בני יששכר, ניסן ד׳:ו׳Bnei Yissaschar, Nisan 4:6
א׳דרוש ו פסחים דף מ"ט
י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר"מ (עפירש"י דרצ"ל דמשיירין מזון ב' סעודות) וחכ"א בזמנו (רצ"ל סמוך לזמן איסור יתננו לנכרי או לבהמה ולחי' של הפקר ובמקום הפקר) ראב"צ אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנם. מ"מ תניא אמר ראב"צ מעשה היו ושבת אבא ביבנה וחל י"ד להיות בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער את החמץ והלכתי אחר אבא ובערנו את החמץ ע"כ. ופסק הרי"ף ז"ל הלכה כראב"צ דקאי כר"א איש ברתותא דהלכה כוותי' (דהיינו ר"א איש ברתותא דפ"ק אמרינן התם י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין מן הטהורות מזון ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות וכו' אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר"א איש ברתותא מאי לאו אפי' לאכול (רצ"ל גם בזה שאמר שאין לאכול אפי' תרומה רק עד ד' שעות בהא ג"כ קבעו הלכה כמותו והוא כר"י דמתניתין) ודחי לא לבער (רצ"ל אין ראי' מכאן דהלכה כר"י דדילמא לא קבעו הלכה כמותו רק בהא דקאמר לבער הכל מלפני השבת (זו תוכן ההלכה דפ"ק) והנה הקשה רבינו אפרים על דברי הגדול הרי"ף ז"ל איך פסק כראב"צ (היינו תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן) משום דקאי בשיטת ר"א איש ברתותא דקבעו הלכה כמותו והא ע"כ פליגי אהדדי בתרתי. פליגי בחולין דר"א איש ברתותא ס"ל מבערין את הכל מלפני השבת (בלא שיור כלל רק מן התרומות טהורות ס"ל שמשיירין) וראב"צ ס"ל דחולין אינן מתבערין מלפני השבת רק בזמנן ופליגי בתרומ' דר"א איש ברתותא ס"ל דמשיירין מזון ב' סעודות עד ד' שעות וראב"צ ס"ל דמתבערת לגמרי קודם שבת ותירץ הר"ן דס"ל לרבינו דהא דקאמר ראב"צ תרומה מלפני השבת היינו כשיור ב' סעודות הוא כר"א איש ברתותא והא דקאמר ר"א איש ברתותא מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין ב' סעודות מן תרומות טהורות ס"ל כראב"צ דחולין אינן מתבערין כלל רק בזמנן והא דקאמר מבערין את הכל היינו תרומות טמאות תלויות וטהורו' אבל חולין רק בזמנן והנה מהראוי לנו להתבונן מי הכריחו לרבינו לדחוק ולפרש כן בדברי ראב"צ ובדברי ר"א איש ברתותא אם רצה לפסוק כראב"צ יכול לפסוק כוותי' משום דמעשה רב ואפילו יפלוג עליו ר"א א"ב. ועוד דלפירושו מבערין את הכל מלפני השבת היינו בשיור מזון ב' סעודות וכפירש"י במתניתין והוא היפך דברי התוספתא דתניא בתוספתא י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצ"ה בע"ש דנראה מבואר מבערין את הכל לגמרי משמע וסעודת שבת יקיים במצה ואי משום דקשיא לי' דזה סותר הירושלמי כל האוכל מצה בע"פ כאילו בועל אריסתו בבית חמיו ע"כ דחק א"ע לפרש התוספת' ואופה לו מצה בע"פ מע"ש היינו למצת מצוה לצורך הלילה וכמו שפי' הר"ן בשמו הנה זה רחוק מפשוטו יותר טוב לומר דהא דאוסר הירושלמי מצה בע"פ הוא מחצות ואילך וכמו שפי' בעל המאור ונ"ל לבאר דברי רבינו הגדול באופן זה דהנה משנה שלימה שנינו רפ"ב כל שעה שמותר לאכול מאכיל כל שעה שאוכל מאכיל מיבע"ל (עיין ברש"י כ"ש שמותר לאכול מאכיל משמע דמיירי בשני בני אדם) ומסיק דאתיא מתניתין כר"ג כ"ש שמותר כהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו. ולכאורה יש להתבונן על קושיית הגמ' לא נודע מקומם והליכתם למה גזרו אומר כ"ש שמותר לאכול מאכיל מיירי בב' בני אדם כפי הנראה לק"מ אדרבא כפי המסקנא בגמ' נראה רחוק מפשוטו ונ"ל דהנה במתניתין ר"מ אומר אוכלין כל חמש ושורפין וכו' רי"א אוכלין כל ד' ותולין כל ה' ושורפין וכו' רג"א חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל ה' ושורפין וכו' הנך רואה ר"מ ור"י לשון אוכלי"ן על משקל שורפין שהוא מורה לשון חיוב משא"כ ר"ג אומר נאכלי"ן שהוא רשות ותתבונן בזה במאי פליגי ר"ג ור"י (ר"ג) ס"ל אך ביום הא' (היינו י"ד כנודע) תשביתו על כל היום הוא מ"ע דהשבתה רק קיימו וקבלו חז"ל א"ך חלק לחלק היום היינו ע"ח מ"ע דהשבתה ע"י אכילה משביתין החמץ ומחצות ואילך ישבית אותו לגמרי מן הבית ע"י שריפה וכיוצא ונאסר בהנאה א"כ האכילה קודם חצות באותו היום הוא מ"ע קום ועשה משום חומרא דחמץ שלא יבא לאוכלו אחר זמן איסורו גזרו חז"ל לשורפו שעה קוד' חצות ואסרוהו בהנאה (ולר"י איסור אכילה ב' שעות קודם חצות) הגם דמבטלין בזה שעה או שתים מ"ע דהשבתה דוחין המ"ע שעה או ב' בכדי שלא יבואו לידי איסור חמור (ויש כח בזה ביד חז"ל כמו סדין בציצית כנודע) והנה הם לא חילקו בין תרומה לחולין ממילא צ"ל דס"ל ואני נתתי לך משמרת תרומותי הוא ציוו להיזהר שלא לטמאותה אבל על הפסד התרומה אין מוזהרין דאי ס"ל דמוזהרין א"כ מבטלין ב' מצות משום גזירת חז"ל וזה לא שמענו בשום מקום להיות כח בזה ביד חז"ל ור"ג ס"ל משמרת תרומותי אזהרה ג"כ שלא להפסידה (עיין בתוס' ד"ה ושורפין דף י"ג) והנה אעפי"כ ס"ל דבתחילת ו' שורפין גם תרומה ומפסידין אותה דהנה יש כח ביד חז"ל לדחות מצוה אחת מחמת גזירתם וע"כ צ"ל דס"ל לר"ג אך ביום הראשון תשביתו אין המצו' על כל היום רק לשרוף בחצות היום ולהשבית דתיבת א"ך חלק שאין שייכות למנות עשה הלזו רק מחצות היום דאי ס"ל דעשה דתשבית"ו הוא כל היום וא"ך חלק דעד חצות עשה דהשבתה באכילה א"כ דוחין ב' מצות בעבור גזירתם וזה לא שמענו ומעתה יונעם לך ר"מ ור"י אומרים אוכלי"ן בחיוב כמשקל שורפי"ן בודקי"ן שהוא בחיוב משא"כ ר"ג אומר נאכלי"ן רשות ולפי"ז תבין קושיות הגמ' בכאן ואלא מאי ר"מ כ"ש שמותר לאכול כ"ש שאוכ"ל מיבע"ל דר"מ לא סבירא לי' דאכילה הוא רשות והיתר רק לחובה כנ"ל ותבין לפי"ז פירש"י דע"כ מיירי בב' בני אדם דודאי זה אינו חייב להשבית חמץ של חבירו ואוקמא כר"ג והבן וכהיום נבא לנידון דידן י"ד שחל להיות בשבת ר"מ ס"ל מבערין את הכל מלפני השבת ע"כ הפירוש דמשיירין למצות ענג שבת דכיון דאפשר למיעבד מצות השבתה באכיל' בי"ד למה ידחוהו. וחכמים ס"ל בזמנן. ולא סגי בשיור דאפשר יבואו בני אדם הרבה לאכול או הוא בעצמו יהי' תאב לאכול יותר ולמה יבטלו המצוה בזמנה:
י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר"מ (עפירש"י דרצ"ל דמשיירין מזון ב' סעודות) וחכ"א בזמנו (רצ"ל סמוך לזמן איסור יתננו לנכרי או לבהמה ולחי' של הפקר ובמקום הפקר) ראב"צ אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנם. מ"מ תניא אמר ראב"צ מעשה היו ושבת אבא ביבנה וחל י"ד להיות בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער את החמץ והלכתי אחר אבא ובערנו את החמץ ע"כ. ופסק הרי"ף ז"ל הלכה כראב"צ דקאי כר"א איש ברתותא דהלכה כוותי' (דהיינו ר"א איש ברתותא דפ"ק אמרינן התם י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין מן הטהורות מזון ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות וכו' אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר"א איש ברתותא מאי לאו אפי' לאכול (רצ"ל גם בזה שאמר שאין לאכול אפי' תרומה רק עד ד' שעות בהא ג"כ קבעו הלכה כמותו והוא כר"י דמתניתין) ודחי לא לבער (רצ"ל אין ראי' מכאן דהלכה כר"י דדילמא לא קבעו הלכה כמותו רק בהא דקאמר לבער הכל מלפני השבת (זו תוכן ההלכה דפ"ק) והנה הקשה רבינו אפרים על דברי הגדול הרי"ף ז"ל איך פסק כראב"צ (היינו תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן) משום דקאי בשיטת ר"א איש ברתותא דקבעו הלכה כמותו והא ע"כ פליגי אהדדי בתרתי. פליגי בחולין דר"א איש ברתותא ס"ל מבערין את הכל מלפני השבת (בלא שיור כלל רק מן התרומות טהורות ס"ל שמשיירין) וראב"צ ס"ל דחולין אינן מתבערין מלפני השבת רק בזמנן ופליגי בתרומ' דר"א איש ברתותא ס"ל דמשיירין מזון ב' סעודות עד ד' שעות וראב"צ ס"ל דמתבערת לגמרי קודם שבת ותירץ הר"ן דס"ל לרבינו דהא דקאמר ראב"צ תרומה מלפני השבת היינו כשיור ב' סעודות הוא כר"א איש ברתותא והא דקאמר ר"א איש ברתותא מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין ב' סעודות מן תרומות טהורות ס"ל כראב"צ דחולין אינן מתבערין כלל רק בזמנן והא דקאמר מבערין את הכל היינו תרומות טמאות תלויות וטהורו' אבל חולין רק בזמנן והנה מהראוי לנו להתבונן מי הכריחו לרבינו לדחוק ולפרש כן בדברי ראב"צ ובדברי ר"א איש ברתותא אם רצה לפסוק כראב"צ יכול לפסוק כוותי' משום דמעשה רב ואפילו יפלוג עליו ר"א א"ב. ועוד דלפירושו מבערין את הכל מלפני השבת היינו בשיור מזון ב' סעודות וכפירש"י במתניתין והוא היפך דברי התוספתא דתניא בתוספתא י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצ"ה בע"ש דנראה מבואר מבערין את הכל לגמרי משמע וסעודת שבת יקיים במצה ואי משום דקשיא לי' דזה סותר הירושלמי כל האוכל מצה בע"פ כאילו בועל אריסתו בבית חמיו ע"כ דחק א"ע לפרש התוספת' ואופה לו מצה בע"פ מע"ש היינו למצת מצוה לצורך הלילה וכמו שפי' הר"ן בשמו הנה זה רחוק מפשוטו יותר טוב לומר דהא דאוסר הירושלמי מצה בע"פ הוא מחצות ואילך וכמו שפי' בעל המאור ונ"ל לבאר דברי רבינו הגדול באופן זה דהנה משנה שלימה שנינו רפ"ב כל שעה שמותר לאכול מאכיל כל שעה שאוכל מאכיל מיבע"ל (עיין ברש"י כ"ש שמותר לאכול מאכיל משמע דמיירי בשני בני אדם) ומסיק דאתיא מתניתין כר"ג כ"ש שמותר כהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו. ולכאורה יש להתבונן על קושיית הגמ' לא נודע מקומם והליכתם למה גזרו אומר כ"ש שמותר לאכול מאכיל מיירי בב' בני אדם כפי הנראה לק"מ אדרבא כפי המסקנא בגמ' נראה רחוק מפשוטו ונ"ל דהנה במתניתין ר"מ אומר אוכלין כל חמש ושורפין וכו' רי"א אוכלין כל ד' ותולין כל ה' ושורפין וכו' רג"א חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל ה' ושורפין וכו' הנך רואה ר"מ ור"י לשון אוכלי"ן על משקל שורפין שהוא מורה לשון חיוב משא"כ ר"ג אומר נאכלי"ן שהוא רשות ותתבונן בזה במאי פליגי ר"ג ור"י (ר"ג) ס"ל אך ביום הא' (היינו י"ד כנודע) תשביתו על כל היום הוא מ"ע דהשבתה רק קיימו וקבלו חז"ל א"ך חלק לחלק היום היינו ע"ח מ"ע דהשבתה ע"י אכילה משביתין החמץ ומחצות ואילך ישבית אותו לגמרי מן הבית ע"י שריפה וכיוצא ונאסר בהנאה א"כ האכילה קודם חצות באותו היום הוא מ"ע קום ועשה משום חומרא דחמץ שלא יבא לאוכלו אחר זמן איסורו גזרו חז"ל לשורפו שעה קוד' חצות ואסרוהו בהנאה (ולר"י איסור אכילה ב' שעות קודם חצות) הגם דמבטלין בזה שעה או שתים מ"ע דהשבתה דוחין המ"ע שעה או ב' בכדי שלא יבואו לידי איסור חמור (ויש כח בזה ביד חז"ל כמו סדין בציצית כנודע) והנה הם לא חילקו בין תרומה לחולין ממילא צ"ל דס"ל ואני נתתי לך משמרת תרומותי הוא ציוו להיזהר שלא לטמאותה אבל על הפסד התרומה אין מוזהרין דאי ס"ל דמוזהרין א"כ מבטלין ב' מצות משום גזירת חז"ל וזה לא שמענו בשום מקום להיות כח בזה ביד חז"ל ור"ג ס"ל משמרת תרומותי אזהרה ג"כ שלא להפסידה (עיין בתוס' ד"ה ושורפין דף י"ג) והנה אעפי"כ ס"ל דבתחילת ו' שורפין גם תרומה ומפסידין אותה דהנה יש כח ביד חז"ל לדחות מצוה אחת מחמת גזירתם וע"כ צ"ל דס"ל לר"ג אך ביום הראשון תשביתו אין המצו' על כל היום רק לשרוף בחצות היום ולהשבית דתיבת א"ך חלק שאין שייכות למנות עשה הלזו רק מחצות היום דאי ס"ל דעשה דתשבית"ו הוא כל היום וא"ך חלק דעד חצות עשה דהשבתה באכילה א"כ דוחין ב' מצות בעבור גזירתם וזה לא שמענו ומעתה יונעם לך ר"מ ור"י אומרים אוכלי"ן בחיוב כמשקל שורפי"ן בודקי"ן שהוא בחיוב משא"כ ר"ג אומר נאכלי"ן רשות ולפי"ז תבין קושיות הגמ' בכאן ואלא מאי ר"מ כ"ש שמותר לאכול כ"ש שאוכ"ל מיבע"ל דר"מ לא סבירא לי' דאכילה הוא רשות והיתר רק לחובה כנ"ל ותבין לפי"ז פירש"י דע"כ מיירי בב' בני אדם דודאי זה אינו חייב להשבית חמץ של חבירו ואוקמא כר"ג והבן וכהיום נבא לנידון דידן י"ד שחל להיות בשבת ר"מ ס"ל מבערין את הכל מלפני השבת ע"כ הפירוש דמשיירין למצות ענג שבת דכיון דאפשר למיעבד מצות השבתה באכיל' בי"ד למה ידחוהו. וחכמים ס"ל בזמנן. ולא סגי בשיור דאפשר יבואו בני אדם הרבה לאכול או הוא בעצמו יהי' תאב לאכול יותר ולמה יבטלו המצוה בזמנה:
1
ב׳והנה ר"א א"ב בפ"ק דקאמר מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומו' וכו' ומשיירין (בחיו') מזין ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות הנה לכאורה ס"ל כר"י מ"ע דהשבתה דאכילה קודם חצות. וס"ל דמשיירין מן התרומה דוקא הנה ס"ל משמרת תרומותי מוזהר שלא להפסידה א"כ לדידי' הי' מהראוי לאכול תרומה כל הששה שעות ביום י"ד דאין כח ביד חז"ל לדחות ב' מצות ע"כ צ"ל דס"ל כר"ג דאין מצות (תשבית"ו) באכילה והא דקאמר בחיוב ומשיירי"ן מזון וכו' הוא מטעמא אחרינא מצות ענ"ג שבת דהחיוב לאכול פת וע"כ דס"ל דאיסור אכילת מצ"ה בי"ד הוא איסור כל היום ואם יש לו מן התרומ' בודאי מהראוי יותר לשייר מן התרומ' דמוזהר עלי' ע"כ לומר דהא דקאמר ר"א איש ברתותא מבערין הכל ע"כ דקאי רק אתרומה אבל מחולין לא קא מיירי דודאי רק בזמנן דא"א לומר דאם יש לו תרומה מחויב במצות היום ובאין לו תרומה או אם הוא ישראל יהי' פטור ממצות ענ"ג שב"ת הנה בודאי צ"ל דלא מיירי מזה רק החולין ודאי בזמנן רק אם יש לו תרומה מצוה לשייר ג"כ מן התרומה כל מה דאפשר במציאות לאכלה דמוזהר עלי' מהפסד ומעתה הרי לך הכרח אחד דס"ל לר"א א"ב חולי"ן בזמנ"ן והנה הכרח הב' דס"ל לראב"צ תרומה מלפני השבת ע"כ בשיור קאמ' כר"א א"ב דהנה ראה הרי"ף ז"ל דהמסדר הש"ס הביא הברייתא המעשה שסיפור ראב"צ פעם אחת שבת אבא ביבנה וכו' ובערנו את החמץ ולמה הביא זה מסדר הש"ס ע"כ לומר כי היכי דלא נפסק כרבים כחכמי' דס"ל הכל בזמנו חולין ותרומ' קמ"ל מעשה רב דראב"צ כי היכי דנפסוק כראב"צ תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן והנה אין ראי' ממעשה הלזו דאיני מבואר בו לא חולין ולא תרומה והעיקר חסר מן הספר ע"כ לומר דהנה ר"ג ס"ל חולין כל ד' ותרומה כל ה' והנה ר' צדוק ובנו כהנים היו (כמבואר בבכורות בוכרא דר' צדוק) והנה בהגיע זמן הביעור בשבת הנה הביעור הוא ליתן המותר לנכרי ולבהמה ולדעת ר"ג בשעה ה' ליתן התרומ' לכהן שמותר לו עדיין לאכול וזה שבא זונין בתחלת שעה ה' ואמר לר' צדוק ובנו (שהיו כהנים) שהגיע זמן הביעור ויבואו לבית רבן גמליאל לבער התרומות אשר שם היינו לאכלם וז"ש ראב"צ והלכתי אחר אבא ובערנו וכו' היינו שגם הוא הלך ואכל ובתוספתא מבואר יותר שאמר לשם והלכנו לבית ר"ג ובערנו וכו' ומה שייכות הי' לאכול לבער חמצו של ר"ג אלא ע"כ לומר כנ"ל וא"כ מבואר לך שהתרומה מתבערת מלפני השבת היינו בשיור ודי בזה:
2
ג׳ע"ד הרמז הנה לא נעלם אשר חכמים הגידו חמ"ץ ושא"ר רמז ליצה"ר המחמץ את העיסה ברעי' מה מנ' ורזא אוקימנא בין חמץ ומצה בכמה דוכתי דא יצה"ר ודא יצ"ט ואבאר לך הענין כפי דעתי זאת הנפש אשר אתנו נשמת הקודש אצולה מרוח אלקי' כל עיקרה הוא אותיות רוחניים אשר כללות כל האותיות הוא ך"ב אתוון כנודע עיין בזוהר נשמת אדה"ר ויברא אלקים את האדם היינו דאגליף בי' ך"ב אתוון מן א' עד ת' והנה האב המוליד ומצייר הבן הנה שוב מגליף בי' ך"ב אתוון מאציל מאותיותיו אשר בקרבו ונותנם בבנו כמדליק נר מנר וזהו וידע האדם א"ת חוה הגליף בה שוב הכ"ב אתוון מן א' עד ת' והנה בנפש הזאת כלולים כל המדות אשר במעשהו אבל הבחירה חפשיות להטות המדות אל כל אשר יחפוץ והנה כל המדות נבראו לעבוד בהם עבודה לאל חי אבל כח היצר מטה המדות אל החומר ומחמץ העיסה להשתמש במדות לעבור את פי י"י ח"ו. המשל בזה הש"י ברא את מדת האהבה הנה מן הצורך להאדם להשתמש באהבתו בכל לבבו ונפשו ומאודו ולאהוב תורתו ומצותיו ולאהוב את ב"י ובפרט עבדי י"י הצדיקים והחסידים והת"ח אבל השאור שבעיסה מחמץ ומטה המדה הזאת להשתמש בה בדברי' אשר הם באזהרה מפי י"י דהיינו אוהב את הזנות ואת הממון ואת הכבוד וכל מה שמשתמש ביותר בהמדה בדבר אשר לא צוה י"י בכל פעם מתרחק בהשתמש בו בדבר הנרצה ותהי להיפך עד שיבא ח"ו לשנוא את מצות התורה ולומדי' ואפי' אם עושה איזה מצוה כמשא כבד יכבדו ממנו וכן בכל עניני המדות כגון יראה והתפארות וכדומה כן הוא הענין ובכל מדה ומדה יש ענפי המדות לרבבות כגון גאות וכעס והכל הוא בכח הבריא' ולא נבראת לריק אבל מן ההכרח להשתמש עם כל המדות רק שיהא השימוש באופן הנאות עפ"י התורה ברב או במעט כגון לכעוס על עוברי רצונו וכגון ויגבה לבו בדרכי י"י וניתן השכל במרומים רבים הוא הדע"ת הניתן באדם לשפוט בדעת"ו ובצדק באיזה מן המדה ישתמש בכל זמן ועידן עפ"י התור' ברב או במעט ומאיזה מהן יתרחק בזמן הדברים הללו רחבים מן הים וזה כל האדם ע"כ מעשי אבות קדמו לנו בתורה לביאור המצו' כי המשכיל יתבונן במעשיהם ילמוד דעת המדות הבן הדבר כי להם משפט הבכורה הנה תתבונן אפי' אם יעשה האדם המצו' צריך להתבונן במדות באיזה אופן יעשנה דהנה אם יעשנה בגאות והתפארות מייגע א"ע לריק ותחשב לו לעביר' ח"ו וכשנים שאכלו את הפסח אחד וכו' רק צריך לעשות המצוה באהבת י"י ויראתו ובבושה וענוה ושמחה וכיוצא על הכל צריך הדעת לשפוט בצדק האיך להשתמש בכל המדות ובאיז' מן המדות לא ישתמש רק בעיתים מזומנים ברב או במעט וזהו בכל דרכיך דעהו (וכן דוד אמר לשלמה דע את אלקי אביך) פרשה קטנה שכל גופי התורה תלויין בה משלו הקדמוני' משל המדות לאחד שעושה תבשיל ומטעמים מן הבשר עם מלח ועם תבלין וקפלוטות הנה מן הצורך ליקח בשר הרבה ומים הרבה ומלח מעט ותבלין מעט ובאם יעשה העושה בהיפך היינו שיקח מלח הרבה ותבלין הרבה ובשר מעט ומים מעט וכיוצא הנה לא יוצלח המאכל לשים דבר כ"ה הענין בהשתמשו' המדות תן לחכם ויחכם עוד בשפיטת הדע"ת לכל המדות הנה כל הדברים האלה נרמזים במצוה הזאת אשר נתן לנו הש"י בימי צאתנו מאמ"צ שהוא כעין תולדה חדשה נישראל כעובר הנשמט מרחם אמו הנה התבוא' עיקר מאכל האדם הוא חט"ה בגי' ך"ב ה"ס ך"ב אותיות המוגלפין בנפש אשר בה כלולים כל המחשבות והדיבורים והמעשים וכל המדות ע"כ התינוק אינו יכול לדבר אותיות עד שיטעום טעם חט"ה. וממנה הוא חיות האדם במזון רמז להנשמה שהוא חיות כל הנבראים והנה רמזו דורשי רשומות אור לי"ד בודקין את החמץ רמז תיכף בהגיע האדם אחר שנת י"ג בבוא אליו היצ"ט בודקין את החמץ איזה מדה שנתחמצה אצלו בודקין בחורין ובסדקין לידע איזה שנתחמצה אצלו בהשתמש בה ביצה"ר כמין אהבות רעות וגיאות וכעס וכיוצא מחוייב לבדוק עד מקום שידו מגעת ולבער את המדה החמוצה הלזו ולהשתמש בה אח"כ במצ"ה שאינה מניחה להחמיץ ע"י כח הא"ש הפועל בה. רמז לתור"ה הלא כה דברי כא"ש נאום י"י ובדיקת החמץ לאור הנ"ר היינו הדע"ת לאור"ו ניסע ונלך. הלא תראה הדע"ת הוא מאיר כי אפי' מי שאינו רוחה מאורו"ת הולך בטח עפ"י השכל והדע"ת (ובהיפך בלא דע"ת. כתיב כסיל בחשך הולך) הלא תתבונן אמרם ז"ל. רואה אני את דברי אדמון. הנה כינו שפיטת הדע"ת. לרא"י'. וזה שרמזו לאו"ר הנ"ר בודקין את החמץ כי אור הנר יפה לבדיקה ורמזו בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם. דהנה אדה"ר כשנמשך אחר ע"ץ הדע"ת טוב ורע הנה מזה נצטיי' יצר טוב ויצה"ר הנה יכונה להם בנ"י אד"ם כאלו היא הולידם והנה היצה"ר בא אל האדם מעת הוולדו והיצ"ט מתחלת שנת י"ד והנה ישנם בהאדם תרי בתי ליבא לב חכם לימינו משכן היצ"ט ולב כסיל לשמאלו שם משכן היצה"ר. וזה שרמזו למה דוקא אור לי"ד בשע' שבני אדם מצויין בבתיה' היינו בני האד"ם הנ"ל מצויין בב' בתי ליבא כי כבר בא היצ"ט אז אור הנה הדעת כנ"ל יפה לבדיק' והנה כבר תרמוז המצוה הזאת בכל שנה ושנה והיא בחי' שרשית לכל השנ' לבער המדות רעות ולבחור בטוב הכל בשפיטת הדע"ת בצדק דבר גדול דיבר לנו מרן האריז"ל הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנ' המשכיל ע"ד יבין הדבר לאשורו ע"פ הנ"ל:
3
ד׳ובעל הפלאה ז"ל אסמכא אקרא ושמרת את החקה הזאת למועד' כשתשמו' את החק' הזא' בזמנ'. מימי' ימימה יהי' לך שמור' כל השנה היינו כענין ימים תהיה גאולתו היינו סביבות הגלגל שנה שלימה והנה נתן לנו הש"י יום שבת קדשו יום הדע"ת כדכתיב לדע"ת כי אני ד' מקדישכם ביום זה יש בנפש התגברות הדע"ת דקדושה וזה שאמרז"ל אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנ' לישראל לך והודיע"ם (היינו תתן להם הדע"ת כי מש"ה סוד הדע"ת דכתיב ביה אשר ידע"ו ד') ע"כ נקרא יום השב"ת הזה שלפני החג הזה שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו כי פסח מצרים מקחו מבעשור וכנודע וכבר דברו בזה כל המפרשים (עמ"ש במאמר שבת והגדול) לא תלו הנס בשבת דוקא ולא ביום העשור אך הוא לדעתי לפרש בזה הוא אחד מאלפי רבבות טעמים (עד א"ס) למצותיו ית"ש שלזה צוה ליקח פסח מצרים בעשור דהנה כבר כתבנו כי שפיטת הדע"ת מן הצורך ג"כ למצותיו ית"ש באיזה מן המדות יעשנ' ואיזה מדה יגרש מלבו בעשותו המצו' ושב"ת הוא יום התגברות הדע"ת כנ"ל והנה בשנה ההוא היה יום השב"ת בעשירי לחודש ע"כ צוה הש"י להתחיל המצו' הראשונ' שעשו בצאתם ממצרים ביום השב"ת דייקא ונק' השב"ת ההוא שבת הגדול גדלות הדעת במדות כי תראה גם קטן יש לו דעת אבל הדעת הוא בקטנות ויעשה מדותיו בקטנות יאהב במדת אהבה סכין וחתיכה זכוכית לשומם בתוך פיו ולא יבחן בדעתו כי הוא דבר המזיק והגדול שהוא בגדלות הדעת אינו מניחו לעשו' זאת כי הוא מבחין בין טוב לרע ע"כ נק' שבת הגדול התחלת צמיחות קרן ישראל בגידול הדעת וידעו כי אני ד' ע"כ נתלה הנס דוקא בשבת והבן והנה לבעבור זה עשה ד' לנו ונתן לנו את השב"ת קודם לנתינת התור' להורות סגולת השב"ת בהתגברות הדע"ת הוא הקדמה למצות:
4
ה׳אחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת הדרין לשמעתין רמיזת המשנה ופלוגתת התנאים עפ"י הנ"ל הנה ביעור חמץ בי"ד הלא הוא מרמז לכל ימות האדם המתחילין בשבת י"ד ומרמזין בביעור לבער כל דבר המחמיץ מהנפש היינו המדות רעות כנ"ל ובבדיקה לאור הנ"ר היינו הדעת כנ"ל וכל אשר ימצא חמץ בדעתו באיזה מדה יבערנ' מן העולם הנה י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר"מ ובשבת א"צ לבער היא עפ"י הנ"ל כי השבת הוא יום התגברות הדע"ת לדע"ת כי אני ד' מקדישכם והוא בבחי' מתנ"ה ראו כי ד' נתן לכם השבת א"כ בשבת ממילא מבוער מן הנפש המשכלת המדות הרעות וא"צ לפשפוש מעשים כ"כ ביום השבת כי חזק' על שומרי שבת שלא יארע להם שום דבר רע בשבת לרמז זה אין מבערין חמץ בשבת וחכ"א בזמנו סברתם עפ"י האמור בזוהר שבשבת אין אומרים ושמור צאתנו וכו' כי הוא יום משומר והחיצונים אינם שולטים ואעפ"כ פסקו כל הפוסקים לאמרו כי אין מחזיקין א"ע לשומרי שבת כהלכתו ע"כ גם בשבת יש לחוש והה"ד לביעור חמץ צריכים אנו לפשפש במעשינו גם בשבת ושאני ר"מ דרב גוברי' לא עמדו חביריו על סוף דעתו ראב"צ אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנם הנה תרומה קודש רמז למעשה המצות וחולין היינו עסקי העולם והנה כבר דברנו שהבחנת הדעת מצטרך הן למעשה המצות איך יעשה המצות ובאיזה מן המדות ישתמש בעשייתו המצו' ואיזה מן המדות ישליך בעשייתו המצוה והוא ביעור החמץ והן במילי דעלמא הדבר ההכרחי בעשותו אכיל' ושתי' ומו"מ ודיבור ושינה צריך הבחנת הדעת וכנ"ל והנה לסברת ראב"צ הנה אשכחן במצרים במצו' הראשונ' קרבן פסח צוה הש"י ליקח מבעשור מחמת שהיה אז יום השב"ת שיש בו סגולת הדע"ת הגם שלא היו שומרים אז עדיין את השב"ת בדרך מצווים ועושים כי לא נצטוו עד שבאו למרה עכ"ז סגולת היום מבראשית מועיל למעשה המצות כי שבת הוא קד"ש והתורה והמצו' קדש ומתרווייהו איסתייע מילתא ומצא מין את מינו ע"כ לרמז זה במצו' הזאת מצות ביעור א"צ לבער את התרומ' בשבת כי התורה והמצו' שאנו עושים בשבת בחזקת בדוקים ומשומרין מן החמץ משא"כ חולין מתבערים בשבת היינו בעסק מילי דעלמא אכיל' ושתי' וכיוצא צריכין לפשפוש ולבדיקה גם בשבת הבן הרמזים הללו וצלח ורחב הדברים ברחב ידים והש"י לא ימנע טוב להולכים בתמים:
5
ו׳ע"ד הדרוש אמרו רז"ל במדרש תהלים ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ד' ויבטחו בך יודעי שמך מהיכן מן לא עזבת דורשיך ד' והוא פלא הג"ה והנה קרוב לפשוטו אמרתי דבר נחמד ישנו שם אחד מן ע"ב שמות הקדושים שהוא שם תכ"ה והוא שם השמיני מן ע"ב שמות תכ"ה ובכתבי האריז"ל מבואר לכוונו בס"ת לא עזבת דורשיך ה': ואנחנו אומרי' זה הפסוק בקדושא דסדרא אחר התפלה קודם הליכתינו לעסוק בעסקי העולם להיות סגולתו לבטחון ועוד יוצא שם אחד מפסוק זה בר"ת יודעו שמך כי יכ"ש חלק ב' מן השם הנ' דמ"ב "יחודך "כבבת "שמרם וכוונתו לשמירה והרי לך ב' שמות יוצאים מפסוק זה (וב' שמות הללו נרמזים בתורה כשהרג משה את המצרי) והנה אמר הכתוב ויבטחו בך יודעי שמך היינו אותן היודעים לכוין שם המסוגל לבטחון. והנה בדברי חז"ל שאל השואל מהיכן היינו כוונת השם לבטחון מהיכן הוא אם הנרמז בתחלתו או בסופו והשיב מן לא עזב"ת דורשי"ך "ה' היינו השם הנ"ל הבן: ובדרך הפשוט נראה לפרש דהנה הוקש' לבעל המאמר ויבטחו בך יודע"י שמך הנה פתח ביודעים ידיעה בלבד וסיים בטעם כי לא עזבת דורשי"ך. נראה דבעינן דריש"ה ע"כ מפרש דהפירוש הוא כך דהנה השם הוי' ב"ה היה הוה ויהי"ה מהווה כל הויית והנה נדרש שההתהוות שהיא מהווה הוא בלי הפסק ואינו דומה לפועל אומן ב"ו שהוא עושה איזה מעשה אחר העשי' הנה המעשה נפרד מהעוש' וא"צ לו והוא מפני שהמעש' שעושה הנברא הוא יש מיש ואינו פועל רק השתנות צורה משא"כ פעילתיו ית"ש בכל העולמות שנבראו בכחו ית"ש הנה כולם נתהוו מאין ליש הנה הווייתו ית"ש אינו נעדר כרגע מן המתהווים והנבראים והשגחתו ית"ש אינו נפסק כרגע ואלו יצוייר ח"ו העדר השגחתו כרגע מן הנברא ישוב הנברא לאין כמקדם ויתבטל ע"כ שם הוי' ב"ה נק' שם העצ"ם מורה שהוא מהווה כל הוויות בלי הפסק ההשגחה והשפעת החיות וההוי' לנבראים בלי הפסק המשכיל ע"ד שמו ית' אשר נקרא הוי' ודורשהו כנ"ל למה נקרא שם העצם כו' הנה ישים בטחונו בשלימות באלהי עולם הוי' ולא ישתדל ברוב ההשתדלותו להשיג פרנסתו כי לא יוסיף ולא יגרע בהשתדלותו כי הכל בהשגחת הש"י והוא מחייהו בכל רגע ורגע ובכל נשימה ונשימה כרצונו רק ההשתדלות המחויב עפ"י התורה יעשה ויבטח באלקיו הוא ית"ש יודע הנרצה לו והטוב יותר לסיבתו והוא מחייהו כרצונו וחסדו והאיש כזה היודע השם ודורשהו כנ"ל הנה לא יכעוס ולא יתקצף על הנהגת הבורא ית"ש רק הזמן והמקום והקנינים שיתן לו הבורא ב"ה יקבל בעין טובה ויודה וישבח ויבקש ויתפלל וזהו הנרצה ויבטחו בך יודעי שמך (אותן היודעים שמו ית' בוטחים בו כי שמו ית' מורה שצריך לבטוח בו. ומקשה במדרש מהיכן נשמע הבטחו"ן מן שמו ז"ש מן כ"י) לא עזבת דורשיך ה' אותן הדורשים השם הויה מהווה כל הויות נשמע מזה כי לא עזבת מעולם את הנבראים רק אתה מהווה אותן בלי הפסק ואין זה כפעולת אומן מהנבראים העושה מיש ליש וכו' ממילא מהראוי ומחויב הבטחון העמק בדבר והתבונן:
6
ז׳והנה נאמר בתורה מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ וכו' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים ולכאורה מהו הנרצה בעבור זה וכו' אין לו גזירה והנראה דהנה צונו הש"י לאכול מצה בעת צאתינו ממצרים והזהירנו מן החמץ טעם הדבר יש לפרש עפ"י פשוטו (אחר מרבבי רבבות טעמים עד א"ס) דהנה הש"י גאלנו ממצרים להיות לו לעבדים לשרתו ולברך בשמו ולהשליך יהבינו וצרכינו עליו ונהיה פונים רק לעבודתו ולא נרבה בהשתדלות קניני עולם רק ע"פ פנות התורה שאז גם זה הוא עבודה הוא הנרצה באמרו ית"ש וידעתם כי אני ד' היינו המהוו' כל הוויות יש מאין ואינו נפסק הווייתו כרגע שמהוו' את הנבראים כל רגע ורגע וכנ"ל וע"כ נשים בטחונינו רק בו ולשוא עומלים המשתדלי' ברוב השתדלות ומניחים חיי החיים הבן הדבר. והנה צונו הש"י לזכר זה לבער החמץ ולאכול מצ"ה החילוק שבין חמץ למצ"ה המצה הוא נשמרת בפעולת האומן שעשאה כי כשלוקח האומן מים וקמח כן נשארת בגדלות' או בקטנות' משא"כ חמץ מגביה א"ע יותר מפעולת האומן ועושה תנועות מפאת עצמ' וגם תראה שעשיית המצ"ה היא שלא ירפה ידיו ממנה ולא יניחנה בלא עסק כי אם יניחנ' האומן מבלי עסק תתחמץ ותעשה פעולה בפ"ע ע"כ ענין מצות המצ"ה מורה לנו ענין נכבד הלזה אשר הש"י כביכול מהווה כל הויות בכל זמן ועידן ואינו מניח את פעולותיו מבלעדי השגחתו וההווייתו בכ"ז ועידן וע"כ נשים בטחונינו בו ולא נרבה בהשתדלות לעשות פעולת בפ"ע כענין החמץ וזה בטעם הכתוב ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ד' מבלי עסק אם אין אתה מניח אותם כרגע הבן ע"כ צונו הש"י לבער החמץ ולאכול המצה להיות כי בעבור זה הוציאנו ד' ממצרים שנשים בטחונינו רק בו ונשליך אליו יהבינו ונדע כי הוא צור חיינו ומגן ישענו ולא נרבה בהשתדלו' רק בעבודתו ית"ש. וז"ש מצות יאכל וכו' ול"י לך חמץ וכו' והגדת לבנך וכו' בעבור זה (היינו להשבית החמץ ולאכול המצה כנ"ל) עשה ד' לי בצאתי ממצרים הכל כנ"ל והוא נחמד ונעים והנה יצא לנו מכל זה השבתת וביעור חמץ רמז להשבתת השתדלות עסקי העולם ותאוותיו ואכילת המצה מרמזת על האמונ' והבטחון ולעזוב הכל ולבחור ברצונו ית"ש. הבן הדבר:
7
ח׳הדרין לשמעתין רמיזת המשנה ובפלוגתות התנאים עפ"י דרש הנ"ל י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת כי שבת בלא זה אינו זמן השתדלו' בעסקים וכבר נצטוינו כאלו כל מלאכתך עשוי' יומא דאוריית' יומא דנשמתא ע"כ עיקר רמיזת ביעו' חמץ א"צ לרמז רק בימי החול שהן ימי מלאכה וחכ"א בזמנן כי הגם שאין שב"ת יום מלאכה ונצטווינו לשבות הנה הרהור מותר אבל המשכיל על דבר לא יאהוב כ"א רצונו ית"ש הנה הגם הרהור לא יבא לו הנה תראה המהרהר אינו מהרהר רק בדבר שקשור לו בלבו משא"כ פול בקופא דמחטא ע"כ הצדיקים שב הדבר לטבע להם ובלילה ישכבו ג"כ על יצועי אהבתו כענין מאמר הנביא ד' אויתיך בלילה על משכבי ע"כ ביום שאינו יום מלאכה ג"כ מן הצורך לבער החמץ הבן הדבר ראב"ץ אומר תרומ' מלפני השבת וחולין בזמנם היינו עפ"י האמור שגם במעש' מלאכת התורה ומצות מחוייבת האמונה ובטחון אשר השי"ת יזמין לו המצו' בזמן שרוצה ובכ"ז ועידן יעשה אשר מזמין לו הש"י אין לך שעה פנוי ריקה מההצות ולא ישתדל לבקש גדלות כי זה ג"כ מתרמית היצר אבל ודאי יכסוף ויחשוק מתי תבא לידו המצוה המרוחקת ממנו עדיין ואקיימנ' עיין כ"ז בחו"ה בשער הבטחון ממילא לפ"ז הוא הנרמז בדברי ראב"צ תרומה קד"ש רמוז למעשה התורה ומצות מתבערין לפני השב"ת כי מצוה שיש בה מלאכה אסורה בשבת רק המצוה המפורש היתר עשיית' בתורה והמצות שאינה מזומנת לידו הנה לא נאסר בהרהור בהם רק אדרבא יכסוף ויתאוו' מתי תבא לידו אבל חולין מרמז לעסקי העולם מהראוי להמשכיל לעזוב גם ההרהור ע"כ לרמז זה מבערין החמץ גם בשבת ודי בזה:
8
ט׳ע"ד הסוד חמץ ושא"ר ידוע עניינם מרמזין להמרכבה טמאה היונקים מהקדושה וחפצים להחטיא את שראל בכדי לבלוע ח"ו ניצוצי קדושה כ יזה חיותם והנה אלקים עשה את האדם ישר היה מוכן לקבל רק טוב ומה שנבראת המרכב' טמאה הוא בכדי שיהיה רצועה לאלקא' לחייביא אם יחטאו ובהכרח ינתן להם חיותם מה שהוא בהכרח וכאשר ישראל יהיה זוכים יבררו גם הבירור הזה דהיינו נה"ק אשר בתוכם והרע יתבטל והחיות ישאר גם הוא לאלקינו בשם קד"ש אמנם כאשר חט"א אדה"ר בעץ הדעת טוב ורע אזי נפלו נה"ק אל הקליפות ביותר שנתעורר הדבר ממיתת מלכין קדמאין שנפלו רפ"ח ניצוצין ובכל יום בעוה"ר על ידי חטאים בולעים הקליפות ניציצי הקדושה ובעוה"ר נתגדל המרכבה טמא' ע"כ יש שליטה למלכי האומות וישראל ירודים ביניהם עד שיבררו הניצוצות וממילא תתבטל הרע כי הרע אין לו מציאות בפ"ע ואז יוצאין ישראל לחירות. הנה התחלת ענין נפילת הניצוצות הי' בחטא אדה"ר הנה המרכבה טמא' נק' חמץ שאר עניינם דכר ונוקבא שבקליפ' בגי' עץ הדעת והנה כאשר בא אברהם אבינו קדמאה לגיורין תיקונא דאדם קדמא' התחיל לברר הניצוצין ואת הנפש אשר עשו בחרן והבטיח לו הש"י ונברכ"ו בך כל גויי האדמה היינו מלשון המבריך את האילן שכל הנה"ק שבכל האומות יתמשכו בו וישיבו אליו אל הקודש והאלילים כליל יחלוף ותתבטל כל המרכבה טמא' וימלא כבוד ד' את כל הארץ ותהי' מלכו' שמים והי' ד' למלך על כל הארץ והנה א"ל הש"י ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם וכו' כי על ידי כור הברזל ושעבוד ישראל בין האומות אזי יתברר מהם הרע ונופל אל הגוים והטובה היינו הנה"ק המשוקעים באומות ובקליפות יבואו ויצטרפו אל ישראל וז"ש הש"י ואחרי כן יצאו ברכוש גדול היינו רכוש נה"ק והנה עיקר נה"ק הי' במצרים ר"ב ניצוצין מן הרפ"ח כנודע מסוד הכתוב ויצבור יוסף ב"ר ר"ב עוד יוסף בני חי והנה הך הכפתור וירעשו הסיפים כיון שנתגברו ישראל על המצריים והוציאו בלעם מפיהם כבר היה מזומנים כל הניצוצות שבכל האומות להצטרף אל ישראל ואלמלא לא חטאו באותה מעשה אחר מתן תורה כבר היו יוצאין י"ח כל הגליות כי מצרים היה כלולין מכל הגליות ז"ס ויהי בימים הרבי"ם ההם רבים ר"ת "רומי "בבל "יון "מדי (כ"ה במג"ע) רק ע"י החטא נתגבר' שוב זוהמ' הנחש ונפלו הניצוצו' לתוך הקליפו' והוצרך לגליו' להוצי' בלעם מפיה' והנה בזמן צאתנו ממצרי' צונו הש"י להשבי' ולבער חמץ ושאר (הוא בחי' דכר ונוק' שבמרכבה הטמא' חמץ דכור' שאר נוק' שחימיצו קשה חמץ שא"ר בגי' ע"ץ הדע"ת כנ"ל שנתפת' בה אדם וגרם ליתן חיות נוסף אל הקליפה וזה היה על ידי פיתויי הנחש והנה ציונו הש"י להשבית ולבער חמץ ז' ימים בשנה כשתקח ז' מן שס"ה ימים שבשנה וגם רבוע היום הנוסף על שס"ה (הוא רבוע היום ג"כ שנאסר החמץ קודם הז' ימים) אזי נשאר שנ"ח ימים להיות שביעור חמץ בימים הללו הוא לשמירה מעולה כל ימי השנה לביטול וביעור זוהמת הנחש (ענין אלו הדברים בס' ברכ"ע כי ממנו הדברים) ובוא יבוא משי"ח (זה לעומת זה חושבני' דדין כחושבנא דדין אזי מלכות' חייבת' נחש תתבטל והיה ד' למלך עכ"ה י"י מלך י"י מלך י"י ימלך בגי' משיח) ומעתה תבין ענין ביעור חמץ לתקן חטא אדה"ר ענין עץ הדעת ולבטל מלכותא חייבתא להוצי' מהם הנה"ק ולרבות כבוד שמים למלאו' כבוד ד' את כל הארץ וימלוך עכ"ה כולו בכבודו ב"ב:
9
י׳והנה בשבת הקודש אמרו בזוהר כד עייל שבתא איהו אתייחדת ואיתפרשת מסט"א וכל דינין וכו' וכל שולטני רוגזין ומארי דדינין כולהו ערקין ואתעברו מינה ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין וכו' ע"ש כי קדושת היום ממילא גורם כ"ז ומה שאין הדבר הזה נגמר בשבת דהנה אנחנו רואים שאעפ"כ ישראל הם עדיין בגלות בין האומות גם בשבת ומלכותא חייבתא שולטת הוא להיות ע"י חטא אדם נתגשם גוף האדם מה שהיה קודם החטא רוחניי ספיריי גם הגוף כתנות או"ר הנה אחר החטא נתגשם בסוד כתנות עו"ר ממילא אין עלי' כעת לחיצוניות העולמות רק לפנימיות אבל חיצוניות כדקאי קאי. וב"ב כאשר יגיע הזמן להתגלות מלכות שמים ולביטול מלכותא תייבתא מכל וכל היינו כאשר ישיבו גם הגופנים להיות מזהירים כזהר הרקיע כאשר היה קודם החטא וכענין שנאמר והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע אז גם חיצוניות העולמות יתעלו וזהו ונגלה כבוד ד' היינו הלבושים כענין ר"י קרא למאני' מכבדותא וראו כל בשר יחדו עם הנשמה וזהו מלוך עכ"ה כולו בכבודך מלבושים כנ"ל ואז נשגב ד' לבדו ע"כ מצוה להחליף בגדים בשבת לרמז ב"ב יתעלו גם הבגדים היינו החיצוניות העולמות:
10
י״אועתה ממילא רווח' שמעתת' דידן י"ד שחל להיו' בשבת מבערין את הכל מלפני השבת היינו בחול כי עיקר ביעור חמץ לבער הכתרין דמסאבותא ומלכותא חייבתא וכנ"ל. והנה בשבת קדושת היום בעצמו גורם כ"ז כמ"ש בזוהר וכל שולטני רוגזין וכו' כולהו ערקין וכו' ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין וחכ"א בזמנן כי גם ביום השבת אין עלי' רק לפנימיות ואנחנו רוצי' לגרום בביעור חמץ לבער מכל וכל גם מהחיצוניות וימלא כבוד י"י את כ"ה ע"כ שייכות מצות ביעור גם בשבת וראב"צ אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנם סוד התרומה מבואר בכתבי האר"י ז"ל שהוא להסיר אחוזת החיצוני' שלא יתאחזו ע"כ נותנים לכהן תרומה איש חסד והנה בשבת ג"כ מתעברין כל שולטני רוגזין ומארי דדינין ממיל' בשבת א"צ לעשות ביעור לתרומה אבל חולין מתבערין בזמנן הנ"ל מטעם כי גם בשבת עדיין לא ניתקן לגמרי החיצוניות להאריך יותר. המשכיל יפרש הדברים בהרחבת הדעת ופטטי' דאוריי' טבין והשם הטוב יכפר בעדינו וכל דברינו בדרך אפשר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
11
י״בואומר עוד הנה אמרו בר"מ וישא העם את בצקו. פקודא דא לבער חמץ דהא פקודא דא אתמסר להו לישראל. והקשה הרמ"ז וכי כל פקודין לאו ישראל אתמסרו ותירץ עפ"י דברי מרן האריז"ל על מה שאמרז"ל דמלאך המות למד למשה עצורת המגפה ע"י הקטרת ולמה לא למדו הקב"ה הוא להיות דהש"י ברא את הסטרא הזאת ונותן להם חיות ולא יתכן ללמוד למשה אופן ביטולם מכל וכל והנה ביעור חמץ הוא ג"כ לבער הכתרין דמסאבותא והמרכבה טמאה ומלכותא חייבתא ואיך אתמסר זו לישראל ואמר ר"מ שאני ביעור חמץ מקטורת דפקודא דא שפיר אתמסר לישראל דבקטורת יש י"א סממנים לבטל ולהחליש גם עיקר החיות הנותן אל הקליפות בהכרח כי חיותם הוא שבא להם י"א בחי' מז' מלכין קדמאין וד' אחוריים דחו"ב יש"ס ותבונה אבל מה שבולעים הקליפות בכל עת ומה שנעשה על ידי חטא אדם זה להם למותרות ויצדק ללמוד לישראל אופן הוצאה הניצוצות ולבער כרם מכל וכל ע"ש והנה הניצוצין שיש בהם מעת הבראם הכרח די חיותם ושב הדבר להם לעצמם כעין הנשמה עם הגוף יתכן לכנות להם שם חולין (ולע"ל ב"ב כשיוציא כל הניצוצין ולא ישאר רק הכרח החיות אזי ישובו אל הקודש והרע יתבטל ע"כ יהיו כמה וכמה מן הגוים לשארית לרקחות ולטבחות ולאופות וא"כ יהיה הדבר חולין שנעשו על טה"ק) משא"כ הניצוצין היתרים שבלעו ע"י החטאים אין הדבר להם לעצמם רק כענין עיבור נשמה ועם היות הניצוץ הקדוש אצלם הוא דבר נפרד נק' תרומה קדש לה' כיון שמוכן בכל פעם להרימו לד' כענין שאומרים הניצוצין בכ"י ארוממך ד' כי דליתני והנה בשבת הגם דלית שולטנא אחרא בכולהו עלמין עכ"ז הכרח החיות יש להם ואנחנו כוונתינו בביעור חמץ הגם שאין לבערם מכל וכל עכ"ז הכוונה הוא שנזכה מכל וכל דהיינו גם הכרח החיות שבהם ישאר גם הוא לאלהינו וימלא כבוד ד' את כל הארץ (התבונן מה שכתב האריז"ל בענין עשרה פתותין חמץ) א"כ גם בשבת שייך ענין ביעור חולין היינו הכרח החיות נשאר גם בשבת אבל תרומה (כנ"ל) מלפני השבת כי בשבת לית שולטנא אחרא וכו' וכל דברינו בדרך אפשר. והשם הטוב יעזרינו ע"ד כ"ש ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
12