בני יששכר, ניסן ד׳:ד׳Bnei Yissaschar, Nisan 4:4

א׳דרוש ד פסחים דף פ"ח ע"ב
פיסקא מי שחציו עבד וחציו ב"ח לא יאכל משל רבו משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו יאכל והא תניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו. ל"ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחב"ח עובד את רבו יום אחד וכו' דברי ב"ה בש"א תקנתם את רבו וכו' אלא מפני תיקון העולם וכו' וחזרו ב"ה להורות כב"ש ע"כ ופירש"י כאן כמשנה ראשונה קודם שחזרו ב"ה לא יאכל משל עצמו שאין חלק עבודת נמשך אחר דעתו. כאן כמשנה אחרונה הואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו ע"כ והנה לפי זה כיון דקי"ל כמשנה אחרונה א"כ חציו עבד וחב"ח אוכל מש"ע והנה הרמב"ם ז"ל פסק דאינו אוכל לא משלו ולא משל רבו עד שיעשה כולו ב"ח והוא תמו' וכבר השיגו הראב"ד ז"ל. וכתב עליו אמר אברהם הא דלא כהלכתא דלמשנה אחרונה אוכל משל עצמו וגם יש להתבונן על דברי הרמב"ם בייתור לשון שאמר עד שיעשה כולו ב"ח והוא ללא צורך דודאי כיון שיעשה כולו ב"ח הרי הוא כישראל גמור ונראה לומר דהרמב"ם מפרש כאן כמשנה ראשונה אוכל משל עצמו כאן כמשנה אחרונה אינו אוכל לא משלו ולא משל רבו וסברתו הוא בהיפוך כיון דלמשנה ראשונה אין בידינו כח לכוף את רבו הנה ישאר בחציו עבודתו עבדינן לי' תקנתא למצות דאין סברא לומר בעת שיהי' עבד לגמרי הי' אוכל בקרבן פסח וכהיום דאשתני למעליותא שהוא חציו ב"ח לא יאכל כלל בק"פ ע"כ עבדינן לי' תקנתא שיאכל משלו הגם שאין כח בידו להימנות צד עבדו' של רבו על פסחו הנה חכמים הפקירו בזה חלק רבו (דהפקר ב"ד הפקר) כדי שלא ימנע מן המצוה לעולם (עי' במשנה למלך דלא אמרי' הפקר ב"ד הפקר רק כשנשאר בהפקירו לעולם אבל בכאן לא יהיה הפקר רק לשעה ואח"כ שוב ישאר בעבודתו לזה נ"ל דזה הוא החילוק שבין משנה ראשונה לאחרונה דמתחלה קסברי ב"ה דיש הפקר גם לשעה ע"כ אפשר לו לקיים גם מצות פ"ו דלצורך מצות פ"ו יפקירו ב"ד חלק רבו וישא ב"ח עד שקיים המצו' וישאר אח"כ בעבודתו וב"ש אמרי טעמא לב"ה דל"א הפקר ב"ד הפקר רק כשישאר כך לעולם ממילא בכאן אי אפשר לו לישא ב"ח ובע"כ יתבטל מפ"ו ע"כ כופין את רבו וכו' וב"ה קיבלו דבריהם אבל לסברת משנה ראשונה אמרינן שפיר הפקר בית דין כזה וע"כ שפיר יאכל משל עצמו דהב"ד מפקירים חלק רבו לשע' כדי שלא יתבטל מן המצוה לעולם) וא"ת א"כ יאכל גם משל רבו והב"ד יפקירו חלק החירות שבו זה אינו דגם אם הב"ד יפקירו חלק החירות מנין ולאין זכה בו רבו שיהי' עבדו ואין כח ביד הב"ד לעשות מבן חורין עבד כנעני וא"ת אעפי"כ יאכל משל רבו והב"ד יפקירו חצי זית השני ופסחו של רבו זה א"א לומר דגם אם הב"ד מפקירין החצי זית כשיאכלנו העבד הזה יהי' הפסח נאכל שלא למנויו והוא איסור דאורייתא ע"כ אינו אוכל משל רבו בשום אופן רק משל עצמו יאכל דהב"ד מפקירין לשעה חלק רבו זה הוא למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה דדינא הוא דכופין את רבו וכו' אם אירע דעדיין לא כפוהו והגיע פסח לא תקנו שום תקנה משום פעם אחת להפקיר חלק רבו ואמרו דלא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיצא לחירות ועי"ז יהי' הדבר יותר בהיתר לעבור על העשה דלעולם בהם תעבודו (דהנה הקשו בתוס' האיך נאמר דכופין את רבו לשחררו וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ותירצו דשאני פ"ו דמצוה רבה הוא וא"כ כשיצורף לזה ג"כ העשה דפסח שיש בו כרת בודאי יהי' ההיתר יותר מרווח