ספר היובלים ז׳Book of Jubilees 7

א׳ובשבוע השביעי בשנה הראשונה בו ביובל הזה נטע נוח גפנים על ההר אשר נחה התיבה עליו, ושמו לובָר, אחד הרי אררט:

ב׳ותעשינה פרי בשנה הרביעית:

ג׳ויצור את פריו ויבצור אותו בשנה ההיא בחודש השביעי, ויעש ממנו יין וישימהו בכלי וישמרהו עד השנה החמישית עד היום הראשון הוא ראש החודש הראשון:

ד׳ויעל אשה לה' פר בן בקר ואיל אחד ושבעה כבשים בני שנה ושעיר עזים אחד, לכפר בעדו ובעד בניו:

ה׳ויעש בראשון את השעיר ויבא את דמו על המזבח אשר עשה, ואת כל חלבו שם על המזבח אשר עשה שם את האשה:

ו׳ומן הפר ומן האיל ומן הכבשים שם את כל בשרם על המזבח, וישם עליו את כל מנחותיהם בלולות בשמן:

ז׳אחרי כן זרק בראשונה יין באש על המזבח, וישם לבונה על המזבח ויעל ריח ניחוח לרצון לעלות לפני ה' אלהיו:

ח׳וישמח, וישת מן היין הזה הוא ובניו בשמחה רבה:

ט׳ויהי ערב ויבוא אל אהלה וישכב שיכור ויישן ויתגל בשנתו בתוך אהלה:

י׳וירא חם את אביו נוח ערום, ויצא ויגד לשני אחיו בחוץ:

י״אויקח שֵם את שמלתו ויקום הוא ויפת ויסירו את שמלתו מעל שכמם הפנים אחורנית, ויכסו את ערוות אביהם והם פונים אחורנית:

י״בויקץ נוח משנתו וידע את כל אשר עשה לו בנו הקטן:

י״גויקלל את בנו ויאמר ארור כנען, עבד עובד יהיה לאחיו:

י״דויברך את שם, ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד לו:

ט״וויפת אלהים ליפת וישכון אלהים באהלי שם, ויהי כנען עבד לו:

ט״זוידע חם כי קילל אביו את בנו, וייפרד מאת אביו הוא ובניו עמו בכוש ומצרים ופוט וכנען:

י״זויבן לו עיר, ויקרא שמה כשם אשתו נחלת עמק:

י״חוירא יפת ויקנא באחיו, ויבן עיר גם הוא ויקרא לה כשם אשתו אדותן ילק:

י״טושֵם שכן על פני אביו נוח, ויבן עיר אצל אביו על יד ההר ויקרא שמה גם הוא כשם אשתו צדקת לבב:

כ׳שלוש הערים האלה קרובים אל ההר לובר, צדקת לבב לפני ההר קדמה ונחלת עמק נגבה, אדותן ילק ימה:

כ״אואלה בני שם עילם אשור ארפכשד והוא נולד שנתים אחר המבול וארם ולוד:

כ״בבני יפת גומר ומגוג ומדי יוון תולד משך ותירס אלה בני נוח:

כ״גביובל השמונה ועשרים הואיל נוח [ללמד] את בני בניו, את כל החוקות והמצוות אשר ידע ואת המשפט:

כ״דויעד בבניו לעשות צדק ולכסות בשר ערוותם, ולברך את בוראם ולכבד את האב ואת האם, לאהוב איש את רעהו ולשמור את נפשותיהם מכל זנונים וטומאה ומכל עוולה:

כ״הכי בגלל שלושת הדברים האלה בא המבול על הארץ:

כ״ובגלל הזנונים אשר זנו השומרים למורת חוקי משפטם אחרי בנות האדם, ולקחו להם נשים מכל אשר בחרו, המה עשו ראשית הטומאה:

כ״זובניהם הנפילים וכל אחיהם חלק לבם, ויאכל איש את רעהו, הענק המית את הנפיל והנפיל המית את העליון והעליון המית את בני האדם ואדם את רעהו:

כ״חוכל איש היה [נכון] לעשות אוון ולשפוך דם נקי, ותמלא הארץ חמס:

כ״טובדרכיהם הלכו כל חית הארץ ועוף השמים, וכל השורץ והרומש על הארץ, ודם רב נשפך על הארץ:

ל׳וכל יצר מחשבות האנשים היה אפס ורע כל היום:

ל״אוימח ה' את כל היקום מעל פני האדמה, מפני רוע מעלליהם ומפני הדם אשר שפכו על הארץ, השמיד את כל היקום:

ל״בואני ואתם בני וכל אשר בא אתנו אל התיבה נשארנו:

ל״גוהנה אנכי רואה כיום את מעשיכם כי לא תתהלכו בצדקה, כי אם החילותם ללכת בדרך שחת:

ל״דולהיפרד איש מרעהו ולקנא איש בעמיתו, וכי לא תשבו בשלום בני איש את אחיו:

ל״הכי אראה איך הרוחות הרעות החלו להוליככם תועה, אתכם ואת בניכם:

ל״וועתה אדאג לכם פן אחרי מותי תשפכו דם אדם על הארץ, ותיתמו גם אתם מעל פני האדמה:

ל״זכי כל שופך דם אדם וכל אוכל דם כל בשר ישמד מקרב כל מן הארץ:

ל״חולא ישאר איש האוכל דם והשופך דם על הארץ, לא נין ולא נכד לו תחת השמים:

ל״טכי אם בגיא צלמות ילכו למו, ואל בור שחת ירדו:

מ׳בחשכת התהום יטבעו כולם במגפה רעה, איש איש [מכם] אשר לא יקריב מכל דם לכפר בעדכם:

מ״אוזה הדבר מדי תשחטו חיה או בהמה או כל אשר יעופף על הארץ, עשו לכם פעולת צדקה בדם בכל מקום אשר ישפך על הארץ:

מ״בואיש מכם לא יאכל [בשר] בדם, אל תתנו לאכול דם לפניכם:

מ״גכסו את הדם בעפר כי כן צוויתי, אעידהו לכם ולבניכם ולכל בשר:

מ״דואל תאכלו הנפש עם הבשר פן לא ידרש דמכם לנפשכם מכל בשר השופך אותו על הארץ:

מ״הכי לא יכופר לארץ את הדם אשר נשפך עליה, כי אם בדם שופכו תטהר הארץ לכל דורותיה:

מ״וועתה בני שמעו בקולי עשו משפט וצדקה, למען תינטעו בצדקה על כל פני האדמה ותהילתכם תנשא לפני אלוהי אשר הציל אותי ממי המבול:

מ״זוהנה תלכו ובניתם לכם ערים ונטעתם בהן כל עץ צומח על הארץ:

מ״חולא יאסוף איש שלוש שנים מפרי כל עץ מאכל לאכלו, ... ובשנה הרביעית יהיה פריו קודש הילולים:

מ״טוראשית כל פרי האדמה [...] יובא לפני אל עליון קונה שמים וארץ וכל היקום:

נ׳למען יובא עם החלב ראשית פרי יין ושמן על מזבח ה' לרצונו:

נ״אוהנותר יאכלו משרתי בית ה' לפני המזבח לרצונו:

נ״בובשנה השביעית תעשו שמיטה, כי תשמטוה בצדק ובמישרים ותהיו צדיקים וכל מטעיכם יבורכו:

נ״גכי כן ציווה חנוך אבי אביכם מתושלח את בנו ומתושלח ציווהו לבנו למך, ולמך ציווה לי את כל אשר ציוו לו אבותיו:

נ״דוגם אנכי מצוהו לכם בני, כאשר ציווה חנוך את בנו ביובלו הראשון:

נ״הבהיותו עוד בארץ החיים השביעי בדורותיו, ציווה והעיד את הדבר לבנו ולבני בניו עד יום מותו: