בני יששכר, ניסן ד׳:ז׳Bnei Yissaschar, Nisan 4:7
א׳דרוש פסחים דף מ"א
אמר רבא אכל נא לוקה שתים (רש"י משום לא תאכלו כ"א צלי אש דכי אם צלי אש נמי אלאו דלא תאכלו קאי) מבושל לוקה שתים (כנ"ל) נא ומבושל לוקה שלש אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות (רש"י כ"א צלי אש לאו שבכללות הוא דכולל בו כל מיני בישולין שאינן צלי לאסור) איכא דאמרי תרתי היא דלא לקי חדא מיהא לקי (רש"י תרתי הוא דלא לקי כיון שהוא לוקה משום נא ומשום מבושל תו לא לקי משום כלל דכי אם צלי אש אבל חדא מיהא לקי כגון המבשל בחמי טבריא ואכלו דאין כאן מלקו' דבישול ולא מלקו' של נא לוקה משום כ"א צלי אש. א"ד חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאוי כלאו דחסימ' (רש"י וא"ד חדא נמי לא לקי משו' כ"א צלי אש דלא מיחד לאוי כלאו דחסימ' שהוא מפרש איסורי' וסמיכא לי' פ' מלקות לעיל מיני') כ"ה גירסת הגמ' שלפנינו. והנה לפי הגירסא הזאת מיבעיא לן לפסוק להלכה דאכל נא ומבושל לוקה שלש כרבא דהלכת' כוותי' לגבי דאביי (לבר מיע"ל קג"ם) והנה הרמב"ם פסק אכל נא ומבושל לוקה אחת (וחשב שתיהן במנין המצות למצוה אחת) והוא משום דהרמב"ם ס"ל דגרסינן אביי קודם לרבא (והכי מייתי האי שמעתא בס' מנין מצותיו) כמו בכל הש"ס נישנים דברי אביי קודם לרבא. וא"כ המאמר אכל נא לוקה שתים וכו' הוא דברי אביי. ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות ופסקינן כרבא כמו בכל הש"ס וכ"ה גירסת הרמב"ן וסמ"ג. אבל לו יהיה כגירסתם אביי קודם לרבא הנה לפרש"י לשני הלשונות של רבא באכל נא ומבושל לוקה שתים ורבא לא פליג על כי אם צלי אש דזה מיקרי לאו שבכללות ואין לוקין עליו בהדי המלקיות דנ"א ומבוש"ל) ובמקום דליכא לאוין דנא ומבושל כגון שבישלו בחמי טבריא דאין כאן לאוין דנא ומבושל רק שעבר על כ"א צלי אש לחודי' בהא יש חילוק בין הלשונות דללישנא קמא דרבא לוקה וללישנא בתרא אינו לוקה ומבעיא לן לפסוק כלישנא בתרא דספק נפשות הוא וא"כ על כ"א צלי אש אינו לוקה כלל בשום פעם בין באכלו נ"א ומבושל אינו לוקה רק ב' היינו על נא ומבושל בין באכלו במבושל חמי טבריא אינו לוקה על כ"א צלי אש אבל על נא ועל מבושל לב' הלשונות לוקה ב' (ולאביי לוקה ג' וזה הוא שיטת הרמב"ן וסמ"ג) וזה הוא השגת הראב"ד על הרמב"ם במה שפוסק אכל נ"א ומבושל לוקה אחת הוא דלא כאביי ודלא כרבא והרמב"ן מתמי' בזה ומשיג על הרמב"ם דקא פסיק ותני אכל נ"א ומבושל אינו לוקה רק אחת וקחשבו רק למצוה אחת ממנין תרי"ג והוא משיג וס"ל דלוקה שתים וקא חשבם לשתי מצות ממנין תרי"ג והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דהא דאמר רבא אין לוקין על לאו שבכללות זה קאי על נ"א ומבושל כיון דאין מיוחד הלאו בכ"א בפ"ע לשיאמר אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו ממנו מבושל דאז היה לאו מיוחד בכ"א והוה לן לחשבם לב' מצות משא"כ בעת דשניהם הם בלאו אחד לא קא מנינן להו רק למצוה אחת ואינו לוקה העובר רק על שתיהן מלקות אחד וע"ז קא משיג הרמב"ן מאד דאם נאמר דהא דאמר רבא אין לוקין על לאו שכללות קאי על נ"א ומבושל א"כ פירוש ב' הלשונות דרבא א"ד חדא וא"ד חדא נמי לא לקי ללישנא בתרא לא לקי כלל גם באכל נ"א ומבושל וה"ל לפסוק כלישנא בתרא בעסקי נפשות ספק לקולא. ונ"ל לבאר שטת הרמב"ם שהכריח מהגמ' דלישנא קמא הוא עיקר ונבאר מקודם ג"כ גירסתינו בגמ' רבא קודם לאביי על כרחך לא דבר ריק הוא וקשה לשבש כל הספרים ובודאי יצתה הגירסא הלזו ג"כ הכוונה מפי הורים ומורים ונראה דהנה בשיט' זו איתא בגמ' א"ר חסדא המבשל בחמי טבריא בשבת פטור. פסח שבישלו בח"ט חייב ופרכינן מ"ש בשבת דלא דתולדות אש בעינן וליכא פסח נמי לאו תולדות אש הוא אמר רבא מאי חייב דקאמר דקא עבר משום כ"א צלי אש (רש"י משום צלי אש לאו דלא תאכלו כ"א צלי אש איכא ולא לאו דבישול וסבר לוקין על לאו שבכללות. ולפ"ז אם נגרוס אביי קודם לרבא. ורבא יסבור אין לוקין על לאו שבכללות יקשה לן דרבא אדרבא. ע"כ זאת היתה לראשונים דגרסו רבא קודם לאביי וא"כ רבא ס"ל לוקין על לאו שבכללות והנה הרמב"ם ז"ל לא הונח לו בגירסא הלזו דבכל הש"ס מוקדם אביי קודם רבא. ובע"כ גרסינן אביי קודם לרבא. וגם אם נגרוס רבא קודם לאביי הא דאמרינן בש"ס בכ"מ אין לוקין על לאו שבכללות אתיא לשיטת אביי דלית הלכתא כוותי' לגבי דרבא. והות בכ"מ בשיטת הש"ס בהלכה פסוקא אין לוקין על לאו שבכללות ובע"כ גרסינן אביי קודם לרבא ורבא הוא דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות. ולפ"ז הדרא קושיין לדוכתא דהרי רבא בעצמו ס"ל המבשל בחמי טבריא לוקה משום כ"א צלי אש. הגם דהוה לאו שבכללות והנה ללישנא קמא דרבא נוכל לתרץ הכל עפ"י שיטת הרמב"ם דס"ל לאו שבכללות מיקרי כאשר יש בפסוק לאו אחד ומבואר בו כמה ענייני' אפי' עשאן כולן אינו לוקה כ"א מלקות אחת וזה הוא מ"ש רבא ללישנא קמא חדא מיהא לקי היינו אפי' אכל נא ומבושל וחמי טבריא ולא מיקרי כ"א מצוה אחת ממנין תרי"ג. ושפיר יונח ג"כ הא דאמר רבא לעיל המבשל בח"ט חייב משום כ"א צלי אש. דזה נמי ניחא דכמו כשאכל נ"א לבדו או מבושל לבדו לקה. כן ג"כ חייב אם בישל בח"ט משום כ"א צלי אש משא"כ ללישנא בתרא דס"ל לרבא דחדא נמי לא לקי תקשה דרבא אדרבא. מזה יש הוכח' דלישנא קמא עיקר והבן (והנה רש"י ז"ל דפירש דעל נא ומבושל לא פליגי אביי ורבא דלוקה שתים לכל הפחות ועיקר פלוגתייהו על כ"א צלי אש דללישנא קמא דרבא לוקה אם בישלו בח"ט משום כ"א צלי אש הנה לא יקשה ג"כ דרבא אדרב' דס"ל לעיל דבישלו בח"ט חייב משום כ"א צלי אש רק דא"א לומר כן לדעתו (רק לדעת הרמב"ן דפירש ג"כ כרש"י) דהרי הוא בעצמו פירש לעיל דס"ל לוקין על לאו שבכללות וכאן גם לישנא קמא דרבא סובב הולך על קוטב דאין לוקין על לאו שבכללו' וצריכין לומר דרש"י ז"ל גרס בכאן רבא קודם לאביי כגירסתינו בש"ס שלפנינו ועוד מהראוי לדבר בזה באריכות הדברים ברחב ידים וקצרתי באמרים:
אמר רבא אכל נא לוקה שתים (רש"י משום לא תאכלו כ"א צלי אש דכי אם צלי אש נמי אלאו דלא תאכלו קאי) מבושל לוקה שתים (כנ"ל) נא ומבושל לוקה שלש אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות (רש"י כ"א צלי אש לאו שבכללות הוא דכולל בו כל מיני בישולין שאינן צלי לאסור) איכא דאמרי תרתי היא דלא לקי חדא מיהא לקי (רש"י תרתי הוא דלא לקי כיון שהוא לוקה משום נא ומשום מבושל תו לא לקי משום כלל דכי אם צלי אש אבל חדא מיהא לקי כגון המבשל בחמי טבריא ואכלו דאין כאן מלקו' דבישול ולא מלקו' של נא לוקה משום כ"א צלי אש. א"ד חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאוי כלאו דחסימ' (רש"י וא"ד חדא נמי לא לקי משו' כ"א צלי אש דלא מיחד לאוי כלאו דחסימ' שהוא מפרש איסורי' וסמיכא לי' פ' מלקות לעיל מיני') כ"ה גירסת הגמ' שלפנינו. והנה לפי הגירסא הזאת מיבעיא לן לפסוק להלכה דאכל נא ומבושל לוקה שלש כרבא דהלכת' כוותי' לגבי דאביי (לבר מיע"ל קג"ם) והנה הרמב"ם פסק אכל נא ומבושל לוקה אחת (וחשב שתיהן במנין המצות למצוה אחת) והוא משום דהרמב"ם ס"ל דגרסינן אביי קודם לרבא (והכי מייתי האי שמעתא בס' מנין מצותיו) כמו בכל הש"ס נישנים דברי אביי קודם לרבא. וא"כ המאמר אכל נא לוקה שתים וכו' הוא דברי אביי. ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות ופסקינן כרבא כמו בכל הש"ס וכ"ה גירסת הרמב"ן וסמ"ג. אבל לו יהיה כגירסתם אביי קודם לרבא הנה לפרש"י לשני הלשונות של רבא באכל נא ומבושל לוקה שתים ורבא לא פליג על כי אם צלי אש דזה מיקרי לאו שבכללות ואין לוקין עליו בהדי המלקיות דנ"א ומבוש"ל) ובמקום דליכא לאוין דנא ומבושל כגון שבישלו בחמי טבריא דאין כאן לאוין דנא ומבושל רק שעבר על כ"א צלי אש לחודי' בהא יש חילוק בין הלשונות דללישנא קמא דרבא לוקה וללישנא בתרא אינו לוקה ומבעיא לן לפסוק כלישנא בתרא דספק נפשות הוא וא"כ על כ"א צלי אש אינו לוקה כלל בשום פעם בין באכלו נ"א ומבושל אינו לוקה רק ב' היינו על נא ומבושל בין באכלו במבושל חמי טבריא אינו לוקה על כ"א צלי אש אבל על נא ועל מבושל לב' הלשונות לוקה ב' (ולאביי לוקה ג' וזה הוא שיטת הרמב"ן וסמ"ג) וזה הוא השגת הראב"ד על הרמב"ם במה שפוסק אכל נ"א ומבושל לוקה אחת הוא דלא כאביי ודלא כרבא והרמב"ן מתמי' בזה ומשיג על הרמב"ם דקא פסיק ותני אכל נ"א ומבושל אינו לוקה רק אחת וקחשבו רק למצוה אחת ממנין תרי"ג והוא משיג וס"ל דלוקה שתים וקא חשבם לשתי מצות ממנין תרי"ג והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דהא דאמר רבא אין לוקין על לאו שבכללות זה קאי על נ"א ומבושל כיון דאין מיוחד הלאו בכ"א בפ"ע לשיאמר אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו ממנו מבושל דאז היה לאו מיוחד בכ"א והוה לן לחשבם לב' מצות משא"כ בעת דשניהם הם בלאו אחד לא קא מנינן להו רק למצוה אחת ואינו לוקה העובר רק על שתיהן מלקות אחד וע"ז קא משיג הרמב"ן מאד דאם נאמר דהא דאמר רבא אין לוקין על לאו שכללות קאי על נ"א ומבושל א"כ פירוש ב' הלשונות דרבא א"ד חדא וא"ד חדא נמי לא לקי ללישנא בתרא לא לקי כלל גם באכל נ"א ומבושל וה"ל לפסוק כלישנא בתרא בעסקי נפשות ספק לקולא. ונ"ל לבאר שטת הרמב"ם שהכריח מהגמ' דלישנא קמא הוא עיקר ונבאר מקודם ג"כ גירסתינו בגמ' רבא קודם לאביי על כרחך לא דבר ריק הוא וקשה לשבש כל הספרים ובודאי יצתה הגירסא הלזו ג"כ הכוונה מפי הורים ומורים ונראה דהנה בשיט' זו איתא בגמ' א"ר חסדא המבשל בחמי טבריא בשבת פטור. פסח שבישלו בח"ט חייב ופרכינן מ"ש בשבת דלא דתולדות אש בעינן וליכא פסח נמי לאו תולדות