בנין עולם, אורח חיים ו׳Binyan Olam, Orach Chayim 6
א׳נשאלתי מחכם אחד מי שממתין בשירה חדשה לקדיש ולקדושה וכדומה אם מותר להרהר בד"ת:
1
ב׳תשובה הי' נראה דדין זה פשוט ונלמד ממ"ש הרמ"א בהג"ה (סי' ס"ח) לענין אם אומרים הצבור פיוטים בברכות של ק"ש. שכ' שם דמי שאינו אומר פיוטים מותר לו להרהר בד"ת או לעיין בס' משום דהרהור לאו כד"ד אלא שהחמיר שם שלא יבא לידי הפסק גמור ונראה דלא החמיר שם אלא משום דאיכא תקנתא אחרית' שיאמר הפיוטים כמ"ש הרב שם וע"כ אין לאדם לפרוש כו' משום דס"ל דמותר לאמרם באמצע ברכות ק"ש, משא"כ בנד"ד דע"כ צריך להיו' יושב ובטל, א"כ גם בזה יש חשש שמא יבוא לידי הפסק גמור ולא יצאנו מידי חשש זה ולכך ודאי דמותר ויותר טוב להרהר בד"ת מלישב בטל. אמנם בגוף דין זה שחידש הרמ"א צ"ע לדינא שהרב ז"ל כ"כ לפמ"ש בספרו ד"מ דהרהור לאו כד"ד לענין לצאת ידי ק"ש ומדמה הרב ת"ת בהרהור להרהר בק"ש, והרב אזיל לשיטתו שמסכים לפסק המחבר (סי' מ"ז סעי' ד) דכ' דהמהרהר בד"ת א"צ לברך מטעם דהרהור לאו כד"ד, ולכך אתי שפיר פסקא דהרמ"א ז"ל. אבל רבינו הג' הגר"א מווילנא ז"ל בביאורו שם פסק דצרי' לברך על הרהור בד"ת[*] וא"כ לפ"ז הוה הפסק ממש דהא בת"ת הרהור כד"ד ואע"ג דכ' התוס' בפ' מי שמתו דהלכה כר"ח דהרהור לאו כד"ד, היינו דווקא לענין בעל קרי משום דילפינן מסיני כדאי' התם מקרא דיום אשר עמדת וגו' וכן לענין ק"ש דקיי"ל הרהור לאו כד"ד היינו ג"כ משום דכתיב ודברת בם לדבר בם דקפיד קרא בדבור דווקא משא"כ ת"ת דכתי' בה והגית בו וגו' והגיון הוא בלב כמ"ש והגיון לבי וגו' הגות לבי וגו' ואע"ג דמקרא זה הוא בדברי קבלה ומדברי קבלה לא ילפינן ש"ה דגילוי מילתא בעלמא הוא דקרא דושננת' יוצא גם במחשבה והרהור וכעין זה מצינו בכ"מ בש"ס ולכן שייך בזה ברכה ובנשמ' אדם (כלל ט' סי' ד') השיג בזה על הגר"א ז"ל וכל דבריו שם אין לה' שחר ומאוד נפלאתי עליו איך מלאו לבו לחלוק על מאור עינינו בדברי' של מב"כ שמ"ש שם דנלמד מקרא דכי שם ה' אקרא וגו' דמברכים על התורה וקריאה היינו בדיבור לא ידעתי ראי' זו מה טיבה ונעלם ממנו דברי רש"י ז"ל בפ' מי שמתו (כ"ב א') ד"ה כי שם שפי' דר"ל שמשה רעה"ש אמר כי שם ה' אקר' בברכה אתם הבו גודל בעניות אמן הרי דהקריאה לא קאי על עסק התורה רק על הברכה שהוא ודאי בדיבור יעו"ש ועוד דבפ' ש"ש (מ"ח ב') יליף ר' ישמעאל לברכת התורה מק"ו על חיי שעה מברכין על חיי עולם לא כ"ש א"כ כמו שמברכין בהנאת הגוף אף שאין בה שום מעשה רק על ריח לבד שאין הגוף נהנה ממנו מברכין כ"ש בחיי עולם בהרהור תורה שהוא הנאת הנפש ברוחניות יותר מהנאת הנפש בריח וכמ"ש תורת ה' תמימה משיבת נפש ולא גרע מהשבת נפש שע"י ריח בשמים ותורה כתיב בה משמחי לב ומ"ש שם ג"כ דנוסח הברכה יוכיח שמברכין לעסוק בדברי תורה או על דברי תורה כו' גם זה אינו כלום דעסק בתורה שייך גם במחשבה והגיון בלב שלבו עוסק ומחשבתו טרודה בתורה ולא בענינים אחרים ועוד שהרי בפ"ק דברכות (י"א ב') איתא דאשר בחר בנו הוא מעולה שבברכות והיא עיקר ברכת התורה ושם לא נזכר דיבור כלל ועוד נ"ל דג' ברכות אלו נתקנו נגד ג' עניינים שבתורה א' הטרחה ועסק התורה בדיבור ומחשבה ביחד להבין כל דבר על בורי' וע"ז נתקן ברכת לעסוק בדברי תורה (עי' ט"ז סי' מ"ז ס"ק א') וברכת והערב נא כו' הוא על הדיבור בתורה במה שאינו בגדר עיון וטורח ולכן אומר והערב נא כו' בפינו כו' וברכת אשר בחר בנו כו' הוא על הרהור הלב בתורה ולכן אינו מזכיר בה דיבור ואמירה רק ונתן לנו את תורתו כו' ומ"ש עוד שהגיון עיקרו מורה על הדיבור וכשנזכר על מחשבת הלב הוצרך לפרש והגיון לבי וגו' אמת יהגה חכי וגו' הם דברים בטלים כי מצינו שגם באמירת הפה הוצרך להזכיר בפירוש בשם הגיון פי צדיק יהגה חכמה וגו' לשונכם עולה תהגה לא יהגו בגרונם. והגה מפיו יצא וכהנה רבו' במקרא ובאמת שם הגיון הוא הוצאה מכח אל הפועל מלשון הגו סיגים מכסף וגו' הגו רשע לפני מלך וגו' והיינו הוצאת דבר לפועל הן במחשבה ועיון שמוציא מחשבתו לפועל ע"י הרהור ועיון להבין דבר מדבר הן ע"י דיבור פיו לגלות מחשבתו וזה ברור לכן נראה ברור דאסור להרהר בד"ת בעת שממתין בשירה חדשה ודברי הב"י מ"ש (סי' ס"ב) בשם ס' א"ח דמי שמחמת חולי או אונס הרהר ק"ש בלבו יצא דברים אלו נעלמו ממני דבמאי מיירי אם אחר שעבר האונס עדיין לא עבר זמן ק"ש ויכול לקרות עדיין בדיבור א"כ אמאי יצא כיון דקיי"ל כר"ח דלאו כד"ד כמ"ש התוס' א"כ כל שיכול לקרות עתה למה לא יקרא כראוי בדיבור ואם נאמר דמיירי שעדיין לא עבר האונס עד שכבר עבר זמן ק"ש א"כ מאי נ"מ במאי דקאמר שיצא ידי חובת ק"ש בהרהור כיון דבלא"ה א"י לקרות ואפש' דכוונתו לומר דבעת שהוא אנוס שא"י לקרות אף שבאמת לא יצא י"ח ק"ש כראוי מ"מ הוא מחויב לקרות בהרהור ויהיה נחשב לו למצוה קצת ולישנא דיצא לאו דוקא אך מלשון הש"ס שלנו לא משמע הכי דפריך התם (ך"ב ב') אלא מאי הרהור לאו כד"ד למה מהרהר ומשני כדי שלא יהא הצבור כו' והא יש לו קצת מצוה וצ"ל דמ"ש כדי שלא יהא ציבור כו' הוא לאו דוקא אלא הכוונה כיון שהוא עונת ק"ש אין לו לפרוש מן הצבור מה שקורין באותה העת ולא יהא יושב בטל היינו שמחויב ג"כ לקיים קצת מצות ק"ש מה שביכלתו ודו"ק:
2
ג׳[הגה"ה שמעתי בשם חכם א' שהק' על דברי רבינו הגדול ז"ל בזה מהא דכ' הטור על בעל העיטור (בסי' תל"ו) דלא מצינו ברכה על מחשבה שבלב וא"כ היאך יברך ברכת התורה על דברים שבלב ובאמת לק"מ דש"ה גבי ביטול חמץ דעיקר מצותו הוא רק מחשבת לבו שיבטלנו בדעתו לעשותו הפקר כעפר ממש, והדיבור של כל חמירא אינו אלא לגלות מחשבת לבו, ומן התורה אין חיוב אלא להשבית בלבו לבטל משא"כ בת"ת אין עיקרו הרהור לבד ועיקר מצותו להתבונן במחשבתו היטיב ולהעמיק בה להתבונן לידע להבין ולהורות וגם עיקר מצותה בדיבור חיים הם למוצאיהם בפה כדאי בפ' כיצד מעברין (נ"ד א') בעובד' דברורי' בההוא תלמיד' דהוה גריס בלחישא כו' ובספרי איתא ושננתם לבניך שיהיו ד"ת שנונים בפיך כו' ולכן שייך בה ברכה גם בהרהור:]
3