לעבור על העשה דלעולם וכו' ע"כ אמרו שלא יאכל כלל עד שישחררנו ולפי"ז תתבונן שפיר מה שסיים הרמב"ם בשפת יתר עד שיעשה כולו ב"ח להורות דעי"ז שאין לו גם בזאת המצוה תקנה הוא סייעא לשיעשה כולו בן חורין והוא נכון כן נ"ל לסברת הרמב"ם ז"ל אבל עדיין יש לנו להתבונן מי הכניסו להרמב"ם לתגר זה לפרש בהיפך ולא כפשוטו כדברי רש"י ורוב המפרשים ונ"ל דהנה פליגי במס' ב"מ (כדרמינן משניות וברייתות אהדדי) אי יותר טוב לאוקמי כחד תנא ובתרי טעמי. או יותר טוב לאוקמי כתנאי ובחד טעמי' והנה בכאן יש להתבונן דהנה במשנתינו לעיל ברישא נשנה עבד של ב' שותפין לא יאכל משל שניהם ומקשינן בג' והא תניא רצה מזה אוכל רצה וכו' ומתרצו מתניתין בדקפדי אהדדי. וברייתא בדלא קפדי והנה לפי"ז יקשה לנו אבבא זו מי שחציו עבד כו' כדרמינן על הברייתא למה לן לאוקמי כתנאי (כמשנה ראשונה ואחרונה) ואתיא לפי"ז הברייתא דלא כהלכתא כמשנה ראשונה לשיטת רש"י לוקי תרווייהו כהלכתא רק הברייתא מיירי בדקפדי ע"כ אינו אוכל כלל ומתניתין בדלא קפדי וא"ת א"כ גם משל רבו יאכל זה אינו קושיא דעל כרחך יהי' משוחרר דבידינו לשחררו ע"י כפי' ביותר י"ל דיאכל משלו דמיקרי ביותר ב"ח מן חלק העבדות דע"כ הוא הולך לשחרר ולמה לן לבטל חלק החירות אל העבדות ותיקום לפי"ז המשנה והברייתא תרווייהו כהלכת' כמשנה אחרונה וצ"ל דלא ניחא לי' לאוקמי' הכי דהנה לפי"ז משנתינו דאינו אוכל משל רבו אבל משל עצמו יאכל תיקום בדלא קפדי ורישא דמתניתין עבד של ב' שותפים לא יאכל משל שניהם ע"כ מיירי בדקפדי ותיקו' המשנה בחדי טעמי ע"כ ניחא לי' יותר לאוקמי' המשנה והבריית' בתרי תנאי אבל כד דייקת שפיר ע"כ תצטרך לאוקמי' הברייתא בדקפדי ומשנתינו (מי שחציו עבד וכו') בדלא קפדי דהנה הברייתא דאינו אוכל לא משל עצמו ולא משל רבו (למשנה ראשונה לדעת רש"י) יקשה לנו למה יגרע מעבד של ב' שותפין ע"כ צ"ל דמיירי בדקפדי ומשנתינו (למשנה אחרונה לדעת רש"י) ע"כ תצטרך לאוקמי דמיירי בדלא קפדי. דהנה דלא יאכל משל רבו מבואר במתניתין ודייקינן מיני' אבל משל עצמו יאכל. הנה אם נאמר דמיירי בדקפדי הא דאשמועינן במתניתין דאינו אוכל משל רבו אין זה חידוש דאפי' עבד של ב' שותפין בדקפדי לא יאכל ומכש"כ בכאן דבידינו לשחררו. וצד החירות שבו גדול ביתר שאת איך יאכל משל רבו. וא"כ לא היה צריך להשמיענו זה רק עיקר החידוש דיאכל משל עצמו גם בדקפדי (כיון דבידינו לשחררו) א"כ הכי הו"ל למיתני מי שחציו עבד וחב"ח אוכל משל עצמו דהוא עיקר הרבותא. אלא ע"כ צ"ל דמשנתינו מיירי בדלא קפדי ומשמיענו רבותא דגם בדלא קפדי לא יאכל משל רבו כיון דבידינו לשחררו לא מיקרי עבד. הנה לפי"ז בע"כ תהיה המשנה רישא וסיפא בתרי טעמי והמשנה והברייתא בתרי טעמי ותרי תנאי והדר' קושיין לדוכתי' ל"ל לאוקמי כתנאי תיקום הברייתא בדקפדי והמשנה בדלא קפדי ואתיין תרווייהו כהלכתא כמשנה אחרונה ע"כ מפרש הרמב"ם בהיפך דלמשנה ראשינה לא יאכל משל רבו אבל מש"ע יאכל ומיירי אפי' בדקפדי דומיא דרישא אעפי"כ יאכל מש"ע כיון דאין כופין לשחררו הפקירו רבנן חלק רבו כדי שיקיים המצוה. ולא יאכל משל רבו הוא רבותא גדולה דלא אמרינן דיפקירו רבנן חלק החירות אצל רבו. וג"כ לא אמרינן יפקירו חצי זית של רבו דא"כ יהיה הפסח נאכל שלא למנוייו וכמש"ל וזה הוא הרבותא והחידוש דאשמעינן במתניתין מבואר דאינו אוכל משל רבו ודייקינן אבל מש"ע יאכל וברייתא דלא יאכל כלל הוא כמשנ' אחרונה וכמש"ל הטעם ולא נצטרך לפי"ז לאוקמי תרי בבי דמתניתין בתרי טעמי והמשנ' והבריית' בתרי טעמי ותרי תנאי זה מה שנר' בביאור פי' של הרמב"ם ז"ל ופטטייא דאוריית' טבין:

ב׳ע"ד הרמז להבין הפלוגתא שבין הרמב"ם לרש"י וראב"ד (כי סוד י"י ליראיו והגם שהמה לדבר ובענין הלכ' כפי הפשט עכ"ז נפשם בשמים יודעת מאד הוציא חלקם בתור' מן הכח אל הפועל כפי אחיזת נשמתם בתורה ובודאי על דבריהם ג"כ נאמר אלו ואלו דא"ח ופעולתינו לפנינו למצוא טוב טעם בדבריהם בכל חלקי פרד"ס התורה כנודע) הנה לרמב"ם איפסקא הלכתא מי שחציו עבד וחב"ח לא יאכל משל עצמו ולא משל רבו. ולרש"י וראב"ד אוכל משל עצמו הנה נאמר שיתבאר הדבר עפ"י דברי מר"ן מהרמ"א ז"ל בספרו תורת העולה ברמזי קרבן פסח כתב דשלשה מיני קרבנות יחיד הם שאינם קרובים לצבור והם בכור ומעשר ופסח והם מרמזין על שלשה זמנים המחולפין בחיי האדם עוד כל ימי חלדו ע"פ תבל הלא המה ימי עלי' ימי עמידה ימי ירידה והנה קרבן הבכור הוא הראשית רומז על ראשית הימי' ימי עלי' שבאדם (שהאדם עדיין אינו בשלימות שכלו וכחו רק מתעלה מעילוי לעילוי) והמעשר הנה מנין העשר' הוא תכלית המספר מרמז על ימי הירידה תכלית הימים. והפסח. מרמז על ימי העמידה ע"כ נשחט ביום י"ד שאז הלבנה בין עלי' לירידה ואז הוא יום צאת ישראל ממצרים. ימי עמידתן ושלימותן של ישראל (ונ"ל עוד בביאור רחב יותר דהנה פסח בא מן הצאן רומז למזל טל"ה דהוא המזל הראשון תוקפן של מזלות רמז לימי עמידה שאז האדם בתוקפו וכחו וגם שלשה מיני זבחים המה. בקר. צאן. עוף. הנה בקר הוא יותר גדול ועוף הוא היותר קטן. וצאן ממוצע ובא הקרבן הזה מן הצאן לרמז על ימי עמידה זמן ממוצע וג"כ זמן הקרבת בניסן זמן ממוצע לא חום ולא קור. וכמו שדרשו חז"ל בפסוק מוציא אסירים בכושרו'. שהוציאם הש"י בזמן הכשר לצאת לא חמה ולא צינה זה מה שנ"ל לפי שיטת מר"ן ז"ל ברמזיו. והנה בימי העמידה אז הוא האדם בשלימות שכלו וכחו. (כי בימי עלי' עדיין אינו בשלימות) מבלי חסרון (ובימי הירידה הנה מתחסר בכל פעם) ואז בימי עמידתו שהוא בתוקפו וכוחו בשלימו' ידלג כאיל פסח לאסוף הון ולקבוץ קניניו המדומים ומפתהו היצר להיות בועט בעשרו ולהיות רודף אחר התאוה לכן צותה התורה לשחוט קרבן מן הצאן שהצאן ממנו בא העושר וכמשארז"ל למה נק' שמן עשתרות שמעשרות את בעליהן לכן צותה התורה לשוחטו ולהפסידו להורות שלא יועיל הון ביום וכו' ואין שלטון וכו' וכל הון יופסד ויתבטל ולכן לא היה בא אלא למנוייו להורות שכל קניני העולם אינם באים אלא למנויים עליהם בגזירת היוצר ולא יוסיף ולא יגרע המשתדל ברבות השתדלותו ואינ"ו ב"א אלא לאוכליו כי לא ניתן העושר רק לאוכלו די הסיפוק וההכרח לא לצבור ולאסוף הון ובאת האזהרה שלא להותיר ממנו ע"ד בק"ר כי מי שיש לו לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה ועוד שם רמזים אחרים דרשהו מעל ספר מר"ן הנ"ל. והנה נאמר לדרכו של מרן ז"ל הנה נצטוינו במצוה הזאת דוקא בימי צאתינו מארץ מצרים מעבדות לחירות להורות כי מה שהוציאנו הש"י לחירות הוא כדי שנהיה באמת בני חורין גמורים רק משועבדי' לו ולתורתו ומצותיו וכמשארז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות) משא"כ מי שמבלה ימיו בהשתדלות להרבות הון וברדיפת התאוה הנה הוא עבד משועבד לכסף וזהב ולתאות שונות וירדוף אחריהם ביום ובלילה בצינים ופחים ובסכנות באין מנוחה כאשר ירדוף הקורא בהרים הנה איש כזה יצא ממצרים מתחת שעבודן ונכנס תחת שיעבודים שונות בלילה לא יישן וביום לא ינוח ואכתי מעבדי פרעה הוה עובד לכסף וזהב ועץ ואבן