אש הוא אמר רבא מאי חייב דקאמר דקא עבר משום כ"א צלי אש (רש"י משום צלי אש לאו דלא תאכלו כ"א צלי אש איכא ולא לאו דבישול וסבר לוקין על לאו שבכללות. ולפ"ז אם נגרוס אביי קודם לרבא. ורבא יסבור אין לוקין על לאו שבכללות יקשה לן דרבא אדרבא. ע"כ זאת היתה לראשונים דגרסו רבא קודם לאביי וא"כ רבא ס"ל לוקין על לאו שבכללות והנה הרמב"ם ז"ל לא הונח לו בגירסא הלזו דבכל הש"ס מוקדם אביי קודם רבא. ובע"כ גרסינן אביי קודם לרבא. וגם אם נגרוס רבא קודם לאביי הא דאמרינן בש"ס בכ"מ אין לוקין על לאו שבכללות אתיא לשיטת אביי דלית הלכתא כוותי' לגבי דרבא. והות בכ"מ בשיטת הש"ס בהלכה פסוקא אין לוקין על לאו שבכללות ובע"כ גרסינן אביי קודם לרבא ורבא הוא דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות. ולפ"ז הדרא קושיין לדוכתא דהרי רבא בעצמו ס"ל המבשל בחמי טבריא לוקה משום כ"א צלי אש. הגם דהוה לאו שבכללות והנה ללישנא קמא דרבא נוכל לתרץ הכל עפ"י שיטת הרמב"ם דס"ל לאו שבכללות מיקרי כאשר יש בפסוק לאו אחד ומבואר בו כמה ענייני' אפי' עשאן כולן אינו לוקה כ"א מלקות אחת וזה הוא מ"ש רבא ללישנא קמא חדא מיהא לקי היינו אפי' אכל נא ומבושל וחמי טבריא ולא מיקרי כ"א מצוה אחת ממנין תרי"ג. ושפיר יונח ג"כ הא דאמר רבא לעיל המבשל בח"ט חייב משום כ"א צלי אש. דזה נמי ניחא דכמו כשאכל נ"א לבדו או מבושל לבדו לקה. כן ג"כ חייב אם בישל בח"ט משום כ"א צלי אש משא"כ ללישנא בתרא דס"ל לרבא דחדא נמי לא לקי תקשה דרבא אדרבא. מזה יש הוכח' דלישנא קמא עיקר והבן (והנה רש"י ז"ל דפירש דעל נא ומבושל לא פליגי אביי ורבא דלוקה שתים לכל הפחות ועיקר פלוגתייהו על כ"א צלי אש דללישנא קמא דרבא לוקה אם בישלו בח"ט משום כ"א צלי אש הנה לא יקשה ג"כ דרבא אדרב' דס"ל לעיל דבישלו בח"ט חייב משום כ"א צלי אש רק דא"א לומר כן לדעתו (רק לדעת הרמב"ן דפירש ג"כ כרש"י) דהרי הוא בעצמו פירש לעיל דס"ל לוקין על לאו שבכללות וכאן גם לישנא קמא דרבא סובב הולך על קוטב דאין לוקין על לאו שבכללו' וצריכין לומר דרש"י ז"ל גרס בכאן רבא קודם לאביי כגירסתינו בש"ס שלפנינו ועוד מהראוי לדבר בזה באריכות הדברים ברחב ידים וקצרתי באמרים:
1
ב׳ע"ד הרמז להבין פלוגתת הרמב"ם עם הרמב"ן וסמ"ג שהרמב"ם חושב לנ"א ומבושל למצוה אחת ממנין תרי"ג והרמב"ן וסמ"ג חשבם לב' מצות סוד ד' ליראיו ונפשם יודעת מאד כ"א כפי מצב שורש נשמתו ואלו ואלו דא"ח והנה עתה באתי להראות פנים לשיטת כ"א ואחד ועפ"י דרך רמזי מצות בטעמה הגם שא"א להשיג תכלית טעמי המצות כי הם שכל אלהי וא"ס לטעמיהן עכ"ז מצוה עלינו למצוא חפש מחופש טעמים בדרך פרדס התורה כפי קט שכלינו ורחמנא ליבא בעי. ואומר תחילה.
2
ג׳הנה הרב הרא"ה בס' החינוך (יש סברא שהרא"ה לא חיבר ס' החינוך עיין בס' שם הגדולים) כתב טעם למניעת אכילת הפסח מבושל הוא הוראה שיצאנו ממצרים לחירות עולם ואכילת צלי הוא אכילת מלכים ושרים וכדרך שאמרו באכילת הקדשים לכהנים למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין משא"כ מי שאינו בן חורין כ"כ ואין ידו מספקת כ"כ אוכל דוקא בבישול כדי שיתוסף לו במאכל הרוטב וקופה השומים והבצלים זה כוונת תוכן דבריו ז"ל והנה מהראוי לנו להתבונן מאי נפקא לן מזאת ההוראה והזכרון שיצאנו לחירות עולם ומה הוא ההכרח לנו לידע כ"ז ונאמר אחר שנתבונן מה הוא דבר המורגל בפי חכמינו שהוציאה ממצרים הוא גאולה לחירות עולם וכן תקנו לנו אנשי כנה"ג בנוסח ברכ' ק"ש ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחירו' עולם היכן היא החירות עולם הלא בעוה"ר עבדים אנחנו משעבוד מלכיות זה כמה מאות שנים ביתר כפלי כפלים קשה יותר משעבוד מצרים לא נתננו די השב רוחנו זה חומס וזה רומס עד יערה עלינו רו"ח ממרום במהרה לנקום נקמתינו ונקמת תורתו אבל כבר קדם לנו הדיבור זה כמה פעמים באריכות ועתה נקצר באמרים שכבר נאמרו ונשנו בכמה פנים והוא כאשר הוציאנו הש"י ממצרים שהיו ישראל משוקעים לשם בטומאות מצרים אשר היה יסוד מוסד להם שכל הנהגות העולם הוא עפ"י טבע המזלות ואין כח עליון יחשוב וישוב למעלה מן המזל ע"כ היו עובדין למזל בכור המזלות וכאשר הוציא הש"י את עמו ממצרים שידד מערכות השמים וכוכבי השמים וכסיליהם והראה לבאי עולם השגחתו הנפלאה למעלה מן המזלות ושאין כח בשום מזל וטבע לפעול שום פעולה בזולת רצונו וכחו והשגחתו הנפלא' בפרטיות לכל הנבראים וזה הוא מה שמבואר כמה פעמים בדבריו ית"ש באומרו וידעתם כי אני ד' וידעו כי אני ד' היינו מהווה כל הויות ומשדדם כרצונו ואין שום דבר קטן בטבעי העולם מתהווה בכ"ז ועידן מבלעדי יכולתו השגחתו ית"ש ע"כ בשעת היציאה צונו הש"י ליקח טלה רמוז לבכור המזלות לשוחטו ולזרוק דמו (הוא כח נפשו כי הדם הוא הנפש) לשם ד' להורות כח המזלות הוא כפוף תחת השגחתו ויכלתו ואין להם שום כח ותנועה מבלעדי שפעו ויכולתו ית"ש והנה כשנתוודע כ"ז בעת צאתנו ממצרים הנה יצאנו לחירות עולם היינו חירות עולמי' ועסקי עבודת העולם כי הנה מי שלא נתאמת אצלו ההשגחה בסוברו שהכל נתון תחת הטבע הנה הוא מוכרח לעסוק בעבודת העולם כל ימי חייו עובד ביום ובלילה להשיג מבוקשו בלילה לא יישן וביום לא ינוח לרדוף להשיג מבוקשו בטבע בכל פעם ורגע והנה הוא לעבד לאשה וללחם ולמזון ולבגד ולהון ורכוש וכיוצא משא"כ מי שנתאמת אצלי ההשגחה הנה יוצא לחירות מעבדות העולם באומרו בשלום יחדו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני והכל הוא בהשגחה נפלאה מיוחדת מאתו ית"ש וא"כ איש כזה אינו מבלה ימיו במסחר ובניינים והבלי הזמן ולבו פנוי לעבודת הש"י ולתורתו וליראתו ולעסוק במושכלות להשלים צרכי נשמתו כל ימי חלדו. והנה לפ"ז הידיעה הלזו הוא מוכרחת לנו לידע והוא יסוד מוסד לתורה ע"כ ניתן לנו לזכרון במצות הפסח לאכלו צלי ולא מבושל כדרך אכילת בני חורין להיות שיצאנו לחירות עולם ולא לעשות עיקר מעבודת העולמיי ושלא לבלות הזמן היקר שבמציאות בעבדות העולמיי והנה לפי דעת וטעם הרב הנ"ל המניעה מלאכול הפסח נ"א הוא ג"כ מטעם הנ"ל כי נא הוא שאינו צלי כל צורכו והוא מאכל העבדים כמאכל בן דרוסאי בשיל ולא בשיל ולפ"ז מניעת אכילת נא ומבושל הכל הוא מטעם אחד להורות לנו שיצאנו ממצרים לחירות עילם שלא להשתעבד לשיעבוד העולמיי רק לבקש צרכי נפשינו כי לכך נוצרנו וזה כל האדם:
3
ד׳עוד כתב הרב הנ"ל טעם למניעת אכילת הפסח במבושל להורות החפזון שיצאנו בחפזון ממצרים דהנה לבישול צריך פנאי לחתך ולבשל במאכלים שונים משא"כ צלי אש הוא במהירות זה תוכן דברי הרב. והנה צורך הזכרון הזה הוא ג"כ יסוד מוסד לנו ומן הצורך לנו לזכור אמונת אומן והוא עפ"י מה שקדם לנו המאמר בפסוק ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם מה היא שמירת היום לדורות בחקת עולם ופירשנו עפ"י הנדרש במדרש תנחומא ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ד' וכו' (רצונו לבאר למה נאמר מקץ) כשהגיע הקץ לא עכבם כהרף עין בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בברית בין הבתרים וכו' ובט"ו בניסן נגאלו ממצרים בט"ו בניסן עתידין להיגאל משעבוד מלכיות עכ"ל הנה הורו לנו חז"ל במדרשים הלז דפסוק ויהי מקץ וכו' מורה לנו כאשר ישראל הם בגלות כשיגיע זמן וקץ הגאולה אינו משהה הש"י שמחתם כרגע אפי' ח"ו אינם ראויים וכמו שהיה במצרים כנאמר בפסוק ואת עירום וערי' עכ"ז היתה הגאולה בחפזון לעורר המדריגות אורות עליונים בדילוג בכדי לגאלינו כשיגיע זמן הקץ (וכמו שנודע ליו"ח ענין הפסיח' והדילוג גדלות קודם לקטנות ויבואר במעט קט להלן בדרך הסוד א"כ ענין החפזון הוא אמונת אומן לנו גם היום גלות הארוך הזה כשיגיע זמן בעתה הגם שח"ו אין זכות בדור עכ"ז יחיש מעשהו לגאלינו גאולת עולם בחוקה מבלי טעם וזהו ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם הבן הדבר כי קצרתי וכבר הרחבנו הדיבור בזה באריכות בדרושים הקודמים עפ"י מדרשם ז"ל בפסוק קץ שם לחושך. ואצל יוסף ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם וכו' א"כ זכרון החפזון הוא לנו ליסוד מוסד להאמין אמונת אומן אם יתמהמה חכה לו בא יבא משיח צדקינו לגאלינו בלי שום מונע עכ"פ בזמן בעתה ולא נתייאש עצמינו בראותינו שפלות הדורות בעוה"ר ומעטי זכיות והוא הנרמז במניעת הבישול לפי דברי הרב ז"ל:
4
ה׳והנה מניעת הנ"א א"א לומר מטעם חפזון דאדרבא נ"א מורה ביותר על חפזון ע"כ צריכין אנו לו' במניעת הנ"א טעם הראשון להורות שלא נאכל מאכל עבדים כמאכל ב"ד כי כבר יצאנו לחירות עולם ולפ"ז י"ל דזה הוא החילוק בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרמב"ן וסמ"ג דלשיטת הרמב"ם טעם רמז מניעת הבישול הוא מטעם הוראת חירות עולם והוא יסוד מוסד פינה לתורה וכמש"ל וזה הוא גם כן טעם מניעת הנ"א וכיון דטעם א' לשתיהן ע"כ לא יתחשבו למנין תרי"ג רק למצוה אחת ולשיטת הרמב"ן וסמ"ג מניעת הנ"א הוא להוראת חירות עולם כנ"ל מניעת הבישול הוא להוראת החפזון להורות אמונת אומן הגאול' האחרונה שתהיה בוודאי עכ"פ ב"ב בלי שום מונע וא"כ ב' טעמים הם ע"כ יתחשבו במנין מצותיו ית"ש לשתי מצו' ממנין תרי"ג:
5
ו׳ע"ד הדרוש במדרש הנעלם פ' וירא ר' יהודה אתי לההוא אתר דאיקרי כפר חנון וכו' עאלו קמי' כל בני מתא א"ל לימא לן מר מילייא דאורייתא בפ' דקרינן בה יומא דשבתא וד' פקד את שרה קם ביני עמודא פתח ואמר וד' פקד וכו' דא"ר סימון בא וראה כחו של הקב"הבפעם א' מחי' מתים מוריד שאול ויעל מזריח מאורות ומוריד גשמים מצמיח חציר מדשן יבולים פוקד עקרות נותן פרנס' עוזר דלים סומך נופלים זוקף כפופים מהעדא מלכא ומהקם מלכין והכל בזמן אחד וברגע אחד ובב"א מה שאין שליח לעולם יכול לעשותו (פי' הענין לדעתי כשעושה הקב"ה ע"י שליח אין מלאך א' עושה ב' שליחות אם הוא ממלאכי החסד עושה שליחותו ית"ש בענייני החסד ואם הוא ממלאכי הדין וכו' וכיוצא צא ולמד בשלוחו ית"ש להפוך את סדום שלח ב' מלאכים אחד להפוך את סדום ואחד להציל את לוט אבל דבר הנעשה ע"י דיבורו ית"ש שלא ע"י שליח כל הענינים נעשים ברגע אחד ובבת אחת ויתבאר לך עוד להלן) תניא א"ר יוסי כל מה שעושה הקב"ה א"צ לעשות אלא בדיבור דכיון דאמר ממקום קדושתו יהא כך מיד נעש' בא וראה כח גבורתו של הקב"ה דכתי' בדבר ד' שמים נעשו דאר"י מ"ד ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך וכו' אי הכי יקרא סגיאה הוא למצראי דלא דמי מאן דתפוס מלכ' ומאן דתפוס הדיוט' ועוד אין לך אומה מזוהמת בכל טומאה כמו במצרים וכו' וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר לעשות נקמה במצרים כמו שהיה באשור שהיה בנו של שם וכו' אר"י מכאן למדנו כח גבורתו של הקב"ה ומעלתו שהוא גבוה על הכל אמר הקב"ה אומה זו של מצרים מזוהמתין ומטונפת ואין ראוי לשגר מלאך ולא שרף דבר קדוש בין רשעים ארורים מטונפים אלא אני עושה מה שאין יכול לעשות מלאך ולא שרף ולא שליח שאני אומר ממקום קדושתו יהא כך ומיד נעשה מה שאין מלאך יכול לעשותו וכו' ולפיכך לא נעשית נקמה זו ע"י מלאך ושליח בשביל קלון המצריים ולהראות גדולתו של הקב"ה שלא רצה שיכנס ביניהם דבר קדוש ועד"ז נאמר אני ולא מלאך אני יכול לעשותו ולא מלאך עכ"ל והנה למדנו מדברי ר"י הלזה ב' עניינים דהנה גם כשהקב"ה עושה שליחותו ע"י מלאך הנה הכל הוא עפ"י דבורו ית"ש כי אין מלאך יכול לעשותו רק בכח דבורו ית"ש ואעפ"כ חילוק יש בין כשדיבורו ית"ש וציוויו מתלבש בשלוחיו ומלאכיו גבורי כח עושי דברו בין כשנעשה הפעולה ע"י דבורו ית"ש בלי התלבשות במלאך ושליח ודרב זה יתחלקו לחילוקים שונים: חילוק א' כשנעשית הפעולה בהתלבשות צווייו ית"ש במלאך אין מלאך אחד עושה ב' שליחות ובפרט כשהעניינים הפוכים חסד לזה ודין לזה כי כל מלאך הוא כלי מוכשר לקבל כפי מדתו דייקא אשר בראו יוצר בראשית משא"כ כשנעשית הפעולה בדיבורו ית"ש בלי התלבשות בכלי המלאך הנה נעשה הכל ברגע אחד דהיינו דין לזה וחסד לזה וכיוצא והחילוק השני הוא המבואר במדרש הנ"ל מה שהיה במצרים מקום מזוהם ולא רצה הקב"ה לשלוח לשם מלאך דבר קדוש אבל הקב"ה אומר ממעון קדשו יהי כך ומיד נעשה הג"ה ועפ"ז פירשנו כשהגיעו ישראל לידי אותה מעשה במדבר אמר משה בתפלתו למה ד' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וכו' והוא לפלא ולתימא מה הוא זאת הטענה שאמר אדון הנביאים למה ד' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מאמ"צ וכו' הלא עיקר החרון שהש"י הוציאה מאמ"צ ועשה עמהם נפלאות וניסים כאלה ואחר כך יעשו כדבר הרע הזה ופירשנו דה"ק אדון הנביאים לטענ' למה ד' יחרה אפך בעמך אין זה מן התימא עליהם אשר באו לידי משגה כי הם אשר כביכול הוכרחת להוציאם בעצמך מארץ מצרים בכח הגדול וכו' ולא רצית לשלוח לשם דבר קדוש מלאך ושליח להיות מקום ההוא מקום מזוהם והנה עמך היו משוקעים בזה המקום זה עיתים וימים אין מן התימא שבאו לידי משגה בזו היתה לטענה גדולה ונענה בתפלתו: ועפ"ז פירשנו הפסוק דכתיב הלא כה דברי כאש נאו' ד' כביכול המשיל הוא ית"ש את דבורו כאש כי כל היסודות אינם פועלים בנפעל פעולה מרחוק משא"כ אש פועל בנפעל פעולה מרחוק הבן הדבר. והנה אכילת קרבן פסח הוא זכר לההעבר' הלזו ועברתי באמ"צ וכו' וכענין שיסד התנא פסח שהיה אבותינו אוכלין וכו' על שום מה על שום שפסח המקום ב"ה על בתי ב"י במצרים כמ"ש ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי ב"י במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ונצטוינו לאכלו צלי אש כדברינו הנ"ל שענין הפסיח' וההעברה היינו דיבורו ית"ש פועל מרחוק אומר ממעון קדשו יהי כך ומיד נעשה וז"ש הלא כה דברי כאש וכו' וכמש"ל וגם פעולת האש בצלי פועל ב' עניינים מתחלה מושך לחוץ לאיבוד את הדם הוא הנפש ואח"כ יצלה כל צלייתו להכשירו לאכילה לנפש אדם והוא בדמיון ב' הענייני' אשר נעשו בליל הניסיי הלזו ע"י דבורו ית"ש היינו בנגפ"ו א"ת מצרים נפש הבהמיות אשר בשר חמורים בשרם וא"ת בתינו הציל הפריש והבדיל להכשירנו למתן תורה אתם קרויים אדם וזה אינו יכול מלאך א' לעשות ב' הפכיים דין וחסד ביחד רק הש"י בעצמו וזהו ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך כי על ידו ית"ש נעשית פעולה שלימה כאחד נגוף למצרים ורפוא לישראל הבן הדבר ויונעם לך:
6
ז׳מעתה בין תבין את אשר לפניך מעט קט בטעמי מצותיו ית"ש בקרבן פסח הלזה שהוא זכר לפסיחה ולההעברה הלזו במצרים אשר נעשית ע"י דבורו ית"ש בעצמו בלא התלבשות בלי מלאך ושליח הנה לזכר זה הוא באזהרה לנו שלא לבשל הפסח בכלי כ"א צלי אש ע"ש הלא כה דברי כא"ש נאום ד' וכנ"ל וכיון שנעשית הפעולה על ידי ית"ש נעשית פעולה שלימה נגוף למצרים ורפוא לישראל מה שאין מלאך אחד יכול לעשות וכנ"ל וזה הוא מה שיש לנו לומר בטעם שהזהירנו הש"י מאכילת הפסח נ"א הוא חצי פעולה דהנה כבר כתבנו לך צלי אש עושה ב' פעולות בתחלת צלייתו מושך לאיבוד את הדם הוא הנפש הבהמיו' ואח"כ בצלייתו לגמרי יוכשר לאכילת נפש האדם והוא הפעולה השלימה כביכול הנעשית ע"י ית"ש נגוף למצרים ורפוא לישראל ע"כ באה האזהרה שלא לאכול הפסח נ"א חצי הפעולה הבן הדבר א"כ לפ"ז ב' האזהרות נ"א ומבושל סובבים והולכים לזכר אחד ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך הבן:
7
ח׳עוד יש לפרש ענין ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך וכו' עפ"י הלשון המבואר בזוהר ועבר ד' לנגוף את מצרים מאי ועבר דעבר על שורי דינא וכו' ועבר על אורחוי בגין למיעבד בהו דינא ולנטרא להו לישראל וכו' ע"ש והנה עם היות שבזוה"ק היא לשם כוונה פנימיות עכ"ז יש להתבונן עפ"י דרכו דרך הקודש שבא לפרש למה נקט הכתיב לשון העברה כענין שאומרים על איזה איש שעבר ולא עשה כהלכה ונאמר עפ"י מה שקבלתי מרבותינו (בקצת תוס' ביאור בדברינו) במקראי קודש ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וכו' והקללה אם לא תשמעו וכו' אשר אנכי ד' מצוה אתכם היום ללכת אחרי וכו' והנה לא נאריך בדקדוקים שלא יתארך הדרוש אבל כל הרואה יראה שהדברים באו בכפל לשון וקבלנו מרבותינו פירוש הדברים דהנה כל התרי"ג מצות שבתורה נק' בזוה"ק תר"א עיטין דיהיב קוב"ה לישראל דהנה סגולת המ"ע שציונו הש"י לעשות הם עצות מהש"י לישראל לעשותם שע"י עשייתן יתעוררו גנזי ברכות ישועות וחסדים ורחמים חיים ושלום כל מצוה לפי עניינה ושורשה בגבהי מרומים. ומל"ק שהזהירנו הש"י שלא לעשותם הם עצות מהש"י לישראל הזהירנו מעשות כזאת כי על ידי עשיית אותן המעשיות מתעורר אילן הרע שבסט"א ומביאין עי"ז פורעניות ח"ו על שונאי ישראל וכיוצא והנה לפ"ז הוא בסגולה סגולת כל מצוה להביא טובות על העולם וסגולת כל עבירה הוא בהיפך להביא וכו' וכן אמרז"ל מיום שאמר הקב"ה ראה נתתי לפניך את החיים ואת וכו' הכל נעשה ע"י מעשה התחתונים בעצמם כפי עשייתם כן גורמים עצמם לטוב וכו' והנה לפ"ז כשישראל מצטרכים למפלת שונאיהם ולהכניע צריהם ולעשות נקמה בגוים ע"י איזה מפעל יגרמו זאת אם ע"י מעשה מ"ע הלא זה סגולתם כל היום לעוררי ברכות ישועות וטובות. ואם על ידי עבירות הלא הם באזהרה מן הש"י לבלתי עשותם אבל ידוע משארז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו' והנה לפ"ז נעשה מפעל כזה ע"י עבירה לשמה (וכענין יעל אשת חבר הקיני שע"י שעשתה עבירה לשמה הביאה פורעניות על הצר הצורר סיסרא דהנה אמת מפעל עבירה גורם להביא דינים וגבורה אבל להיות העבירה ההוא לשמה הנה הדינים והגבורות הנפעלי' ומתעוררים ע"י העבירה על ראש רשעים ושונאי ישראל יחולו והוא לטובה לישראל כשנעשית הנקמה בשונאיהם כרצונם) הג"ה וכן תמצא במרדכי ואסתר עשו עביר' לשמ' ויעבור מרדכי עשה עביר' לשמה גזר תענית ביום א' של פסח וביטל ישראל מן מצה ומרור וכן אסתר עשתה עבירה לשמה שתבעל ברצון לאחשורוש והנה ע"י העבירו' לשמה תיכף ראו נקמה בהצר הצורר. כן יאבדו וכו': וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וכו' רצ"ל אני נותן לפניכם ובידכם הדבר לעורר ברכ' לישראל וקללה לשונאיהם ומפרש הכתוב האיך יהיה המפעל הזה את הברכה (תעוררו כפשוטו) אשר תשמעו אל מצות ד' אלהיכם. והקללה (על שונאי ישראל) תפעלו. אם לא תשמעו אל מצות ד' אלהיכם רק שתהיה באופן כזה אשר אנכי מצוה אתכם היום לעשות עבירה כזו דהיינו עבירה לשמה דזה הוא בכלל ציווי אזי תפעלו עי"ז ללכת אחרי אלהים אחרים. רצ"ל שהקללה הנפעלת תלך אחרי אלהים אחרים ותחול על ראש שונאיכם:
8
ט׳והנה משרע"ה אמר כצאתי את העיר אפרוש את כפי וכו' כי היתה העיר מלאה גלולים וטומאה כמשארז"ל והדבור לא הי' מתייחד עמו במצרים והנה בהגיע זמן ותור הגאולה כביכול נאמר כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים כביכול גילוי שכינתו (ואל תתמה ע"ז דזה סותר מ"ש בשם מדרש הנעלם הנ"ל אבל המשכיל ע"ד אין זה סתירה כי דבורו ית"ש הוא גילוי שכינתו דבר מלך שלטו"ן) ברוך כבוד ד' ממקומו מתרגמינן מאתר בית שכינתי' הבן) כביכול הוא ית"ש הכתיב לעצמו (להודיע לישראל ענין הנרצה הלז היינו לעורר דין על שונאיהם הוא ע"י פעולת עבירה לשמה והנה השמיענו זה הש"י בעצמו דהנה הוא ית"ש בעצמו כביכול מקיים משפטי התורה הנה אמר) ועברתי בארץ מצרי' וכו' כביכול אעש' עביר"ה לשמ' (שאפי' הדבור לא נתייחד במצרים והן היום גילוי שכינתו להצלת ישראל עי"ז והכיתי כל בכור בארץ מצרי' וכו' כי זה מסגולת עבירה לשמה לפעול גבורות וז"ש בזוהר אעבר על שורי דינא והנה זכרון הפס"ח שפסח הש"י על בתי אבותינו בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל כי הדינים והגבורות הנפעלים ע"י עבירה לשמה אינם נוגעים לישראל וכביכול הכתיב הקב"ה כ"ז ללמד דעת לישראל. הבן הדבר) ועל ראש שונאיהם יחולו הדינים וזה שיש להטעים שנצטוינו במצוה הלזו באזהרה שלא לאכלו בשל מבושל במים (שהוא רמז לחסד) כ"א צלי אש (רמז לדין וגבורה) אשר נעש' אז על שונאי ישראל בעסק הפסיח' וההעבר' הלזו הנק' כביכול עביר"ה לשמה ועב"ר ד' לנגוף את מצרים הבן הדבר: הג"ה וזה שפירשנו גם כן מגילת אסתר ויעבור מרדכי וכו' דרשו חז"ל שעבר ערקומ"א דמיא ולכאורה לא נדע לו יהי' שהית' הקבלה כך בידם הנה לא נדע מה השמיענו בזה שעבר ערקומא דמיא ועפ"י דברינו הנ"ל יתכן וכמ"ש בהג"ה הקודמות ויעבור מרדכי שעבר עביר' לשמה וכמש"ל ואז תעורר הדין ובא על הצר הצורר וזה שדרשו ג"כ שעב"ר ערקומ"א דמי"א בערוך פי' וערקומ"א ער"ק מי"א) כי לא נעש' הפעול' ע"י מפעל המצות המתעוררים חס"ד שנרמז במי"ם זהו ויעבור מרדכי דינא כמש"ל ובזה תתבונן אשר בבזה לא שלחו את ידם כי לא נעש' המפעל ע"י מדת החס"ד שיושפע להם השפעות הבן הדבר:
9
י׳נחזור לענינינו מניעת אכילת הפסח בשל מבוש"ל במי"ם הוא ע"פ דברינו מטעם הנ"ל כביכול. ועברת"י באמ"צ עביר' לשמה לעורר א"ש הגבורות והדין על שונאי ישראל שהוא פעולת עבירה לשמה ע"כ אין לבשל במי"ם שהוא בחי' חס"ד הנעשה ע"י מצוה ומעתה טעם מניעת אכילת נ"א א"א לומר מטעם הזה דהרי נ"א ג"כ אינו מבושל במי"ם ע"כ נצטרך לומר מניעת הנ"א הוא מטעם הראשון להורות פעולתו ית"ש בעצמו בלא שליח והוא פעולה שלימ' לנגוף למצרי' ורפוא' לישראל מה שאין מלאך יכול לעשו' ובזה יתכן לנו שיט' הרמב"ם עם שיט' הרמב"ן וסמ"ג דלשיטת הרמב"ם מניעת הנ"א ומבוש"ל הכל הוא מטעם אחד כמש"ל ע"כ יתחשבו רק למצוה אחת ממנין תרי"ג ולשיט' הרמב"ן וסמ"ג שני טעמים להם וכנ"ל ע"כ יתחשבו לב' מצות ממנין תרי"ג הבן הדבר ודרוש וקבל שכר:
10
י״אונראה לומר עוד בטעם מניעת אכילה נ"א ג"כ ע"פ מ"ש ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך דהנ' פירשנו בפסוק שאמר משה אצל הים התיצבו וראו את ישועת י"י אשר יעשה לכם היום כ"י אשר ראיתם וכו' לא תוסיפו לראותם וכו' והנה תיבת כ"י הוא נתינת טעם על הקודם ואינו מובן ופירשנו ע"פ האמור בזוהר בפסוק רפאוני י"י וארפא ל"ל למימר וארפא ואמרו שם דהנה כשהרפוא' באה ע"י שליח היינו מלאך רפאל הממונה על הרפוא' אינה רפואה בטוחה לעולמי עד (דהנה הוא מלאך שליח וזה תשוקתו ועבודתו וזה חיותו לעבוד עבודתו ית"ש מה שהוא ממונה עליו והנה הגם שהוא מרפא את החולה הנה תשוקתו להיות עוד שליח לרפאות הבן הדבר) משא"כ אם הרפוא' היא ע"י הש"י בעצמו הנה הוא רפואה בטוח' לעולמי עד וזהו רפאני י"י כביכול אתה בעצמך אזי וארפא רפואה עולמיית הבן וכ"ה בכל עניני ישועות הנעשים ע"י שליח אינם ישועה עולמית משא"כ הנעשה ע"י הש"י בעצמו הוא ישועה עולמיית וז"ש משה לישראל התיצבו וראו את ישועות ד' (בעצמו כביכול) אשר יעשה לכם היום (בעצמו כביכול) לא ע"י מלאך ולא ע"י וכו' ומהיכן תדעו זה הלא תראו ותבינו כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו וכו' הנה מזה תוכלו להתבונן כי הישועה הוא מן הש"י בעצמו ע"כ היא ישועה עולמיית כי אלו היתה הישועה ע"י מלאך לא היתה הישועה עולמיית. הבן הדבר:
11
י״בוהנה מה שמורגל בפי חז"ל שיציאת מצרים היתה גאולה לחירות עולם וכן תקנו לנו אנשי כנה"ג בברכת ק"ש ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם והנה עבדים אנחנו ביתר שאת כפלי כפלים מגלות מצרים באריכות ימים ועיתים (וכבר דברנו מזה בדרושים הקודמים וגם בדרוש הלזה) וכעת נאמר דמיקרי חירות עולם דהנה יצ"מ בכל ענינים אשר נעשו בכל פרטיות המכות אשר הוכתה הסט"א מן הארת הקדושה הוא ישועה בטוחה לעולמי עד בכל מכה ומכה שהכה הש"י בהם והיה מבטל איזה כח מסט"א כבר נעשה ביטול להכח מן סט"א ההיא לעולמי עד ולכל הקטרון דמסאבותא שקשרו בהם המצריים את ישראל ע"כ נק' יצ"מ חירות עולם כי בכל עניני הניסים אשר נעשו אז לבטל הקטרון דמסאבות' בענינים הללו שוב לא ירעו ולא ישחיתו עוד כל הקטרון דמסאבותא בעניני כישופי וקיטורי מצרים אשר עמדו נגד ישראל כי כבר נתבטל בזה כח הסטרא דמסאבא ויצאו ב"י מזה לחירות עולם ע"כ נק' יצ"מ ישועה עולמיית ובטוחה לעולמי עד ישועה שלימה כענין רפאני י"י וארפא רפואה שלימה ע"כ נעשית הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך כנ"ל בכדי שתהיה לנו תשועה שלימה ובזה יונח לנו טוב טעם הושם לזכרון מניעת אכילת הפסח נ"א שהוא אינו פעולה שלימה כ"א צלי אש פעולה שלימה להורות על כל הנ"ל הנה בזה ג"כ תבין לשיטת הרמב"ם ז"ל מניעת אכילת נ"א ומבושל הוא מטעם א' כנ"ל ולשיטת הרמב"ן וסמ"ג י"ל ב' טעמים ע"ז לדעתם יתחשבו לב' מצות ממנין תרי"ג דוק והאריך:
12
י״גע"ד הסוד עפ"י דברי הזוהר אמר קוב"ה מבעשור לחדש סיבו דחלא דלהון דמצראי (היינו טל"ה שעבודתם היה למזל טלה בכור המזלות) ותפסו לי' דיה"א אסור ותפיס בתפיסה דילכון יומא חד ותרין ותלתא. וביומא רביעאה אפיקו לי' לדינא ואתכנישו עלי' ובשעתא דמצראי הוו שמעין קל דחלא דילהון דתפוס בתפיסא דישראל ולא יכלין לשזב' ליה היו בכאן וכו' וביומא רביעאה אפיקו לי' לקטלא ויחמון לי' מצראי היך עבדין בי' דינא ודא קשיא להו מכל מכתשין וכו' לבתר דיינין לי' בנורא דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש אמר קוב"ה אל תאכלו ממנו נ"א דלא יימרון ברעותא דאלקנא אכלין לי' (הכוונה לדעתי הקלושה דהנה וודאי עבודת מצרים לטלה היינו לכח מזל טלה והנה דם הוא הנפש והנה דם הטלה מורה על כח הטלה הנה לקחו הן הדם ונתנו על שתי וכו' ובבית עולמים על המזבח אשר לפני י"י להורות שעבוד כח ונפש בכור המזלות ליוצרינו הש"י ב"ה וכל כוחות המזלות ומשטרי השמים מתנועעים בכחו ויכולתו והשגחתו ב"ה ואין להם כח התנועה בלעדי השגחתו ית"ש כאשר הארכני בזה במ"א לזה מן הצורך לאיש הישראלי שיהיו כל הנהגותיו עפ"י התורה אשר צונו י"י ית' יידע האדם אשר כל עניני עסקי עולמי אינם עפ"י טבע וחלילה לומר כחי ועוצם ידי עשה לי וכו' בהשתדלות טבעיי במו"מ וכיוצא ע"כ נצטוינו לאכול את הפסח צלי אש להוציא כל דמו מקרבו ע"י האש ואח"כ לאכלו להורות שאין אכילתינו ופרנסתינו תחת כח הטבע. שע"ז מורה דם הנפש כח המזל רק כאשר נפקתא מבי' מלכא תתייהיב אז היא אכילתינו וזה הוא אל תאכלו ממנו נ"א שנשא' בו עדיין כח ולחלוחית הדם דלא יימרון ברעותא דאלקנא אכלין לי' שעדיין הם מאמנים שיש כח במזל להאכיל את האדם רק כי גבוה מעל גבוה שומר וכענין האומות דקרין לי' (ית"ש) אלקנא דאלקייא אבל יש ממש גם במזל חלילה חלילה לומר כן רק אין רפרוף עין מתנונע בזולת השגחתו ית"ש עיין ברמב"ם ריש ה' ע"ז שזה היה טעות דור אנוש באומרם שמהראוי לכבד ולעבוד את הכוכבים ומזלות עיי"ש ותבין) ולא מבושל דאלו מבושל יהא טמיר ולא יחמון אלא יחמון לי' וישתמודעין דהוא דחלא דילהון עכ"ל הנה לפי"ז טעם מניעת נ"א ומבושל הוא מטעם א' להורות ביטול ע"ז הבן הדבר והוא כשיטת הרמב"ם דנחשבין למצוה א' ממנין תרי"ג:
13
י״דוהנה למניעת אכילת הפסח מבושל הבנתי עוד טעם עפ"י הסוד בכתבי האריז"ל המצוה היא כ"א צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו כענין העובר הנתון במעי אמו ראשו על כרעיו ועל קרבו דהיינו תלת גו תלת כענין מה שהיה באורות העליונים בזמן הגלות כידוע למשכילים והש"י פעל ועשה להתיילדות האורות בזמן הנרצה לגאולת ישראל וידוע למשכילים ענין הפסיחה והדילוג שלא כסדר המדריגות והוא נס בגבהי מרומים ענין הגדלות קודם לקטנות כנודע למשכילים וכבר רמזנו בזה בפסוק למען תספר באזני בנך וב"ב את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי וכו' הנה יש להתבונן במ"ע ולמדתם אותם את בניכם נלמד גם לבן הבן ולמה פרט בכאן בן הבן וגם לשון התעללתי לא נודע והנ"ל והנס המופלג אשר נעשו בליל היציאה שלא כסדר המדריגות הוא הנק' חפזון שנתעוררו כל הענינים בגבהי מרומים כ"א וזה היה שלא ע"י מעשינו רק מעשי י"י כי נורא הוא ע"כ אח"כ צריכין אנחנו לספור ספירת העומר לגרום הארת אורות עליונים ע"י מעשינו כנודע למשכילים וידוע דסדר המדריגות היה ניסיי גדלות קודם לקטנות כנודע ע"כ מצוה עלינו לספר באזני הבן שהוא גדול ואח"כ לבן הבן שהוא קטן לזכרון הנס המופלג שנעשה בגבהי מרומים למהר להחיש פדותינו בחפזון היה גדלות קודם לקטנות וזה לשון את אשר התעללתי במצרים כביכול היה האור העליון בגלות מצרים בבחי' עולל היינו קטנות ואעפי"כ ואת אתתי אשר שמתי בם כי האירו הארת כל המדריגות כרגע להחיש הגאולה בחפזון ויראתי להרחיב הדיבור בזה אבל המשכיל ע"ד בכתבי האריז"ל יבין הענין הנורא הזה הנה לפי"ז לא רחוק הוא לומר דנאסר מבושל מטעם החפזון וכמ"ש בדרך הרמ"ז דברי הרא"ה בחינוך כי לבישול צריכין פנאי משא"כ צלי אש הוא בדרך חפזון וכנ"ל הוא הוראת הנס המופלג שעשה הש"י בגבהי מרומים שלא ע"י מעשינו בחיבת ישראל עם קרובו והנה לפי"ז איסור אכילת נ"א א"א לומר מטעם זה דהרי אדרבא נ"א הוא מורה ביותר על חפזון ע"כ מוכרחים אנו לומר מניעת הנ"א הוא מטעם הראשון דלא יימרון (מצראי) ברעותא דדחלנא אכלין לי' וא"כ ב' טעמים הם ומהראוי לפי"ז לחושבם לשתי מצות ממנין תרי"ג כשיטת הרמב"ן וסמ"ג זה הוא מה שרצוני לבאר בעזר החונן לאדם דעת יהיה לרצון אמרי פי:
14