בנין עולם, אורח חיים ט׳Binyan Olam, Orach Chayim 9

א׳יום א' לסדר ואברכה מברכך הרם קרן לפ"ק פק"ק וואלקאוויסק לכבוד בני ידידי הרב המופלג בתורה וביראה מוהר"ר יוסף נ"י:

ב׳מכתבך הגיעני לנכון ע"י המוכ"ז ושמחתני בפעלך בראותי שאהבת התורה בלבך ושמת לך ידים לפלפל מותיב ומפרק כה יתן וכה יוסיף אבל מה אעשה ואנכי היום טרוד מכל צד מעול הצבור אשר הועמס עלי ולבי בל עמי תמול מקרוב בואי לפה ועוד איננו במצבי הנכון ולא אוכל לקחת מועד לטייל עמך ארוכות ולעיי' בדבריך רק למענך אצלתי לי מעט מועד להשיבך כפי העולה במצודת עיוני ובתוך הדברים יבוא ג"כ מה שנוגע לדבריך והאל יצילני משגיאות ובתורתו יראני נפלאות:

ג׳אשר יצאת לדון בדבר שנתחבטו בו גדולי עולם בדין פת שנחרך מעט אם יוצאים בו משום לחם משנה בשבת שכבר האריכו בזה הגאון בתשו' שער אפרים ונכדו הגאון בעל חכם צבי בתשובה (סי' ס"ב וס"ג) והנה לפי ענ"ד יש לפקפק בדבריהם הרבה ואף שאיני כדאי לחלוק עליהם מ"מ תורה היא כו' הנה בתשו' שער אפרים הערה מקור לדין זה ממ"ש במס' טבול יום (פ"א משנה ג' ד') חרחור פחות מכאצבע כו' דלת"ק תליא באצבע שאז הוא חיבור לטבול יום ולאב הטומאה ולר"י תליא באם נאכל עמו או לא ולפמ"ש הרמב"ם שם בפירושו דהלכה כת"ק וכן בחיבורו (פ"ח מה' טומאת אוכלין) א"כ בנד"ד נמי תליא באם החרוך הוא בכאצבע או לאו ובתשו' חכ"צ שם הביא בשם השואל שהשיג ע"ז וכ' דבנד"ד אפי' למ"ד דהוה חיבור מודה דלאו לחם נקרא וכעפר' בעלמ' הוא והשיב ע"ז הגאון חכ"צ דאינו כן דכל שהוא נאכל עמו גם החרוך לא הוה עפרא בעלמא והביא ראיה מהא דאיתא בפ' יוה"כ ציר שע"ג בשר ואומצא ומלחא מצטרף לככותבת ביוה"כ, ואדרבא אפי' לת"ק דס"ל דהדבר תלוי בשיעור כאצבע הטעם ג"כ דבשיעור כזה קים להו דנאכל עמו ור"י פליג על ת"ק דיהיב שיעורא למילתא ואומר דבעינן דוקא נאכל עמו כל אחד לפי שיעורו ולפי דרכו כך הם תוכן דבריו ועפר אני תחת כפות רגלי הגאון הנ"ל מ"מ אומר אני שדבריו לא ברירא להלכה מטעם שיתבאר ברא"ש מה שדימה זה לאומצא ומילחא וציר שע"ג ירק אין דמיונו עולה יפה דשם ע"י הצירוף גם המלח והציר הוי בר אכילה ממש ואדרבא המלח מתקן הבשר וכן הציר את הירק אלא דלבדו אינו בר אכילה מחמת חריפותו וע"י צירוף נאכל ודמיא להא דאית' בפ' א"ע גבי כותח הבבלי כו' אי בעיני' קאכיל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם כו' ואפ"ה בתערובות הוא בר אכילה ועולה על שולחן מלכים וכיון שנאכל ע"י תערובות חייבים עליו ביוה"כ אם היה כזית בכא"פ משא"כ בנד"ד אף שנאכל עם שאר הלחם מ"מ החרוך עצמו לאו בר אכילה הוא כלל והוה עפרא בעלמא ודמי לעירב גחלים ואפר בדבר איסור) ואכלו ע"י תערובות דודאי לא מצטרף לשיעור כותבות ביוה"כ ולכזית בכל דבר איסור ועי' ברא"ש פ' כ"ש גבי אלמוד"י שעושין ממנו מורייס ומשימים בו פת חרוך שכ' שם דלאו אורחי' למיכל פת חרוך אבל גבי מורייס דאורחי' למיכל הכי אסור כוונתו ג"כ שע"י התערובות גם הפת החרוך ראוי לאכילה ואדרבא נותנים אותו לתוך המורייס כדי לתקנו משא"כ בנד"ד שאינו נעשה לתיקון רק שע"י התערובות אינו מרגיש המרירות כ"כ מן הפת החרוך גם מ"ש דלת"ק בחרחור דתלוי בכאצבע הטעם משום דבשיעור זה נאכל עמו ג"כ תמוה לומר כן דבכל ככר שיעורו שוה בין גדול בין קטן דק ועב הכל יהיה שיעורו בכאצבע ולפי הסברא בככר דק גם בפחות מכאצבע אין הפת נאכל עמו ולמה לא חילק הת"ק בזה לפי שיעור כמות הככר בעוביו ודקותו ומ"ש הגאון הנ"ל דדוגמא לזה מצינו במסכת מקואות גבי שער שתחת בית השחי דת"ק ס"ל באיש חוצץ ובאשה אינו חוצץ ור"י ס"ל אחד האיש אם מקפיד עליו חוצץ כו' אף דגם לת"ק בקפידא תליא מילתא לא דמיא להא דהתם מסתמא באיש מקפיד משא"כ באשה אבל בנד"ד דחרחור לא שייך לומר בכל הככרות דסתם בכאצבע הוא ראוי לאכול כמ"ש ומדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם משמע דה"ט דת"ק ס"ל כל שהוא פחות מכאצבע הוא בטל וטפל לככר ולכך פוסל בט"י יעו"ש וא"כ לענין לחם משנה דלא שייך ה"ט דעכ"פ כעפרא בעלמא חשיב ומיקרי חסר ועי' במס' יומא (ס"ח ב') ת"ר והשורף כו' יכול אף משנעשה אפר כו' ה"ל אותם כו' רש"א הפר מטמא ניתך הבשר כו' מ"ב איכא בנייהו דשויה חרוכא דלת"ק אותם מיקרי כיון דלא נעשו אפר אבל לר"ש לאו פר מיקרי וא"כ ה"ה בנד"ד לאו לחם מיקרי ואפי' לת"ק דהתם מודה בנד"ד רק דס"ל דילפינן מאותם אף דלא נקרא פר מטמא משא"כ כאן כיון דלא נקרא לחם א"כ אין זה לחם שלם ומה שמדמה שם בתשובה להא דרבינא בפ' בהמה המקשה ע"ד א') גבי אבר שיצא מקצתו דס"ל כל העומד לחתוך כחתוך דמי ופלפל שם אם הלכה כרבינא או לאו אין זה דמיון לכאן דשם גם האבר שיצא שם אבר עליו וכל הפלפול שם אי מיקרי אותו מקום נגיעת בית הסתרים או לא משום דלחתוך קאי משא"כ בנד"ד דכליתא דמי ועפרא בעלמא הוא וכמ"ש:

ד׳ויש לי מקום עיון בסוגי' דפסחים ס"פ כ"ש (מ"א א') יכול צלאו כל צרכו יהא חייב כו' עי' רש"י שם דס"ל דלא מיקרי צלי אש אלא קלי אש וע"כ צ"ל דמיירי שלא נחרך הפסח כולו דא"כ לא הוי בר אכילה כלל ומה"ת יהא חייב דהא קיי"ל בפ"ג דשבועות (כ' ב') אמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ולא שייך לומר דגזירת הכ' הוא דהא לא נזכר שם חיוב בפירוש על קלי אש אלא דמכללא ילפינן לה מדכתיב צלי אש דממילא משמע דאין זה נקרא צלי אש אבל זה פשוט אם נימא דלא הוה בר אכילה ודאי אין שייך עליו חיוב נהי דלא מיקרי צלי אש מ"מ אינו מאכל כלל ואין כאן רק ביטול מ"ע דאכילת פסח אבל לא חיוב במעשה וזה ברור וא"א לומר דמיירי שלא נחרך כולו רק מעט ממנו נשרף מבחוץ ובפנימיותו ראוי לאכילה דא"כ היכא מיירי אי דאכל החרוך בפ"ע ויש בו כזית א"כ הדרא קושי' לדוכתי' דלא הוי בר אכילה כלל ואי בשאכל החרוך עם שאינו חרוך ובכל א' ליכא כזית קשי' ג"כ למה יתחייב כיון שכל א' בפ"ע היתר הוא דהחרוך עפרא בעלמא הוא ושאינו חרוך מיקרי צלי אש ודוחק לומר דכל שנחרך מבחוץ בזה אסרה תורה האכילה אפי' בפנימיותו מה שאינו חרוך גם א"א לומר כמ"ש דמיירי בצירוף החרוך עם מה שאינו חרוך זה אסרה תורה אף שבכל אחד אין שם איסור עליו כמו שאסרה תורה בב"ח דאין זה דומה לבב"ח דשם בפירוש אמרה תורה לא תבשל וגו' משא"כ כאן נכלל בלשון צלי אש כיון דבאמת נקרא הפנימי צלי אש ולכך היה נלע"ד דהוא מבואר ע"פ הסוגי' דאי' במס' שבועות (כ"ב ב') בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל ע"י תערובות דעתיה אכזית או דילמא כיון דלא מתאכיל בעיני' דעתיה אמשהו כו' הרי כיון דמתאכיל ע"י תערובות מיקרי אכילה וחייב עליו וא"כ ה"ה הכא כיון דהחרוך נאכל עם שאינו חרוך ע"י תערובות מתחייב עליו אבל גם זה אינו דש"ה שנשבע בפירוש על אכילת חרצן דאפי' בעפר בעין אם נשבע עליו בפירוש חייב עליו כמבואר בסוגי' שם משא"כ כאן דלא נזכר בתורה בפירוש איסור קלי אש רק מכללא שמעינן לה ונלע"ד דשם מיירי בחרוך קצת שאין דרך לאוכלו רק ע"י הדחק ואנן קיי"ל אכילה ע"י הדחק שמי' אכילה כמ"ש בפ"ב דב"ק (י"ט ב') אר"פ השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחי' ואכלה ע"י הדחק שמי' אכילה כו' וכן בס"פ כ"ג (ע"ו ע"א) ר"ש ס"ל אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ופסק כן הרמב"ם (פי"ח מה' שבת ה"ג) יעו"ש[*] וכיון דמיקרי אכילה לכך שפיר שייך עליו איסור צלי אש ולא קלי אש וא"כ בנ"ד אם הנחרך יכול להיות נאכל ע"י הדחק ודאי דמיקרי שלם כיון דהוה בר אכילה עדיין שם לחם עליו אבל אם נחרך כ"כ עד שא"י לאכול אפי' ע"י הדחק כי אם בתערובות עם מה שאינו חרוך נראה דאין זה בגדר שלם:

ה׳[הגה"ה ועי' במ"מ שם שגירסת הרמב"ם בש"ס שם ר' אושיעיא במקום ר"ל ולכן פסק כמותו נגד ר"י וצ"ע דא"כ למה הזכירו בש"ס אחר ר"י והוא היה רבו של ר"י ואפשר היה לומר דהרמב"ם ז"ל גורס ר"ל ופסק כמותו משום דבפרק כיצד הרגל מסיק הש"ס דשמה אכילה וכדאי' בברייתא שם ולא ס"ל להרמב"ם כדברי התוס' שם דפ כ"ג שמחלקים בין הא דשבת להא דבב"ק יעו"ש ולכך לא חשיב לה בהדי תלת מילי דהלכתא כר"ל לגבי ר"י משום דתני' כוותיה שם בברייתא ואכ"מ:]

ו׳והיה נראה לכאורה להביא ראי' שנקרא שלם ומצטרף מהא דתנן בפ"ב דחלה הובא בפ' כ"ג (ע"ז ב') חמשת רבעים קמח ועוד חייבים בחלה הם וסובן ומורסין וקאמר התם אביי טעמא משום דכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה ופרש"י שם הלכך מלחם הארץ קרינן בי' הרי אף דזה ודאי דסובן ומורסן לבד פטורים מחלה מ"מ כל שנאכל ע"י תערובות מצטרף ומיקרי לחם וא"כ ה"ה הכא כ"ז שנאכל ע"י תערובות מיקרי לחם והרי הוא כשלם ואף דלענין כגרוגרות להוצאת שבת איתא התם דאין מצטרפות ש"ה דכיון דלא הוה אלא כגרוגרות לא חשיב שיעורי' גבי אדם להצניעו ואין מוציאין כמוהו וכמו שמשמע מפרש"י שם משא"כ לענין לחם משנה תלוי בשם לחם וכל דין לחם משנה בשבת ילפינן לה מעומר מן שבמדבר וכיון דשיעור חלה ג"כ מהתם גמרינן לה וקרינן בי' מלחם הארץ היה נראה כמ"ש:

ז׳ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ח מה' שבת ה"א) שכ' שם וז"ל המוציא דבר מרה"י כו' המוציא אוכלי אדם כגרוגרות כו' חוץ מן הקליפין כו' והסובן והמורסן והיינו כת"ק דר"י שם ס"פ כלל גדול ושם (הלכה ו') כ' המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרות כו' וקשה כיון דשיעור מורסן לאכיל' שכ"ג כשיעור אכיל' אד' דהא לבהמ' כ' שם דשיעורו כמלא פי גדי וא"כ למה לא יצטרף המורסן עם הקמח הראוי והדברים ק"ו אם בפ"ע ראוי לאכילה א"כ כ"ש כשמצטרף להיות נאכל ע"י תערובות ודין זה שכ' בהלכה ו' הוא תוספתא פ"ט דשבת וסבור הייתי לומר דמ"ש הרמב"ם אם לאכילה היינו שהוציאו בפירוש לאכילה וכיון דאחשבי' לאכילת אדם חייב עליו משא"כ בסתמא אבל בס' לח"מ שם כתב בפירוש דכוונת הרמב"ם דבמורסן לאו דווקא בהוציאו בפירוש לאכילה אלא בסתם נמי חייב בכגרוגרות דסתמא לאכילה קאי והוא תמוה לענ"ד גם הוא נגד הש"ס דקאמר שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה משמע דדווקא ע"י תערובות הוא נאכל לעניים אבל בעיני' אפי' לעניים לאו בר אכילה הוא ועוד קשה יותר לפי דבריו כ"ש באם היה כגרוגרות בצירוף המורסין למה לא יתחייב כיון דעני אוכל כן פתו וגם בעיני' עומד לאכילה א"כ יתחייב באם יש בין הכל כגרוגרות דלא עדיף ממורסן עצמו ועוד למה לא יתחייב מורסן לבד בחלה דמלחם הארץ קרינן בי' לדבריו שוב ראיתי במ"ש הלח"מ שם אח"כ דמיירי באם המורסן ראוי לאכילה או במקום שרגילין לאוכלו וא"כ י"ל דגם מ"ש תחי' דגם בסתם דינא הכי י"ל בכה"ג דראוי לאכילה או במקום שרגילין לאוכלו אבל לענ"ד גם זה אינו לפמ"ש התוס' בפ' המצניע (צ"ב ב') ד"ה את"ל אנשי הוצל כו' שהקשו שם דכאן משמע דאפי' על אתרא נמי אמרינן דבטלה דעתם אצל כל אדם ובפ' חביות קאמר מי דמי ערבייא אתרא הוא הכא אמרינן בטלה דעתו כו' ותי' דש"ה דהתם חשוב מנהג ערבייא לכל העולם אם היה להם רוב גמלים הוי נמי מקיימי כו' הרי דאפי' במדינה שלימה אי לא שייך האי גוונא אמרינן דבטלה דעתם דהרי מסיק התם שאפי' אחד מבני הוצל שהוציא משא על ראשו פטור משום דבטלה דעתם כו' א"כ במורסן דידוע לכל שלרוב העולם אינו בר אכילה כלל מפני גריעותו ודאי דשייך בכה"ג בטלה דעתם וא"כ אפי' הוציאו בפירוש לאכילה היה לנו לומר דפטור וכ"ש בסתם ועיין במל"מ (שם ה' כ"א) שכ' דבמצניע פחות מכשיעור גרוגרות לאכילה פטור משום דבטלה דעתו ע"ש ודברי המל"מ אינם מוכרחים לענ"ד בזה שמ"ש שם דמ"ש בר"פ המוציא ובפ' המצניע בד"א במוציא אבל במצניע כ"ש היינו דוקא במצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה אבל לא במצניע פחות משיעור גרוגרות לאכילה אין זה במשמע בדברי הש"ס פ' המוציא (ע"ח א') במ"ש בברייתא התם ת"ר דם וכל מיני משקים ברביעית וע"ז קאמר התם בד"א במוציא אבל במצניע כו' הרי דמיירי בכל משקין גם באותם שאינם עומדים לרפואה ועוד נלע"ד ראי' ברורה מדברי התוס' ר"פ המצניע (צ' א') שהניחו שם בתימא על מאי דאצטריך למתני' למתני כאן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה הא כבר תנא ליה חדא זימנא בפ' כ"ג כל שאינו כשר להצניע כו' ולפ"ד המל"מ אין כאן תימא דהא אצטריך למיתני כאן לומר דדוקא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכ"ש ואי ממתני' דכ"ג משמע בכל מילי אלא ודאי דהתוס' לא ס"ל כדבריו ומה שהביא המל"מ שם ראי' לדבריו מדברי התוס' ס"פ כ"ג (ע"ו א') ד"ה הואיל דכ' דה"ה דהוה מצי למינקט הכא לזרע ולרפואה אלא דלאו כל דברים ראוים לרפואה וא"כ קשה הא שוו שיעורייהו במצניע לאכילה אין זה מוכרח לענ"ד דדוקא במאי דשוו שיעורייהו במידי דשכיחי בזה אמרינן דמצטרפין כמ"ש שם הואיל וראוים לטמא מושב כו' וכן לזרע ולדוגמא אבל באכילה דלא שכיח כלל שיצניע פחות מכגרוגרות לכך לא מהני זה לומר דמצטרפין הדברים שאין שיעורם שוה אבל באמת אם אחד הצניע דבר לאכילה בזה שפיר חייב בכ"ש כיון דהוא חשוב גביה ובזה לא שייך לומר בטלה דעתו כו' כיון דמין זה ראוי לאכילה לכל אדם בכשיעור ואין זה דומה להא דבני הוצל דהשינוי בגוף ההוצאה וכן בהא דסוחטין בפגעין ובהא דבני ערבייא מקיימין קוצים כו' דהתם מין זה אינו ראוי לסתם בני אדם משא"כ במידי דהוא חשיב אלא דתלוי בשיעור כל חד לפום מאי דחזי לי' מחייב אם הצניעם לכך ואחשבי' ובזה י"ל קצת דברי הרמב"ם הנ"ל לומר דמ"ש גבי מורסן אם לאכילה כו' היינו בהצניעו בפירוש לאכילה והא דבעינן שיעור בגרוגרות מיירי בלא הצניעו בתחי' לכ"ש לכך בעינן שיעור וי"ל דמורסן כיון דבר אכילה הוא לבהמה גם דרך לערבו עם קמח לאכילת אדם שכן עני אוכל פתו בלוסה לכך מתחייב ולא אמרינן בי' בטלה דעתו כך היה נלע"ד ומ"ש המל"מ דא"כ אמאי נקט הרמב"ם בלזרע דחייב דווקא בסתם הא הוציאו בפירוש לזרע חייב בכ"ש לפמ"ש לקמ' דבעינן דאחשבי' בפירוש להאי כ"ש משא"כ כאן מיירי בהצניעם לאכילה לא לזרע אלא שלא הצניע כ"ש רק שיעור גדול ואהני האי הצניעו לומר דאחשבי' האי מין לאכילה או לזריעה ודוק ומ"מ צ"ע:

ח׳ולפי מ"ש מוכח ג"כ דכל שנאכל בתערובות עם שאינו חרוך לקצת אנשים מיקרי שלם, וכן לענין עירוב מצטרף לחשבון ב' סעודות כיון דמתאכיל כך וצ"ע אם מצטרף ג"כ לעשיר שאין דרכו לאכול פת חרוך אפי' בתערובות עם שאינו חרוך אם מצטרף לשיעור ב' סעודות וכן אם יוצאים בו ללחם משנה ומיקרי שלם כיון שראוי לשאר אנשים שאינם מדקדקים באכילתם שלכאורה צ"ע מה דקאמר בסובין ומורסן שמצטרפין משום דעני אוכל פתו בעיסה בלוסה דמשמע מסתימת לשון המשנה דלאו דוקא בעני דברו אלא בכל אדם וכן מוכח קצת דבהא דאית' התם הרועי' יוצאי' בשקי' אית' שם לא ברועי' אמרו אלא בכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה, וא"כ כאן דנקט סתם כ"ש דמשמע דבכל אדם אמרו וא"כ קשה מה מועיל חשיבותו דעני לשיעורו גבי עשיר והא תנן גבי טומאה בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים ואי' בפ' כירה (מ"ז א') אבל בגדי עניים לעשירים לא ובפ' המוציא (ע"ט א') איתא להדיא דכשיעורו לטומאה כך שיעורו להוצאה וכ"פ הרמב"ם (פי"ח מה' שבת הי"ג) והיה נלע"ד לחלק בין הא דחלה ובין הוצאת שבת דבחלה דחיובו ע"י גלגול וכיון שהוא גלגל העיסה בסובנה ומורסנה א"כ גילה בדעתו דאחשביה לאכילה כך לכן חייב דמלחם הארץ קרינן ביה כיון שעני אוכל כן משא"כ בהוצאות שבת דמיירי בהוציא הקמח ובסתם בני אדם שמוציאין מורסנם לחוץ לכך אין כאן כשיעור לגבי דידי' אבל באמת אם עירב בכוונה המורסן עם הקמח כדי לאכלו בודאי חייב וכמש"ל דבמוציא מורסן אם הצניעו לאכילה חייב א"כ כ"ש בהצניעו בתערובות אבל מלשון רש"י ס"פ כ"ג שם ד"ה בלוסה לא משמע קצת כמ"ש ולענין עירוב ודאי דמצטרף לחשבון ב' סעודות דהא בעירובין קיי"ל דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אע"ג דלא חזי לדידי' כמ"ש בר"פ בכל מערבין וצ"ע אם עירב מורסן בידים אם מצטרף לשיעור ב' סעודות דלענין חלה קיי"ל דאם הוציא מורסנה וחזר ועירב בה אינו מצטרף כמ"ש בירושלמי פ"ה דחלה וביו"ד (סי' שכ"ד סעי' ג') ואפשר ג"כ דגם לענין עירוב הוא כן דהא לא שייך ה"ט שכן עני אוכל כו' או אפשר לומר דדוקא גבי חלה דשם הטעם דאין זה דרך עיסה כמ"ש בירושלמי ועריסותיכם אמר רחמנא ועי' בש"ך (שם ס"ק י"א) משא"כ לענין עירוב כיון דעכ"פ ראוי הוא לאכילה לעני אפשר דמצטרף ואין להביא ראיה מהא דאי' במס' חלה והובא בפ"ב דביצה עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה כו' מערבין לו בה ומפרש בירושלמי דהיינו דעירב בה מורסן דשם לאו דוקא עירב בידים דהא נקט התם ג"כ וחייבת בחלה, ובחלה ודאי דפטור בכה"ג. וכן בנ"ד בפת שנחרך אם נאכל ע"י תערובות לפמ"ש דמצטרף לענין לחם משנה גם לענין עירוב הדין כן אבל אם אינו נאכל בתערובות נראה דכמאן דליתא דמי' בין לענין לחם משנה בין לענין שיעור עירוב:

ט׳אך אם החרוך הוא מעט לא יותר מחלק מ"ח מן הככר בזה יש לעיין דבתשו' ח"צ שם כתב דבחסר הככר א' ממ"ח מיקרי שלם ותלה דין זה במחלוקת ר"י והרא"ש ס"פ חלון גבי עירוב דלהרא"ש דס"ל דגם באינה טבולה לחלה מערבין בפת שנטלה ממנה א' ממ"ח כדי חלתה אף שבמשנה איתא ככר שלם דוקא א"כ בשיעור זה מיקרי שלם וא"כ גם לדין לחם משנה נמי מיקרי שלם אבל לדעת ר"י בתוס' שם (פ"א א') דכתבו דוקא בטבילה לחלה אמרינן הכי משא"כ באינה טבולה גם ללחם משנה לא מיקרי שלם יעו"ש ולענ"ד דבריו תמוהים דהא הרא"ש כ' שם הטעם משום דליכא איבה בכה"ג שאין הכל יודעים שאינה טבולה לחלה ויהיו תולים שנטלה ממנה לשם חלה וליכא איבה וא"כ בלחם משנה דלא שייך ה"ט ודאי דמיקרי חסר דהא א"א לומר דבשיעור זה לא מקרי חסר כלל ושם ככר שם עליו [*] דא"כ למה לי' למיתלי הטעם משום דליכא איבה בכה"ג שאין הכל יודעים שאינה טבול' וגם למ' תלה הטע' בחל' דמה שיעור הוא זה דבכה"ג דוק' מיקרי שלם ולכאורה קשה על שיטת הרא"ש דהנה התוס' הקשו שם במאי דתני בברייתא נטלה ממנה כדי דמועה דהוה אחד ממאה דזה נלמד במכ"ש מכדי חלתה ותי' שם דהו"א דדמוע כיון דחזיה לכהן אפי' בפורתא איכא איבה ולפ"ד הרא"ש קשה מה בכך דחזיא לכהן מ"מ ליכא איבה דהשכנים יתלו שנטלה ממנה כדי דימוע כדי שיהיו ראוי גם לישראל וצריך לדחוק בזה כיון דעכ"פ חזיא למכור לכהן איכא איבה בכה"ג והא ל"ק איפכא דמשמע דוקא כפי דימועה אבל לא יותר מכדי דימועה מעט ולפי שיטת הרא"ש קשה דהא ליכא איבה דהשכנים יתלו שמא נטל ממנה לחלה די"ל כיון דלא הוי ביה שיעור חלה א' ממ"ח א"כ ידעו דלא לשם חלה נטלה ואיכא איבה ולכאורה נראה מן הש"ס שם ראיה לשיטת הרא"ש שהקשו שם אר"י בן שאול דאמר כדי חלתה מערבין לו בה מהא דתני' ניטלה ממנה כדי דמועה מערבין לו בה וכדי חלתה אין מערבין לו בה והוצרך לתרץ כאן בחלת נחתום כאן בחלת בעה"ב ולמה לא תירצו כאן בטבולה לחלה כאן באינה טבולה אע"כ שאין חילוק בזה וכמ"ש הרא"ש וצריך לדחוק לשיטת ר"י ולומר דס"ל להש"ס דא"א לומר באינה טבולה לחלה דמאי איריא כדי חלתה אפי' פחות ממנה כל שיותר מכדי דמועה אין מערבין לו בה ולא ס"ל להתוס' מ"ש אליבא דהרא"ש דפחות מכדי חלה ויותר מכדי דמוע מגרע גרע משום דאי אפשר לתלות בחלה אלא ס"ל דזה עדיף יותר כל שהחסרון הוא פחות ולכך הוצרך לתרץ דמיירי בחלת בעה"ב אף דטבולה לחלה בכה"ג לא מהני:

י׳[הגה"ה מב"ה עי' בלבוש הובא בא"ח (סי' תנ"ז ס"ק ד') והובא ג"כ בבה"ט שם בשם המ"מ ומנהגים שכ' דאם שכח להפריש מן העיסות של מצת מצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם שם שלימות כו' מבואר להדיא שאם היה נוטל מהם חלה לא היו נקראים שלימות לענין ככר שלם דהמוציא ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הא"ר וגיסו הרב בח"י שם על דברי הלבוש דהיאך פסק להניח להפריש חלה עד הלילה והא קיי"ל עיסה שנילושה מעי"ט אסור להפריש ממנה חלה בי"ט די"ל כיון שמה שמניח מלהפריש בעי"ט הוא כדי שיהא לו ככרות שלימות בי"ט הוה כא"א מלהפריש בעי"ט ומותר להפריש בי"ט דלא גרע ממה שמותר לגלגל עיסה ביו"ט כדי לאכול פת חמה ומפרישין חלתה ביו"ט:]

י״אעוד נלענ"ד דדין זה דנטלה ממנה א' ממ"ח לשם חלה לא שייך כלל בזמה"ז דזה דווקא בימיהם שהיו נוטלים חלה כשיעור א' ממ"ח ליכא איבה בכה"ג אבל בזמה"ז דחלת חו"ל הרחוקים מא"י דאין לה שיעור רק כ"ש ומפרישים רק חלת האור א"כ אם נטלה ממנה א' ממ"ח הוי בה איבה ולא שייך כאן הטעם שכ' הרא"ש ז"ל וא"כ נפל האי דינא בבירא לדידן דהא כתבו התוס' דאם נטל מעט יותר משיעור חלה אין מערבין לו בה וכיון דכ"ש לית ביה שיעורא מאן מפיס לידע דנטלה לשם חלה ושייך כאן איבה גבי שכנים ואפשר היה לנו לומר לפי מ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' שכ"ב) דנוהגים ליטול כזית הכל תלוי בשיעור כזית ויהי' איך שיהי' תימ' גדול' על הפוסקים שהביאו דין זה בא"ח (סי' שס"ו) לענין עירוב דאם נטלה ממנה כדי חלתה א' ממ"ח מערבין לו בה ולא כתבו דבזמה"ז במדינות הרחוקים מא"י אין הדין כן ומ"מ לדינא נראה כמ"ש ועוד אפשר לומר כיון דקיי"ל חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש איכא איבה בפרוסה אפי' נטלה ממנה כשיעור שרגילין להפריש כיון דאין החיוב כ"כ להפריש מיד ומן הש"ס אין ראיה דאפשר דמיירי בחלת א"י וצ"ע:

י״בואגב דעסיקנא בהאי ענינא אמרתי להעלות על הכתב מה שנלע"ד עוד בדין אם זב דבר איסור תחת הככר של שבת באופן דצריך קליפה או נטילת מקום דנ"ל דכ"ז שלא נקלף ממנו האיסור מיקרי ככר שלם לענין לחם משנה אף דעומד לחתוך לא אמרינן בזה כל העומד לחתוך כחתוך דמי דבאמת בר אכילה הוא רק אריה הוא דרביעא עליה וקצת יש לדמות זה להא דאיתא במס' עירובין (ע"ח א') עשאו לאשירה סולם כו' ומסיק כל שאיסור שבת גרם לו כו' כל שאיסור ד"א גרם לו כו' יעו"ש וכן בפ"ג דשבועות שבועה שאוכל ואכל נבילות וטריפות דפטור משום דאכילה הוא ואריה הוא דרביעא עליה ולא שייך לומר כל העומד לחתוך כחתוך דמי כמ"ש בתשו' ח"צ שם דכאינו חתוך ונראה החתך דמי אלא כחתוך ואינו ניכר והוי כאלו תפרה בקיסם ואם נאמר דכוונת רבינא דכאלו נחתך ונראה החתך בגלוי דמי בזה באמת לא קיי"ל הכי לדינא כרבינא כמ"ש הגאון הנ"ל שם גם נראה דלא שייך זה אלא במידי דעומד לשריפה דכיון דאין בו שם היתר הנאה אמרינן כתותי מכתת שיעוריה דמיא בכל מידי דצריך שיעור וכמו דאמרינן גבי לולב של אשירה ושל עיר הנדחת וכן בשופר דאז נידון כעפרא בעלמא משא"כ במידי דהוא מותר בהנאה וזה ברור:

י״גוראיתי בס' שערי תשובה להגאון מהורא"ז מרגלית ז"ל באו"ח (סימן רע"ד) שכ' בשם ס' מנחת יעקב שחקר שם בכעין נד"ד באם זב איסור תחת הככר וקלפוה או נטלו ממנה כדי נטילה דיוצאים בו חובת לחם משנה ונקרא שלם ודומה זה להא דעירובין נטלה ממנה כדי דמועה או כדי חלתה יעו"ש אבל לפמ"ש לא דמיא לעירוב דשם באיבה תליא וליכא למימר כיון דבמשנה איתא ככר שלם כו' א"כ צ"ל דאם נטלה ממנה כדי חלתה א' ממ"ח עדיין הוא בגדר שלם דא"כ לא הוצרך הרא"ש לומר משום דהשכנים אינם יודעים אם טבולה לחלה וליכא איבה דהא בלא"ה מיקרי שלם גם קשה הא ביותר מכדי דמועה כתבו התוס' בפירוש דאין מערבין בה אף דהוה פחות מכדי חלתה וכן ממ"ש התוס' באינה טבולה לחלה אין מערבין ג"כ מוכח דבשיעור מועט שנחסר לא מיקרי שלם וע"כ צ"ל שמ"ש במתני' ככר שלם לא מיירי בניטל ממנו כדי דמועה או לשם חלה ומיירי בככר של היתר לגמרי דעיקר הטעם משום איבה וממילא ידעינן דמתני' מיירי בכה"ג ועל כגון זה אמרו אין למדין מן הכללות והמשנה מיירי בהוה וזה ברור, ועוד נלע"ד דאפי' לגבי עירוב ג"כ אינו מועיל אם ניטל ממנו כדי נטילה או כדי קליפה לא מיקרי שלם דדוקא ניטל ממנו כדי דמועה וכדי חלתה לשיטת הרא"ש דס"ל דלאו דוקא בטבולה לחלה דהשכנים לא ידעו בזה ואם נאמר דאם ניטלה ממנו כדי נטילה מחמת איסור ג"כ דינא הכי א"כ גם בלא ניטל מחמת איסור נמי יתלו דנטלו מחמת איסור וא"כ היכא משכחת לה להאי דינא דתני במתני' דבעינן ככר שלם ואין לומר דדוקא בניטל א' ממ"ח דינא הכי אבל לא ביותר והראיה דבחלת בעה"ב מסקינן דאין מערבין אף דניטל כדי חלה וא"כ גם בשאר איסור דינא הכי וא"כ אין נפ"מ בהאי דינא כלל דהא אם לא ניטל יותר מאחד ממ"ח בלא"ה להרא"ש מותר כמ"ש דזה אין נראה דמאי שיעור הוא דוקא א' ממ"ח דהא כבר הוכחנו דאפי' חסר פורתא אינו בגדר שלם וע"כ צ"ל טעמא אחרינא דבחלת בעה"ב כיון דמן הדין שיעור חלה הוא א' ממ"ח דהרי בנחתום די בזה א"כ כל שניטל ממנו יותר מזה השיעור אף דלבעה"ב לא סגי בהכי מ"מ איכא איבה בכה"ג דלאו כ"ע דינא גמירי וכל שיודע שנוטלים חלה אחד ממ"ח סבור שדי בכך וביותר מזה איכא איבה וא"כ אם נוטל כדי נטילה מחמת איסור כיון דחיובא ליכא איבה וא"כ לפי שיטת הרא"ש בנוטל ממנו כדי נטילה אפי' שלא מחמת איסור נימא הכי וע"כ נלע"ד דדוקא בנוטל ממנה כדי חלתה כיון דזה שכיח שישכחו ליטול חלה מעיסה בזה לא שייך איבה דהשכנים יתלו בודאי בזה משא"כ בשאר איסור דלא שכיחא לא יתלו השכנים בזה ואיכא איבה ובכדי דימוע י"ל הטעם משום דהוא דבר מועט ביותר גם י"ל דשכיח יותר משאר איסור שיהיה זב תחת הפת משום דבדילי מניה טפי מתרומה דחזיא עכ"פ לכהן:

י״ד[הגה"ה מבן המחבר וימן ה' לידי ס' מנחת יעקב וראיתי שלא נז' שם כלל דין זה דאם זב איסור תחת הככר ואולי זה תוס' מהגאון מוהרא"ז בעצמו והכניסם בדברי בעל מנח"י הנ"ל והנה ראיתי במנח"י שם שכבר הרגישו החולקים עליו מהא דשאני חלה דבאיבה תליא גם בהא דאם שכח ולא הפריש חלה ממצת של מצוה שכתבתי בהג"ה שלמעלה בשם הלבוש ע"ש והוא השיב עליהם אכן ראיתי כי כל דבריו שם בתשו' זו אית להו פירכא אף לצעיר כמוני דמ"ש דבזמה"ז דאפי' מעיסה גדולה אין אנו מפרישין רק משהו ודאי דעדיף מחלת נחתום שהוא א' ממ"ח כבר מבוא' בדברי אאמ"ו הגאון נ"י שאינו דבר ברור ודאי דאיכא לספוקי בזה טובא וכן מ"ש דאם מה שנשבר מן הלחם הוא חלק מ"ח וכ"ש פחות פשיטא דמיקרי שלימה נתבאר ג"כ בדברי אאמ"ו הגאון נ"י שמוכח לשיטת הרא"ש דפחות גרע דהשכנים ידעו שלא לשם חלה נטלה ומאי כ"ש דקאמר, ומה שהביא ראיה לדבריו ממה שכתב רש"י דחלת נחתום קטנה היא ואין זה חסרון אין זה מוכרח בדברי רש"י די"ל שרש"י כ' כן כלפי מ"ש תחי' בדברי ר"י ב"ש דסתים ותנא נטלה הימנה כדי חלתה כו' מערבין כו' ומשמע בין חלת נחתום בין חלת בעה"ב ופרש"י שם אינו חסרון שזהו תיקונו ור"ל ולא יהיה בזה איבה משום דהכל יודעים שזה צריך לתקונו ולכן כדמסיק לחלק בין חלת נחתום דבהא דוקא מערבין אבל לא בחלת בעה"ב פרש"י הטעם משום שהיא קטנה כלומר הקטנה שבשיעור חלה ואין זה מחשב לחסרון שיבא לידי איבה שהכל יודעים ותולים בזה שבפחות מזה א"א לתקנו וליכא איבה וכן מוכרח קצת שלא נצטרך לומר דרש"י מחולק בזה גם אשיטת התוס' גם על שיטת הרא"ש שהרי בתו' וברא"ש מפורש דלא כדבריו שהתוס' מצריכים דוקא שתהא טבולה לחלה ואפי' לשיטת הרא"ש שכ' דאפי' באינה טבולה לחלה הרי כ' בפי' דמה יודעים שכניו כו' והם תולים דלשם חלה ניטל וליכא איבה מבואר דמ"מ שם חסר עליו ועוד אפי' אם נאמר דרש"י ס"ל באמת דזה לא הוי חסר הלא יחידאה הוא זה והלכה פסוקה בידינו כהרא"ש וכן הוא סברת התוס' וכמו שהביאו הפוסקים דבריהם וראיה ברורה לזה מהא דאית' התם א"ל רב אחא בריה דרבא לר"א עירבו כולן בפרוסות מהו א"ל שמא יחזור דבר לקלקולו משמע דאי לא ה"ט מערבין בפרוסות אפי' קטנות חסרים יותר מכדי חלתה ובזה ודאי דלאו שם שלם עליו לענין לחם משנה א"ו שאני עירוב דבאיבה תליא ובזה נדחה ג"כ מ"ש שם עוד וז"ל נ"ל פשוט דאפי' לדעת התוס' כיון דהיכא שניטל ממנו כ"ח ליכא איבה א"כ כיון שדעת הבריות נוחה דליכא איבה גם דעת המקום נוחה וליכא בזוי מצוה כו' יעו"ש והרי אי לאו טעמא דשמא יחזור כו' מערבין כולם בפרוסות אפי' קטנות פחות מחציה ובזה ודאי אין דעת המקום נוחה לענין לחם משנה וזה פשוט ומצאתי בא"ר (סי' קס"ז ס"ק ב') שכ' להדיא וז"ל ואם החלה מפת שלם דינו כפרוסה והארכתי להוכיח זה בתשו' בסוף ספרי אלי' זוטא בעומק עיון מה שהשיג בסוף ספר סולת למנחה (ק"א לס' מנחת יעקב) אין מהצורך להשיב למעיין עכ"ל ועי' בק"נ שעל הרא"ש ס"פ חלון (סי' י"ב אות מ"ו) ומהתימה על הגאון מוהרא"ז בשע"ת שהביאו אאמ"ו הגאון נ"י שרגיל להביא תמיד בספרו דברי הא"ר וכאן לא הזכירו במה שמשיג על בעל מנח"י ומה שהביא עוד ראיה מהא דכ' הרוקח והובא בשו"ע (סי' קס"ח) דאם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם יחבר יחד בעץ כו' ואם איתא דאיכא לחלק בין האי דהמוציא לבין האי דעירובין א"כ מאי ראיה מייתי הרוקח מהאי דחלון דהא התם קאי לענין עירובין דמיקרי שלימה כשמחברין יחד בענין שאינו ניכר מטעם דתו ליכא איבה כיון שסוברים שהוא שלם משא"כ כבוד המקום ליכא כיון שבאמת הם פרוסות כו' עי"ש א"י להבין שיחתו בזה וכי מה כבוד המקום יש בשלימות יותר מן הפרוסות הלא כל עיקר כבודו ית' הוא משום הקריבהו נא לפחתיך וגו' ומה שאינו דרך כבוד לבריות שמקפידים ע"ז ראוי להקפיד גם במה שנוגע לו ית' וכיון שהם מתחברים יחד ואין הפרוסות ניכרות שהם פרוסות אין הבריות מקפידים ע"ז אין בזה העדר כבודו ית' וג"ז פשוט והוא ז"ל כתב שזו ראיה שאין עליה תשו' ולענ"ד א"צ לתשו' וגם הראיה שהביא מהא דפ' כ"מ רב אמי ור"א כי הוי מתרמי ליה ריפתא דעירובא מברכין עליה המוציא כו' ואם איתא דנטילת חלתה הוי כפרוס לענין בציעה א"כ איך מתקני מילתא דאתיא לתקל' דלעירוב כשרים בניטלה חלתה כו' עכ"ל הנה לטעמי' יקשה הא דקיי"ל בשו"ע (סי' שס"ו סע"ז) דאם מזכה משלו לכולם יכול לערב בפרוסה והאי פרוסה ר"ל אפי' קטנה פחות מחצי' רק שיהיה בה כשיעור עירוב שבזה ודאי דלא הוי שלם לענין בציעה וע"כ דר"ל כי הוי מתרמי ליה ריפתא דעירובא אם מתרמי שהיה ככר שלם ואפי' לסברתו י"ל דסברת הואיל ואיתעבד בה מצוה חדא ליתעבד בה מצוה אחריתי דוחה למצות ככר שלם דוגמא לדבר נט"י דמצותה ברביעית ואי אתי משיורי טהרה נוטלין מרביעית אפי' לשנים ומ"ש לדחות ראיות החולקים מן הלבוש בא"ח (סי' תנ"ז) דאם שכח להפריש חלה מן העיסה של מצת המצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם כך שלימות כו' דלכתחילה כיון דאפשר לעשות בענין שיהא שלם לגמרי בלי שום חסרון ודאי עדיף הנה אף שזה סברא נכונה מ"מ ודאי אם מדינא מיקרי שלם לא היה הלבוש אומר להכניס עצמו בשביל הידור מצוה בחשש הפרשת חלה ביו"ט שאין זה למהדר מן המהדרין שהרי בדיעבד יוצא אפי' בפרוסה לגמרי ומ"ש עוד דשאני גבי מצה כיון שצריכין לעשות העיסה שיעור חלה מצומצמת ואין עושין מצת של מצוה אלא רקיקין וקטנים ולא עבין וגדולים כו' וא"כ אם יטול מן מצה אחת חלה על כל העיסה אף שבזמן הזה אין פורשין רק מעט מ"מ לא ימלט כיון שהמצוה היא קטנה ורקיק שלא יהא באותה חלה יותר מחלק מ"ח מאותה מצוה כו' לא ידעתי כיון דבזמה"ז סגי במשהו אם תהיה קטנה ודקה מאוד ודאי דלא יעלה יותר מחלק מ"ח שהרי עכשיו המנהג פשוט שאין מפרישין רק חלה אחת בלי שיעור כמ"ש הרב בהג"ה (סי' שכ"ב ס"ה) וא"כ בקל יוכל להזהיר שלא יהיה יותר מחלק מ"ח סוף דבר לענ"ד לא ערבה מנחת הגאון בעל מנחת יעקב בכל התשו' ודברי אאמ"ו הגאון בזה שרירין וקיימין:]

ט״ואכן לשיטת התוס' דס"ל דבעינן דווקא טבילה לחלה י"ל דגם בשאר איסור הדין כן דבזה ל"ק מלישנא דמתני' דתני ככר שלם דמיירי בכולו היתר וי"ל לפי שיטת התוס' דאפי' ניטל ממנו כדי דימוע לבד ג"כ אין מערבין אם לא היה דמוע באמת ובזה יתורץ מה שהקשיתי למעלה לשיטת ר"י בתוס' למה לא תי' הש"ס אקושי' דהקשה לר"י בן שאול דילמא הברייתא מיירי באינה טבולה לחלה דזה אינו דא"כ יקשה למה תני כדי דימוע מערבין לו בה דהא בכה"ג אם לא היה מדומע אין מערבין וא"כ לפי דעת התוס' דהכל תלוי באם היה צריך ליטול מדינא א"כ גם בניטל ממנו מחמת איסור הדין כן דמערבין וכמ"ש ומ"מ אין זה מוכרח כ"כ ויש לחלק בכמה גווני וקצת נראה דאפי' ניטל ממנו מחמת איסורו לא הוי בגדר שלם וראי' לזה ממ"ש בירושלמי פ"ג דדמאי והובא בתוס' פ"ק דחולין (ו' ב') ד"ה והתיר רבי כו' וז"ל ר"ג שלח לי' ר' יוסי ברבי אתרוג כו' ולמדתי ממנו ג' דברים כו' ופריך התם ולעשר ממנו עליו ומשני אין דרך בני אדם ששולחין לחבריה') דברים חסרים הרי אף דניטל ממנו כדי עישורו כדי להתירו אעפ"כ אינו דרך כבוד לשלוח דורן לאדם דבר חסר וא"כ כ"ש לענין לחם משנה דלא מיקרי שלם ואין לדחות דש"ה דיכול לתקן ע"י שיעשר מאחר עליו דהא שם לא היה אחר בידו כמ"ש שם באותם ג' דברים שלמד ממנו ומ"מ לא תקשי למה לענין עירוב מועיל אם נטל ממנו כדי חלתה דשם לאו בדבר העשוי לכבוד ולדורן תליא רק משום איבה ובכה"ג ליכא איבה אם נטל ממנו כדי לתקנו:

ט״זעוד יש מקור לזה לכאורה מהא דאי' במס' חולין פרק ג"ה (צ"ח ב') אריב"ל כל איסורין שבתורה כו' ושניהם לא למדוהו אלא מזרוע בשלה כו' אין בשלה אלא שלימה רשב"י אומר אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל דכ"ע בהדי איל מבשל לה כו' מר סבר חתך לה והדר מבשל לה כו' ועין תוס' שם שפירשו דת"ק ס"ל דאין מחתכה קודם בישול משום דס"ל דבעינן שלימה והרי אף דהזרוע הוא בגדר איסור כמ"ש בסוגי' שם דלכך משערינן בכל איסורים שבתורה בששים או במאה דילפינן מזרוע בשלה ואפ"ה אם מחתכה להזרוע לא מיקרי שלימה ואף לפרש"י שם דמפרש איפכא דת"ק ס"ל מחתך והדר מבשל לה היינו משום דמפרש דמאי דקאמר אין בשלה אלא שלימה דקאי על הזרוע ר"ל דהזרוע תהי' שלימה שלא יהא מחתכה לחתיכות וא"כ שפיר יש להוכיח דין זה לפי שיטת התוס' דרש"י לא פליג עלייהו לדינא כמ"ש אך יש לדחות דש"ה דגזירת הכ' הוא דיהא מתבשל עם האיל כמ"ש התוס' שם ד"ה אין בשילה דנפקא לי' דמשמע בשיל לה כמות שהוא יעו"ש אבל לא קאי שם שלימה על האיל רק על הזרוע עוד יש קצת ראי' לזה שאף אם ניטל ממנו מה שנאסר ואין ראוי לאכילה ג"כ הנשאר אינו בגדר שלם מהא דכתבו התוס' בפ' כיצד מברכין בהא דפריך הש"ס ור"י היכא מברך על זית מליח והא כיון דשקלי' לגרעיני' לא הוי כזית כו' והקשו שם התוס' דבירושלמי איתא בהך עובדא משום דבריה הוי לכן מברכין עלי' אפי' בפחות מכזית ותי' דשני מעשים הוו בהא דירושלמי לא הוי מליח ואכלו עם הגרעין ולכן הוי בריה משא"כ בעובדא דגמ' דילן הוי מליח ונימוח ונשמטת גרעיניתיה ולא מיקרי בריה ושלם וא"כ כ"ש כשחסר מקצת מחמת איסורו דאע"ג דאסור באכילה מ"מ בר אכילה הוא וארי' הוא דרביעא עלי' דודאי אם נחסר לא מיקרי הנותר שלם וזה נלע"ד ראי' ברורה לנד"ד לענין לחם משנה עכ"פ דאין זה בגדר שלם והדברים ק"ו דשיעור כדי קליפה או כדי נטילה שנוטלים מן הככר אין כולו איסור דהא לא נאסר רק מטעם בלועה וא"כ גם ההיתר ניטל ממנו וא"כ גרע יותר מנטילת גרעין שכולו אינו ראוי ובפרט בכדי קליפה שאינו אלא חומרא בעלמא דדעת כמה פוסקים שבדבר שצריך קליפה אם לא קלפוהו ובישלו כך לא נאסר בדיעבד (עט"ז וש"ך ביו"ד סי' צ"א) ועי' בשו"ע א"ח (סי' תרמ"ט) לענין אתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור ע"ש במ"א ובבה"ט (שם ס"ק י"ד) כנלע"ד בדינים אלו להלכה דברי אביך דו"ש יצחק אייזיק חופק"ק וואלקאוויסק: