בני יששכר, ניסן ד׳:ח׳Bnei Yissaschar, Nisan 4:8

א׳דרוש ח הרמב"ם בה' ק"פ פ"ה הלכה ה' כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו שנא' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וכו' וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים עכ"ל וכתב הראב"ד וכן טבילת אמהותיו. א"א בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות עכ"ל ובאמת כ"ה בתוספת' אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות מי שהיה לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול בפסח ראב"י אומר אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר עכ"ל הנה כפי הנראה השגת הראב"ד הוא על הרמב"ם דהו"ל לפסוק כראב"י דקיי"ל דמשנתו ק"ב ונקי וכתב ע"ז המגיה בכ"מ דאין זה השגה על רבינו דרבינו ס"ל דזה דוק' במשנה ולא בבריית' עכ"ל. ויש לדייק כן משנת ראב"י וכי' משנ"ת דייק' וי"ל עוד דהרמב"ם ס"ל כסברת המהרי"ק בתשובותיו דהנך כללי דכיילי בגמ' הלכת' כפלוני נגד פלוני הוא דוק' בהלכות דנוהגין בזה"ז. משא"כ בדברים שאינם נוהגין בזה"ז (הביאו התוי"ט בזבחי') ועשיתי לזה סמיכות מדקא פרכינן בגמ' בכל פעם הילכת' למשיחא. משמע שלא היו קובעין להלכה רק דברים הנוהגין בזה"ז (ואעפי"כ אין זה הוכח' כ"כ כאשר כתבתי במקומו) והראב"ד ז"ל לא ס"ל כסברת המהרי"ק ע"כ תמה על רבינו דה"ל לפסוק כראב"י. ועוד י"ל דמה שאמרו דמשנת ראב"י ק"ב ונקי ס"ל לר"ת (הביאו הרא"ש בעירובין פ' מי שהוציאוהו) דרק בק"ב מימרות הלכה כמותו ולא בשאר מאמריו א"כ י"ל דס"ל ג"כ כך וס"ל דהך מימר' אינה מן אותן הק"ב והראב"ד ס"ל דפירוש ק"ב ונקי היינו מאמרים המה מעטים בכל הש"ס כמו ק"ב אבל הלכה כמותו בכ"מ אבל אין זה אמת כ"כ דהרמב"ם בהקדמתו לזרעים פירש ק"ב ונקי מעט עיי"ש:

ב׳אבל יהיה איך שיהיה אם זה הוא כוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם על דפסק כת"ק ולא כראב"י כך הו"ל למימר בהשגתו זה הוא רק לת"ק דתוספת' אבל לראב"י דקיי"ל כוותי' הוא רק בפסח מצרים ומדקאמר סתם בזה"ל בתוספת' דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות משמע דמוכרח הדבר בתוספת' דהוא רק בפסח מצרים. וגם על הרמב"ם יש לתמוה מאוד לו יהי' דאין זה כלל מוכרח לפסוק בכאן כראב"י. אעפי"כ מי הכריחו לפסוק כת"ק כיון שהוא דבר שלא נזכר בגמ' דידן ואדרבא ביבמות בהערל (יבמות דף ע') אמרו סתם מילת זכריו ועבדיו מעכבת ולא הזכירו טביל"ת שפחותי"ו. א"כ ביותר יש סברא לפסוק כראב"י ונ"ל לבאר טעמים ונימוקים של כ"א מהגאוני' הנ"ל דהנ' בתוספתא אחר פלוגתת ת"ק וראב"י הנ"ל אמרו שם בזה"ל אלו דברים ששוה בהן פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים בג' כתות ופס"ח דורו"ת כיוצא בו. פסח מצרים נאמר בו שה תמים זכר בן שנה פס"ח דורו"ת כיוצא בו פסח מצרים נאמר בו ולא תותירו ממנו עד בקר פסח דורות כיוצא בו. פסח מצרים טעון שיר ופסח דורות טעון שיר עכ"ל הנה מדלא קחשיב פסח מצרים טבילת אמהותיו מעכבת ופסח דורות כיוצ' בו הנה סתם לן כראב"י דס"ל דאינו מעכב רק בפס"ח מצרי"ם (ואי תקשה הרי גם מילת העבדים לא קחשיב זה אינו קושיא דזה א"צ להשמיענו דעיקרא דהך מלתא בפסח דורות הוא דכתיב בפרשת זאת חקת הפסח) וא"כ הוה מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם דאתיא כראביי ושפיר מרמז לנו הראב"ד ז"ל בלשונו בתוספת"א דפסחי"ם בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות רצ"ל דמוכח שם מסתם התוספתא דזה אינו נוהג רק בפסח מצרים:

ג׳אשובה נא לתרץ זה לדעת הרמב"ם גם לתרץ מה ההכרח שהכריחו להרמב"ם לפסוק דלא כראב"י ואען ואומר דהנה ע"כ ראב"י דפליג את"ק דתוספת' אכולא מלתא פליג היינו דס"ל דגם מילת העבדי' אינו מעכב בפסח דורות דאי ס"ד דלא פליג רק אסיפא אטבילת שפחותיו איך צודק הלשון שאמר ראב"י בפסח מצרי' הכתו"ב מדבר הרי לא נזכר בכתו"ב שום דבר מטבילת השפחו' אלא ע"כ אמילת עבדיו קאי דנזכר בכתוב וכל עבד וכו' ומלתה אותו אז יאכל בו (וס"ל דאותה הפרשה נאמרה קודם עשיית פסח מצרים ואין מוקדם וכו') ופליגי במכילת' ר"א ור"ע ר"א ס"ל דאז יאכל בו העבד. ור"ע ס"ל דלעבד לא צריכין קרא דהרי כבר נאמר וכל ערל לא יאכל בו אלא ע"כ אז יאכ"ל ב"ו קאי על האדון דקודם מילת עבדיו אסור לאכול הפסח דמילת עבדיו מעכבת וע"ז הפסוק קאמר ג"כ ראב"י אומר אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר וטבילת השפחות נמסר בקבלה שהוא כמילה לעבדים והי' מעכב ג"כ בפסח מצרים לא בפסח דורות וזה שדקדק הרמב"ם ז"ל בדבריו באמרו ודבר זה מפי הקבלה שהטביל' לשפחו' כמילה לעבדים להורות על האמור דטבילת השפחות אינו בכתוב והאיך קאמר ראב"י בפסח מצרים הכתו"ב מדבר ע"כ דקאי ג"כ אמילת עבדי' דמזה מדבר הכתוב מזה נדע דאין הלכה כראב"י דאי כראב"י גם מילת עבדים אינו מעכבת רק בפס"ח מצרי"ם ובגמ' דידן ביבמות בהערל פשטיות הסוגיא בסתם מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מן הפסח. והגם דסתם התוספתא מוכחת כראב"י כמש"ל סתם סוגיית גמ' דידן עדיפא מסתמא דתוספתא והוא נכון. ועוד דזה לא מיקרי סתמא בתוספתא דכמו דלא תקשה להראב"ד למה לא קחשיב בתוספתא מילת העבדי' הוא משום דהיא עיקר הדין הנא' בפס"ח דורו"ת והנה באת הקבלה דטביל' לשפחות הוא כמילת העבדים א"כ ל"צ התנא ג"כ לחשוב טבילת השפחות וזה שדקדק הרמב"ם ג"כ לומר ודבר זה מפי הקבלה וכו' והבן:

ד׳ע"ד הרמז טעם למצות הפס"ח כבר דברו בו כל חכמי ישראל איש לפי מהללו (הגם שא"א לבוא לתכלית טעמי המצות של תוה"ק דהן המה שכל אלקי ואיך יבא שכל אנושי להשיג שכל אלקי שהוא א"ס עכ"ז מצוה עלינו לחקור בטעמי המצות כפי שכלינו ויערב לנו ויבושם לנו כל מה שנשיג עפ"י הקדמות אמיתיות מתוה"ק המקובלים לנו) ואנחנו בענינו כבר דברנו מזה מפי סופרי' ומפי ספרי' ונשוב עתה ונאמר (עפ"י הדרכי' המקובלים) אמר השם יתברך על ידי משה משכ"ו וקחו לכם צאן. והנה דרשו במכילתא משכ"ו ידיכם מע"ז והדבקו במצות הנה מבואר הדבר שדייקו מהו לשון משכ"ו לא הו"ל רק קחו וגם מהו לכ"ם דרשוהו חז"ל בכ"מ והי' די לשיאמר קחו צאן למשפחותיכם וכו' ע"כ דרשו הדרוש הנ"ל אבל מהראוי להתבונן מהו לשונם משכ"ו ידיכ"ם מע"ז מהו המשיכה הול"ל סור"ו או פנ"ו וכיוצא אבל משכ"ו מיקרי כשמושך איזה דבר ממקום למקום ע"כ הוכרחו חז"ל להוסיף בדרוש בלשונם משכ"ו ידיכ"ם דהי"ד נמשך ממקו' למקו' ונאמר בזה דהנה ידוע סיבת כל הגליות להוציא הנה"ק מתוך הקליפות ע"י שעבוד הגליו' והנה גלות מצרים הי' בחינה שרשיית לכל הגליות ולכל המלכות ושם היו משוקעי' ברוב נה"ק (דרוש נא כיום את דבר י"י בכתבי מרן האריז"ל ותבין) והנה ע"י השעבוד שמשעבדין האומות בישראל הנה עי"ז ישראל מוציאים בלעם מפיהם. דהיינו נה"ק וכשיוגמר כל הבירור אל הקודש אז יתבטלו כל הקליפות כי אין להם חיות רק מן הנה"ק (כמד"א ואתה מחי' את כולם) והנה כל בחי' ע"ז הוא סט"א נק' אלהים אחרים וכשיוציאו כל נה"ק מתוך הקליפות אז יתבטלו כל הע"ז והאלילים כליל יחלוף וימלא כבוד י"י אכ"ה והנה כל הנה"ק מוכרחים ישראל לברר מארבע כנפות הארץ כי הם חלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו וכל הנה"ק הם י"ד וכ"ח ישראל (י"ד הוא רשות כמד"א ויקח את כל ארצו מיד"ו מרשותו והנה יד"ו של אדם חשובה כד' על ד' כי י"ד היא רשות והנה ידוע דהקליפות וסט"א ואוה"ע נק' רשו"ת הרבי"ם כי אין להם אחדות יתפרדו כל פועלי און וגם רבי"ם רמז לארבע מלכיות כוללים רומ"י בב"ל יו"ן מד"י וסטרא דקדושא וישראל הם נק' רשו"ת היחי"ד אחדות) ע"כ נה"ק בכ"מ שהם הם נק' י"ד ישראל כלומר רשותם) והנה במצרים שהי' גלות שרשיי לכל הד' מלכיות וכל הגליות כמ"ש פרעה הן רבי"ם עתה עם הארץ ר"ת ארבע מלכיות הנ"ל הנה לשם הי' ביותר נה"ק והיו צריכין ישראל לבררם מתוך הקליפות וכאשר גמרו הבירור כל מה שהי' בכחם א"ל משה בשליחות הש"י משכו ידיכ"ם היינו רשותכם מע"ז היינו משכו כל נה"ק מתוך הקליפות כנ"ל וקחו לכם צאן למצוה הנה אמר לכ"ם להנאתכם ולטובתכם דהיינו הדבקו במצות אותן הנה"ק שתמשכו מתוך הקליפות הדבקו אותן לעצמיכם ע"י המצות שתעשו מצא מין את מינו הבן כי קצרנו בכאן וכבר נתבאר במ"א:

ה׳הנה היו מוכרחם לעשות מצוה בעת צאתם כדי שיתדבקו אותן הנה"ק להם ע"י מעשה המצות הנה נצטוו במצוה הראשונה להקריב קרבן לי"י וסוד הקרבן לקרב כל חלקי דומ"ם צומ"ח ח"י מדב"ר להש"י דהנה האדם המקריב בכחו (ובפרט קרבן שיש בו סמוכה סומך בכ"ל כוחו) את הח"י ומקטיר האימורין על העצי"ם אשר על האש עצי"ם הם צומ"ח ועל כל קרבניך תקריב מל"ח דומם הנה הוא קרבנות כל חלקי העולם להש"י ובזה מעלין כל הנה"ק להש"י וע"כ נק' קרב"ן פס"ח לשון חיי"ם וחמל"ה וראיתי את הדם ופסחת"י עליכם מתרגמינן ואיחו"ס עליכון הוא החמלה אשר חומל הש"י לבלתי ידח ממנו נדח הבן הדבר:

ו׳הנה נצטוינו במצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם דהנה כמו שיהי' הענין במצרים שנתבררו הנה"ק מתוך הקל פ' ונשארו הקליפית פגרים מתים כן יהי' בכל המלכיות עד לעת קץ כשיוגמר הבירור אז ימלא כבוד י"י אכ"ה ואז יהפוך אל עמים שפה ברורה יחד לקרוא כולם בשם המיוחד היינו אותן העמים שיהיו קצת מהם ראויים להדבק בישראל אשר ישאר בהן נה"ק קצת וישארו לעבדים ולשפחות לרקחות ולטבחות ולאופות הגם שבודאי לא יהי' להם מעלת ישראל עכ"ז יהיו נטפלים אל הקודש כדין תשמיש קדושה הקונה איכות הקודש:

ז׳והנה אמרז"ל במדרש תרומה. ויקחו לי תרומה וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זה"ב זו בב"ל שנאמר אנת הוא רישא די דהב. וכס"ף זו מד"י שנאמר חדוהו ודרועוהי די כס"ף. נחוש"ת זו יו"ן שנאמר מעוהי' וירכתי' די נחש. אבל ברזל אין כתיב כאן לא במקדש ולא במשכן למה שנמשל בו אדום הרשעה שהחריבה ביהמ"ק ללמדך שמכל המלכיות יקבל הקב"ה דורן לע"ל חוץ מאדום והרי בבל אף הוא החריבה אלא שלא קעקעה אותו אבל אדום מה כתיב בי' ערו ערו עד היסוד בה וכו' וכן אתה מוצא לעיל שכל האומות עתידין להביא דורן למלך המשיח ומצרי' מביאין תחלה וקסבר שלא לקבל מהם ויאמר לו הקב"ה אכסנאי נעשו לבני במצרים שנאמר יאתיו חשמנים מני מצרים וכו' נשאו כוש ק"ו מה מצרים ששעבדו בהן קיבל אנו שלא נשתעבדנו בהם על אכו"כ. מיד כוש תריץ ידיו לאלקים מיד כל המלכיות שומעת והן מביאות שנאמר ממלכות הארץ שירו לאלקי' אח"כ מלכות אדום נשאת ק"ו בעצמם ומה הללו שאינם אחיהם קיבלו מהם אנו עאכ"ו ואף הוא מבקשת להביא דורון למלך המשיח אומר לו הקב"ה גער חית קנה וכו' עכ"ל והנה נחקור תחילה מה הם הדרונות שיביאו למלך המשיח וכי לכסף ולזהב שלהם יצטרך מלך המשיח והלא אין כסף נחשב בימי שלמה וכש"כ בימי מלך המשיח הרי אברהם לא רצה לקבל מתנות ואמר הרימותי ידי וכו' אם מחוט וכו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם ומלך המשיח יקבל מתנות מן הגוים. אבל הנרצה היא הדרונות הם הנה"ק אשר לא יכלו ישראל לברר בימי גלותם כמו שתראה מה שהי' במצרים אשר אלפי רבבות ישראל נשארו בג' ימי אפילה כי לא יכלו כל הניצוצות להתברר שהיו משוקעי' מאד בהתגברו' הקליפ' ואי"ה לעת קץ יתבררו בזמן ביאת המשיח כמד"א ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וכו':

ח׳ותבין הדבר עפ"י מ"ש מאמר חז"ל כי אני י"י המעלה אתכם מאמ"צ ודרש ר' ישמעאל (מה שנאמר המעל' ולא המוציא) אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא על שאינם מטמאים בשרצים דיו ואינו מובן לכאורה ופירשנו בזה דהנה בכל דבר שבעולם יש נה"ק והנה באכילת האדם המותרים עפ"י התורה והמאכל והמשתה ההוא שבה והי' לבשר מבשרו שנתהווה ממנו דם ובשר האדם והאדם הולך בכח האכילה ההוא לתו' ומצוה הנה נתעלה הנה"ק שהיא בתוך חומר המאכל ההוא ונכלל בקדש וה"ס הבירור והנה המאכלים הנאסרי' לנו עפ"י התורה דהיינו הבהמות והחיות והעופות הטמאים כי הנה גם בהם בהכרח יש איזה ניצוץ דכתיב ואתה מחי' את כולם וא"כ למה אסר אותם הש"י לנו הלא בהכרח הוא שיתבררו. אבל להיות יודע הש"י שאין הבירור הזה בחק המין האנושי להיות הנה"ק באלו הבע"ח משוקעים מאד בסט"א כי חיות נפשות אלו הבע"ח הם משלש קליפות הטמאות כנודע וכאשר יאכל האדם מהם. הנה אדרבא תשתקע נפשם בהם ויטמטם דעתי ושכלו ויתדבק בתאוות ע"כ אסר אותם הש"י. ולא צוה לברר רק מן הדברים המותרים ואם תקשה האיך יתברר הטוב מן אלו החומריים הנה כאשר נשלי' חלקנו ונברר את המוטל עלינו הנה לעת קץ יוציא הקב"ה בלעם מפיהם וכל הקליפות יתבטלו הנה כן הי' הדבר במצרים כשהגיע הקץ ולא יכלו להתמהמה הנה אותן שלא יכלו להתברר הנה מתו הרבה בג' ימי אפילה והש"י יבררם לעת קץ באחרית הימים ובאו האובדי' בארץ אשור והנדחים באמ"צ והשתחוו לי"י וכו' ולפי"ז ז"ש הכתוב אחר שאסרה התורה הבע"ח האסורים כי אני י"י המעלה אתכם מאמ"צ גם קודם שנגמר הבירור ביודעי שאין זה הבירור חוב המוטל עליכם כי כאשר תתמהמהו עוד תוכלו ח"ו אדרבא להשתקעות בקליפות הקשות ע"כ העליתי אתכם בכח כביכול ולעת קץ יוגמר הבירור על ידי כמו כן הענין מה שאסרתי לכם הבע"ח האסורים ביודעי שזה הבירור לא יוגמר על ידיכם ואני עתיד לבררם לעת קץ ובמ"א הארכנו בזה בטוב טעם:

ט׳ולפ"ז הוא הנלע"ד שכל אותן הבירורים אשר לא יכלו ישראל לברר כל ימי עניים ומרודם לעת קץ יתבררו' ומהן יהיו כל הגוים אשר יבואו להתדבק ולהתקרב ולהצטרף אל ישראל לעבדים ולשפחות לרקחות ולטבחות ולאופות והן המה הדרונות שיבואו כל הגוים אל מלך המשיח ויהיו לפליטה. משא"כ אדום כתיב בהו ולא יהי' שריד לבית עשו רק כל אותן הניצוצו' שביררו ישראל בימי ענים הנה נתהוו גרי צדק קודם ביאת המשיח ואח"כ בביאת המשיח לא יהיו בית עשו לפליטה כנ"ל:

י׳ונ"ל לבאר הטעם שאמר חז"ל על שעירערו את היסודות של ביהמ"ק דהנה הקשו בגמרא זבחים מהיכן ידעו אנשי כנה"ג מקום המזבח בשלמא בית מינכרא צורתו (ופרש"י יסודות החומות עכ"ל כי המחריבים ראשונים הניחו היסודות) ונרא' דזה היתה כוונת מלכות הרשעה באומרם ערו ערו עד היסוד בה בכדי שלא יהיו ניכרין החומו' ולא יוכלו שוב לבנותו. וע"כ כמו שהם לא הניחו יסוד כ"כ לא יהי' להם יסוד מוסד לפליט' בישראל. והנה אמרז"ל עתידה ירושלים להיות מאירה לכל העולם כמד"א והלכו גוים לאורך וכו' וע"י הארת ירושלים ובהמ"ק יתדבקו בזה כל הנה"ק הנשארי' בגוים לפלטה ויאמר לישראל בית יעקב לכו ונלכה באור ד' ויהי' להם אור בהמ"ק לסגולה. משא"כ מלכות הרשעה שהיתה כוונתם בערעור היסודות אשר שוב ח"ו לא יוכלו לבנותו הנה בעבור זה לא יקבלו טובה מאור ירושלים ובהמ"ק ולא יהי שריד לבית עשו נ"ל:

י״אוהנה דרשו חז"ל בפסוק תחת שלש רגזה הארץ תחת עב"ד כי ימלוך עב"ד זו מלכות בב"ל. ושפחה כי תירש גבירתה שפחה זו מלכות אדו"ם ע"ש בדבריהם. עבד נק' מלכות בב"ל שהיא ג"כ תביא דורון למלך המשיח כי הגם שהחריבה את הבית עכ"ז כיון שלא החריבה את היסודות תביא דורון היינו נה"ק שישארו בה יצטרפו לעת קץ לעבדים לישראל ויהיו לפליטה ולא ישארו בה נה"ק רק מה שביררו ישראל בימי עניים ומרודם אבל לעת קץ לא ישאירו בה עוללות כמו שנתבארו הבן הדברים:

י״בומעתה נבאר לך לפי מש"ל ענין קרב"ן פס"ח להורות על הבירור הנעשה במצרים ולהורות על הבירור אשר יעשו ישראל בכל הגליות עד לעת קץ שיבא הכל אל הקודש ויבער הש"י את רוח הטומאה מן הארץ. ע"כ נצטוינו לא תשחט על חמץ וכו' ע"כ הנה נצטוינו שגם העב"ד של ישראל אם עדיין לא הכניסו תחת כנפי השכינה מעכבתו מלאכול הפסח דהנה אפילו מלכות בבל שהחריבה הבית עתיד להיות ממנה ציור ותהי' טפילה אל קדושת ישראל ותביא דורון למלך המשיח כמו שכתבתי לך אבל השפח"ה הרמוזה למלכות אדום הנה לא יהי' שריד לבית עשו ולא יקבלו ממנה ותתבטל מכל וכל הנה לפ"ז טבילת השפחות אינו מעכב אכילת הפסח כי השפחה בישא לא תהי' מצורפת ולא יהי' ממנה בירור להצטרף אל הקודש (רק בפסח מצרים שהי' גלית שרשיי מן כל הד' מלכיות כמש"ל ) וזה הוא כשיטת הראב"ד ולפי שיטת הרמב"ם אף על פי כן להיות עכ"פ בימי עניים ומרודם של ישראל מבררים מהם כל נה"ק הנה החיות שבהם מצטרף בכל עת אל הקודש והעד אנטנינוס כידוע ע"כ מהראוי שגם טבילת השפח"ה מעכב הבן הדבר:

י״גע"ד הדרוש בזוהר אחרי דף ע"ב בפסוק כמעשה אמ"צ וכמעשה ארץ כנען אמר ר' יצחק עובדא דמצרים פלחין לשפח"ה כמה דאוקימנא עובדא דכנען פלחין לההוא דאיקרי שבי אשר בבית הבור וע"ד כתיב ארור כנען עב"ד עבדים יהי' לאחיו עכ"ל. והנה כבר דברנו בדרושים את אשר חכמים הגידו ענין לקיחת הש"ה לקרבן פסח הי' ביטול ע"ז כי מצרים היו עובדים לבכור המזלות הוא טל"ה מז"ל ניס"ן ולא האמינו בהנהגת והשגחת גבוה מעל גבוה שומר משדד המערכה כרצונו וכל משטרי השמי' והכוכבים ומזלות אינם מתנועעים ופועלים זולת ברצונו והשגחתו ושפעו והוא מחי' את כולם בלי הפסק רגע ע"כ לקחו הטל"ה כח ומזל מצרים בזמן שליטתו בניס"ן וביום י"ד סמוך ליום ט"ו היינו בין הערבים שאז שליטת טל"ה בגרם המעלות הנה לקחוהו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קרבן לד' והוא הי' ביטול ע"ז של מצרים עיין כ"ז היטב בזוהר פ' בא והנה נצטווינו במצוה זו לדורות בכדי לבטל כל מיני ע"ז מן העולם והנה הא ודאי שנצטוינו שגם מילת העבדי"ם מעכבת לדורות מאכילת הפסח דכל עיקרי של מצות הפסח הוא לבטל כל מיני ע"ז מן העולם והנה ע"ז של כנען הוא הנק' שב"י הוא העבד עבדים שנק' לכנען וידוע דהכנען היה ז' אומות נגד ז' מדות דמס"א א"כ כל מיני ע"ז שבעולם יש בהם אחיזה מטומאת כנען ע"כ נצטוינו בלא תחיה כל נשמה ואלו קיימו ישראל מצות לא תחי' כבר היה ביטול לכל מיני ע"ז וזהו שרמזו רז"ל שב"י כולהו איתנהו בהו הבן. הנה כשיהיה ביטול לכל מיני ע"ז והקליפות מן העולם יוציא מהן הניצוץ הקדוש הנהירו דקיק המחיה את כולם ושב אל הקודש ושיעור קומת הסט"א שבה והיתה לבער. ע"כ אם יש לאדם עב"ד שלא נכנס עדיין תחת כנפי השכינה מעכבתו מלאכול הפסח שזה ענין הנרצה בקרב"ן פסח לקרב גם חיות הסט"א (עב"ד עבדי"ם) אל הקודש בהוציא מהם החיות להתקרב אל הקודש פנימה והאלילים כליל יחלוף. זה ודאי לכ"ע:

י״דאמנם בטבילת השפחה כשלא הכניסה עדיין תחת כנפי השכינה ודאי בפסח מצרים היתה מעכבת כי אז הי' צריכין לבטלא דחלא דמצרים שפח"ה להוציא הנה"ק ליקרב אל הקודש אבל בפסח דורות יש סברא לכאן ולכאן. יש סברא לומר שטבילת השפחה אינו מעכב כי כבר נתבטל ע"ז הנק' שפחה כימי צאתנו מאמ"צ ומאי דהוה הוה והוא ע"ד שיטת הראב"ד והסברא אחרת דהנת הש"י צונו למען תזכור את יום צאתך מאמ"צ כל ימי חייך דהנה ענין ביטול קליפת מצרי' הוא שרש ?י וכענין הך הכפתור וירעשו הסיפי' ובזוכרינו ענין יצ"מ וביטול הע"ז שלה נוכל עי"ז לבטל כל מיני ע"ז מן העולם ע"כ גם טבילת השפחה מעכב גם לדורות הוא כשיטת הרמב"ם:

ט״וע"ד הסוד המגיד פי' אל הרב ב"י בפסוק שאמר יעק"ב (הוא מרכבה למדת תפאר"ת) בשולחו אל עשו ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה רמז לדרגין דספירות. שור וחמור רמז לקבלתו מחסד וגבורה. צאן נו"ה עבד דרגא דיסוד (עיין בגמ' הא לך אתנן ותלין שפחת"ך אצל עבד"י לישנא מעליא) שפחה רמז למדת מלכות עי"ש. אבל הכלל הוא עבד ושפחה בקדושה רמוזים ליסוד ומלכות הוא הייחוד הקדוש הנעשה ע"י תורתנו ומצותינו וזה כל פרי מעשינו לייחד הדודים ביחודא שלים וז"ש קודם כל לימוד תורה ומצוה ליקובה"ו כידוע. וזה שנכרתו תקע"ו בריתות על התורה (עיין בסוטה מ"ח בסיני מ"ח באהל מועד. מ"ח בערבות מואב הרי קד"ם וכל אלה ללמוד וכן לשמור וכן לעשות הרי תקע"ו) מנין יסוד מלכות דכר ונוקבא דקדושה וידוע דכשזה קם זה נופל. כשגומרין יחוד שלים בקדוש' אזי יתפרדו כל פועלי און עבד ושפחה דכר ונוקבא שבמרכבה טמאה עד שיוגמר כל התיקון ב"ב ויתמשיך החיות נהירו דקוק מתוך הקליפו' ויוכלל בקודש ויתבטלו הקליפות מכל וכל והנה זה אשר נצטוינו במצוה הראשונ' בעת צאתנו מארץ מצרים ראשית הגאולות להקריב קרבן לי"י קרבן פסח. קרבן לקרב הכל אל הש"י בעת קץ האחרון אשר יהי' יי אחד ושמו אחד ב"ב הנה המגיד מראשית אחרית צונו וכל עבד איש מ"כ ומלת' אותו לקרבהו תחת כנפי השכינה אז יאכל בעליו הקרבן פסח דזה הוא קרבן הראשון שקרבנו בזה הש"י לעבודתו רמז לנו שזה כל פרי מעשינו לפעול על ידם שיתקרבו הכל אל הש"י ואפי' הדרגין תתאין בחי' עבד ושפחה זו"נ דסט"א הנהירו דקוק אשר בתוכם יתקרב לז"ונ דקדושה והחומריות שבקליפות יתבטל. והנה ידוע בסטרא דקדושה העיקר הוא בחי' דכורא ובחי' נוק' הוא טפילה אל הדכורא כמ"ש בזוהר באתר דדכורא וכו' (והראיה מיעקב שהקדים הזכרים לנקבות כמשארז"ל) ובסט"א הוא בהיפך כמו שביאר מר"ן האריז"ל. בפסוק פתורה אשר על הנהר. פתורה (נוק' מלשון בית החורף) וגם פתורה לשון שלחן וכמשארז"ל שלחן ערכתי לפניו כ"ל. אשר על הנהר (נהר יסוד דדכורא) והתבונן ששלחו לבלעם. פתורה אשר על הנהר כי הנוקבא בעילוי אצל הקליפות (וראיה מעשו שהקדים הנקבות לזכרים כמו שארז"ל) עיין באוה"ח שחלם לו שהיה מתאבק עם הדכר ויכול לו ולא לונק') ולפי"ז ממילא רווחא לן שמעתא דהנה עבד ושפחה רמז לזו"נ דסט"א יוציאו מהם הנה"ק ויוכללו בקדש זו"ן דקדושה הנה בענין טבילת השפח"ה להכניסה תחת כנפי השכינ' (הנה במצרים מחמת שהי' בקדושה ליל"ה עבדו נוקמין ויומא אפיק לון בריש גלי כמבואר בזוהר וכן וי"י הולך לפניהם יומם הוא ובית דינו הנה כנגדו היו מכניעים זו"ן דקליפה ע"כ גם טבילת השפחות היו מעכב בפסח מצרים אבל בפסת דורות) יש סברא לכאן ולכאן יש סברא לומר דטבילת השפחו"ת אינו מעכב כיון דהכוונה הוא שכל הנה"ק יוכללו בקודש בזו"ן דקדושה והנה בקדושה הוא העיקר בחי' דכורא ע"כ די לנו ברמז עבדי"ם ומלתה אותו אז יאכל בו הבן הדברים אבל טבילת השפח"ה אינו מעכב והוא כשיטת הראב"ד ויש סברא לומר כיון דקא איירינין מזו"ן דסטרא אחרא אשר יוציאו בלעם מפיהם ויתקרבו הנה"ק אל הקוד"ש ובזו"ן דסט"א הנוק' הוא בעילוי ע"כ נצטרך לרמז גם טבילת השפח"ה שיתקרב אל הקודש הוא הנה"ק אשר בתוכם והוא כשיטת הרמב"ם יהיו לרצון אמרי פינו וכל דברינו בדרך אפשר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו ובמהרה ימלא כבוד ד' את כל הארץ ויהפוך אל עמים שפה ברורה יחד לקרוא כולם בשם המיוחד ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד במהרה בימינו אמן: