב"ם וכיון שכן דלענין ב"י מיקרי שלך א"כ למה לא מיקרי לכם גבי אתרוג:

ה׳ד) ולולי דברי הרשב"א הייתי אומר דהא דאתרוג של תרומה טמאה פסול התם לא שייך לומר הואיל ואי בעי מתשיל עלי' דהא אי מתשיל עלי' הדרא לטבלה ואתרוג של טבל ג"כ פסול ולכאו' דברי הרשב"א בזה תמוהים היאך למד דין מודר הנאה משם דלא אמרינן הואיל דהא בתרומה טמאה לא שייך הואיל כמ"ש וכבר עמד בזה בתשו' שער אפרים (סי' ל"ח) ועי' בשערי תשובה להגאון מוהרא"ז מבראד (סי' תרמ"ט) שהביא בשם תשובת הרשב"א חלק ד' שהאריך ג"כ בהא דהדרא לטבלה[*] עוד קשה דהא מגופה דמתניתין מוכח דאמרינן הואיל דהא אתרוג של דמאי כשר מטעם הואיל דאי בעי מפקר לנכסי' ואפשר לדחות דדוקא בדמאי הקילו לסמוך אסברא כל דהו דהואיל משום דבדמאי הקילו כדאיתא בכמה דוכתא דרוב ע"ה מעשרים הם ועוד דשם לאו בדיוקא נקט הש"ס הך טעמא דהואיל ועיקר הטעם משום דחזי לעני כמו באתרוג של תרומה טהורה דיוצא בו ישראל הואיל וחזי לכהן כמ"ש התוס' שם בפי' ועי' רש"י שם ויתבאר לפנינו בס"ד וכן צ"ל ע"כ דאל"כ יקשה על רב חסדא שם בפ' א"ע דס"ל דלא אמרינן הואי' ממתני' דס"ל לב"ה דאתרוג של דמאי יוצאים בו ועכ"פ קשה דהא אנן קיי"ל לדינא דאמרינן הואיל ובהיות כן יש לתמוה ג"כ על הרב בהג"ה (סי' תרמ"ט) שהביא דברי הרשב"א במודר הנאה לפסק הלכה והנה לשיטת רש"י ז"ל בפסחים (מח א') לק"מ דרש"י כתב שם במסקנא דלא אמרינן הואי' בכה"ג לענין דבר שאינו ברשותו שיהא כאלו הוא ברשותו והוכיח כן מהא דקיי"ל בלאו דלא יראה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ולא אמרינן הואי' ובעי מיתשיל עלי' ופי' שם דמאי דמסיק דר"א ור"י פליגי בהואי' לאו בהאי הואיל דאי בעי מתשיל עלי' פליגי אלא בהואי' וכל חדא חזי' ליה דלכך מותר לאפותה וא"כ א"ש ג"כ הא דתרומה טמאה דלא אמרינן בי' הואיל למיהוי כאלו הוא ברשותו שיהיה נקרא שלכם אבל לשיטת התוס' שם שהקשו ג"כ קושיית רש"י מהא דאתה רואה של אחרים ושל גבוה ותי' שם שני תירוצים וכן גירסתם שם דר"א סבר הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' וכן הוא גירסת הרי"ף והפוסקים וא"כ קשה מהא דתרומה טמאה למה לא אמרינן הואיל ויהיה נחשב לכם ולפמ"ש התו' שם בד"ה הואיל הואיל הראשון דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' כיון דלא שכיח הוא לא אמרינן לי' לקולא אלא לחומרא הוה א"ש ודוק:

ו׳[הג"ה ואני לא זכיתי לספרו חלק ד' ומ"מ לענ"ד היה נראה דלק"מ דאפשר דהרשב"א סובר כשיטת רמב"ן רבו שיתבאר בס"ד דס"ל דאתרוג של טבל יוצא בו י"ח משום שראוי להפריש עליו ממ"א ויוצאים בו אפי' ביום ראשון ואפשר לומר דאפ"ה של תרומה טמאה פסול ולא אמרינן הואיל משום דתרי הואיל לא אמרינן כמ"ש התוס' בפ' א"ע (מ"ו ב') ד"ה הואיל וע"ש עוד שכ' דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' לא שכיח לא אמרינן לי' לקולא אלא לחומרא ואפשר לומר דלכך ג"כ לא אמרינן תרי הואיל משום דזה לא שכיח משא"כ בטבל דשם אמרינן הואיל ומפריש ממ"א וזה שכיח אמרינן בי' הואיל וא"כ במודר הנאה ג"כ לא שכיח ולכך לא אמרינן הואיל:]

ז׳ה) וראיתי בתשובת הגאון שאגת ארי' (סי' ע"ז) שהאריך בענין זה והעלה דבאמת לא אמרינן בכ"מ הואיל בכה"ג על מידי דלאו ברשותי' שיהיה כאלו הוא ברשותו מטעמא שכ' רש"י ז"ל רק לענין בל לחוד אמרינן דחשיב כשלך ע"י הואיל מטעם דהחמירה תורה לענין ב"י שאפי' אינו שלו ממש רק בקבלת אחריות לבד מקרי שלו וא"כ א"ש הא דתרומה טמאה דאתרוג דבאמת ע"י הואיל אינו שלו וא"ש ג"כ מ"ש הרשב"א באתרוג שהוא מודר הנאה ממנו שלמדו מהא דתרומה טמאה דכיון שאסור לו בהנאה הוי כאינו שלו ממש כיון שאינו יכול ליהנות ממנו בשום דבר לכן לא מהני להיות נק' שלו ע"י הואיל ואי בעי מתשיל כו' עוד הי' נ"ל תי' אחר ע"ז דבאמת הך סברא דהואיל לא אמרינן לי' אלא לענין דעי"ז נקרא שלו כיון דברצונו הדבר תלוי להביאו לרשותו מיקרי שלו ממש כמו כל דבר שהוא יכול לעשות בו מה שירצה דדבר שאינו שלו לא מקרי רק אם רשות אחרים מעכב עליו שלא לעשות בו מה שלבו חפץ ותלוי בדעת אחרים משא"כ במה שתלוי בשאלה שהוא עצמו יכול להביאו לרשותו מיקרי שלו ממש ולכן לענין לעבור עליו בב"י דלאו בראוי לאכילה תליא דהא חמץ באמת אסור באכילה ובהנאה רק כל שהוא שלו החמירה תורה עליו שיהי' כשלו לענין לעבור עליו בב"י כדאי' בש"ס ג' דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכ' כאלו הם ברשותו חמץ בפסח כו' הרי דכאן עשאו תורה כשלו אף שאין לו שום הנאה מהם כיון שעיקר הדבר הוא שלו ממש משא"כ באתרוג לא מצינו שיעשה הכ' דבר שאינו כרשותו שיהי' כברשותו וסתמא אמרה תורה ולקחתם לכם וגו' בעינן שיהי' שלכם ממש וכיון דאסור באכילה כגון תרומה טמאה שאינו שלו לכל הנאותיו אף שיכול לעשות שיהי' שלו ע"י שאלה לחכם מ"מ עכשיו אינו שלו ולכן לא שייך בזה פלוגתא דרבה ורב חסדא לענין המבשל ביו"ט אי לקי אי אמרינן הואיל אי מקלעי לי' אורחים כו' דענין הואיל לא שייך כאן דהקפידה תורה שיהיה שלו ממש כמו באתרוג של אחרים שאינו יוצא י"ח אף שהבטיחו חברו למכור לו ולא אמרינן הואיל ואם היה לוקח ממנו במעות דיצא והשתא א"ש ג"כ הא דכתב הרמב"ם דבאתרוג של טבל א"י בו כל ימות החג אע"ג דאי בעי מפריש עלי' מני' ובי' או ממ"א כל זמן שלא הפריש ממנו או עליו אינו ראוי לאכילה ולא פירי הוא ולא מהני בזה הואיל כמ"ש ודו"ק:

ח׳[הגה ובזה מתורץ ג"כ קושיית התוס' בפ' א"ע שם מהא דאיתא בפ' כ"ש במצה של מעשר שני לר"מ דס"ל ממון גבוה הוא דא"י י"ח דלא מיקרי מצתכם ולמה לא אמרינן בי' הואיל ואי בעי מתשיל עלי' כו' יעו"ש ולפמ"ש א"ש דבמצה ג"כ הקפידה תורה שיהי' ראוי לאכילה מטעם שהוא שלו ממש ולא להיות זוכה משולחן גבוה וא"כ כל כמה דלא מתשיל עלי' לאו מצתכם מיקרי ולא שייך כאן הואיל:]

ט׳ו) אמנם אף שנתבאר שדעת הרמב"ם ז"ל דבאתרוג דלא חזי לאכילה כלל א"י בו כל ימי החג מ"מ נראה דבמחלוקת שנוי' ואין זה מוסכם מכל הפוסקים דרש"י כתב במ"ש בגמרא בטעם של תרומה טמאה משום דלא חזי לאכילה היינו דלא מיקרי לכם וכן כתבו התוס' שם שהקשו מהא דאיתא בפ' ב"מ גבי תרומה טמאה דמיקרי שלך כמ"ש לעיל וא"כ ודאי משמע דבכל ימות החג דלא בעינן לכם דהא יוצאים בשאול וגזול יוצאים גם בזה דלא הזכירו בלשונם הטעם דלא מיקרי פירי כמ"ש הרמב"ם וכ"כ בד"מ בשם הכלבו דאתרוג של ערלה יוצאים בו בשאר ימות החג וכן מצאתי בש"ג פ' לולב הגזול בשם ריא"ז דמה שאינו ראוי לאכילה א"י בו ביום ראשון של חג מבואר ממילא דבשאר ימות החג יוצאים בו וכן יראה מלשון הרשב"א בתשוב' שהבאתי במודר הנאה מלולב שכ' דאינו יוצ' בו י"ח ביום הראשון מבואר דדווק' ביו' ראשון דינא הכי ולא בשאר ימות החג אך די"ל דהרשב"א לא כ' כן אלא במודר הנא' אבל לא בשל תרומ' טמא' ושל ערלה דדווק' התם שאינו ראוי לאכילה לשום אדם לא מיקרי פירי כלל וכאלו אינו דמי משא"כ במודר הנאה ממנו שאף שהוא א"י ליהנות ממנו ולא מיקרי שלכם מ"מ כיון שראוי לאחרים שם פירי עליו אלא דלכם הוא דלא מיקרי כיון שאסור לו בהנא' ולכן יש לחלק בין יום א' לשאר הימים ומה שהביא הרשב"א ראי' הנאה מאתרוג מהא דשל תרומה טמאה היינו דמביא ראי' דלא אמרינן בזה הואיל ואי בעי מתשיל עלי' כמו דלא אמרינן בתרומה טמאה אבל לדינא שפיר יש לחלק ביניהם מטעמא דכתיבנא:

י׳ז) ולפמ"ש הי' נראה דיש נ"מ ג"כ לדינא בין שיטת רש"י ותוס' ובין שיטת הרמב"ם במודר מאכל מאתרוג ולא אסר עליו שאר הנאות דלשיטת רש"י ותוס' ושאר פוסקים שהבאתי שפי' טעמא דבעינן ראוי לאכילה לכל דרכי הנאותו שעומד לכך הא לאו הכי לא מיקרי לכם א"כ גם בכה"ג א"י בו י"ח ביום ראשון דבעינן לכם וזה אינו שלו לכל דבר אף שראוי לאחרים אבל לפי טעמו של הרמב"ם שכ' משום דלאו פירי מיקרי כיון שאינו ראוי לאכילה בשום פנים כמו שהעתקתי לשונו מפירוש המשנה א"כ בהא דידן דראוי הוא לאכילה לכל אדם רק שלעצמו אסור באכילה א"כ ודאי דשם פירי עליו וגם י"ל דמיקרי לכם לצאת בו גם ביום ראשון כיון שהוא באמת שלו לכל הנאות שבעולם, שוב ראיתי שגם לשיטת רש"י ותוס' י"ל דבמודר ממנו מאכל יוצא בו י"ח אפי' ביום ראשון דרש"י כתב שם (לה ב) ד"ה הרי יש בה היתיר אכילה דאתרוג של תרומה טהורה יוצא בה אפי' ישראל אם לקחו מכהן משום דראוי להאכילו לבן בתו כהן כו' הרי ס"ל דאפי' אינו ראוי לאכילה לעצמו יוצא בו י"ח אפילו ביום ראשון משום דראוי לכהן והא דכתב לבן בתו כהן דווקא היינו דאי לאו הכי אין זה שלו כיון שאין לו בו ט"ה אבל כהן שיש לו ט"ה ליתנו לכל מי שירצה שפיר מיקרי שלו וגם ראוי לאכילה לאחריני שפיר מיקרי לכם לכל דרכי הנאותיו שיכול ליתנו לאכילה לכל מי שירצה ודווקא במודר הנאה כ' הרשב"א שא"י אע"ג דראוי לאכילה לאחריני כיון שאסר עליו כל הנאה שבו ואין בידו ליתנו במתנה לשום אדם א"כ אין לו בו כלום ולאו שלו מיקרי ועי' תוס' שם שכתבו בהא דשל דמאי דמאי דקאמר הש"ס דאי בעי מפקר לנכסי' כו' ל"ד הוא אלא משום דחזי לעני שפיר מיקרי בר אכילה ויוצא בו י"ח אפילו ביום ראשון וכן נראה ג"כ מלשון המשנה דנקט דווקא באתרוג של תרומה טמאה ולא נקיט תרומה טהורה ביד ישראל אלא ודאי דיוצא בה כה"ג והא דאית' במס' פסחים פ' כ"ש דמצה של מע"ש אינו יוצא בו משום דלא מיקרי מצתכם אע"ג דחזי לאכילה ש"ה דמע"ש ממון גבוה הוא:

י״אח) אכן מדברי התוס' משמע ג"כ דס"ל דאתרוג של ערלה ותרומה טמאה אינו יוצ"א בו י"ח בכל ימות החג אף לפמ"ש הם הטעם משום דלא מיקרי לכם שבד"ה לפי שאין בו כו' שהקשו בהא דאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה למה לי טעמא דאין בו היתר אכילה תיפק לי' כיון דערלה בשריפ' ת"ט מצותו בשריפ' א"כ כתותי מכתת שיעורי' ותי' שם דודאי לא הי' צריך להך טעמ' אלא נחלקו בהנך טעמי משום דנ"מ לענין מע"ש כו' יעו"ש ושם כתבו בהא דלולב של אשירה ושל עיר הנדחת דהטעם משום דכתותי מכתת שיעורי' דפסולים אפי' בשאר ימות החג וא"כ י"ל דגם רש"י מודה בזה וגם דעת הר"ן כן הוא שכ' שם בפי' דאתרוג של ערלה ושל ת"ט פסול משום דלשריפה קאי וכתותי מכתת שיעורי' מוכח מזה ג"כ דס"ל דפסול לכל הימים וכמ"ש שם בפי' ע"ש ועיי' בביאורי הגר"א לא"ח שם שהעתיק לשון הר"ן על דברי המחבר שהעתיק לשון הרמב"ם בש"ע וא"כ משמע דגם הרמב"ם ס"ל כטעם הר"ן משום דכתותי מכתת שיעורי' ומ"ש בפי' המשנה משום דלאו פירי הוא ר"ל ג"כ משום דלשרי פה קאי ובטל שם פירי ממנו וכאלו אינו דמי אבל ממ"ש הרמב"ם גם באתרוג של טבל האי טעמ' צ"ל כמ"ש למעל' בפירוש דבריו ומה שהעתיק הגר"א ז"ל דברי הר"ן על לשון המחבר היינו משום שהמחבר באמת השמיט דין אתרוג של טבל, עכ"פ מבואר דהרמב"ם לאו יחידאה הוא בדבר זה שגם התוס' והר"ן ס"ל כוותיה דאתרוג של ערלה ושל ת"ט פסולים לכל הימים וי"ל דגם רש"י ס"ל כן כמש"ל ולא נשאר לנו רק דעת ריא"ז והכלבו שכתבו בפירוש דגם של ערלה כשר בשאר הימים ולכאורה קשה באמת לדעתם כיון דכתותי מכתת שיעורי' היאך יוצאים בו והא מהך טעמא פסלינן שופר של עיר הנדחת משום דצריך שיעור וכתותי מכתת שיעוריה כמ"ש בפ' כ"ה (פט ב') והנה בשל תרומה טמאה הי' נראה ליישב בדוחק דכיון דמותר ליהנות בשרפתו כמ"ש ואני נתתי לך וגו' שלך תהא להסיקה תחת תבשילך ולכך לא נחשב כאילו אינו בעולם אבל בשל ערלה צ"ע ואפשר דטעמם דס"ל דערלה אין דינה בשריפה מן התורה דהתוס' שם כתבו זה בדרך אפשר דמדאורייתא דינם בשריפה משום דילפינן לה מכלאי הכרם אבל לא ברירא להו והם ס"ל דבאמת אין דינו בשריפה אלא מדרבנן כדחשיב להו בהדי נשרפין בסוף מס' תמורה ולכן לא שייך לומר בו כתותי מכתת שיעורי' רק משום דבעינן לכם פסלינן לי' ביום ראשון גם יש להוסיף עוד ולומר כיון דבשאר הימים אין מצות נטילתו אלא מדרבנן לא מחמירינן בי' וטעם זה שייך גם בתרומה טמאה דהא מה"ת אין אתרוג חייב בתרומה כלל דתרומת פירות דרבנן וא"כ הוי תרתי דרבנן וי"ל ג"כ דמזה הוכיח הריא"ז והכלבו דיוצאים בהם י"ח בשאר ימות החג דהוקשה להם קושיית התוס' על הש"ס בערלה ותרומה טמאה למה לי טעמא דלא חזי לאכילה ומזה הוכיחו דבהם אין לאסור מהך טעמא והיינו מטעמא דכתיבנא:

י״ב[הגהה ויש להסתפק אם אין בנמצא אתרוג אחר אלא של תרומה טמאה אם יקחנו ביום ראשון לצאת בו מאחר דמה"ת הוא כשר דתרומת פירות הוא רק דרבנן א"כ לא אמרו חכמים להקל אלא להחמיר ולא להפקיע דין מצוה דאורייתא או נאמר כיון דעכ"פ אסור באכילה יהיה איך שיהי' לא מיקרי לכם ולפמ"ש בפנים דמה שצריך שריפה רק מדרבנן לא שייך בזה כתותי מכתת שיעורי' א"כ אם היינו אומרים דכיון דעכ"פ אסור באכילה יהי' איך שיהיה לא מיקרי לכם א"כ הי' מתורץ קושיית התוס' הש"ס להך טעמא דלא חזי לאכילה בתרומה טמאה דנ"מ באם אינו מוצא ביום ראשון אלא של תרומה טמאה דלטעמא דכתותי מכתית שיעורי' הי' צריך ליטול ולטעמא דלא חזי לאכילה הוא פסול אבל יש ראי' לענ"ד דכל שהוא מותר באכילה מה"ת אף שאסור מדרבנן מיקרי שלכם מהא דאית' בר"פ השוחט (כח ב) דדייק התם דרבי ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת מהא דר' חייא נפל לי, יניב' בכתני' אתא לקמי' דר' כו' ואי אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זהו שחיטתו וניבעי כסוי כו' והנה בפ' כ"ה (פה א) קאמר שם דראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים דשחט ונטרפה פטור מכיסוי והיינו משום דאשר יאכל כתיב בי' יעו"ש ואם נאמר שמה שאסור באכילה מדרבנן לא מיקרי בר אכילה כלל א"כ האיך מוכרח משם דסובר ר' יש שחיטה לעוף מה"ת אלא ודאי דכל שהוא מותר מה"ת באכילה קרינן בי' אשר יאכל וא"כ ה"ה בנ"ד דמה"ת בר אכילה הוא א"א לפוטרו מנטילתו שהוא חייב בו ביום ראשון מה"ת אי ליכא אחר:]

י״גט) ויש לי מקום עיון בהא דתרומה טהורה שכ' רש"י דיוצא בה אפי' ישראל משום דיכול ליתנה לבן בתו כהן דהא שם איתא פלוגתא דאמוראי ומסיק דלכ"ע היתיר אכילה בעינן כי פליגי בדין ממון מר סבר כו' ומר סבר דין ממון נמי בעינן וקאמר שם מ"ב מעשר שני בירושלים א"ב כו' ומשמע שם דהלכה כרב אסי דס"ל דבעינן ג"כ דין ממון וא"כ למ"ד ט"ה אינו ממון הרי אין לה בה דין ממון וא"כ היאך יוצא בו י"ח בתרומה ביד ישראל דהא אין לו בה רק ט"ה ועי' בפ' ע"א שם בפלוגתא דר"א ור"י שרצה הש"ס לומר בתחילה דפליגי בט"ה אי הוי ממון דר"א סבר ט"ה הוי ממון ור"י סבר ט"ה אינו ממון ולבסוף מסיק דכ"ע ט"ה אינו ממון והכא בהואיל קא מפלגי וא"כ כיון דחמץ דכתיב בי' לך אמרינן כל שאין לו רק ט"ה לא מיקרי שלך א"כ גם באתרוג כיון דבעינן בי' דין ממון וט"ה אינו ממון לא מקרי לכם וא"כ היאך יוצא י"ח בתרומה ואפשר לומר דלכך דקדק רש"י שכ' אם לקחה מכהן כו' והיינו דאז יש לו דין ממון גמור שהרי יכול למוכרה לכהנים והדמים שלו וכמ"ש שם בסמוך דיש בו דין ממון שיכול לקדש בו האשה ולמוכרה כו' יעו"ש ומ"ש כאן שיכול ליתנה לבן בתו כו' הוא לאו דוקא[*] וא"כ באמת ישראל שהפריש תרומה מפירותיו לפי מאי דס"ל ט"ה אינו ממון א"י בו י"ח והא דתני במתניתן של תרומה טמאה דווקא ולא נקט של תרומה טהורה ביד ישראל שהפריש מפירותיו מילתא דפסיקא נקט דשל תרומה טהורה תליא בפלוגתא אי בעינן דין ממון או אי ט"ה מיקרי ממון ובזה א"ש ג"כ מאי דנקט הש"ס בשל דמאי הטעם משום דאי בעי הוי מפקר לנכסי' ולא קאמר משו' דחזי לעני ולכן גם עשיר יוצא בו אע"כ דהש"ס רצה לפרש אליבא דכ"ע למאן דס"ל דבעינן דין ממון וס"ל ט"ה אינו ממון א"כ של דמאי לא מיקרי לכם דלא חזי לי' ואע"ג דחזי ליה ע"י הפרשה מיני' וביה מ"מ מעורב בו חלקו של לוי והוי כמו של שותפין שא"י בו י"ח ביום ראשון ולכן הוצרך לומר הטעם משום דאי בעי מפקר לנכסי' וחזי לי' לעצמו וא"כ יש בו דין ממון:

י״ד[א"ה בן הגאון המחבר נ"י כן הוכחתי גם אני במ"א דרש"י ז"ל לאו דוקא נקט בן בתו דאל"כ אתרוג שניתן במתנה ע"מ להחזיר אמאי יוצא בו המקבל הא אינו יכול לאכלו ואכ"מ:]

ט״ואכן מדברי התוס' שם ד"ה אי בעי כו' שכתבו שלא הוצרך הש"ס להך טעמא אלא עיקר הטעם משום דחזי לעני כו' משמע דלא כמ"ש וצ"ל דס"ל להתוס' שבדמאי שאני דשפיר מיקרי דין ממון שהרי א"צ לתנו ללוי בחנם אלא מפרישו ואוכל בעצמו משום דהמע"ה ומעשר מותר באכילה לזרים כמ"ש בכ"מ בש"ס אבל לפ"ז עדיין אינו מיושב דא"כ למה הוצרך הש"ס לומר הטעם משום דחזי לעני דהא בעשיר ראוי הוא כיון דיש בו דין ממון וגם באכילה יש בו היתר משום דאי בעי מפריש מיניה וביה ויוצא בו גם ביום ראשון כיון שבאמת אינו מפרישו ומותר לו לקרות עליו שם מעשר בצפונו או בדרומו וא"כ הוא שלם וגם מותר באכילה כולו כמ"ש והיה נראה לכאורה ליישב דהוצרך הש"ס הך טעמא בדמאי כי היכא דלא תקשי אליבא דר"מ דס"ל מעשר ראשון אסור לזרים כמ"ש בפ' יש מותרות (פ"ו א') ומה גם דסתם מתני' ר"מ וא"כ למה ס"ל לב"ה דיוצא בו י"ח ולכן הוצרך לומר משום דאי בעי מפקר לנכסי' כו' אבל לפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ח מה' לולב ה"ב) גבי אתרוג של דמאי הך טעמא משום דאי בעי הוה מפקר לנכסי' כו' והא לדידן דקיי"ל דמעשר ראשון מותר לזרים בלא"ה יש לו היתר אכילה ודין ממון יש לו כמ"ש:

ט״ז[הג"ה מבן המחבר ואני העני בדעת דנתי לפני רבותי בדין קנין דרבנן אי מהני לגבי איסור דאורייתא והערתי ג"כ מהא דר"פ השוחט שכ' אאמ"ו הגאון נ"י וכתבתי לחלק בין דבר התלוי בקנין ורשות אדם עליה לדבר מצוה ואיסור דבדבר שהוא ברשות אדם מה"ת וחכמים הוציאוהו מרשותו וודאי דהדר הוי' לי' אינו שלו מה"ת שהרי התורה עצמה נתנה רשות לחכמים ע"ז כמו שהארכתי שם בזה וא"כ מה"ת הוי אינו שלו אלא של חבירו זה שזיכו לו חכמים ותירצתי בזה השגת הש"ך (סי' שפ"ו סק"י) על בעה"ת שכ' כו' ע"ש ובסי' שפ"ח בש"ך ולדברינו נכונים דברי הבעה"ת והארכתי שם בכמה ראיות ע"ז מהא דפ' המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כו' שאף שאינו משועבד לה אלא מדרבנן לא חל עליו הנדר שהוא איסור דאורייתא והיינו מטעם שכתבתי דגם שיעבוד דרבנן הדר הוי דאוריי' ומתורץ בזה ג"כ קושיית הר"ן בפירושו לנדרים ר"פ השותפין (מ"ה ב') בשותפין שנדרו הנאה זמ"ז דלראב"י דסבר יש ברירה זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וקיי"ל כוותי' והאנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ע"ש שהאריך בזה ולפמ"ש א"ש דלענין ממון כשהוא נכנס אמרו רבנן דהוי שלו דהא מדרבנן יש ברירה הוי שלו גם מדאורייתא משא"כ לענין איסור שאינו תלוי בקנין ורשות וודאי דאין כח ביד חכמים לבטל מצוה דאורייתא כגון בהא דר"פ השוחט אם נאמר דאין שחיטה לעוף מה"ת ונחירתו זהו שחיטתו ונתחייב בכיסוי מה"ת אין כח ביד חכמים לבטל המצוה אף שא"י לאוכלו מצד איסור דרבנן מצוה דאורייתא במאי פקע (ודמי' קצת למ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ס"ק א' ובחו"מ סי' ב' דבדבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לשנות ע"ש ודו"ק) וא"כ לענין אתרוג האסור באכילה מדרבנן כיון דהא דאתרוג האסור באכילה א"י בו הוא מטעם שאינו נקרא שלכם א"כ מטעם רשויות אתינן עלה וכיון דחכמים אסרוהו באכילה הרי הפקיעו אותו מרשותו לענין שלא יהי' נקרא שלו ושוב אינו נקרא שלו גם מה"ת שוב אחרי כותבי זאת מצאתי כעין זה בתשו' שיבת ציון (סי' ט"ז) ע"ש: ע"כ הג"ה]

י״זאך מסתימת לשון המשנה דנקט סתם של תרומה טמאה פסול משמע דגם בליכא אחר אין ליטלו ואפשר לומר ג"כ דזהו טעמו של הרמב"ם שכ' בהא דשל תרומה טמאה הטעם משום דכשרוף דמי ואינו נק' פירי כלל שהוציא זה מהא דמתני' פסיל לי' סתמא אפי' ליכא אחר והוקשה לו למה כיון דהוא חזי לאכילה מן התורה ולכן ס"ל דעיקר הטעם משום דעומד לשריפה וס"ל היפוך ממ"ש למעלה והיינו דלטעמא דכתיתי מכתת שיעורי' גם אם הוא פסול מדרבנן משום דעומד לשרוף והוה כשרוף לגמרי וכעין מ"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כו' ולכן פי' גם בשל ערלה הך טעמא ונ"מ דפסול לכל ימי החג וכמש"ל אבל לפי שיטת ריא"ז והכלבו שכתבתי דס"ל דכשר לשאר הימים ולא ס"ל כתותי מכתת שיעורי' י"ל לשיטתם ג"כ דאם אין לו אחר כשר גם ליום ראשון דלא דחינן מצוה דאורייתא וצ"ע:

י״ח[הג"ה מבן המחבר וע"פ מה שכתבתי למעלה לחלק בין מה שבאנו עליו מדין רשות וקנין כמו בהא דאתרוג שאף שמן התורה מותר באכילה ושלו קרינן בו מ"מ דבאמת גם האסור באכילה הוי שלו ועשאו הכ' כאלו אינו שלו במה שאסור באכילה מה"ת והפקיעו מרשותו לענין זה שהרי מיעטו מלכם דהאסור באכילה לאו שלו הוא וא"כ אף שמותר מה"ת כיון שחכמים אסרוהו הרי הפקיעו אותם מרשותו (והוה כעין הפקר ב"ד כמ"ש בשיבת ציון ע"ש) וזה יש כח בידם להפקיע ממון מה"ת והפקעת מצות אתרוג בא ממילא משא"כ בדבר שאינו מצד רשות וקנין אין כח ביד חכמים להפקיע המצוה כמו שנתבאר למעלה בזה ניחא מ"ש בתשו' שיבת ציון שם בשם שער המלך להקשות מהא דמס' סוכה (כג א) בעשה סוכה בראש האילן או עג"ב דתני' במתני' שהיא כשירה ואין עולין לה ביו"ט, וקאמר בגמ' מתני' ר"מ היא כו' מ"ט דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראוי' לשבעה שמה סוכה כו' ור"מ הא נמי מדאורייתא מחזי חזי שוב הוי ראוי' לשבעה ורבנן הוא דגזרו בי' הרי דלר"מ אמרינן כיון דמדאורייתא מחזי חזי שוב הוי ראוי לשבעה אף דרבנן סגרו הדרך וגזרו שלא לעלות ע"ג בהמה ביו"ט ואפ"ה דנין אחר דין תורה וכיון דרוב הפוסקים וכן הטור ושו"ע סי' תרכ"ח פסקו כר"מ דאזלינן בתר דין דאורייתא ולמה זה פסקו לפסול אתרוג של תרומה טמאה הא ג"כ מדאורייתא מחזי חזי' דהא תרומת פירות הוא רק מדרבנן כו' ע"ש שהאריך בזה ולפמ"ש א"ש דשאני סוכה דלאו ברשות תליא אלא בראוי' וכיון שמה"ת ראוי' אין כח ביד חכמים לבטלה לומר שאינה ראוי' משא"כ באתרוג דברשות תלי' דבעינן שיהיה נקרא שלו וכיון שחכמים עשו שלא יהיה שלו ממילא נפקע מצותו גם מה"ת ובזה י"ל ג"כ מה שקשה במאי דקיי"ל שנים החתומים על השטר ובאו ב' אחרים ואמרו אנוסים הי' אינם נאמנים והא קיי"ל דעדים החתומים בשטר אינו אלא מדרבנן מתקנת העולם כמ"ש המחבר בח"מ (סי' כ"ח סעי' י"ב) ועדים בע"פ בב"ד הוי דאורייתא וא"כ ליתו. עידי דאורייתא ולדחו לשטר דרבנן (וגם הש"ך שהשיג שם ע"ז והביא ראיות דשטר הוי דאוריית' לא העיר מזה כלום) ולדברינו לא קשי' דשאני ממון כיון דחכמים תיקנו שיהי' שטר טוב שוב מחוייב מדאורייתא כמ"ש ועוד ליישב בזה כמה סוגיית בענין קנין דרבנן נגד דאורייתא הכל על נכון ואכ"מ:]

י״טי) ולכן נלע"ד דהוצרך הש"ס להך טעמא כיון דקיי"ל דאין מפרישין תרומות ומעשרות ביו"ט ואפי' בדמאי לא הותר לקבוע מקום המעשר בצפונו או בדרומו רק בהשמ"ש כמ"ש בתוס' פ' בכל מערבין (ל"ז א') ד"ה מיחל כו' וכן הוא בכ"מ ולכך לא שייך לומר כאן הואיל דיכול להפריש כו' ולא מיקרי בר אכילה והיינו משום דביו"ט ראשון אינו יכול לצאת בו כיון שאין מפרישין מעשר ביו"ט שוב ראיתי דבלא"ה א"ש דהא צריך לקבוע בו ג"כ שם תרומת מעשר ותרומת מעשר אסור לזרים ואע"ג דחזי לכהן לאכילה מ"מ חלקו של כהן מעורב בו דהא צריך ליתנו לכהן משום איסור והוי' כמו אתרוג של שותפים דאין יוצאים בו ביום ראשון אבל לפ"ז הדרא קושי' שהקשיתי לדוכתי' במ"ש התוס' דלא הוצרך לטעמא דמפקר נכסי' אלא משום דחזי לעני דלפ"ז שפיר הוצרך הש"ס להך טעמא כיון דע"כ צריך ליתן לכהן משום איסור שבו א"כ אין בו דין ממון ולמ"ד ט"ה אינו ממון אין זה שלו וכמ"ש ואפשר לדחוק דהתוס' באמת לא כתבו כן אלא ליישב למ"ד דלא בעינן דין ממון רק שיהא ראוי לאכילה או למ"ד ט"ה הוי ממון ואפשר לומר עוד דהתו' ס"ל להלכה דט"ה הוי ממון וכמו שסובר הרא"ש והש"ך בחו"מ (סי' ש"ן) בשמו ע"ש וידוע שהרא"ש תמיד אחר שיטת התוס':

כ׳יא) היוצא לנו להלכה ממ"ש דבאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה העומד לשריפה לדע' הרמב"ם והתו' ור"ן א"י בו כל ימי החג וי"ל שגם דעת רש"י ורשב"א הוא כן רק דעת ריא"ז והכלבו וש"ג שיוצאים בו בשאר ימי החג והמודר הנאה מאתרוג שלו ביום ראשון א"י בו י"ח לכ"ע אבל בשאר הימים יוצאים בו משום דפירי הוא ולא קאי לשריפה רק דמיקרי אינו שלו ובמודר ממנו מאכל לבד לשיט' הרמב"ם יוצאים בו אפי' ביום ראשון וי"ל דגם רש"י ותוס' ס"ל הכי כיון דראוי לאכילי' לשאר אינשי וגם שלו מיקרי כיון שמותר לו בהנאה ומותר ליתנו לכל מי שירצה ובאתרוג של תרומה טהור' ביד ישראל למ"ד ט"ה אינו ממון א"י בו ביום ראשון לפי מאי דקיי"ל דבעינן דין ממון ולמ"ד ט"ה ממון יוצאין בו ואם לקחה מכהן לכ"ע יוצאים בו אפי' ביום ראשון דמיקרי חזי לאכילה כמש"ל וגם דין ממון יש בו כיון שיכול למוכרה והדמים שלו ונראה דביו"ט שני יוצא בו אפי' לדעת המחמירים לומר דכל פסולי בראשון פסולים גם בשני כמ"ש בסי' תרמ"ט מ"מ מודו כאן דיוצא י"ח משום שיש כאן ס"ס ספק שמא ט"ה ממון דיש בזה מחלוקת הפוסקים ואין לנו הכרעה בדין זה ואת"ל דט"ה אינו ממון שמא י"ט שני הוא חול ובפרט האידנא דבקיאינן בקביעא דירחא ואם הדיר מאכל מאתרוג על כל העולם לפי מ"ש בטעם הרמב"ם משום דלא נקרא פירי כלל כיון שאין בו היתר אכילה היה נראה דא"י בו בכל ימי החג כמו אתרוג של טבל ממש אבל לפי הטעם שכ' הר"ן משום דלשריפה קאי וכתותי מכתת שעורי' זה לא שייך כאן א"כ היה יוצא בו בשאר ימות החג ודמי לאתרוג של טבל דיוצא בו בשאר ימות החג לשיטת הר"ן וכמ"ש לעיל אבל לפמ"ש לעיל דקייל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עליה רק דבמודר הנאה לא מהני סברא זו משום דלא אמרינן סברא דהואיל לעשות שאינו ברשותו כאלו הוא ברשותו כמ"ש בתשובה ש"א וכמש"ל א"כ במדיר מאכל שראוי ליהנות ממנו לכל אדם מיקרי שלו עכ"פ לכל שאר הנאותיו רק דבעינן שיהיה ראוי גם לאכילה משום דכתיב לכם דמשמע לכל דרכי הנאותיו א"כ כיון דשייך לומר דאי בעי מתשיל עלי' שפיר י"ל דיוצא בו אפי' ביום ראשון לשיטת הר"ן בטבל כמו שיתבאר בסמוך אבל לשיטת הרמב"ם באתרוג של טבל דס"ל ג"כ דא"י בו בכל ימות החג א"כ ה"ה במדיר מאכל דינא הכי וצ"ל דלא מהני סברא דהואי' לעשות מה שאסור עתה באכילה כאלו הוא מותר רק לענין בל יראה אמרינן סברא דהואיל וכמ"ש למעלה באריכות ודוק בכל זה:

כ״איב) ובדין אתרוג של טבל מ"ש הרמב"ם ז"ל דא"י בו י"ח אין זה מוסכם להלכה דהר"ן כתב שם בשם הרמב"ן דיוצא בו אפי' ביום ראשון דשפיר קרינן בי' לכם משום שיכול לסלק הכהן והלוי באתרוג אחר שיכול להפריש עליו ולמד דין זה מהא דאיתא פרק י"נ (קל"ז ב') גבי אחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית שכל שיש אתרוגים הרבה ויש אתרוג אחד לכ"א יוצא י"ח[*] ולשיטתו ס"ל דהא דתנן במתני' של דמאי פלוגתא דב"ש וב"ה לא מיירי בטבל של דמאי אלא בתרומת מעשר של דמאי וכ"כ הר"ן שם דלשיטתו מאי דקתני של דמאי ארישא קאי ומיירי ג"כ בנטמא או בטהורה שלא לקחה מכהן ע"פ מ"ש למעלה דאז א"י בו י"ח ביום ראשון משום שהוא שייך לכהן ואינו שלו אך לפ"ז יקשה מאי דקאמר בש"ס דב"ה סברי דיוצא בשל דמאי משום דאי בעי הוי מפקר לנכסי' כו' דהא כיון שכבר נקרא עליו שם תרומת מעשר לא מצינו שיהיה ניתר לעני ולא הותר לו אלא כ"ז שהוא טבל ולא נקרא עליו שם תרומה וצ"ל דה"ט משום דאי בעי מתשיל עלי' והדר לטבלי' וא"כ שוב חזי לעני ואע"ג דקיי"ל בכל דוכתי דתרי הואיל לא אמרינן מ"מ כאן ל"צ להאי הואי' דבעי מפקר לנכסי' כמ"ש התוס' דחזי לעני אחר ומיקרי ראוי לאכילה כמש"ל או משום דבדמאי דקיל יותר משום דרוב ע"ה מעשרין הם כמ"ש בכ"מ בדמאי הקילו אמרינן ביה תרי הואיל אבל הר"ן שם חלק על הרמב"ן ודחה ראייתו מהא דפ' י"נ וס"ל דרק ביום ראשון א"י בו משום שיש לכהן חלק בו והוי כאתרוג השותפין אבל בשאר ימות החג יוצאים בו והנה התוס' שם (ל"ה א) ד"ה אתיא לחם לחם הקשו מהא דפ' כ"ש דאין יוצאים במצה של טבל מדכתיב שבעת ימים וגו' מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' תיפוק ליה משום דבעינן מצה משלכם וטבל לא מיקרי לכם כדמוכח הכי דלא פליגי ב"ש וב"ה רק בשל דמאי ותי' שם דלא דמי דהא דאין יוצאים באתרוג של טבל משום דהוי כמו אתרוג של שותפין שיש לכהן וללוי חלק בו ודמי לאותם שקנו אתרוגל בתפיסת הבית אבל גבי מצה כשאכל ממנה כמה זתים אם יש לו משלו כזית יצא יעו"ש וא"כ מוכח מדבריהם דעכ"פ ס"ל דיוצאים באתרוג של טבל בשאר ימי החג דהא מדמי ליה לאתרוג של שותפין וגם ביום ראשון מוכח מדבריהם אם יש לו אתרוג אחר שיכול להפריש עליו יוצאים בו אע"ג דלא הפריש עדיין כדמוכח מהא דמצה של טבל דמשום דיש כמה זיתים יוצא בו י"ח אף שלא הפריש עדיין וא"כ משמע דס"ל כשיטת רמב"ן ולא כהר"ן אך יש לדחות דשאני גבי מצה דבמצה עצמה יכול להפריש חלקו של כהן והנשאר מה שאוכל הוא שלו משא"כ באתרוג דמסתמא עומד להפריש ממנו עליו וכל שיש לכהן חלק א"כ הוי כאתרוג החסר שא"י בו ביום א':

כ״ב[הג"ה ואע"ג דקיי"ל אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט י"ל דשפיר מיקרי חזי לאכילה כיון שראוי להפריש עליו ממ"א כהא דאי' בס' המביא (ל"ה ב') דטבל מוכן הוא אצל שבת כיון דאם עבר ותיקנו מתוקן וגם הא דאסור לאכילה משום איסור טבל כיון דראוי לתקנו אם לא היה איסור י"ט והיה נקרא ראוי לאכילה גם עתה נקרא בר אכילה כיון שאין עיקר מניעת אכילתו מצד עצמו רק ארי' הוא דרביע עליה ולא גרע מאתרוג של מוקצה שנתלש היום או שהובא מחוץ לתחום ביו"ט ראשון כמ"ש בסי' תרנ"ד ועי' בפ' חלון (ע"ח ב') גבי עשה אילן סולם כו' דמסיק התם בשם ר' יוחנן כל שאיסור שבת גרמה לו אסור כל שאוסר דבר אחר גרם לו מותר מ"מ לא דמי להא דהתם דשם לא שייך הך סברא משום שאם עבר ותקנו כו' עי"ל בפשיטות דכאן שיכול לסלק הכהן במה שיפריש עליו ממ"א א"כ מעולם לא הי' חלקו של כהן מעורב באתרוג זה ושפיר מיקרי ממונו של ישראל כנ"ל:]

כ״גיג) ולפי מ"ש הי' נראה באתרוג של טבל ביום שני דיוצאים בו לכ"ע אפי' לאותם הסוברים דכל פסולים דיום ראשון אינם ניטלים בשני, דהא קיי"ל דתרומת פירות אינו אלא מדרבנן וא"כ ביו"ט שני הוי ספיקא דרבנן ולקולא ואע"ג דלהרמב"ם בשל טבל א"י בו בכל ימות החג מ"מ כיון דלדעת התוס' ורמב"ן ור"ן נתברר דס"ל דיוצאים בו בשאר ימות החג והא דאתרוג ניטל כל שבעה הוא מדרבנן ודאי דיש לסמוך להקל ובפרט שהם רוב דיעות נגד הרמב"ם וכבר נתבאר דגם דעת הריא"ז וכלבו וש"ג דאפי' בשל ערלה ותרומה טמאה יוצאים בשאר ימי החג א"כ פשיטא שיש לסמוך על רוב הפוסקים ולהתיר וא"כ גם ביו"ט שני יש להתיר מטעם ספיקא דרבנן ולפמ"ש יתבאר לך שמ"ש המ"א (סי' תרמ"ט ס"ק ד') דדעת רש"י ותוס' דאתרוג של ערלה כשר בשאר הימים לענ"ד במחכ"ת לא כיון יפה שנעלם ממנו דברי התוס' שהבאתי מה שהקשו למה לי' הך טעמא ולא קאמר משום דכתותי מכתית שיעורי' ותי' דנ"מ לענין מע"ש וכמש"ל מוכח דס"ל דהך סברא דכתותי מכתית שיעורי' נשאר קיים אליבא דאמת וא"כ א"י בו גם בשאר הימים וי"ל דגם דעת רש"י הוא כן ובאתרוג של ערלה בחו"ל הביא שם בשם הש"ג דכשר משום שיכול להאכילו לחבירו לכתחי' למי שאינו מכיר בו וכן מסיק שם להלכה דאע"ג דמשמעות הרב"י ביו"ד (סי' רצ"ד) שאסור להאכילו לחבירו מ"מ כיון דפשטא דתלמודא משמע דמותר יש לסמוך עליו גבי אתרוג ועי' בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל מווילנא (שם ס"ק ל"ב) שהאריך בראיות ברורות דודאי ערלה אסור בחו"ל אפי' למי שא"י אם הוא ערלה אסור ליתן לו אף שאצלו הוא ספק דאין זה ספק ערלה אלא ודאי ערלה ומסיק שם כפי' האחר שפירש"י בקידושין (ל"ח א') דהיינו שיש בכרם ערלה ושאר אילנות וע"ז קאי מ"ש ובחו"ל יורד ולוקח כו' היינו שעכ"פ יש ספק אם הם של ערלה וכן מ"ש בש"ס ספק לי ואנא איכול כו' והא דאמוראי דמספקי להדדי היינו בכה"ג א"כ דין זה שכ' המ"א אינו נראה להלכה דבודאי ערלה ודאי דא"י בו וכמבואר:

כ״דיד) ויש לחקור באתרוג של תרומה טמאה ושל ערלה אם נצרך לחולה שיש בו סכנה להאכילו ע"פ רופאים מומחים אם יכול לצאת בו ביום ראשון של חג או עכ"פ בשאר ימי החג באם באמת יאכל ממנו אח"כ ומה שהביאני להסתפק בזה ע"פ מה שמצאתי במשנה למלך (פ"ה מה' אשות) שחקר שם במקדש את האשה בדבר שהוא אסור בהנאה והיא חולה שיש בה סכנה שהותר לה אם מקודשת וספיקא דילי' הוא אם נאמר כיון דלמקדש אסור בהנאה ואצלו אין לו דין ממון א"כ לא יהיב לה מידי ואינה מקודשת או דילמא בתר דידה אזלינן ואצלה היא שוה דמים ולפ"ז באתרוג לא שייך לומר דניזיל בתר רובא דעלמא דכיון דלו מותר באכילה א"כ יש לו היתר אכילה וגם דין ממון ושפיר מיקרי לכם אך לפמ"ש שם אח"כ די"ל אף אם נאמר בתר דידה אזלינן מ"מ אינו סיבה שתתקדש בהם דאפשר דלא חשיב ממון רק מה שהוא שוה לכל אבל דברים האסורים דלא שרו רק לחולה שיש בו סכנה אפשר דלא חשיב ממון כדי שתתקדש בהם ומה שאוכלת אותו לא חשיבא הנאה יוע"ש וא"כ הי' נראה דתליא במחלוקת האמוראים ר' חייא בר אבין ור' אסי דלר"ח בר אבין דס"ל דלא בעינן דין ממון רק דין היתר אכילה א"כ ודאי דיוצא בו כיון שאצלו הותר באכילה שפיר מיקרי לכם משא"כ לר' אסי דבעינן דין ממון א"י בו ועכ"פ הי' נראה דבכה"ג בשאר ימי החג יוצאים בו אפילו לשיטת הרמב"ן והר"ן הנ"ל דלא שייך למימר דלשריפה קאי וכתותי מכתית שיעורי' כיון דצריך לו לאכילה א"כ אינו עומד לשריפה[*] ולענין הלכה צ"ע אם הלכה כר"ח בר"א או כרב אסי ונראה מסוגיית הש"ס שם דהלכה כרב אסי דמסייע לי' התם מברייתא דעיסה של מע"ש דלר"מ פטורה מן החלה דלא מיקרי עריסותיכם ומדמה שם גם אתרוג של מע"ש להא ואע"ג דדחי שם הש"ס די"ל ש"ה דכתיב עריסותיכם תרי זימנא מ"מ דיחוי' בעלמא הוא ולדינא ודאי דלא קיי"ל כן אלא כס"ד דהיא היא דהא התוס' שם ד"ה דכתיב עריסותיכם כתבו דאע"ג דתרווייהו דרשינן במנחות כו' הכא דיחויא בעלמא הוא יעו"ש אך לפמ"ש במל"מ שם בשם חידושי ריטב"א בפ"ג דקידושין מוכח התם דכל שאצל החולה הוא ראוי לאכילה מיקרי ממון רק בקדושין לא מהני כיון דלמקדש אינו ש"פ ואסור למוכרו לחולה א"כ לא יהיב לה מידי ולא מדידי' מתהניא ע"ש שהאריך וא"כ בנ"ד י"ל שיוצא בו אפי' ביום ראשון דשפיר יש בו דין ממון אצלו וגם ראוי לאכילה ומ"מ נלע"ד דדמי למע"ש בירושלים אליבא דר"מ דאע"ג שמותר לו באכילה וגם הוא שלו לכל דבר אפ"ה כיון דס"ל דממון גבוה ומשולחן גבוה קא זכי אין זה ממון שלו א"כ גם בדברים האסורים בהנאה אף שהותר לחולה שיב"ס רחמנא הוא דשרי' לי' ולא מממונו מתהני ונראה עוד דאפי' אם נאמר דבקדושין כה"ג מקודשת מ"מ הכא גרע טפי וטעמא רבא איכא במילתא דשאני קידושין שבהנאה לבד אם ש"פ מקודשת דהא אם אמר במה שאדבר עליך לשלטון אם הוי ש"פ מקודשת בההיא הנאה שהייתה צריכה ליתן ש"פ וכן אם מקדשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת אם הוא ש"פ שהייתה צריכה ליתן לאחרים עבור זה וה"ה הכא הייתה צריכה ליתן פרוטה לאחרים שיתנו לה דבר זה לאכול אף שהוא אסור למכור לה משא"כ באתרוג שהקפידה התורה במ"ש לכם שיהי' החפץ שלו בתורת ממונו וכיון שאינו ש"פ כגון של ערלה ותרומה טמאה מה בכך שאצלו ש"פ במה שצריך לו מ"מ אין בו דין ממון ולא מיקרי שלכם אבל בשאר ימי החג נראה ודאי דיוצאים בו אפי' לשיטת הרמב"ם דס"ל דא"י בו כל ימות החג היינו דווקא משום דלאו פירי הוא או משום דלשריפה קאי וכמ"ש אבל בנד"ד שעומד לאכילה שפיר דמיקרי פירא ויש בזה שיעור הראוי וצ"ע בזה לדינא:

כ״ה[הג"ה ואפשר לומר דאע"ג דלחולה שיב"ס הותר לאכול מ"מ לפי מאי דקיי"ל דבעינן באתרוג היתיר אכילה היינו שיהי' מותר מצד עצמו אבל מה שמותר לו לאכול מצד שהתורה התירה לו לפי שעה מטעם וחי בהם כו' לא מיקרי בר אכילה משום זה וקצת יש לדקדק מדברי התוס' ר"פ לולב הגזול (ל' א') ד"ה משום כו' שהקשו ששם בהא דדריש בפ' כ"ש במצה של טבל א"י בה י"ח משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ וגו' מי שאיסורו כו' תיפוק לי' דהוה מצוה הבאה בעבירה כו' יעו"ש ואם נאמר דכל שהותר לו לאכול משום סכנה לא מיקרי בר אכילה בהכי ואיסורא דרביעא עלי' כדקאי קאי א"כ לא מקשו מידי די"ל דלכך צריך קרא דנ"מ אם הוא חולה שיב"ס שצריך לאכול כזית מצה של טבל דמשום מצוה הבאה בעבירה ליכא כאן אבל אם נאמר דכל שהותר לו לאכול כאלו נפקע איסורו לגמרי א"ש דא"כ גם איסור טבל נפקע ממנו ועי' תוס' (ל"ה א') ד"ה לפי כו' בסוף הדיבור שכ' שם דה"ה דיכול לומר דנ"מ למעשר שני בגבולין דלכ"ע הוה ממון גבוה כדאי' בסוף חלק יעו"ש ודבריהם צריך ביאור דהא בגבולין כ"ז דלא פריק לי' אסור ג"כ באכילה וא"כ אין נ"מ כלל דגם לר"ח בר אבין דאמר לפי שאין בה היתיר אכילה א"י בו ואם נאמר הואיל ואי בעי פריק לי' שפיר מיקרי בר אכילה א"כ גם דין ממון יש לו שלאחר פדיונו הוא יוצא מקדושתו ולפמ"ש למעלה דלא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלי' לעשות דבר שאינו ברשותו שיהא כאלו הוא ברשותו א"כ ה"ה הך הואיל דאי בעי פריק לי' לא אמרינן אבל אם נאמר דלא בעי דין ממון י"ל דלענין שיהא ראוי לאכילה שפיר אמרינן הואיל כמו הא דאמרינן גבי דמאי הואיל ואי בעי מפקר לנכסי' כו' וכן בכ"מ דאמרינן הואיל וא"כ דברי התוס' מתורצים שפיר וא"כ לפ"ז יהי' מוכח מדברי התוס' אלו ג"כ דס"ל דלא אמרינן הואיל לומר דדבר שאינו ברשותו שיהי' כאלו הוא ברשותו וכמ"ש הגאון בעל שאגת ארי' וצ"ע:]

כ״וטו) ואם נאסר האתרוג באכילה ע"י בליעת איסור כ' המ"א (סי' תרמ"ט ס"ק כ') בשם הש"ג דא"י בו משום דלאו ראוי לאכילה הוא והמ"א כתב דכיון דאין איסורו מגופו שפיר דמי והנה הא ודאי בשאר ימות החג הי' נראה דלשיטת הר"ן שכ' הטעם בערלה ותרומה טמאה משום דלשריפה קאי וכתותי מכתית שיעורי' לא שייך כאן ויוצאים בו בודאי אבל לשיטת הרמב"ם דגם של טבל א"י בו כל ימות החג משום דלאו פירא הוא כיון שאינו ראוי לאכילה בשום פנים הי' סברא לאסור כל ימות החג אך לדעת המ"א מותר כיון שאין איסורו מגופו אכן לא הבנתי היאך שייך האי דינא כלל שיהי' נאסר ע"י בליעה אם שבלע ע"י בישול וצלי דהוי כמבושל בלא"ה פסול וכן ע"י כבוש בציר טריפ' וכדומ' דהוי ככבוש מעל"ע בצונן בכה"ג פסול בלא"ה והוא משנה מפורשת דאתרוג הכבוש ומבושל פסול ועי' סי' תרמ"ח סעי' ט"ו ובמ"א שם ואם ע"י מליחה הא קיי"ל דמליח כרותח דצלי ואף שמליח אינו אוסר רק כדי קליפה מ"מ הוי נקרא ממשו כמבושל וכאלו נתבשל קליפת האתרוג ע"י עירוי דודאי כמו אתרוג מבושל פסול ונחשב כאלו אינו כלל ופסולו בכל הימים א"כ גם כאן הוה כאלו נקלף ממנו כל קליפתו ובכה"ג פסול ג"כ בכל הימים דפסולו משום הדור כל שנטלה קליפתו ונשתנה מראיתו ואם נאמר דמ"מ כשר בשאר הימים דעכ"פ ההדור שלו קיים ומה דאסור לא יהא אלא חסר דכשר א"כ אפי' אם נאמר דנחשב כאלו אסור מצד עצמו ג"כ כשר בשאר הימים וצ"ע:

כ״זטז) ומעתה נבוא לנ"ד במעשה שאירע פה באתרוג שהי' תחת המטה לפי מה שנתבאר דהיכא דאינו ראוי לאכילה בשום צד דומה לאתרוג של טבל דלשיטת הרמב"ם פסול לכל הימים א"כ ה"ה בנ"ד אבל לשיטת רש"י ותוס' והר"ן דפסול רק משום שעומד לשריפה או משום דלא מיקרי לכם כמ"ש באריכות וא"כ בנ"ד שאינו עומד לשריפה כלל ודאי דבשאר ימות החג דלא בעינן לכם יוצאים בו וא"כ במילתא דרבנן בשאר ימות החג ודאי שיש לסמוך על רוב הפוסקים המכשירים אבל ביום ראשון הוי נראה לכאורה דפסול דגרע מאתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור שכ' המ"א להכשיר משום שאין האיסור מגופו ר"ל שהאתרוג עצמו מותר ומיקרי לכם דמה שנאס' אינו מצ"ע רק מצד תערובות איסור שבו שא"א להפריד ממנו משא"כ בהא דגוף האתרוג עצמו נאסר באכילה והנה באמת בשו"ע ביו"ד (סי' קט"ז) לא נזכר איסור אכילה בפירוש רק שכ' שם שלא יתן תבשיל תחת המטה כו' ובדיעבד אם נתנו שם אינו מבואר שאסור באכילה[*] אך מהא דאמרו בש"ס אוכלים ומשקים תחת המטה רוח רעה שורה עליהם נראה דאסור באכילה ודומה למ"ש האוכל שום קלוף כו' שעבר עליהם הלילה דמו בראשו כו' כמבואר בפ' ע"פ וכן כל הדברים שאסרו חכמים לאוכלם ולשתותם מחמת רוח רעה השורה עליהם כמבואר בכ"מ בש"ס וכן כתוב בהנהגות רבינו הגדול הגאון מוהר"א ז"ל מווילנא שאסר בדיעבד צוקער שהי' מונח בתיבה שישן עלי' אדם וציוה להשליכו לנהר והנה בשו"ע יו"ד שם העתיק בלשונו רק תבשיל שאסור תחת המטה משמע מלשונו לכאורה דדבר שאינו מבושל ונאכל כמו שהוא חי לית לן בה וכן מורה לכאורה לשון הירושלמי שהעתיקו הפוסקים תבשילא תותי ערסא כו' אכן בפ' ע"פ (קי"ב א') הגירסא אוכלים ומשקים תחת המטה כו' משמע כסתם אוכלים שבש"ס דאפי' דבר שהוא נאכל כמו שהוא חי וקרוב לומר דאפי' מה שאינו נאכל כמו שהוא חי בכלל אוכלים הוא כל שעומד לאכילה ומ"ש בירושלמי תבשילא אינו ר"ל דבר שנתבשל כבר אלא גם כל האוכלים נקרא בשם תבשיל שדרכו להתבשל וקצת ראיה לזה מהא דאיתא בפ' חזקת הבתים (נט א') איזה מיטה של ת"ח כל שאין תחתיה אלא סנדלים כו' ושל ע"ה דומה לאוצר כו' ופרשב"ם שם דה"ט משום דאיתא בפ' ע"פ אוכלים ומשקין תחת המיטה כו' ושל ע"ה כו' הכל מניחים שם אוכלין ומשקין כו' ומדקאמר הש"ס אין מניחים שם אלא מנעלים כו' משמע דכל מיני אוכלים שהם תחת המטה רוח רעה שורה עליהם, וידוע דהאי תנא ירושלמי לישנא קטיעא נקט ודרכו לקצר בלשונו, וראיה שלא נקט ג"כ משקין, אף שבגמרא שלנו מבואר דדינו שוה לאוכלים ומלבד זה נראה דפסול למצוה כמו יין שנתגלה שפסול למנחות משום הקריבהו נא לפחתך, וכיון דרו"ר שורה עליו נראה דפסול למצוה מ"מ כיון שלא נתברר דבר זה בפוסקים בפירוש מסתפינא לחדש בזה דבר ואם לא נמצא אתרוג אחר אלא זה ודאי דיש לטלו ולענין ברכה יש לצדד בזה אם מברכין עליו כנ"ל בכל זה וצ"ע למעשה:

כ״ח[הג"ה מבן המחבר עי' בב"י בטור יו"ד (סי' ו') שכתב בשם בעל העיטור בהא דהשוחט בשאר קנים שלפי טעם הירושלמי מפני שרוח רעה שורה עליה בדיעבד שחיטתו כשירה וכמדומה אני שראיתי באיזה חיבור שלמד מזה לענין אם נגע בגיגית וכיוצא בזה כשקם ממטתו בלי נט"י שבדיעבד מותר וא"כ ה"ה באוכלים ומשקים תחת המטה שמבואר בגמרא שהטעם משום שרוח רעה שורה עליהם בדיעבד מותר אלא שיש לחלק קצת בין הנושאים:]