בני יששכר, אלול ב׳:ד׳Bnei Yissaschar, Elul 2:4
א׳בפ' וישלח ויבא יעקב שלם וכו' ויבן שם מזבח ויקר' לו אל אלקי ישראל ופירש"י לא שהמזבח קרוי אלקי ישראל. אלא ע"ש שהיה הקב"ה עמו והצילו קרא שם המזבח ע"ש הנס וכו' ורבותינו דרשו שהקב"ה קראו ליעקב אל. וד"ת כפטיש יפוצץ סלע וכו' ואני ליישב פשוטו של מקר' באתי עכ"ל כאשר תתבונן הנה דרך רש"י ז"ל בכאן דרך אחר שלא כדרכו בכ"מ בפירושיו ע"פי הרוב מביא הפשט ואח"כ המדרש ולפעמים בהיפך ובכאן הנה מפרש כפי הפשט ואח"כ מביא המדרש ואמר שאין זה נוגע אל הפשט והוא מדרש כפטיש וכו' ויש בו איזה סוד כדרכם במדרשיהם והפשט אינו כן. ומהראוי להתבונן למה דחה כ"כ מדרשיהם ז"ל. והנה אגיד לך את אשר עם לבבי. דהנה מה שדרש ר' יוחנן בפסוק ויעבר י"י וכו' מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ ואמר אם יעשו בני לפני כסדר הזה אני מוחל להם וכו' הנה הרב' מהקדמוני' דקדקו בתיבת יעשו היינו יעשו ממש כמדותיו ית"ש מה הוא רחו' וכו' מה הוא חנון וכו' והוא מצות והלכת בדרכיו. והרבה מהקדמונים ס"ל יעשו היינו יקראו במו פיהם בעטיפה י"ג מדות של רחמי' והקב"ה מוחל:
1
ב׳והנה הרב הקדוש הגאון בעל ס' הפלאה פי' בזה ג"כ נוסח הפייט שכתבנו לעיל אל הורית לומר שלש עשרה. והוא דהנה פלוגתת הקדמוני' יש להכריע להוראה דהכוונ' היא כפשוט אם יעשו בני לפני וכו' היינו רק יקראו במו פיהם בעט פה דא"א לומר יעשו היינו יתנהגו כמדותיו הללו מה הוא רחום וכו' א"כ במדה הראשונ' מאי אית לך למימר מה הוא א"ל וכו' לא איש אל וכו' ע"כ מן מדת אל נשמע להוראה דהכוונ' היא כפשוטו באמירה בעלמ' סגי. וז"ש א"ל הורית לנו לומר שלש עשרה רצ"ל מן מדת א"ל יוצאת הורא' לכל ישראל לומ' שלש עשר' ובאמיר' בעלמ' הקב"ה מוחל עונותיהם עכ"ד בקצת תוס':
2
ג׳וכבר ידעת דהדבר המסופק אצלינו להלכה ע"פ התורה לא בשמי' היא ולא פסקינן הלכ' בשמים רק כאשר יפסקו הב"ד של מטה כן יקום. ואביא לך ראי'. ר"פ אשכחי' לאליהו א"ל מה קעביד קוב"ה א"ל אמר שמעתתי' מפומי' כולהו תנאי ואמוראי ומפומי' דר"מ לא אמר על שלמד תורה מן אלישע אחר א"ל והאמר ר"פ ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. א"ל השתא קאמר קוב"ה מאיר בני כך הוא אומר וכו' דהנה יש להתבונן וכי עד השתא ח"ו לא ידע היודע תעלומות אשר ר"מ רמון מצא וכו'. אבל להיות הלכה רווחת היא אם הרב דומה למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. והנה כ"ז שלא איפסק הלכתא בב"ד של מטה דשאני ר"מ כי הוא רמון מצא וכו' הנה לא אמר הש"י שמעתתא משמא דר"מ הגם דהש"י ידע אשר ר"מ רמון מצא. אבל להיות שהוא דבר הנוגע להלכ' מהלכות התור' כביכול לא בשמים היא הנה המתין הש"י עד שיופסק הדבר בב"ד של מטה וכיון שאמר החכם ההוא שכן הוא להלכ'. ר"מ רמון מצא וכו' אז אמר הקב"ה שמיע' מפומי' דר"מ. הבן כי הוא דבר המצטרך מאד וכענין שנסתפקו בהלכה בב"ד של מעלה ספק אם שער לבן קדמה לבהרת. ואמר הקב"ה מאן מוכח רבה בר נחמני כידוע:
3
ד׳ותמצא בדברי הגדולים הראשונים דקדקו. בדברי המשנ' הסתכל בג' דברים וכו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו' דקדקו מהו דין וחשבון. הלא האדם אינו נותן את הדין רק חשבון. ופירשו ששואלין להאדם הנידון בעצמו בשעת הדין של מעלה לעוה"ב אם יעשה האדם כך וכך מה דינו והוא פוסק הדין וההלכ' עפ"י התורה שלמד ואח"כ נותן חשבון על כל מעשיו. ממילא האדם נותן הדין והחשבון. כי פסק הדין וההלכה תלוי במקבלי התורה לנו ניתנה התורה במתנה:
4
ה׳ועפ"י דברי הגדולים פירשתי בטוב טעם. הא דאמרז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דכתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך (בעוה"ז) וטוב לך (לעוה"ב) עכ"ד. וקצרתי לשון הגמ' עיי"ש. וידוע דהמאמר הזה קשה להלום לפי פשוטו. ופירש בו הרב הקדוש בעל השל"ה. דהכוונה מי שהוא ירא שמים בכל דבר ופורש מכל דבר ספק בחוששו פן יבוא לנגוע בקצה האיסור והנה יש מי שמייגע א"ע עפ"י התורה וממציא היתרים עפ"י התורה בדבר שנראה כספק איסור הנה יאכלו ענוים וישבעו הנה הוא אוכל ונהנה מיגיעו. הנה נהנה מיגיעו כזה. הוא גדול מירא שמים המחמיר. דנהנה מיגיעו כזה טוב לו בזה ובבא עד כ"ד עיי"ש אבל קשה לפי"ז וכי ס"ד שהירא שמים לא יהי' לו שכר רק בעוה"ז ולא בעוה"ב אבל לפי הנ"ל יתכן דהנה לעוה"ב שואלין לאדם עצמו הדין וההלכ' מי שדרכו הי' בעוה"ז ליגע א"ע בתורה להמציא קולות עפ"י התור'. אז טוב לו גם לעוה"ב. שיפסוק הדין לקולא עפ"י התורה. משא"כ הירא שמים בלי יגיעה בתורה יחמיר. הבן הדבר:
5
ו׳ועתה נחזור על הראשונו' אל הורית לנו לומ' שלש עשרה מן התחלת הי"ג מדו' שהוא שם א"ל מזה הורי' לנו לומ' שלש עשר' דמוכח מזה דבאמיר' בעלמ' סגי דא"א לומ' מה הוא א"ל כי לא איש אל. והנ' זהו הוכח' גמור' דוקא אם נפרש ביעקב ויקר' לו אל וכו' הוא כפשט דברי רש"י שקר' המזב' ע"ש הנס. אבל אם נפרש כדברי המד' שהקב"ה קראו ליעקב אל. א"ל אני אל בעליונים ואתה אל בתחתונים הנה חוזר הספק של ההלכ' הנ"ל לקדמותו. ונוכל לפרש. אם יעש"ו בני לפני וכו' יעשו ממש. מה הוא אל וכו' כיון דיש מציאות שיוכל האדם להיקר' אלי והנ' דברי ר' יוחנן במאמרו אמר הקב"ה אם יעשו בני לפני כסדר וכו' הנ' הוא הלכ' מקובל' מסיני. והנ' סובל ב' פירושים כנ"ל. והנ' כל זמן שאינו נפסק ההלכה בב"ד של מטה אינם פוסקים הלכה בב"ד של מעל' כי לא בשמים הוא כמש"ל. לזה רש"י ז"ל בדורו פסק להלכ' אשר דברי רז"ל בפסוק ויקר' לו אל. שהקב"ה קראו ליעקב א"ל אין כוונת' שיהי' זה דוק' כוונת המקר'. משום דא"א לאדם להיות אל (וכמו שתקנו אנשי כנה"ג מן העולם ועד העולם אתה אל) ודבריהם ז"ל הוא בהטמון איזה רמז בסוד כנודע כי התור' כפטיש וכו'. ולפי"ז ע"כ פי' המאמר המקובל מסיני אם יעשו בני וכו'. הכוונה באמירה בעלמא הקב"ה מוחל לעונותיהם של ישראל. ויקיימו למעלה מה שנתקבל להלכ' בב"ד של מטה. דאפי' באמיר' בעלמא הי"ג מדות של רחמי'. אב הרחמים ימחול ויסלח ויכפר לעונותינו וחטאינו ופשעינו ויהפוך לנו מה"ד למה"ר. אמן. (עמ"ש במאמרי הפורים. דגם בימי מרדכי ואסתר הית' הלכ' זו רופפת. עד שפסקו להלכ' בבית דינו של מרדכי ובזמן הישוע' כתבו הלכ' זאת לישראל והוא הנאמר שם דברי שלום ואמת ע"ש מ"ש. ואל תתמ' על החפץ כיון שנפסק הדבר בימי מרדכי איך יהיה שוב הדבר בספק לדורות אחרונים כי על כיוצא בזה אמרו שכחום וחזרו ויסדום הבן):
6