ועובדם ביום ובלילה ומבלה ימיו כי השבע לעשיר איננו מניח לו לישן וגם ברדיפת התאוה בנשף בערב יום אצל כל פנה יארב הנה עבד ממש כמו עבד שאימת רבו עליו עובדו ביום ובלילה באיבוד כוחות כן האיש הזה מאבד כל כוחותיו בשעבוד יום ולילה להשיג תאותו. הנה לחנם יצא ממצרים דיציאה ממצרים נק' חירות עולם שיהיה לנו חירות משעבוד העולמיי משא"כ האיש העולמיי הזה אכתי מעבדי פרעה הוא וזה הוא הנרמז בשאלת הב"ן רש"ע. מה העבודה הזאת לכם להורות הוראת חירות על צאתכם ממצרים הלא תזכרו בהיותכם במצרים בשבתכם על סיר הבשר באכלכם לחם לשובע וזכרו את הדגה (מרומז לכח התאווני חוש המישוש אשר הוא מרומז בדגה פ"ו) אשר אכלתם במצרים חנם בלא מצות ואף אתה הקהה את שיניו ואמיר לו בעבור זה עשה י"י לי בצאתי מצרים לי ולא לו. אלו היה שם לא היה נגאל כי לא תתייחס לו גאולה לחירות עולם כי יצא משעבוד אחד לשיעבודים שונים והנה טרף הניתן לאדם כל ימי חלדו ורבות קנינו ועושרו יתחלקו לשלשה חלקים (עיין בחו"ה שער הבטחון) א' הניתן לו לאדם בזכותו ועבודתו שאוכל מהפירות בעוה"ז כמבואר במשנת אלו דברי' שאד' אוכל וכו' ב' מי שלא הספיק זכותו להינתן לו טרף חוקו ע"פ תבל עכ"ז הש"י נותן לו פרנסתו במדת החסד כענין מכין לעורב צידו ונידון בבחי' שארי ב"ח שאינם עוסקים בתורה ומצות ועכ"ז הש"י ברוב חסדיו יושב וזן מקרני ראמים וכו' והוא מאמר יונתן בן עמרם פרנסני כעורב וככלב. ג' הפורש לגמרי מדרכי התורה דהולך אחרי שרירות לבו בשאט בנפש (הנה הוא גרוע יותר מהבע"ח) ואעפי"כ עטיניו מלאו חלב ומשופע בעושר ונכסים הנה לפעמים הוא בזכות אבותיו ולפעמים באפשר הוא לנקום ממנו באחרית ויהי' עושר שמור לבעליו לרעתו ולפעמים יכין רשע וצדיק ילבש ומאוד עמקו מחשבות הצור תם הכל באמת והכל בדין והנה קוב"ה כל עמוקין דילי גלי לון באורייתא ונבוא אל הביאור בפסקי הלכה הזאת ברמז. הנה מי שהוא עבד לגמרי (היינו מי שאין עוסק בתורה רק משתדל בענייני עולם ההוא נקרא עב"ד כמש"ל) אוכל משל רבו ולא משל עצמו שניזון בחסדי הש"י המשביע לכל חי רצון רק ברצון אין טעם ברצון ומי שהוא ב"ח גמור (שמשתדל רק בתורה) אוכל משל עצמו (כמשארז"ל שכל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע כמו שייסד הפייטן והם בזרוע עדיך באו (עיין בתוס' ברכות) כי הגם כי שכרם אתם ופעולתם לפניהם לעוה"ב עכ"ז גם בעולם הזה אוכלים הפירות מיגיע כפם וכדתני רבנן במתניתין אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז וכו' ות"ת כנגד כולם אמנם מי שחציו עבד וחב"ח דהיינו שמשתדל בשעבוד עסקי העולם ולעיתים עוסק בתורה ישתנה דינו וזה יתחלק לשני חלקים כאשר יתבאר דהנה אמרז"ל ששואלין לו לאדם ביום הדין נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתור' והקשה בשל"ה מדברי המדרש כל הקובע עתים לתורה מיפר תורה שנא' עת לעשות לי"י הפרו תורתיך. ותירץ דלא קשיא דמי שמן הצורך לו למו"מ בהכרח וטרד על המחי' ועל הכלכלה אעפי"כ צריך לקבוע עתים לתורה בכל יום (ונ"ל דזו ששואלין בתחל' נשאת ונתת באמונה ואח"כ קבעת וכו' כי מיירי דוקא בבעל מו"מ דודאי נגזר על האדם בזעת אפך תאכל לחם וגם אמרז"ל הנהג בהם מנהג ד"א בחרישה ובזריעה וקצירה וכיוצא. אבל במעט שיעשה תספיק לו כהרבה ויאמין בחי עולמים שאין מעצור לו להושיע ברב או במעט והמעט שעושה לא יאמין שעי"ז ההשתדלות באת לו פרנסתו רק כי כן גזר היוצר שיעשה האדם איזה מעשה להמציא לו פרנסתו אבל הש"י הוא הנותן כח לעשות חיל ותיכף אחר גמרו המעשה יקבע עיתים לתורה הנה איש כזה ג"כ נק' עוסק בתורה כי גם התעסקו בעניני העולם הוא באמונת השם אשר יעזור לו בזה המעט ועיקר מגמתו בתורה וזו ג"כ הפירוש נשאת ונתת באמונה רצ"ל אם היה מו"מ שלך באמונה שהיית מאמין אשר כחך ועוצם ידך לא יעשה לך חיל רק הש"י הוא הנותן וכו' ואין מעצור לו להושיע ברב וכו' ועי"ז קבעת עיתים לתורה כי הספיק לך מיעוט השתדלות) ולאיש כזה הוא עיקר השאלה אבל אדם פנוי שאין מן הצורך לו להשתדל ומגרי' יצה"ר בנפשי' לעסוק בהבלי העולם ולעזוב התורה הגם שלעיתים קובע עצמו לתורה הוא מיפר תורה. והנה הוא גרוע יותר מהעבד הגמור המשתדל תמיד בסחורה לצרכו דעכ"פ אינו פועל בטל אבל זה שאין מן הצורך לו להשתדל כגון שאחרים ממציאין לו פרנסתו וכיוצא והוא מגרה יצה"ר בנפשי' ועוזב חיי עולם בשאט בנפש. הנה הוא מיפר תורה וגם נק' בכל פעם שנה ופירש שהוא גרוע יותר מעם הארץ להיות שהוא טעם טעם התורה ואעפי"כ עוזבה מבלי הכרח. והנה עפי"ז נאמר דסברת רש"י ורמב"ם ז"ל (ע"ד הרמז) לא פליגי אמנם מי שחציו עבד וחב"ח לרמז למי שלפעמים עוסק מעסקו עולם וקובע עתים לתורה והנה לשיטת רש"י וראב"ד אוכל משל עצמו מיירי במי שעוסק במו"מ באמונה וקובע עתים לתורה ומסתפק בדי הסיפוק במו"מ ויאמין בחי עולמים יעזור לו באותו המעט להספיק לו צרכיו וישוב אל בית אביו תיכף כרגע לעסוק בתורתו ומצותיו ועבודתו הנה זה ג"כ אינו אוכל משל רבו רק משל עצמו כי ניזון ג"כ כביכול בזרוע כנ"ל וכמ"ש התוס' בב"מ מי שעוסק במו"מ ותיכף לעת הפנאי עוסק בתורה נק' תורתו אומנתו וע"כ יש לו קרן ופירות ואוכל משל עצמו מפירותיו (וכנ"ל בבן חורין גמור) אבל מי שא"צ להשתדלות כלל ומגרה יצה"ר בנפשי' לעסוק בהשתדלות או בתאוות וכיוצא הגם שלפעמים הוא קובע עיתים לתורה הנה הוא מיפר תורה וכדברי המדרש והנה הוא גרוע יותר מעם הארץ המשתדל תמיד כי הוא טעם טעם תורה ופירש ממנה בכל עת מבלי הכרח הנה אינו אוכל משל עצמו (שאין לו פירות) ולא משל רבו כי גרע יותר מהבע"ח שאינם יודעים את התורה וניזונים בחסדי הש"י הנותן לחם לכל בשר ומה שאנו רואים שאעפי"כ הם ניזונים ובתיהם מלאים כל טוב מי יודע מפלאות תמים דעים לפעמים בזכות אבותיו ולפעמים עושר שמור לבעליו לרעתי ולפעמים יכין רשע וצדיק ילבש יוצאי ירכו או אחר וכמש"ל יהיה איך שיהיה. למחר אינו אוכל לא משל רבו (ממדת החסד כאשר בע"ח) ולא משל עצמו (כדרך העוסקים בתורה שניזונים מהפירות בזרוע) והוא העבד שחציו ב"ח שנפסק עליו לשיטת הרמב"ם שאינו אוכל לא משלו ולא משל רבו עד שיעשה כולו בן חורין וסוד י"י ליראיו ומא"ח ומא"ח ול"פ ודי בזה למשכיל ברמזי התורה:

ג׳ע"ד הדרוש כתיב זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו א"ז יאכל בו דקשה מהו זאת חקת הפסח הל"ל בקיצור כל ב"נ לא יאכל הפסח (וכבר דרשו חז"ל במדרשים והדרשא תדרוש) ב' וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו וכו' ל"ל לאשמועינן ומלתה אותו וכו' הרי כבר נאמר וכל ערל לא יאכל בו וכי ס"ד שיהיה יפה כח העבד שיאכל אפילו כשהיא ערל וב"ח לא יאכל עד שנימול הג"ה קושיא זו יש לתרץ דסד"א להיות העבד אינו בריה בפ"ע רק רשות האדון עליו וכיון שהאדון מהול יכול העבד לאכול אפילו אינו מהול קמ"ל שאינו רשאי אבל אין זה תירוץ מספיק כ"כ: ג' א"ז יאכל בו אז הוא מיותר לגמרי. והנה מתחלה מקדים מ"ש בשירות האזינו בהנחל עליון גוים וכו' יצב גבולות עמים למב"י כי חלק י"י עמו וכו' ודרשו בו בעת שהנחיל עליון גוים היינו בעת אשר חלק את העמים תחת כל השמים תחת יד השבעים שרים אז חלק י"י עמו כביכול נפל לחלקו ולגורלו ישראל עם קרובו שאינם מסירים תחת יד שום שר רק ת"י ית"ש ממש ממילא אינם נתונים תחת שום מזל מצבא השמים וכוכבי השמים וכסיליהם המנהיגים העולם בטבע כפי שהטביע בהם היוצר כל הוא אלקינו אבל הנהגתם בטבע הוא רק במה שנוגע אל האומות משא"כ במה שנוגע לישראל אין מזל לישראל והש"י משדד מערכות השמים וככבי השמים וכסיליהם עבור ישראל כי הם למעלה מן הטבע והוא הנאמר לראש יחוסינו אברהם אבינו ויקח לו את כל אלה ויבחר אותם בתוך (ע' במג"ע) שהאימות הם אלה מול אלה היינו ל"ה שרים ימיניים. וישמעאל על גביהם היינו אלה. ל"ה שרים שמאליים ואדום ע"ג אלה מול אלה וישראל בתוך (באמצע) מיוחדים לשמו ית' יעקב חבל נחלתו וז"ש ג"כ לאברהם ויוצא אותו החוצה ודרשו חז"ל צא מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל ע"כ לא תמצא נסים ושידוד המערכה כי אם בישראל וזה שניתנה המילה לאברהם וזרעו אחריו כי הנה המילה הוא למעלה מן הטבע כי בטבע נברא האדם בערלה (וכמשארז"ל בשאלה טורניסרופוס לר"ע) והתורה (שהוא למעלה מן הטבע) צוותה לעם הקדוש (שהם ג"כ למעלה מן הטבע) לכרות בשר ערלתם (והמילה הוא דוקא באבר המוליד להורות כי תולדות ישראל למעלה מן הטבע דהנה בן ישראל נולד ממקום המילה למעלה מן הטבע) ע"כ מצות המילה בשמיני כי ז' ימים החולפים עליו אזי חולפים כל שימושי הז' כוכבי לכת שהם שצ"ם חנכ"ל כפי סידור ז' ימי בראשית והמילה אח"כ בשמיני להורות כי בן ישראל (החתום בחותם הקדוש הזה) הוא למעלה מהנהגת הטבע הנהוגה עפ"י ז' כוכבי לכת והוא מושגח מהמלך המרומם לבדו מאז בלי שום אמצע מהשרים וכוכבי השמים והנה מראשית כזאת הודיע הש"י בצאת ישראל ממצרים אשר היה עבודת המצריים למזל טל"ה בכור המזלות ולא היה מאמינים שיש הנהגה למעלה מן טבע המזלות והש"י שידד מערכות השמים בנפלאותיו אשר עשה לעין כל להתוודע ההנהגה שהוא למעלה מן המזלות שהוא משדד המזלות עבור חיבת ישראל עם קרובו גם ההנהגה שהיא בטבע המזלות. הוא בהשגחתו הנפלאה בכחו ובזרוע עוזו כיון שהוא משדדם כרצונו ע"כ צונו י"י אלקינו לזכר זה ליקח ביום צאתינו ממצרים. טל"ה (סימן למזל טל"ה בכור המזלו') ולהוציא ממנו כחו ואונו הוא דמו ולזרקו על המזבח אשר לפני י"י להורות ביטול כח המזלות שידוד מערכותם לפני גואלינו י"י צבאות שמו גואל ישראל וקדושו ע"כ כל בן נכר לא יאכל בו כי אין הש"י משדד מערכה בשביל בן נכר כי המה נתונים תחת השרים והטבע וכל הנהגת' בטבע והנה כ' הק' מהרד"ב זצוק"ל בפסוק זא"ת תור' עולת חודש וכו' היינו עול' חדש בחדשו הוא השתנות העיתים בכל חדש הוא בבחי' זא"ת דהנה ישנם ב' מיני הנהגות הנהגה אחת היא הנהגה המסודרת מן ז' ימי בראשית לכל זמן ולכל חפץ תחת כל השמים עוד כל ימי עילם וההנהגה הב' המתנהגת עפ"י אותיות התורה בכל זמן כפי בחירתם בתורה ומצות וזאת ההנהגה נק' א"ת (כללות כל הכ"ב אתוון מן א' עד ת' ואמר הרב המגיד מקאזניץ זצוק"ל שזה הוא ששואלין לאדם קבעת עיתים לתורה אם קבע איזה זמן עפ"י התורה לשנות העיתים המסודרים בזמן מן ז' י"ב) והנה ב' הנהגות אלו בכללותם יחד נקרא זאת הבן הדבר. והנה עפ"י הדברים האלה מה נעים לפרש פסוקי התורה הנ"ל עד"ז זאת חוקת הפסח כי חקת הפסח הוא ג"כ לבאר על ב' ההנהגות אלה הנק' זאת כנ"ל כי חוקת הפסח מורה שיש הנהגה בשידוד למעלה מן טבע המזלות ע"כ כל בן נכר לא יאכל בו כי אין הנהגתם בשידוד רק בטבע וכל עבד איש מ"כ ומלתה אותו א"ז יאכל בו בא הכתוב לבאר ענין נחמד. דהנה העבד מן העכו"ם הוא והש"י אינו משדד המערכה בשבילו. וא"כ למה יאכל הפסח אבל יתבאר הדבר בציווי המילה שנצטוה לעבדים וקשה ג"כ כנ"ל. הלא הש"י לא יתנוסס נס לעבדים אשר לא מב"י המה אבל שורש הדבר יד עבד כיד רבו והנס אשר מצטרך לרבו ישראל יתהווה ע"י עבד ג"כ הלא תרא' אפילו בהמות וחיות של איש ישראלי יתנוסס להם נס לצורך ישראל בעליו וכהנהו עיזי דרחב"ד דהב או דובי בקרנייהו כי הנס הזה אינו מתנוסס בשבילם רק בשביל אדוניהם ולא גרע עבד איש מ"כ מבהמה וחיה בזה ודאי יד עבד כיד רבו שיתהוו על ידו נסים בשידוד לצורך רבו ולזה תמצא בעבד אברהם. בעמדו על עין המים וביקש ניסים התחיל ואמר י"י אלקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום (הגם שאין אני ראוי לזה שידוד המערכה בשבילי עכ"ז) ועשה חסד עם אדוני אברהם דהנה אני עבדו וידי כידו וכן בספרו הדברים התחיל ואמר עבד אברהם אנכי ע"כ אל תתמהו על שידוד המערכה הנעשה בשבילי. שהיום יצאתי והיום באתי. והנה בעבור זה נצטוינו על העבדים ג"כ למול בשר ערלתם שיהיו גם המה מבחי' למעלה מן הטבע כיון שהיא עבד איש ישראלי ונימול. וז"ש א"ז רצ"ל כבר היא למעלה מן הנהגת ז' י"ב ז' כוכבי לכת שהוא בבחי' הנהגה עליונה א' מאלופו ש"ע למעלה מן הז' כוכבי לכת (וזהו שנרמזנו המלך המרומם לבדו מא"ז) ע"כ העבד לא יאכל רק דוקא משל רבו כי לא יהי' שידוד המזלות בשבילו ולצרכו רק בשביל רבו שידו כידו (והגם דכשרבו נותן לו רשות רשאי לאכול מש"ע זה לא מיקריי משל עצמו דהוה כשליחו עושה עבודתו (והנה מי שחציו עבד וחב"ח משל רבו ודאי לא יאכל דעבד כזה אין ידו כיד רבו כגון נתן גט אשה לעבדה ואותו העבד חציו ב"ח (אפילו העבד כפות דלא הוה חצר מהלכת) אינו גט דלא מיקרי עבד כזה ידו כיד רבו וכן לענין כמה גופי תורה ע"כ בעבד כזה אינו נוהג שידוד המערכה בשביל רבו אבל אם יאכל מש"ע בזה תפול המחלוקת דלדעת הרמב"ם כיון דעכ"פ צריך גט שחרור ועדיין לא רפתה רוח רבו מעליו ועדיין מתייחס במקצת אחר זרע האומות הנה לא ישודד המערכ' בשבילו (וקרא מסייע לי' שאמר הש"י למשה נגד כ"ל עמך אעשה נפלאות תיבת כ"ל מיותר להורות דוקא מי שכול"ו מעמך משא"כ משח"ע עדיין מתייחס אחר האומ' לא אעשה עמו נפלאות) ע"כ לא יאכל מש"ע כי הוא עדיין תחת טבע המזלות ואדרבא למשנ' ראשונה דרשות רבו מיקרי רשות יאכל מש"ע דכיון דרבו אינו מקפיד ונותן לו רשות הנה כשלוחו הוה ויכול להיות שידוד המערכה בשבילו הן מצד עצמו הן מצד רבו ומיקרי כ"ל עמך משא"כ למשנה אחרונה דלא שייך אל רבו דאעפ"כ הוא מעורב ומתייחס אחר זרע כנען ורשות רבו נסתלק מעליו הבן הדבר. ולרש"י ז"ל הסברא הוא בהיפוך דלמשיכה ראשונ' כיון דלא מיקרי ידו כיד רבו וגם לעצמו אין לו יחוס בפ"ע להיקרא בשם ישראל ע"כ לא יאכל לא משלו ולא משל רבו משא"כ למשנה אחרונ' הגם דמעוכב גט שחרור הואיל דבידינו לשחררו אוכל מש"ע דכבר אינו תחת השרים והמזלות ויכול להיות שידוד המערכ' בשבילו וקרא מסייע לי' שאמר משה ונפלינ"ו אני ועמך מכ"ל העם אשר וכו' מכ"ל העם דייקא ורצ"ל שהוא כול' מאומות משא"כ מי שחציו ישראל. הבן הדבר:

ד׳ע"ד הסוד אם אמנם יראתי לגשת אל הקודש בדברים העומדים ברומו של עולם ויראתי בפצותי פי להעמיק בדברים הנאמרים באמת מפי עיר וקדיש האריז"ל רק לצאת י"ח אזכיר מעט קט כחותה על הגחלים לאפי' בר"מ פ' בא פקודא למשחט פסח בין הערבים בי"ד בניסן דוכרנא דההוא פסח דמצרים ודא הוא חובה על כולא כמד"א ושחטו אותו כל קהל וכו' דלהוי נכיס בשעתא דדינא תליין על עלמא רזא דא לאעבר' זוהמא מקמי ברית קדישא וכו' וע"ד וכל ערל לא יאכל בו דהאי מבני ברית איהו לתברא תקיפא דחילא אחרא ולאעברא ערלה מקמי ברית בגין כן ההוא מבני ברית איהו למיעבד ולא מבני ערלה עכ"ל אפשר מובן עפ"י מ"ש בזוהר ויקחו להם איש שה וכו' תאנא מתלת קשרין וכו' ובההוא דאיקרי צאן איתקשרו כולא וכולא כליל בצאן איתקשרו צאן בצאן ולא יכול לאיתפרש' מקיטרוי (במק"מ הגירסא מקטלו"י וצ"ע) ובההוא איתקשרו וע"ד כתיב והי' לכם למשמרת קטירא לי' בקיטרותא ויהא איתמסר בידכון ברשותכון עד דתנכסון לי' ותעבדון בי' דינא ולזמנא דאתי כתיב מי זה בא מאדום וכתיב כי זבח לד' בבצרה וכתיב והי' ד' למלך על כל הארץ וכו' ופי' בו המק"מ צא"ן רומז לת"ת דקדוש' (ובמאורי אור צא"ן ו"ק דז"א ו"פ יה"ו עם י"ח אותיות בגי' קד"ם מנין צא"ן עם ג' אותיות וכ"נ לפרש כאן) והנה זה לעומת זה ת"ת (או ו"ק) דסט"א נק' ג"כ צאן והנה הצאן דסט"א הי' אחוז כביכול בצאן קדשים וז"ש אתקשר צא"ן בצא"ן ע"ש במק"מ) ומעתה תתבונן שמפני אחיזת סט"א נסתלקו המוחין והי' השעבוד (כמבואר בכתבי האריז"ל ותתבונן מפני מה הי' המצריים עובדים לצאן ואם עיני שכל לך תתבונן מ"ש השבטים לפרעה בבואם למצרים רוע"י צאן עבדיך וגם משה הי' רועה צאן במדבר והנה נצטוו ישראל משכו וקחו לכם צאן היינו משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צא"ן (וז"ש איתקשר צא"ן בצא"ן ע"ש במק"מ) ומעת' תתבונן שמפני אחיזת הסט"א נסתלקו המוחין והי' השעבוד) וז"ש בר"מ לאעברא זוהמא מקמי ברית קדישא וכו' בג"כ האי בבני ברית איהו למיעבד ולא בבני ערלה רצ"ל שהעשי' הזאת שלוקחין הבני ברית לצרכם זה חשוב ביטול ע"ז ועי"ז מעברין הסט"א מגבול הקודש משא"כ מי שהוא מבני ערלה האיך יכול להעביר הזוהמא והערל' מגבול הקודש בליקחתו והרי הוא עדיין בעצמו קשור לאסור בערל' ויכול לפגום ח"ו וכו' (צא ולמד בזוה"ק מה נתהוו' באותו הזמן שנתערבו בישראל ערלים באכלם פסחיהם עד שבאו לר' המנונא סבא ע"ש בזוהר ע"כ כל ערל וכל ב"נ (אפילו מהול) לא יאכל בו כי בן נכר אפילו מהול נק' ערל כמ"ש הכתוב כי כל הגוים ערלים וכו' והנודר מערלים מותר במולי אומות וכל עבד איש מ"כ ומלת' אותו וכו' דכיון שהוא מקנת כסף ונימול דעבד כיד רבו והי' כאחד מאבריו ואוכל דוקא משל רבו ולא משל עצמו כי הוא בעצמו מבני ערל' ומי שחציו עבד וחציו בן חורין הנה משל רבו ודאי לא יאכל דהנה המצו' מחוייבת ג"כ עליו להעביר הזוהמא והערל' בעשיית מצוה זאת וכאוכלו משל רבו המצו' מתייחסת אחרי הרב והרב הוא העוש' אבל מש"ע לדעת הרמב"ם למשנ' הראשונ' יאכל ממ"נ (ברשות רבו) משא"כ למשנה אחרונה רשות רבו אינו מועיל כיון דעלינו לשחררו ואעפ"כ מעוכב גט שחרור ונק' עוד ע"ש ערלי ל"ב ובלקיחתו הפסח יכול לפגום ח"ו וכו' ולשיטת רש"י ז"ל הוא בהיפך למשנ' ראשונ' לא יאכל מש"ע דמערלי לב הוא דרשות רבו אינו מועיל כיון דמעורב בכל עשיותיו צד חירות ולמשנ' אחרונ' דבידינו לשחררו אפי' מעוכב גט שחרור מהני עשייתו לאעברא ערל' ממקום הקדש ודי בזה כי יראתי להיכנס לפנים ולהעמיק בדבריהם העמוקים וכל מה שהאדם מחדש בדברי תורה הוא רק בדרך אפשר וכפלים לתושי' עד א"ס ואין חקר והשם הטוב יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. ילא"פ וב"ב האלילים כליל יחלוף ואת רות הטומאה יעביר מן הארץ וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות אמן: